הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 34443-03-17

לפני
כבוד ה שופטת רחל ערקובי

מבקש:

ליאון סגל
ע"י ב"כ עו"ד חינצ'ין וע"ד גבע

נגד

משיבים

1. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד וינגרטן
2.אלונה בומגרטן (מנהלת מיוחדת)
ע"י ב"כ עוה"ד נשיץ-ברנדס אמיר ושת'
3. בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד חבר
5. בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סלומון

החלטה

בפני בקשה לעניין פדיון זכויות בנכס מקרקעין שלחייב זכויות בו, במסגרת בקשת החייב למתן צו הפטר בתנאים.

רקע;

ביום 27.03.2017 ניתן צו לכינוס נכסי החייב. על החייב הושת צו תשלומים חודשי בסך 200 ₪.

כנגד החייב הוגשו 4 תביעות חוב בסך כולל של 47,642,857 ₪. בנק לאומי תבע סך של 25,363,856 ₪. בנק הפועלים תבע סך של 22,278,221 ₪.

החייב יליד שנת 1946, נשוי ואב ל-4 בגירים, מתגורר עם רעייתו בבית צמוד קרקע ברחוב יהדות הדממה 33 בהרצליה הבנוי על מגרש בשטח של כ-530 מ"ר (להלן: "בית המגורים"). זכויות הבעלות בבית המגורים רשומות על שם החייב ורעייתו (במושע בחלקה עם אדם נוסף).

ביום 14.11.2018 הגיש החייב בקשה למתן צו הפטר תמורת תשלום סכום לקופת הפש"ר הכולל סך של 1,168,000 ₪ בגין פדיון זכויותיו בדירה על ידי רעייתו ובהתבסס על 40% משווי בית המגורים כתפוס לאחר הפחתה של מימוש מהיר .
הבנקים הגישו תגובותיהם לבקשה זו ובין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לסכום מימושו של בית המגורים. ביום 21.01.2019 הגישה המנהלת המיוחדת דו"ח בעניין החייב במסגרתו הבהירה כי המלצתה היא שעל החייב לשפר את ההצעה לפדיון זכויותיו בבית המגורים.

ביום 24.01.2019 התקיים דיון בפניי ולחייב ניתנה הזדמנות להגיש הצעה משופרת שתהא מוסכמת על הנושים, שאם לא כן, ניתנה לצדדים האפשרות להגיש טיעוניהם והבקשה תובא למתן החלטה.

משהצדדים לא הגיעו להסדר ומשהוגשו טיעוני החייב, טיעוני הבנקים, טיעוני המנהל המיוחדת ותגובת הכנ"ר, ניתנת החלטתי בבקשת החייב כי אורה על מכירת בית המגורים כתפוס, בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" ו- "סעיף 33").

טענות הצדדים:

טענות החייב:

לטענת החייב, את הנכס יש לממש בהתאם לשוויו במימוש מהיר בסך של 5,840,000 ₪ ובכפוף להיותו נכס תפוס, שכן יש להחיל בעניינו את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר מגביל מכירת בית מגורים של חייב בהליך פש"ר וקובע כי יש למוכרו כתפוס כאשר החייב ורעייתו מתגוררים בנכס כדיירים מוגנים. החייב מבסס טענתו על פס"ד של ביהמ"ש העליון שניתן בע"א 3295/94 גיל פרמינגר הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי רגל נ' חוה מור, פושטת רגל, פ"ד נ(5) 111 (1996) (להלן: "הלכת פרמינגר") ובו נקבע כי בסוגיית מימוש נכס של חייב בפשיטת רגל, יחולו הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כשמדובר בזכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות בלשכת רישום המקרקעין, כפי שחל בעניינו של החייב ומשכך, חלה הגנה מוחלטת ולביהמ"ש אין שק"ד להמרת זכות החייב בדיור סביר או סידור חלוף ועל כן יש למכור את הנכס כתפוס.

עוד נטען כי הוראותיו של סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה") לפיהן אין הגבלה על מימוש דירת המגורים של חייב, למעט הגנת "דיור חלוף" בהתאם לשיקול דעתו של ביהמ"ש אינן חלות במקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם.

לטענת החייב, יש להחיל בעניינו גם את ההלכה שנקבעה ברע"א מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ [פורסם במאגרים, 25.06.2009] (להלן: "הלכת כובשי") לפיה הוראותיו של סעיף 40א לחוק המקרקעין – השוללות את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר – לא יחולו במקרים בהם פירוק השיתוף בדירת המגורים הוא יוזמה של כונס נכסים שמונה על זכויותיו של אחד מבני הזוג, ובן הזוג זכאי למעמד של דייר מוגן ודירת המגורים תימכר כתפוסה.

לטענת בנק הפועלים לפיה אין להחיל את הלכת כובשי במקרה של פש"ר חייב (במסגרתו החייב הוא יוזם ההליך ומדובר בהליך רצוני), בהתאם לפסק דינו של כבוד השופט עודד מאור בפש"ר 19064-01-05 חליוא נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם במאגרים, 05.09.2017] (להלן: "עניין חליוא"), השיב החייב כי משמדובר בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי, הוא אינו מהווה הלכה מחייבת, להבדיל מהלכת כובשי אשר הינה תקדימית ומחייבת.

נטען כי הפקודה וחוק הגנת הדייר אינם מבחינים בין חייב שהגיש בקשה למתן צו כינוס לבין חייב שההליך כנגדו נפתח ביוזמת נושה וכי ככל ותתקבל טענה זו, עלול הדבר להרתיע חייבים מלגשת להליך פשיטת רגל ביוזמתם.

החייב טוען כי חובותיו נוצרו בתום לב וכתוצאה מהסתבכות עסקית, הוא שיתף פעולה עם המנהלת המיוחדת, הגיש דוחות במועד, משלם באופן סדיר את התשלומים שהושתו עליו, אין יסוד חוקי לכפות על רעיית החייב לוותר על זכויותיה, ובניגוד לטענת הבנקים - אין משמעות לשווי בית המגורים (פש"ר 4389-12-09 בנק אוצר החייל תל אביב סניף החשמונאים 14361 ואח' נ' סלור ואח' [פורסם במאגרים, 18.03.2018] (להלן: "פס"ד סלור")).

בניגוד לטענת בנק לאומי, אין מקום לחייב את רעיית החייב בחובותיו העסקיים של החייב, אשר הועלתה בשלב מתקדם וסופי של ההליך, ערב הגשת בקשת הפטר על ידי החייב ובשיהוי ניכר וחוסר תום לב. רעיית החייב אינה בעלת מניות בחברה, לא הייתה חלק פעיל בה ולא הייתה לה כל זיקה לנעשה בה.

נטען כי בהתאם לפסיקה, על בימ"ש לתת משקל לחיים בבית מגורים ספציפי ולהשפעתו של שינוי מקום המגורים על החייב, בטרם יורה על מכירה כפויה בהתאם לסעיף 86א לפקודה.

לסיכום, טוען החייב כי בנסיבות עניינו בהן הזכויות בבית המגורים רשומות בטאבו, החייב ורעייתו מתגוררים יחדיו בבית המגורים משך 37 שנים ולא ביקשו פרידה או פירוק השיתוף ביניהם, מצבו הרפואי של החייב קשה, חובות החייב נוצרו בתום לב וכתוצאה מכישלון עסקי בלבד, אין תחולה לחוק המקרקעין ויש למכור את הנכס כתפוס.
טענות הבנקים;

הבנקים טוענים כי הסכום המוצע לפדיון אינו סביר וטענתם העיקרית היא שיש להעריך את שווי הבית כפנוי וכי על המנהלת המיוחדת לפעול לפירוק השיתוף בבית המגורים. לטענתם, מדובר בהליך פשיטת רגל רצוני, כמו בעניין חליוא, שם נקבע כי חייב המגיע מיוזמתו אל הליך הפש"ר אינו יכול ליהנות מהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

בנק לאומי העלה טענות נוספות בגינן לטעמו יש לדחות את הצעת החייב לפדיון זכויותיו בבית המגורים:

לטענת הבנק, יש לשלול את תחולת חוק הגנת הדייר בחוסר תום לבו של החייב ביצירת החובות ובשל היות בית המגורים יוקרתי ומפואר.

טענת חוסר תום הלב נתמכה בטענה כי הרקע לקריסת החברה, בהתאם לבדיקות מפרקיה, הוא מעשי תרמית חמורים והצגת נתונים כוזבים באשר להיקף נכסי החברה.

בהיות בית המגורים מפואר וממוקם באחד המקומות היוקרתיים בישראל (הרצליה פיתוח), יש, לטענת הבנק, כדי להשפיע על אופן פדיון זכותו של החייב בו, כאשר אין הצדקה לאפשר לחייב, שהיקף חובותיו הינו עשרות מיליונים, לפדות את זכותו בבית המגורים בסכומים מופחתים וזעומים, שכן פדיון כאמור יוביל לתוצאה בלתי צודקת ובלתי מוסרית כלפי הנושים.

כי ככל ויקבע שיש לממש את בית המגורים כתפוס, יש לקבוע שיעור הפחתה קטן מ-60% וכן על ביהמ"ש ליתן משקל לגילו של החייב ורעייתו ולמצבו הרפואי של החייב.

כי על המנהלת המיוחדת לפעול לפירוק השיתוף בבית המגורים, ככל והחייב לא יפדה זכויותיו.

גם את חלקה של אשת החייב בפדיון בית המגורים יש להביא אל קופת הפש"ר לצורך החזר חובות החייב לנושים, בהתאם להלכת השיתוף בחובות.

בנק הפועלים מתנגד גם הוא לבקשת ההפטר על בסיס הצעת החייב לפדיון. נטען כדלקמן:

כי ההפחתה בגין נכס תפוס אינה מצטברת להפחתה עקב הליך מימוש מהיר.

כי ברוח חוק חדלות הפירעון שעתיד להיכנס לתוקף, אין לאמץ את ההגנה מכוח חוק הגנת הדייר. הגם שלחוק זה אין תחולה פורמאלית, ניתן לפסוק לאורו כהשפעה פרשנית.

כי הגם שפס"ד חליוא אינו הלכה מחייבת, אין מניעה מלפעול לאורו.

תגובת כונס הנכסים הרשמי:

הכנ"ר סבור שבהתאם לדין ולפסיקה, בעיקרה הלכת כובשי, הנכס יימכר כתפוס, ואין נפקא מינה אם המדובר בנכס יוקרה (לעניין זה מציין הכנ"ר כי עמדתו בעבר לפיה יש להחריג נכסי יוקרה מהגנת סעיף 33 נדחתה בפס"ד סלור), וכן אין לצמצם את הלכת כובשי לאור גובה חובות החייב אשר הינן בשיעור ניכר מעבר לזכויותיו של החייב בבית המגורים אשר יביא לכך שלא תיוותר בידיו יתרה לרכישת דירה חילופית. כן, יש לקחת בחשבון את גילו של החייב כשיקול להארכת תקופת הדיור החלופי.

יש לדחות את הטענה בדבר השיתוף בחובות שנטענה על ידי בנק לאומי בעלמא ומפנה לספרו של פרופסור שחר ליפשיץ "השיתוף הזוגי" ולפסיקה בנושא. המדובר בחובות שמקורם בפעילות עסקית של החייב, להם לא הייתה לבת הזוג זיקה ועל כן, על הנושא הטוען לשיתוף, להוכיח שיתוף ספציפי, נטל שלעמדתו לא הורם.

מעריך את שיעור הפדיון בשווי 50-55% משווי הנכס, ללא הפחתת רכיב המימוש המהיר, אך בכפוף להיותו תפוס.

עמדת המנהלת המיוחדת:

עמדת המנהלת המיוחדת היא כי בנסיבות עניינו של החייב בהן חובותיו נוצרו בתום לב וכתוצאה מהסתבכות עסקית גרידא של קריסת חברה לה נתן ערבויות אישיות, ובהתאם לדין ולפסיקה, יש להחיל את עקרונות הלכת כובשי ולראות בבית המגורים כנכס תפוס.
המנהלת המיוחדת מצטרפת לעמדת הכנ"ר לפיה טענת בנק לאומי על שיתוף רעיית החייב בחובותיו נטענה בעלמא והבנק לא הרים את הנטל להוכחת הטענה.

כמו כן, המנהלת המיוחדת מציינת כי בעוד היא סבורה שצודקים הבנקים בטענתם כי לא ניתן להתעלם מהיות הנכס רחב ידיים, טענה זו שנטענה על ידי הכנ"ר בפס"ד סלור, נדחתה ונקבע כי תחולת הגנת הדייר אינה מושפעת משווי הנכס.

בענייננו חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אשר מגן על זכויותיו של הצד שאינו חב בחובות וכי בשל כך, לא חל בענייננו סעיף 86א לפקודה (בהתאם להוראות סעיף 86א(ג) לפקודה) ורעיית החייב תהפוך לדיירת מוגנת עם מכירת בית המגורים.

אמנם לעמדת המנהלת המיוחדת, בהתאם להלכה הקיימת, בית המגורים יימכר כתפוס אך אין להפחית משוויו את ההפחתה של מימוש מהיר ומומלץ לחייב לשפר הצעתו בהתאם לשווי רגיל ללא הפחתת מימוש מהיר.

דיון והכרעה;

סוגיה מרכזית אליה נדרשו הצדדים בכתבי טענותיהם, הינה תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר על החייב ורעייתו, אשר משליכה על שאלת אופן מכירת הנכס, היינו כפנוי או כתפוס ושווי התמורה.

כאמור, החייב ורעייתו הינם בעלים בבית המגורים הרשום במרשם המקרקעין, היינו, זכות קניינית.

לכאורה, לא עולה מכתבי הטענות כי בעלת התפקיד והבנקים מתנגדים לאפשר את פדיון הזכויות והמחלוקת, כאמור, הינה מהו הסכום שיש לקבוע לצורך כך והיא נובעת בעיקרה מסוגיית מכירת הנכס כפנוי או כתפוס.

המסגרת הנורמטיבית;

סעיף 42 לפקודה קובע כי עם הכרזתו של החייב כפושט רגל, יהיו נכסיו נתונים לחלוקה ויוקנו לנאמן, כאשר סעיף 86 לפקודה מוציא מכלל הנכסים צרכי אוכל, כלי בית וריהוט, תשמישי קדושה, מכונות וכלי עבודה ועזרים לחייב שהוא נכה, ואף מסמיך את בית המשפט שלא להתיר מכירתו של נכס המשמש כבית מגורים, בלא סידור חלוף.

הגנת בית המגורים של חייב מוסדרת בפסיקה ובמספר הוראות דין: סעיף 33 לחוק הגנת הדייר; סעיף 40א לחוק המקרקעין ; סעיף 86א לפקודה וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967.

סעיף 86א לפקודה קובע כדלקמן:

86א.  (א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
(ב) בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.
(ג)  הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה.

סעיף נוסף רלוונטי בענייננו, שעה שאנו מצויים בהליך פש"ר, החייב הוכרז כפושט רגל, נכסיו הוקנו לקופה ומונה לו נאמן וזכויות החייב בבית המגורים הן בעלות, הוא סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, שקובע:

(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש.
(ב) נפטר בעל או חוכר-לדורות של נכס כאמור בסעיף קטן (א) לפני שהיה לדייר בו כאמור באותו סעיף, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים בסמוך לפטירת הבעל או החוכר, לפי הענין, והיו מתגוררים יחד בתקופה זו; ובאין בן-זוג יהיו ילדיו לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, הכל בתנאי שהיו מתגוררים אתו יחד בנכס ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים.
(ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו –
(1) על הוצאה לפועל של משכנתה שנרשמה לפני תשט"ו;
(2) אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.
(ד) החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין.
(ה) מי שהיה לדייר לפי סעיף זה יחזיק בנכס כדרך שהחזיק בו ערב היותו לדייר; נתגלעו חילוקי דעות, רשאי בית הדין לקבוע את דרך ההחזקה כאמור; שאר תנאי השכירות ייקבעו בהסכם בין הדייר לבין בעלו החדש של הנכס, ובאין הסכם - על ידי בית הדין.

מקור סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הוא בחוק לתיקון פקודת הגבלת שכר דירה (דירות), תשי"א – 1951, כאשר בעת הזו הייתה בארץ ישראל מצוקת דיור הולכת וגוברת. חקיקתו נעשתה על העיקרון שיש להשאיר כל דייר במקומו, בין אם החזקתו הינה מכוח חוזה שכירות או מכוח בעלות שפקעה (ראה א. רייכמן, בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן – הצורך בשינוי הדין, עיוני משפט ט(1), 1983, 121-158).

הגנת הדייר בעניינו של חייב, היקפה והצורך בה בימינו, נדונו רבות בפסיקה ובספרות אשר הרחיבה אותה, צמצמה אותה, פירשה את הזכויות שתחול עליהן ואת השותפים שיזכו ליהנות ממנה, כל זאת, עד לביטולה של ההגנה במסגרת חוק חדלות פירעון אשר נכנס לתוקף ביום 15.9.19.

כך, הוראותיו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר פורשו בהלכת כובשי, כמקנה סעד של מגורים כדייר מוגן, לאדם שנכס שבבעלותו נמכר במסגרת הליכי כינוס נכסים ונקבע, בעצם, כי אין מקום להחיל את הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין במקום בו פירוק השיתוף נעשה על ידי צד חיצוני לבני הזוג, על דרך של פירוק כפוי, חלף פירוק שיתוף שנעשה בהסכמת בת הזוג.

בהלכת פרמינגר, צמצם ביהמ"ש העליון את ההגנה הניתנת לבית מגורים, תוך שהוא קובע כי הגנה זו ניתנת לבית מגורים הרשום על שם החייב. באותו עניין ניתנה דעת מיעוט של כבוד השופט טירקל שסבר כי נושא הרישום אינו מצדיק את ההבחנה בהגנה המוענקת למי שדירתו נמכרת בהליכי כינוס נכסים. הובהר באותו פסק דין כי שמכיוון שהנכס לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, אין החייב זכאי לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ומשכך הנכס יימכר כפנוי, כך, שסעיף 33 לחוק יחול רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות.

ברע"א 1517/17 דינה שמעון נ' יוסי ניר - בתפקיד כונס נכסים [פורסם במאגרים, 8.5.17], נוהל דיון בפני ביהמ"ש העליון בשאלה האם בשלה העת לבטל את הלכת פרמינגר ולשוב ולדון בנושא, תוך אימוץ דעת המיעוט. ביהמ"ש דוחה את הבקשה בסוברו כי האיזון הראוי בין זכויות הצדדים מצוי דווקא בהוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ובהוראות סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980, המאזן באופן פרטני וקונקרטי בין זכותם הקניינית של הנושים לגבות את חובם, לבין ההגנה הסוציאלית על בעל הנכס, בהתייחס לנתוני המקרה.

בענין חליוא, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט עודד מאור) כי לעמדתו הלכת כובשי אינה חלה במקרה של חייב הפונה מיוזמתו להליכי פשיטת רגל, ובמקרה כנ"ל אין מדובר בהליך הנכפה על החייב, אלא החייב יכול לבחור באם רצונו להיכנס להליך, ואם בחר החייב להיכנס להליך פשיטת הרגל, הרי שהוא מביא מיוזמתו ורצונו את כלל נכסיו לידי הנאמן בהתאם להוראות סעיף 42 לפקודה, וממילא כאשר נוקט הנאמן בהליך של פירוק שיתוף לצורך מימוש זכות המגורים של החייב, "כמוהו בפועל כנקיטת ההליך על ידי החייב גופו, תוך שמירה והגנה על מקום המגורים, כאמור בסעיף 40 א' לחוק המקרקעין" (פסקה 47). בהתאם, קבע בית המשפט כי קיים שוני מהותי בין העובדות בעניין "כובשי" ובין מקרה של בקשת חייב להכרזתו כפושט רגל, ולפיכך אין תחולה להלכת "כובשי" במקרה שכזה.

אציין כי גם בענייננו איננו מצויים בנסיבות העניין שנדונו בהלכת כובשי, בהם, כאמור, ההליך בעניינה של החייבת החל בהליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדה, דהיינו, בכפייה.

עמדה זו של כבוד השופט מאור שנויה במחלוקת בשלב זה, וטרם הוכרעה על ידי ביהמ"ש העליון, ויש לציין, למשל, את עניין פשר (חי') 28040-05-15 אבנת ליאור נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה [פורסם במאגרים, 25.12.17], שם קובע כבוד השופט מנדלבאום "כי גם במקרה שבו פונה החייב מיוזמתו להליך פשיטת רגל ובמסגרתו הוא מקנה לנאמן את נכסיו ובכלל זה את זכויותיו בבית המגורים שבו הוא שותף עם בת זוגו, והנאמן פועל למימוש הזכויות בדרך של הגשת בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין, יחולו הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ותחול הלכת "כובשי", ובהתאם דירת החייב ובת זוגו תימכר על ידי הנאמן כדירה "תפוסה".

סעיף 86א לפקודה אל מוף סעיף 33 לחוק הגנת הדייר;

כאמור, הכלל בענייננו קבוע בסעיף 86א לפקודה שכותרתו: "הגנת בית המגורים", וממנו עולה כי דירת מגורים, בשונה מנכסי מקרקעין אחרים של החייב, היא נכס שזוכה למעמד מיוחד, ובימ"ש רשאי לאסור על מכירתה, כל עוד הוכח להנחת דעתו של ביהמ"ש, כי לפושט הרגל ולבני משפחתו הגרים עמו, "מקום מגורים סביר".

אולם, סעיף 86א(ג) מסייג את הסמכות הרחבה המוענקת לבית המשפט בסעיף זה, בקבעו כי הוראות הסעיף לא יחולו על מקרקעין שדיני חוק הגנת הדייר חלים עליהם. מכאן שמשחל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הופך החייב לדייר מוגן מכוח החוק, ואין לבית המשפט שיקול דעת לקבוע הסדר אחר כלשהו. אך על אילו מקרקעין תחול הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, במקום בו אנו מצויים במסגרת סעיף 86א לפקודה?

התשובה לכך, כפי שעולה מכותרתו ומתוכנו של סעיף 86א לפקודה, היא שהמדובר על בית המגורים של החייב.

סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יוצר קטגוריה של נכסים שאינם ניתנים למימוש, והשאלה הנשאלת, היא השאלה העיקרית בענייננו – על איזה בית מגורים חלה הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, האם דירת מגורים צנועה בת 3 חדרים, האם דירת פאר במגדל יוקרה, האם נחלה רחבה ידיים במושב מבוקש במרכז הארץ?

בהלכת פרמינגר, בחן ביהמ"ש את הוראות סעיף 86א לפקודה אל מול הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, שהיו, כבענייננו, עיקר הדיון.

כב' השופטת שטרסברג כהן קבעה באותו עניין, כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יוצר מכוחות עצמו דיירות מוגנת, וכי ביחס שבין שני סעיפים אלו, גוברות הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אך לא בכל מקרה, ובית המשפט נדרש לבחון נסיבותיו של כל מקרה, שכן על מנת שחריג זה ידור בכפיפה אחת עם סעיף 86א לפקודה, יש לצמצם את הפרשנות הניתנת ל"מקרקעין", כך שבמציאות החלה כיום, ההגנה תחול על "מקום מגורים סביר" בהתאם לצרכי החייב ויכולתו הכלכלית.

פרשנויות נוספות שהועלו בפסיקה במטרה לצמצם את הגנתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, גרסו כי ההגנה חלה רק על נכסים שחוק הגנת הדייר חל עליהם מלכתחילה ובהתאם להגדרתו של נכס מוגן בסעיף 14 לחוק הגנת הדייר, בשל ניסוח החריג לסעיף 86א על "מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם" כהגדרה כללית ומבלי להפנות לסעיף 33 (ראה השופט ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה 4, 1993) 333).

הביקורת על הדין הקיים הובעה היטב במאמרו של כבוד רשם ההוצאה לפועל גיא סמולרציק, סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי – האם הופר האיזון בין זכות החייב לקורת גג לבין זכות הקניין של הנושה?, 2018:

"על הדין הקיים בכל הנוגע להגנה הרחבה הניתנת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, נמתחה ביקורת חריפה בפסיקה ובספרות. נטען שמדובר בהגנה מופרזת על החייב, הגנה ארכאית שאינה מתאימה למציאות של ימינו, ואשר מובילה לתוצאות לא שוויוניות."

במאמרו של כב' הרשם סמולרצ'יק, הוא סוקר את הסוגיות העולות מתחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על חייבים בפש"ר או בהוצל"פ, תוך שהוא מציין כי להגנת הדייר המוגן ישנו רציונל היסטורי שנבנה על רקע מצוקת הדיור שהייתה קיימת בישראל בראשית שנות החמישים ואינה קיימת עוד כיום. לא בכדי קיימת מגמה חקיקתית ופסיקתית המצמצמת את תחולתה של הגנת הדייר.

הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינה מכילה תקרה כספית של ערך הנכסים עליהם נתבעת ההגנה ואין היא קובעת אמות מידה של צורך, כגון גודל המשפחה. לעניין זה, אצטט ממאמרו של א. רייכמן, שם, עמ' 121, 152-153, 156:

"סעיף 33 יוצר קאטגוריה של נכסי חייבים שאינם ניתנים למימוש. הפטור מונע מהנושים להיפרע מנכסים מסוימים ובכך נקבעה, למעשה, מסגרת אינטימית שבין אדם לרכוש, בה אין לפגוע... שיטת הגנה מיוחדת זו מסורבלת, וכפי שנראה בהמשך, ספק רב אם היא משיגה במציאות את המטרות הסוציאליות שלשם השגתם נועדה.
...
הסוגים הרבים של נכסי מקרקעין עליהם חל הסעיף אינם מסוייגים בקריטריון אחר... ההוראה אף אינה מכילה תקרה כספית של סך כל ערך הנכסים עליהם נתבע הפטור ואין היא קובעת אמות מידה של צורך, כמו גודל המשפחה או נחיצות הפעלתו של עסק מסוים. ברור, שגם אם נפרש את דרישת החזקה על דרך הצמצום ונדרוש קיומה של חזקה ישירה עדיין תהיה פרושה רשת ההגנה של סעיף 33 על מרבית נכסי החייב.
...
פטור זה ראוי היה שיתייחס לדירה או בית אחד בלבד, המשמש כמקום מגורי הקבע של המשפחה, וכן שתקבע לו תקרה כספית. רצוי שתקרה זו לא תהיה גבוהה בכל מקרה ממחירה הממוצע של דירה בשוק הישראלי, כאשר גודל הדירה ייקבע בהתאם למפתח של מספר נפשות לחדר מגורים". (ההדגשות אינן במקור).

ומסכם בעמוד 158:

"כדי להשיג איזון הולם בין האינטרסים של נושים וחייבים ראוי שההגנה על מגורי החייב תוגבל בתקרה כספית. סכום מרבי זה חייב להיקבע בהתחשב בגודל משפחתו של החייב ובמחירן המוצע של דירות בישראל...
סעיף 33 מהווה חלק משיטת המשפט שלנו תקופה ארוכה מדי. הקשיים בהפעלתו והתוצאות הבלתי-ראויות הנגרמות בשל החלתו מחייבות התערבות המחוקק וביטול ההוראה בהקדם".

למעט הבעייתיות שנוצרת מנוסחו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר אינו קובע קריטריונים כלשהם לתחולתו, ניתן למצוא עיוות נוסף שנוצר כתוצאה מהמגמה לצמצום תחולתו בחקיקה ובפסיקה מחד, אך הרחבת תחולתה של הגנת סעיף 33 מאידך.

עיוותים אלו אינם מתיישבים עם המציאות הסוציאלית כלכלית בת ימינו שהביאה לצמצום החוק לכתחילה. יוצא אפוא, שסעיף 33 הינו בגדר נטע זר בחוק ואלו, בין היתר, הובילו לצמצום הגנת סעיף 33 לזכויות בעלות וחכירה לדורות שנרשמו במרשם בהלכת פרמינגר:

"אין הצדקה להקנות הגנה רחבה וגורפת כמו זו שבסעיף 33 החלה על כל נכס מקרקעין שבבעלותו ובהחזקתו של החייב, על חשבון נושהו. אין הצדקה להשאיר בידיו דירת פאר שלא ניתן לממש ממנה את החוב. הגנה גורפת כזו פוגעת באינטרס קנייני לגיטימי של הנושים ומפרה איזון ראוי בין שני האינטרסים".

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018;

ואמנם, לאחר דיונים רבים, המחוקק ראה לנכון ליישב עיוותים אלו ולבטל את ההגנה המוקנית מכוח סעיף 33 בנוסחו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר נכנס לתוקף ביום 15.9.19, וכפי שקבע כב' השופט מינץ בע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן נ' עו"ד איתן ארז [פורסם במאגרים, 19.3.18]:

"על אף שהעניינים שעלו לפנינו קדמו למועד תחילת החוק החדש... הרי שאין בכך כדי לשלול השפעה פרשנית מסוימת של החוק החדש על המצב המשפטי הקיים."

אציין כי בדיונים שהתקיימו בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בנושא חוק חדלות הפירעון בכלל וסעיף 229 בו בפרט, היו חברי הועדה אחידים בדעותיהם כי יש לבטל את הגנת הדיור המוגן לחייב ול"שותפו בזכות במקרקעין" בהליך חדלות הפירעון, ולא בכדי.

התייחסות נוספת להשפעתו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי על הפסיקה ניתן למצוא גם בפסק דינו של כבוד השופט מינץ ברע"א 4628/15 סגלשטיין נ' שמואל [פורסם במאגרים, 19.07.2018], בו התייחס כבוד השופט מינץ לתנאים שנקבעו בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי לפני מתן אישור למימוש דירת מגורים, כשלעמדתו, גם כיום, עוד בטרם נכנס חוק חדלות פירעון לתוקפו, (כפי המצב המשפטי בעת מתן פס"ד) ראוי להתחשב באותם שיקולים.

שיתוף בחובות ונסיבות היווצרות החוב;

אין בידי לקבל את טענת הבנקים לשיתוף רעיית החייב בחובות בעלה.
המדובר בסוגיה מורכבת אשר דנה ביחסים הפנימיים של בני הזוג בינם לבין עצמם בתום ו/או במהלך הנישואין ואין בידי להיכנס בעובי הקורה בעיקר משום שלא הובאו ראיות לטענות העובדתיות, שגם הן היו כוללניות.

הבנקים לא הביאו כל ראיות לעבודתה של אשת החייב, או להכנסותיה, אשת החייב לא נחקרה בפניי, לא הוגשו תצהירים הנוגעים להכנסות החברה, למקורות מימון הדירה מושא ההליך, בהעדר כל נתונים עובדתיים באשר לנסיבות חייהם של בני הזוג הקונקרטיים אין בידי לקבל את הטענה לשיתוף בחובות ללא כל ביסוס עובדתי כלשהו, אלא רק על יסוד ההנחות כי במהלך השנים אשת החייב נהנתה מעבודתו של החייב.

בנוסף, אינני מקבלת את טענת הבנקים לחוסר תום לב בהתנהלותו של החייב ובנסיבות היווצרות החוב שכן טענות אלו נטענו בעלמא וללא אסמכתאות. יתרה מכך, המנהלת המיוחדת והכנ"ר קבעו כי הסתבכותו של החייב נוצרה בתום לב ושלא כתוצאה מחובות אישיים שלו וכי החייב שיתף פעולה לאורך ההליך.

הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר;

מכירתו של נכס כתפוס, עשויה להוביל להפחתה של 50%-70% מערכו, תלוי בגילם של הדיירים הנותרים לגור בו. מדובר בהפחתה משמעותית אשר מובילה לחוסר איזון אינהרנטי בין זכויות הנושים לבין זכות החייב ורעייתו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במגורי יוקרה, כבענייננו.

ואיזו הגנה תינתן לנושים בענייננו אם איעתר לבקשת החייב ואעניק לו ולרעייתו זכויות של דיירות מוגנת וכתוצאה מכך לפדות את זכויות החייב בבית המגורים בשווי נמוך משמעותית?

אני סבורה כי פרשנותו הנכונה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינה הגנה קטגורית של בית מגורים אלא יש לקרוא את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לאורו של סעיף 86א לפקודה, לפיו יש לאפשר לחייב "מקום מגורים סביר", בטרם מתירים את מכירתו של בית המגורים שלו ולאורה של הוראת חוק חדלות פירעון . כך המונח "נכס" יוגדר כ"נכס סביר בנסיבות העניין", והוא הנכס שיזכה להגנת בית המגורים.

יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכל נכס ונכס לגופם של דברים, ולבדוק האם המדובר בנכס שסביר שחייב בהליכי פש"ר יעשה בו שימוש לטובת מגורים וימשיך להחזיק בו חרף הימצאותו בהליך. לטעמי הפרשנות שמאפשרת הרמוניה בין סעיף 86 לפקודה לבין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, היא הפרשנות הקוראת את החלת סעיף 33 בהקשר ובקונטקס ט של סעיף 86 בכללותו. סעיף 86 עוסק בהגנה על בית מגורים סביר, וקובע כי הוראות הסעיף לא יחולו מקום שחוק הגנת הדייר חל. על מה חוק הגנת הדייר חל? לטעמי התשובה לשאלה זו, היא "על בית מגורים, כהגדרתו בסעיף 86, כלומר בית מגורים סביר. פרשנות כזו תיצור הרמוניה בין שני הסעיפים, ותאיין במקצת את עיוותים שנוצרו כתוצאה מפרשנות שסעיף 33 חל על כל נכס ובלבד שהוא משמש לבית מגורים.

דוגמאות לעיוות ניתן למצוא למשל כשמדובר בבית מגורים שבנוי על מקרקעין שצמודות לו זכויות בניה. אין חולק כי על זכויות הבנייה אין הגנת הדייר חלה. אם נגדיר את המונח "נכס" שבהוראות החוק ככל נכס שמשמש בפועל את החייב כבית מגורים, אנו עשויים להעניק לחייב יתרון בלתי סביר, שכן הגנת הדייר תשתרע לא רק על בית המגורים , אשר לעצמו ייתכן והינו צנוע, אלא גם על זכויות הבנייה . ברי כי עיוות זה אינו סביר.
עיוות נוסף יכול להימצא אם מדובר למשל בנחלה רחבת ידיים, שחלקה משמש כבית מגורים, ככל ולא ניתן יהיה לפצל את החלקה ייתכן וההגנה תשתרע לא רק על בית המגורים אלא על כלל החלקה.
לפיכך פרשנות המונח נכס בחוק הגנת הדייר, אמורה לטעמי להתפרש בהקשר של סעיף 86 הנ"ל ובמשמעות שסעיף 86 נותן לבית המגורים, לא כל בית מגורים אלא בית מגורים סביר.

לפיכך, לטעמי לא ניתן לתת פרשנות למונח "נכס" בהוראות החוק כנכס שבו מגורר החייב בפועל, אלא הנכס שבו החייב מתגורר בפועל ובלבד שמדובר בנכס סביר. משמעות הדבר היא שמקום שהמדובר בדירת מגורים צנועה המשמשת בפועל את החייב ואשתו הרי בהתאם להוראות הסעיף והפסיקה כאשר הנכס רשום בלשכת רישום מקרקעין ייהנה החייב מההגנה, ומקום שהמדובר בנכס שיש בו משום שווי כלכלי העולה על עצם המגורים, כגון מיקום יוקרתי, גודל בלתי סביר, זכויות בנייה, וכד' לא ייהנה החייב מההגנה אלא עד כדי השוואה לנכס שהינו סביר בנסיבות העניין.

ראה לעניין זה במאמרו של כב' רשם ההוצל"פ סמולרצ'יק:

"דוגמא לעיוות הנוצר על ידי הגנה רחבה זו, בהיבט של בני זוג, ניתן ללמוד ממקרים שבהם קיימות דירות בעלות שווי גבוה, לעיתים דירות פאר, אשר בן או בת הזוג נותרים לגור בהם כדיירים מוגנים, ובכך פוגעים באופן בלתי מידתי, ביכולתם של הנושים לפעול למכירת הדירה, ולקבל את התמורה האמיתית אותה עשויה הייתה מכירת הדירה כפנויה, להניב, תוך פגיעה בזכות הקניין של אותם נושים. נוצר אפוא, עיוות של ממש, במסגרתו בן או בת הזכות מוסיפים להתגורר בבית מידות רב ערך, בעוד שנושיו של החייב יוצאים וידיהם על ראשם. זאת חלף נקיטת הליך של פירוק שיתוף ומכירת הדירה כפנויה, באופן שישיא משמעותית את ערכה ובכך אף יועיל לא רק לנושים אלא גם לחייב ולבת זוגו".

אמירתו הנ"ל של כב' רשם ההוצל"פ סמולרצ'יק מתבססת על ההנחה כי הדין הקיים קובע הגנת דיור מוגן לבת הזוג של החייב גם בדירות יוקרה. כפי שפירטתי לעיל, לטעמי, הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינה מעניקה את ההגנה הזו על מגורי חייב שהינם מסוג מגורי יוקרה. מעבר לעיוות שמציג כבוד הרשם במאמרו מאיר העיניים הנ"ל, אני סבורה יותר מכך, כי העיוות קיים רק כל עוד נותיר את הפרשנות מרחיקת הלכת, לפיה כל דירה באשר היא זוכה להגנה בין אם מדובר בדירה צנועה בת שלושה חדרים ובין אם מדובר בארמון פאר במיקום היקר ביותר במדינת ישראל. פרשנות זו תוביל לחוסר הרמוניה בין מהותו ומטרתו ההיסטורית החברתית של חוק הגנת הדייר לבין המציאות החברתית כלכלית של ימינו. הדרך בה ניתן ליישב דיסוננס זה, היא לפרש את כוונתו של המחוקק בהוראה זו כי יש להחיל את ההגנה שמכוח סעיף 33 על חייבים חסרי אמצעים ושאינם בעלי זכויות בנכסי יוקרה. כלומר, מקום שמכירת הדירה תוביל למתן אפשרות לחייב לרכוש דירה סבירה חילופית, אין להחיל את ההגנה.

התייחסות נוספת למשקל שיש ליתן לשווי דירת המגורים, ניתן למצוא גם במאמרו של פרופסור פבלו לרנר הדן בהליכי הוצאה לפועל, ההפטר לחייבים מוגבלים באמצעים: שינוי ראוי הלוקה בכשלים, 2018, עמ' 32:

"בגרסה המקורית ציינתי כי עדיף היה לא לקבוע שבעלות על דירת מגורים מונעת מתן הפטר, אלא לאפשר לנושים להתנגד למתן הפטר למי שבבעלותו דירת מגורים אם יוכיחו שדירת המגורים חורגת מהצרכים של החייב ובני משפחתו ולאפשר לנושים לממש את הדירה רק אם תהיה בכך תועלת לנושים. המחוקק אכן תיקן את המצב. סעיף 69י3(א)3 קובע כתנאי למתן הפטר ש-
אין לחייב נכסים בעלי ערך הניתנים לעיקול, מכירה או מימוש בדרך אחרת שניתן לממשם לפי פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם, למעט משכורת או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה ; בקביעת היותו של נכס בעל ערך ישקול הרשם, בין השאר, את עלויות מימושו ואת קיומה של תועלת של ממש לנושים ממימושו בהתחדש בעלויות אלו".

מעבר לשוויו הרב של בית מגורי החייב, אני סבורה כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם צרכי החייב ורעייתו ואת מצבם הכלכלי. בעוד ילדי החייב בגרו ואינם סמוכים עוד על שולחנם, החייב ורעייתו ממשיכים להתגורר בגפם בבית מגורים רחב ידיים אשר נושא בחובו הוצאות תחזוקה גבוהות, שכאמור, לטעמי, אינן תואמות את מצבם הכלכלי וההתנהלות הכלכלית המצופה מהחייב ומבני ביתו, שעה שמצוי הוא בהליך פש"ר, וכטענתו, אף מתקשה בעמידה בתשלומים החודשיים בהם הוא מתקשה לעמוד ונעזר בקרובי משפחתו (ראה סעיף 13 לבקשה למתן צו הפטר)

לא נעלם מעיני הקושי של החייב ורעייתו אשר ירדו מנכסיהם, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, בעזיבת בית מגוריהם מזה 37 שנים, אך לא אוכל לתת ידי למצב בו יוותר בידי רעייתו של החייב, נכס יוקרה שערכו עולה על 7 מליון ₪ (על הצד הנמוך), בעוד ניתן למוכרו בתמורה נאה שתיטיב עם הנושים ובו זמנית תאפשר לחייב ורעייתו לרכוש דירה חלופית וצנועה יותר אשר תתאים לצרכיהם וליכולתם הכלכלית.

היעתרות לבקשת החייב לפדיון בהצעה אשר עומדת על הפרק, משמעותה השאת תמורה נמוכה לקופת הפש"ר והוצאת הנושים בחוסר משמעותי.

בנוסף לאמור לעיל, דעתי כדעת חברי כבוד השופט עודד מאור בעניין חליוא:
"בכבוד הראוי, את הנחת הסיוד של אשת-החייב, לא אבין ולא אדע; האם ההנחה היא שבני-ביתו של החייב, היינו משפחתו ובת הזוג מתנהלים בחיים כלכליים מקבילים לאלו של החייב – בטובם וברצותם יעל עמם ויאכל את המוגש על שולחנם, וברצותם יישאר לו עם בת-הלחם.
...
האם זהו המסר: הליך פשיטת הרגל של אבי המשפחה אינו מענייננו, הליך חדלות הפירעון אינו קשור אלינו, אנחנו – בני המשפחה, האחרים, בת הזוג והילדים – נתנהל בחיינו השלווים וברמת החיים לה אנו רגילים כאילו אין הליך פשיטת רגל, והליך פשיטת הרגל יתנהל כאילו המשפחה לא ממשיכה להתנהל ברמת החיים לה היא התרגלה.
אינני שותף להנחת המוצא המשתקפת מדברי אשת-החייב ואיני מסכים לה.
...
די אם נאמר שהכנסות התא המשפחתי כולו, כמו גם הוצאותיו – עומדות לדיון ולבחינה במסגרת הליך של חדלות הפירעון של היחיד (במקרה זה, אב המשפחה), תוך שמצופה מהתא המשפחתי כולו להגדיל את הכנסותיו, ולנהוג בצניעות המתחייבת בנסיבות העניין ביחס להוצאותיו, בחינה המהווה נגזרת לתשלום העתי שעל החייב עצמו לשלם לכונס הרשמי (ראו סעיפים 18ב ו-111 לפקודת פשיטת הרגל.
...
"אם לאחרונה הזדמן לי לומר על דירת מגורים של חייב אחר, שאינה אלא דירה צנועה ב-פש"ר 2216/04 יוסי ביטון נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם במאגרים] (ניתן ביום 17.8.10), ומובן שבמקרה דומה לו, יישקלו השיקולים המתאימים לעניין, לא יהיה נכון מבחינת תועלת כלכלית (אך לא רק בשלה בלבד) להורות על מכירת הדירה תוך הסדרת הדיור החלוף, אזי שמגורים בדירת גג יוקרתית והתנהלות התא-המשפחתי כולו, כאילו לא מתנהל הליך של חדלות פירעון, מעוררות אי-נוחות מסוימת, שלא לומר קשיים, שייתכן ויהיה על בית המשפט לבחון אותם לעיצומם בעת הנכונה – אולם כאמור, אין אלה דברים שבשולי ההחלטה".

כבעניין חליוא, גם בענייננו ההליך דנן הינו הליך שהחל לבקשת החייב למתן צו כינוס לנכסיו ולהכרזה עליו כפושט רגל ולהקניית נכסיו לנאמן כתוצאה מכך. פועל יוצא מהליך רצוני זה הוא כי ניתנת לנאמן הסכמה מכללא לפעול למימוש נכסי החייב לחלקם בין נושיו במטרה להביאו בסוף ההליך בהפטר מחובותיו. פעולותיו של בעל התפקיד נתונות לפיקוחו של ביהמ"ש ולהגנתו על זכויות החייב ובני משפחתו במקביל להגנה על נושיו, תוך בחינת האינטרסים של הצדדים והאיזון בין זכויותיהם. ולעניין זה, ראה בעניין חליוא:

"נקיטת הליכי פש"ר על ידי החייב משמעם הצהרתו כי אין די בנכסיו כדי לשלם עבור חובותיו, והוא מבקש ליתן אותם במלוא, בערכם המלא, לתשלום עבור חובתיו, שאילולא היו בידיו די נכסים היה פורע אותם ולא נזקק להליך זה.
...
ולא יהיה זה למעלה מהצורך לחזור על דברי בית המשפט העליון בע"א 673/69 חיים ארלגזי נ' חיה אזולאי, עו"ד הנאמנת על נכסי החייב חיים ארלגזי, (פ"ד כ"ד (1) 624, 628) שם אמר, בין היתר:
'הכרזתו של אדם בתור פושט רגל מעניקה לו את היתרון של שחרור מאמצעי הוצאה לפועל שכל אחד מנושיו עדוי לנקוט נגדו... תמורת זה על החייב להעמיד את כל רכושו לרשות אדם המייצג את אינטרס הנושים, ואף להעמיד עצמו תחת פיקוחו של בית המשפט, החייב לדאוג גם לעניין הנושים...'".

משקבעתי כי היות והמדובר בחייב שנכנס להליך הפש"ר מרצון ולו זכויות בעלות בבית מגורים שהינו נכס יוקרה ושוויו מעל ל-7 מליון ₪ (על הצד הנמוך) אני קובעת כי לא חלה בעניינו ובעניין רעייתו הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ואת שוויו של הנכס יש לאמוד כפנוי.

לאור האמור, אני מאפשרת לחייב להגיש הצעת הסדר חדשה שתיטיב עם הנושים ותגלם את שוויו של בית המגורים כפנוי, בתוך 60 ימים מהיום.

סיכום:

דחיתי את טענת הבנקים לשיתוף בחובות וכן את טענתם ליצירת חובות בחוסר תום לב.

דחיתי את בקשת החייב להורות על פדיון דירת המגורים על פי שוויה כתפוסה, וקבעתי כי ככל והחייב עותר לפדות את דירתו יש לאמוד את הדירה כשהיא פנויה.

ניתנה היום, י"ג חשוון תש"פ, 11 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.