הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 29020-07-14

בקשה מס' 6
לפני
כבוד השופטת איריס לושי-עבודי

מבקש

עו"ד יניב אינסל, מנהל מיוחד
לנכסי החייב בפשיטת רגל

נגד

משיבים

1. ולדלן אברמוביץ
על-ידי בא-כוחו עו"ד גולדשלגר משה

2. טטיאנה אברמוביץ
על-ידי בא-כוחה עו"ד דניאל הומיונפר

2. כונס נכסים רשמי תל אביב
על-ידי בא-כוחו עו"ד מיכאל רוזנבלט

פסק-דין

בפניי בקשה למתן הוראות (בקשה מס' 6, להלן: " הבקשה"), אשר הוגשה על-ידי המנהל המיוחד לנכסי החייב ולדלן אברמוביץ (להלן: "החייב"). במסגרת הבקשה מתבקש בית-המשפט להצהיר ולקבוע כי:

רישום הערת האזהרה על זכויות הבעלות בדירת המגורים ברחוב יחזקאל שטרייכמן 6, תל-אביב, הידועה כגוש 6884, חלקה 17 (חלק מנסח הרישום של הדירה צורף כנספח 2 לבקשה, להלן: "הדירה"), לטובת הגב' טטיאנה אברמוביץ (להלן: "המשיבה"), הינו רישום פיקטיבי, אשר נוצר למראית עין בלבד ולצורך הברחת רכוש החייב מנושיו. כפועל יוצא מן האמור, יש להצהיר כי החייב הינו הזכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בדירה ולמצער כבעלים של מחצית מהזכויות בה.
החייב הינו הבעלים של חברת או. אר. ג'י. גרין אנרג'י בע"מ, ח.פ. 51-483851-5 (נסח הרישום של החברה צורף כנספח 4 לבקשה, להלן: "החברה"), וזאת על אף רישומה של המשיבה כבעלת המניות בחברה במרשם רשם החברות.
החייב הינו בעליו של רכב מסוג וולבו, מספר רישוי 59-315-78 (להלן: "הרכב"), וזאת על אף רישומה של המשיבה כבעלת הרכב ברשות הרישוי.
כבר עתה יצוין כי סעד זה התייתר לאחר הגשת הבקשה, וזאת הואיל והמשיבה לא עמדה בפירעון הלוואה שנטלה מהבנק לצורך רכישתו של הרכב, וזה נמכר במסגרת הליכי הוצאה-לפועל.
עוד יצוין כי בסיכומיו הרחיב המנהל המיוחד את בקשתו בעניין הרכב (ואף בעניין אופנוע שנרכש על-ידי המשיבה) וטען ל"זכות עקיבה" אחר הרכב. אלא שהמנהל המיוחד לא פירט בעניין זה ואף הבנק שמימש את הרכב לא צורף לבקשה.
לאור הדברים שנתגלו במהלך המשפט, ביקש המנהל המיוחד בסיכומיו להצהיר ולקבוע כי החייב הינו הבעלים של חברת פסגות גבעתי ייזום פרויקטים בע"מ, ח.פ. 51-538415-4 (נסח הרישום של החברה נכלל בסיכומיו של המנהל המיוחד, להלן: "פסגות גבעתי"; וביחד עם או. אר. ג'י. גרין אנרג'י בע"מ - "החברות"), וזאת על אף רישומה של המשיבה כבעלת המניות בחברה במרשם רשם החברות.

בד בבד עם הגשת הבקשה, עתר המנהל המיוחד למתן צו לאיסור דיספוזיציה על זכויות המשיבה בדירה ובנכסי החברה, וצו ארעי כזה ניתן על ידי ביום 23.2.2016.

רקע

ביום 7.7.2014 עתר החייב בבקשה למתן צו לכינוס נכסיו. ביום 18.11.2014 ניתן צו לכינוס נכסי החייב (להלן: "צו הכינוס"), במסגרתו הורה בית המשפט על מינויו של עו"ד יניב אינסל כמנהל מיוחד לנכסי החייב (להלן: "המנהל המיוחד").

במסגרת הבקשה למתן צו הכינוס הצהיר החייב כי בשנת 2003 היה בבעלותו אטליז באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (להלן: "העסק"), כי העסק נקלע לקשיים בשל מספר פיגועי התאבדות שאירעו בסמוך לו וכי ניסיונות החייב לשקמו נכשלו, כך שבשנת 2007 הוא נאלץ להביא לסגירתו.

חובותיו של החייב הוערכו על ידו בבקשת צו הכינוס בסך של כ-600,000 ₪, מרביתם לבנקים בגין הלוואות שנטל לעסק, ובגין ערבותו האישית להלוואות אלה.

החייב הצהיר בבקשה כי אין בבעלותו נכסים, חשבונות בנק פעילים או כרטיסי אשראי, כי הוא מתגורר עם אמו בדירת שני חדרים ברחוב פינסקר 69 בתל-אביב, כי החל מחודש אפריל 2014 הוא החל לעבוד במשרה חלקית כשליח במשרד רואה-החשבון מיכה רוזנבלום (להלן: "רו"ח רוזנבלום") וכי משכורתו עומדת על סך של 2,895 ₪ לחודש.

אשר למצבו המשפחתי הצהיר החייב כי הוא רווק ואב לשתי בנות קטינות אשר מתגוררות עם המשיבה.

הבקשה

החייב נחקר בפני המנהל המיוחד ביום 13.4.2015, וחזר על הצהרותיו בדבר מצבו הכלכלי והמשפחתי כפי שפורט על ידו בבקשה למתן צו הכינוס (נספח 1 לבקשה).

ברם, לטענת המנהל המיוחד, אין ליתן אמון בהצהרות אלה שכן הן עומדות בניגוד לממצאי חקירותיו ובדיקותיו. המנהל המיוחד טען עוד כי יש בסתירות השונות שהתגלו ביחס לחייב כדי להעיד על כך שהמשיבה משמשת "אשת קש" עבור החייב, אשר מבריח את נכסיו באמצעות רישום כל רכושו על שמה של המשיבה.

עוד נטען בבקשה, כי החייב הדגיש בחקירתו כי אין לו קשר עם המשיבה. אלא שלפי המידע שבידי המנהל המיוחד המשיבה והחייב מתגוררים יחדיו בדירה, חיים כבני-זוג ומנהלים אורח חיים משותף, ואף בכך יש כדי להטיל ספק בגרסתו של החייב.

המנהל המיוחד עתר אפוא לקבוע כי הדירה והחברה הינם בבעלות החייב כפי שיפורט להלן:

א. הדירה

המדובר בדירה באזור יוקרתי המהווה חלק מפרויקט נדל"ן שנבנה בגוש הגדול/רמת-אביב החדשה בתל-אביב, ואשר נרכשה לכאורה על-ידי המשיבה ביום 22.5.2014.

לטענת המנהל המיוחד, סמיכות הזמנים בין מועד רכישת הדירה (ביום 22.5.2014) ורישום הערת האזהרה על-שם המשיבה (ביום 27.5.2014) לבין מועד פניית החייב להליך פשיטת-הרגל (ביום 7.7.2014), מעידה על כך כי מדובר ברכישה שתוכננה מראש על-ידי המשיבה והחייב במטרה להבריח את נכסי החייב מנושיו. עוד נטען כי ממידע שהגיע לידי המנהל המיוחד עולה כי רכישת הדירה על-ידי המשיבה נעשתה באמצעות כספים שהגיעו לחייב במסגרת עיסוקו בחברה.

המנהל המיוחד סבר כי די בשני אלה כדי ללמד שהדירה שייכת למעשה לחייב.

ב. החברה

לטענת המנהל המיוחד, החייב משמש כבעליה וכמנהלה בפועל של החברה, כפי שניתן ללמוד מתביעה אזרחית שהוגשה על-ידי החברה בת.א. 2456-06-15 (להלן: "התביעה האזרחית"). התביעה הוגשה נגד חברת ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ ובעליה מר פליקס ביליק (להלן ביחד: "ביליק"), ועניינה היה בהפרת הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 29.5.2014, במסגרתו שכרה החברה את שירותיה של ביליק על מנת שזו תייצר עבורה מכונה הממירה פסולת לגז ונפט.

המנהל המיוחד ציין כי מסקנה זו נסמכת על האמור בתצהיר שהוגש על-ידי החייב כתמיכה בבקשה למתן סעדים זמניים במסגרת התביעה האזרחית. בתצהיר זה נטען כי החייב משמש כמנהל החברה, כי יש לו זכויות חתימה בחברה וכי כל חתימה שתיעשה על ידו בשם החברה תחייב אותה, וזאת בהתאם לפרוטוקול אסיפת בעלי המניות בחברה מיום 27.5.2014, אשר נחתם על-ידי המשיבה כבעלת מניות יחידה בחברה (להלן: "הפרוטוקול") (הפרוטוקול ואישור יועצה המשפטי של החברה בקשר לפרוטוקול ולכך שהחייב הוא בעל זכויות החתימה בחברה צורפו כנספח 5 לבקשה). הצהרה זו של החייב עומדת בניגוד לרישום במרשם רשם החברות, לפיו המשיבה היא זו שהחזיקה במניות החברה ושימשה בה כדירקטורית.

עוד היפנה המנהל המיוחד לפרוטוקול הדיון בתביעה האזרחית מיום 1.7.2015 (נספח 3 לבקשה, בעמ' 8-6) בו העיד החייב כי הוא עוסק בנדל"ן, כי הוא מנהל את החברה וכי אין לו כל קרבה משפחתית למשיבה.

לשיטתו של המנהל המיוחד, מעבר לאמור בבקשה, הרי שיש לראות בחומרה את העובדה כי החייב משמש כבעל זכויות חתימה בחברה ופועל כמנהלה שעה שהוא מצוי בהליכי פשיטת-רגל ומסתיר זאת מנושיו.

ג. הרכב

המנהל המיוחד צירף תמונות המעידות לדבריו כי החייב עושה שימוש קבוע ברכב הרשום על שם המשיבה ונוהג בו מנהג בעלים (נספח 6 לבקשה). אף שהסעד בעניין הרכב התייתר כאמור לעיל, הרי שתמונות אלו עומדות בניגוד להצהרות החייב כי אין בבעלותו נכסים כלשהם וכי אין לו כלל קשר עם המשיבה.

לאור האמור לעיל, סבר המנהל המיוחד כי יש לראות את הצהרות החייב כהצהרות כוזבות אשר נועדו להבריח את רכושו מנושיו, בין היתר באמצעות המשיבה, וזאת על דרך של מעשי מרמה. בהתאם לכך עתר המנהל המיוחד להצהיר, כאמור, כי רישום זכויות המשיבה בדירה ובחברה הינו רישום פיקטיבי אשר נעשה למראית עין וכי יש להורות על ביטולו.

טענות הצדדים

המשיבה והחייב הגישו תגובות (נפרדות) בכתב לבקשה, אשר נתמכו בתצהיריהם.

המשיבה טענה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה.

לטענתה, היא אינה נשואה לחייב ומעולם לא הייתה נשואה לו. המשיבה הודתה כי בתקופה מסוימת היו השניים בני-זוג, ואף נולדו להם שתי בנות. ואולם, לטענת המשיבה השניים נפרדו זה מכבר ומזה זמן רב החייב מתגורר בבית אמו ואילו הבנות סמוכות על שולחנה של המשיבה. עוד טענה המשיבה כי החייב מגיע מעת לעת לדירה על מנת לבקר את בנותיהם וכי לעיתים רחוקות המשיבה מאפשרת לו לעשות שימוש ברכב לצרכים הקשורים לבנותיהם.

ביחס לדירה טענה המשיבה כי זו מצויה בבעלותה הבלעדית, כי היא זו אשר שילמה את מלוא התמורה בגינה והיא זו הנושאת לבדה בהחזר ההלוואה המובטחת במשכנתא שנלקחה על ידה לצורך מימון הרכישה.

לטענת המשיבה, החוזה לרכישת הדירה (נספח א' לתגובת המשיבה) נחתם על ידה ביום 22.5.2014, טרם מתן צו הכינוס, וללא קשר לחייב, אשר כלל אינו מהווה צד להסכם זה ואינו מוזכר בו. המשיבה אף הגישה דיווח לרשויות המס בגין העסקה ושילמה את מס הרכישה אשר חל על העסקה (נספח ג' לתגובת המשיבה). כמו כן טענה המשיבה כי בינה לבין החייב אין כל קשר חוזי אחר ביחס לדירה.

המשיבה טענה עוד כי לו אכן הייתה בקשר עם החייב, כטענת המנהל המיוחד, הרי שלא היה עולה על דעתה ליטול על עצמה את הסיכון הכרוך ברכישת דירה חודשיים בלבד לפני כניסתו של החייב מיוזמתו שלו להליכי פשיטת-רגל.

אשר למימון רכישת הדירה טענה המשיבה כי תמורת הדירה בסך של 2,410,000 ₪ שולמה על ידה באופן הבא:

סך של 1,446,000 ₪ שולם באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא שהמשיבה נטלה ביום 31.8.2014 מבנק איגוד (נספחים ד'-ז' לתגובת המשיבה) ואשר ההחזר החודשי שלה עומד על סך של כ-6,000 ₪. המשכנתא נרשמה על שמה של המשיבה בלבד וניתנה לה בהסתמך על הכנסותיה ויכולת ההחזר שלה כפי שהציגה בפני הבנק.
המשיבה הפנתה לתדפיסי חשבונות הבנק שבבעלותה (נספח ח' לתגובת המשיבה) המעידים לכאורה כי היא נושאת בתשלומי החזר ההלוואה לבדה.
סך של 200,000 ₪ שולם באמצעות הלוואה שהמשיבה נטלה מבנק הפועלים (נספח ט' לתגובת המשיבה).
יתרת התמורה בסך של כ-764,000 ₪ שולמה באמצעות הון עצמי שהמשיבה צברה, לרבות ממכירת דירה שהייתה בבעלותה ברוסיה בטרם עלתה ארצה, וכן מהשתכרותה מעבודתה ובסיוע בני משפחתה.

לטענת המשיבה, בעבר היא עבדה כעצמאית בתחום תיירות המרפא ובתחום הנדל"ן, והסכומים שהשתכרה אפשרו לה לחסוך כספים לצורך רכישת הדירה והם אלה אשר מאפשרים לה לעמוד בהחזר ההלוואה המובטחת במשכנתא. בהקשר זה צירפה המשיבה דוחות רווח והפסד לשנים 2012 ו-2014, וכן שומת מס הכנסה לשנת 2013, המעידים לכאורה על הכנסות בסך של כ-200,000-150,000 ₪ בשנה (נספח י' לתגובת המשיבה).

אשר לחברה טענה המשיבה כי מדובר בחברת הזנק אשר נוסדה בשנת 2012 וסיימה את פעילותה בסוף שנת 2014 וכי המשיבה הינה הדירקטורית היחידה בה. החברה נעדרת נכסים ולה חוב בסך של כ-120,000 ₪ לבנק הפועלים וחוב נוסף בסך של כ-27,000 ₪ לחברת ברן ישראל בע"מ (נספחים י"א-י"ב לתגובת המשיבה).

עיקר פועלה של החברה היה בפיתוח מכונה ייחודית להמרת פסולת לגז ונפט, עסקיה קרסו לאחר שפיתוח המכונה נכשל ולחברה אין כל נכסים ברי-מימוש ואשר יש להם שווי ממשי.

עוד נטען כי בשנת 2014, עובר לקריסתה, גייסה החברה סכומי כסף ממשקיע בשם תמז אלישקוב (להלן: "תמז"), וזאת בתמורה לרישום 50% ממניות החברה על שמו. 49% מהמניות נותרו בבעלות המשיבה ו-1% בבעלות מהנדס החברה, מר עופר פרידמן.

יצוין כי סכום ההשקעה לא פורט על-ידי המשיבה.

אשר למעורבות החייב בעסקי החברה, טענה המשיבה כי ביליק הייתה אמורה לייצר עבור החברה את המכונה. ברם, המשא-ומתן מול ביליק נקלע לקשיים והמשיבה לא הייתה מסוגלת להתמודד מולה ולכן פנתה לחייב בבקשה שיסייע לה בהתנהלות מול ביליק ולאחר מכן גם בניהול ההליך המשפטי מול ביליק. לצורך כך אף הסכימה המשיבה כי החייב יציג עצמו כבעל תפקיד וכמורשה חתימה בחברה, ולשם כך הוכן הפרוטוקול.

עוד נטען כי החייב לא קיבל מהמשיבה ו/או מהחברה כל תמורה ובפועל אף לא הצליח לסייע לחברה להציל את כספי השקעתה והחברה נותרה ללא המכונה.

אשר לרכב טענה המשיבה כי הוא בבעלותה ובשימושה וכי הוא נרכש מכספים שלה בלבד, אשר התקבלו ממכירת רכב קודם שהיה בבעלותה וכן מכספי הלוואה שנטלה מבנק לאומי כנגד שעבוד הרכב (נספח י"ג לתגובת המשיבה – יצוין כי ברישיון הרכב שצורף כנספח זה נרשם כי שעבוד הרכב הינו לטובת בנק הפועלים).

תגובת החייב הייתה זהה למדי לתגובת המשיבה, למעט שינויים קלים.

החברה לא הגישה תגובה מטעמה.

בהקשר זה יצוין כי מר מיכאל גרינשפן, שליח מטעמו של המנהל המיוחד (להלן: "השליח"), ביקר בכתובת הרשומה של החברה ולא איתר את משרדיה. בהמשך, עתר המנהל המיוחד בבקשה להמציא את הבקשה לידי המשיבה כבעלת מניות בחברה, ובהחלטתי מיום 23.2.2016 הוריתי כי ההמצאה לידי המשיבה כמוה כמסירה לחברה.

אף-על-פי-כן, בתגובת המשיבה לא צוין כי היא מוגשת אף בשם החברה.

המנהל המיוחד טען בתשובתו לתגובות המשיבה והחייב כי יש לדחות את ניסיונותיהם של השניים להכחיש כל קשר ביניהם וציין כי הכחשות אלו עומדות בניגוד גמור לממצאים הקיימים ברשותו.

המנהל המיוחד טען כי מדובר בחייב בעל אמצעים רבים המדווח דיווחים פיקטיביים, אשר עוסק למעשה בעסקי נדל"ן ונהנה מהכנסות גבוהות. עוד טען המנהל המיוחד כי החייב עשה ועושה שימוש בבת-זוגו, המשיבה, תוך שיתוף פעולה מלא שלה, על מנת להבריח את רכושו מידי נושיו.

המנהל המיוחד ציין כי מממצאי חקירה חיצונית, שבוצעה על ידו באמצעות החוקר הפרטי מר אורן מעוז (להלן: "החוקר") (נספחים 2-1 לתשובת המנהל המיוחד), עולה כי המשיבה והחייב נשואים זו לזה, חיים יחדיו בדירה, מנהלים חיי זוגיות וחיים בשותפות מלאה תוך גידול בנותיהן המשותפות. עוד טען המנהל המיוחד כי, הלכה למעשה, הדירה הינה בבעלות החייב וכי הליך הרכישה והרישום של הדירה נעשה על-ידי המשיבה והחייב בתכנון מוקדם מראשו במטרה להבריח את הדירה ושאר נכסי החייב מפני נושיו.

המנהל המיוחד ציין עוד כי מן החקירה עלה כי החייב עוסק בתחום הנדל"ן וכלל אינו מועסק כשליח במשרדו של רו"ח רוזנבלום.

המנהל המיוחד ציין כי החייב והחוקר שוחחו בטלפון פעמיים, ביום 7.1.2014 וביום 3.1.2016, ותמלולי השיחות צורפו לתשובת המנהל המיוחד (נספחים 4 ו-7 לתשובת המנהל המיוחד). באחת השיחות הודה החייב כי המשיבה היא אשתו, כי הוא הבעלים של הדירה וכי הוא זה אשר רכש את הדירה במסגרת קבוצת רכישה אשר הפחיתה את עלויות הדירה. עוד ציין המנהל המיוחד כי החוקר הציג עצמו כיזם נדל"ן המעוניין לרכוש נכסים באזור בת-ים ובעקבות שיחה ביניהם שלח לו החייב מספר הצעות מחיר בנוגע לפרויקטים למכירה אותם הוא יוזם ומשווק (נספח 11 לתשובת המנהל המיוחד).

עוד צוין כי בנוסף לאמור לעיל, הגיע שליח מטעמו של המנהל המיוחד לדירה על מנת לבצע מסירה של הבקשה לידי המשיבה, שם פגש את החייב. הבקשה נמסרה לידי החייב אך הלה סירב לחתום על אישור המסירה (נספח 5 לתשובת המנהל המיוחד).

המנהל המיוחד הוסיף כי החייב אף ניסה למכור את הדירה ופרסם את מספר הטלפון שלו תחת פרטי המודעה למכירה (נספח 6 לתשובת המנהל המיוחד).

עוד נטען כי אימו של החייב עברה להתגורר ברחוב בוגרשוב בתל-אביב, ואינה מתגוררת עוד ברחוב פינסקר בעיר.

כאמור, לטענת המנהל המיוחד, אף טענותיו של החייב בנוגע למקום עבודתו אינן נכונות כפי שניתן ללמוד משיחת טלפון שהתקיימה ביום 10.1.2016 בין החוקר לרו"ח רוזנבלום (נספח 10 לתשובת המנהל המיוחד).

לכך יש להוסיף, כי עיון בתלושי השכר של החייב מעלה תהיות רבות (נספח 9 לתשובת המנהל המיוחד). כך, כל התלושים זהים בסכומם, בכל תקופת עבודתו לא החסיר החייב ולו יום עבודה או שעת עבודה אחת אם בשל מחלה ואם בשל חופשה. בכך יש כדי להוביל למסקנה כי מדובר בתלושים פיקטיביים וכי הצהרות החייב בדבר הכנסותיו הינן כוזבות.

אשר לרכב טען המנהל המיוחד, כאמור, כי במסגרת החקירה נצפה החייב כשהוא עושה שימוש קבוע ונוהג מנהג בעלים ברכב.

במענה לתשובת המנהל המיוחד הגיש החייב תגובה נתמכת בתצהיר (אף שזו לא התבקשה).

לטענת החייב בתגובתו, דוח החוקר הוכן חצי שנה טרם הגשת תשובת המנהל המיוחד ושעה שבמהלך תקופה זו חלו שינויים אשר המנהל המיוחד לא טרח להביאם או לבודקם. עוד ציין החייב כי החוקר נקט בשפה מבישה ואלימה מול רו"ח רוזנבלום, וכי יש להביא עניין זה בין כלל השיקולים.

לעניין הדירה שב החייב על טענות המשיבה לפיהן היא זו אשר רכשה את הדירה ממקורותיה העצמאיים והדגיש כי הוא אינו חתום על מסמך כלשהו הנוגע לדירה.

אשר לעבודתו שב החייב וטען כי הוא מועסק כשליח אצל רו"ח רוזנבלום, ובנוסף לכך מנסה לקדם פרויקט תמ"א בבניין בעיר בת-ים עם שותפים נוספים. החייב הדגיש כי אין לו זכויות בפרויקט או בכל נכס אחר ומעולם לא השקיע או עתיד להשקיע כסף בפרויקט. החייב ציין כי ספק אם הפרויקט ימומש ומכל מקום, מימוש כזה, ככל שיהיה, עתיד להתרחש בעוד שנים רבות.

אשר למקום מגוריו, ציין החייב כי לאחרונה עבר להתגורר עם אימו בדירה שכורה ברחוב בוגרשוב שבתל-אביב.

ההליכים

לאחר שהוגשו כל כתבי-הטענות הוריתי על קיום דיון בבקשה בנוכחות הצדדים.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 4.7.2016 נחקרו בפניי החוקר, השליח, המשיבה (שלא בנוכחות החייב) והחייב.

במהלך חקירתם של המשיבה והחייב הציג להם המנהל המיוחד שאלות המתייחסות להודעות שנגבו מהם במסגרת חקירת משטרה שנערכה בעניינם בעקבות תלונה שהוגשה נגדם על-ידי תמז. בתום הדיון ניתנה אפוא החלטתי כדלקמן:

לאחר ששמעתי את הצדדים וטרם יוגשו סיכומי הצדדים, ניתן בזאת צו למשטרת ישראל להמציא את תיק החקירה בעניינו של החייב כפוף לתנאים של היחידה החוקרת ישירות לתיק בית המשפט במעטפה חסויה.
ככל שבתיק החקירה מצוי חומר המתייחס גם לגב' טטיאנה אברמוביץ, ולא ניתן להפריד את חומר החקירה, התיק יומצא במלואו לעיוני.

בתגובה להחלטתי השיבה משטרת ישראל כי החקירה בתיק טרם הסתיימה וכי ככל שיומצא תיק החקירה בשלב הנוכחי קיים חשש לשיבוש החקירה. המשטרה הוסיפה כי היא אינה מתנגדת להעברת התיק לעיון בית-המשפט באופן ישיר באמצעות החוקר המטפל בתיק ובלבד שחומרי החקירה לא יגיעו לידי הצדדים המעורבים בחקירה.

בעקבות הודעה זו ביקש המנהל המיוחד לקיים דיון בנוכחות חוקר המשטרה, ודיון כזה התקיים בפניי ביום 19.9.2016 במעמד באת-כוח הכונס הרשמי וחוקר המשטרה בלבד.

לאחר ששמעתי את חוקר המשטרה ועיינתי בתיק החקירה סברתי כי לחומר החקירה יש חשיבות רבה בנוגע לטענות שהועלו על-ידי המנהל המיוחד וכי יש מקום שחומר זה יונח בפני המנהל המיוחד לאחר שהמשטרה תסיים את פעולות החקירה ויתאפשר לעיין בחומר.

לפיכך הוריתי כי צו איסור הדיספוזיציה שהוצא על ידי בתיק יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת וכי המשטרה תודיע את מועד סיום החקירה.

ביום 23.11.2016, לאחר שחקירת המשטרה באה לסיומה, הוריתי להעביר את חומרי החקירה לעיונם של המנהל המיוחד והחייב ואלה הועמדו לרשות הצדדים במסגרת הודעת עדכון של המנהל המיוחד מיום 11.12.2016.

בעקבות המידע הנוסף שהובא בפניו של המנהל המיוחד עתר הלה לקיום דיון נוסף בבקשה, ודיון כזה נקבע בנוכחות החייב ליום 2.3.2017.

בדיון ביום 2.3.2017 נכחו המנהל המיוחד, החייב ובא-כוחו, בא-כוח המשיבה ובאת-כוח הכונס הרשמי.

החייב נחקר פעם נוספת בפניי ובמהלך חקירתו עימת המנהל המיוחד את החייב עם האמור בחקירתו במשטרה בנוגע לתלונה שהוגשה על-ידי תמז נגדו ונגד המשיבה, אל מול חקירתו הקודמת בבית-המשפט, והחייב מסר הסבריו לפערים בין הגירסאות.

בתום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם.

ביום 21.5.2017, לאחר שהוגשו סיכומי המנהל המיוחד ובסמוך להגשת סיכומי החייב, פנתה המשיבה בבקשה למסור לידיה מספר מוצגים מתיק החקירה המשטרתית (בקשה מס' 15). בד בבד ביקשה המשיבה לדחות את מועד הגשת הסיכומים מטעמה.

ביום 31.7.2017 הוגשו סיכומי המשיבה, שאף בהם נטען כי למשיבה יכולת להוכיח את טענותיה באמצעות מסמכים שונים, אלא שאלו נמצאים בידי משטרת ישראל. עוד הופרחו בסיכומי המשיבה האשמות כלפי המנהל המיוחד, לפיהן הלה דאג שמשטרת ישראל תיקח כל מסמך וראיה מביתה של המשיבה (ראו, למשל, פרק המבוא לסיכומים, סעיפים 84, 87 לסיכומי המשיבה) וכי הוא אחראי לכך שמן הטלפון הנייד של בא-כוחה של המשיבה נמחקו "באורח פלא" התכתובות בינו לבין המשיבה בלבד (סעיף 115 לסיכומים). כן הביע בא-כוח המשיבה את חששו כי אף לו עצמו "ייתפר תיק" בעקבות האמור בסיכומיו (שם).

לאחר קבלת תגובות הצדדים לבקשה מס' 15, לרבות תגובות הכונס הרשמי והודעת משטרת ישראל (באמצעות המנהל המיוחד), ניתנה ביום 7.8.2017 החלטתי, לפיה:

המשיבה עמדה בבקשתה על כך כי המשטרה מחזיקה בידיה מסמכים שיש בהם כדי לסייע לה בהגנתה ולהוכיח את טענתה כי מקורם של כספי תמורת הדירה נעוץ בייפויי כוח שנתנה לאביו של החייב למכירת נכסיה בחו"ל (סעיף 84 לסיכומי המשיבה מיום 31.7.17) וכן בעסקה שעשתה עם המשקיע תמז לרכישת חלק ממניות החברה.
בהקשר למניות נטען, כי התמורה בגין מכירת המניות הושבה לידיה בגין השקעותיה הקודמות בחברה (סעיף 87 לסיכומיה) וכי תמורה זו שימשה אף היא לרכישת הדירה.
הואיל ועמדת המשטרה הינה כי אין לחשוף את הראיות שנאספו במהלך החקירה בטרם החלטה על הגשת כתב אישום, הרי שלמעשה נמנע מהמשיבה להציג מסמך ספציפי שיתכן ויש בו כדי לסייע לה בהגנתה מפני הבקשה הנוכחית.
משכך, ובשלב זה, אני מורה למשטרת ישראל לצרף הראייה במעטפה סגורה לעיני בית-המשפט בלבד תוך 7 ימים.

אלא שביום 14.8.2017 הוגשה הודעת המנהל המיוחד, אליה צורפה הודעת משטרת ישראל מיום 13.8.2017, בה נכתב כדלקמן:

בהמשך להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 07/08/17 בנושא המצאת מסמכים שיש בהם כדי לסייע להגנתה של הגב' טטיאנה אברמוביץ, ולאחר בדיקה נוספת בתיק, הנני מתכבד להשיב כדלהלן:
בכל הליך החקירה עד כה, לא מסרה הגב' טטיאנה אברמוביץ למשטרה מסמך כל שהוא ובוודאי לא מסמך המעיד על כספים שהועברו אליה ממקורות כאלה או אחרים או על כספים ששימשו כמקורות לרכישות כאלו או אחרות.
עוד יצוין כי גם בחומרים שנתפסו בחיפוש על ידי המשטרה לא נתפסו מסמכים המעידים על ייפוי הכוח שנתנה הגב' אברמוביץ לאביו של מר אברמוביץ למכירת נכסיה בחו"ל וכן לא נתפסו מסמכים המעידים על מכירת מניות מצידה של גב' אברמוביץ למשקיע מר תמז אלישקוב.
פרוטוקול החקירה בה מסרה הגב' אברמוביץ גרסה בנוגע לכספים שקיבלה או ששימשו אותה למימון עסקאות ורכישות שונות הוא המסמך היחידי שיש בידי המשטרה בנושא. פרוטוקול זה, יחד עם עדויות נוספות מהתיק, הועברו לפני מספר חודשים לבית המשפט הנכבד באמצעות המנהל המיוחד עו"ד יניב אינסל.
מעבר לכך אין בידי המשטרה כל מסמך או ראייה הקשורה בנושאים הנ"ל.

לאור האמור בהודעת המשטרה לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המשיבה והוריתי על ביטולו של דיון נוסף שהיה קבוע באותה עת בתיק (החלטתי מיום 16.8.2017).

למותר לציין כי בכל דבריה הנ"ל, לא הסבירה המשיבה מדוע מסמכים עלומים אלה לא צורפו לתצהירה, שהוגש לבית-המשפט עוד ביום 28.1.2016, היינו עוד לפני עיכובה לחקירה בידי המשטרה.

בין לבין, ביום 13.8.2017, הגישה המשיבה בקשה נוספת שעניינה להורות על פסילת דוח החוקר ועדותו מלשמש כראיות בהליך (בקשה מס' 20).

לאחר קבלת תגובות הצדדים והכונס הרשמי לבקשה, הוריתי כי התייחסות לטענות הצדדים בעניין זה תיעשה במסגרת החלטתי בבקשה העיקרית.

בכך טרם תמו ההליכים בתיק, ולאחר שהוגשו סיכומי המשיבה והכונס הרשמי בבקשה, הגישה המשיבה בקשה לצירוף ראיה נוספת מטעמה, הצהרת הון של המשיבה לשנת 2011 (להלן: "הצהרת ההון") (בקשה מס' 24).

בהחלטתי מיום 28.12.2017 אפשרתי את הגשת הראיה, כפוף לתשלום הוצאות ולמתן הזדמנות למנהל המיוחד לחקור את המשיבה על הראיה הנוספת ולהגיש ראיות נגדיות. ברם, המנהל המיוחד ויתר על זכויותיו אלה ומכאן שהראיה צורפה לתיק.

מכאן פסק-הדין.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות ובראיות שהובאו בפניי ושמעתי את חקירות העדים השונים, ולאחר שכל הצדדים (לרבות הכונס הרשמי) סיכמו טענותיהם בכתב, אני סבורה כי דין בקשת המנהל המיוחד להתקבל באופן שיפורט להלן.

אדון בדברים על-פי סדרם.

המסגרת הנורמטיבית - חוזה למראית עין

טענת המנהל המיוחד היא, למעשה, כי חוזה רכישת הדירה בידי המשיבה (נספח א' לתגובת המשיבה), כמו גם רישום המניות בחברות על שם המשיבה, הינם חוזים למראית עין. המנהל המיוחד טען כי המשיבה מהווה "אשת קש" של החייב וכי החייב הינו הרוכש האמיתי של הדירה או למצער שותף לרכישתה וכן הבעלים האמיתי של החברות.

חוזה למראית עין הוגדר כך בפסיקה:

בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו... בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים.
[כבוד השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979) (להלן: "עניין ביטון".]

המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: אינם מעוניינים בכל עיסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעיסקה משפטית אחרת.
[כבוד הנשיא שמגר בע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 631 (1988) (להלן: "עניין סולל" .]

כאמור, חוזה למראית עין יכול ללבוש שתי צורות: האחת, חוזה למראית עין שמאחוריו לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים, המכונה בפסיקה "סימולציה מלאה או מוחלטת"; והשנייה, חוזה למראית עין שמאחוריו מסתתרת עסקה אחרת ושונה מזו שבחרו הצדדים להציג בחוזה הגלוי, המכונה "סימולציה יחסית":

במקרה הראשון - סימולציה מוחלטת - קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים היא כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו. זהו מצב הדברים, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון. למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. לאמיתו של דבר, ראובן נשאר בעלי הנכסים. במקרה השני - סימולציה יחסית - קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, אפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת, אותה מתכוונים הצדדים לבצע.
[עניין ביטון, בעמ' 582.]

ראו גם ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012), פסקאות 22-20; ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ ואח', פ"ד נ(1) 238, 242 (1996); ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (מהדורה שלישית, 2005), בעמ' 259 (להלן: "שלו").

דינו של החוזה למראית עין נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"):

חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

הרציונל של ביטול מעיקרו של החוזה למראית עין הוסבר על-ידי כבוד הנשיא שמגר בעניין סולל:

הדין מורה, כי במקרה זה, שבו חזות פני הדברים אינה משקפת את רצונם האמיתי של הצדדים, יינתן תוקף לאותו רצון אמיתי, ולכן נקבע, כי ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים אשר מבקשים שלא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עמם.
[עניין סולל, בעמ' 630.]

עם זאת, יש להדגיש כי המניע ליצירת החוזה הגלוי אינו מעלה ואינו מוריד בנוגע להכרעה אם מדובר בחוזה למראית עין, כל עוד הצדדים מתכוונים לקיים את החוזה הגלוי בלב שלם. למשל, בענייננו, אף אם המניע לרישום הזכויות בדירה ובחברות על שם המשיבה היה להרחיקם מידי נושי החייב, הרי שעדיין יש להוכיח שהצדדים לא התכוונו לקיים את החוזה הגלוי:

יש כאן סממנים המצביעים לכאורה על כוונה להבריח מן הנושים את זכויות האיש בבית. הסממנים העיקריים כוללים את מצבו הכלכלי המעורער של האיש ואת החיפזון בהעברת זכויותיו לילדיו הבוגרים (ומהם לאשתו).
הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום-לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם.
וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין.
[רע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 41, 44 (1996) (להלן: "עניין אולצ'יק").]

ודוקו - והבחנה זו חשובה לענייננו - הבטלות מעיקרא בה מדובר בסעיף 13 הנ"ל מתייחסת לחוזה למראית עין, היינו לחוזה הגלוי. לעומת זאת, במצבים של סימולציה חלקית, נחלקו הדעות בנוגע לחוזה הנסתר, וזאת ביחס לחוזים הנגועים באי-חוקיות (שהרי חוזה למראית עין יכול לשמש גם מטרה מותרת), כגון כאלה שנועדו להתחמק מתשלום מס.

יש הגורסים כי אף אם החוזה הגלוי נגוע באי-חוקיות, הרי שהחוזה הנסתר תקף כל עוד הוא עונה על היסודות הנדרשים לקיומו של חוזה ובהם גמירת דעת, מסוימות, צורה וחוקיות:

חוק החוזים, בסעיף 13, דן רק בחוזה הגלוי וקובע את בטלותו: חוזה שנעשה למראית עין בלבד אין לו תוקף. סעיף זה אינו דן כלל בחוזה הנסתר, ומכאן גם שאין הוא מבטל אותו. תוקפו של חוזה זה לא נקבע בסעיף 13 ולא נחתך על-פי הוראתו. לכאורה, החוזה הנסתר תקף, ובלבד שמתקיימות בו המידות הדרושות לקיום חוזה והוא עונה על דרישות החוק... תוקפו של החוזה הנסתר נקבע, אם כן, באורח עצמאי, בלא זיקה להוראות סעיף 13 רישא.
[שלו, בעמ' 260-259.]

הגישה המקובלת הינה כי בטלותו של החוזה למראית עין, אין בה כדי לבטל מאליו גם את העסקה הנסתרת... בטלותו של החוזה למראית עין מבוסס על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר). נמצא, כי החוזה למראית עין הוא נויטרלי לענין תוקף העסקה הנסתרת. עסקה נסתרת תקיפה אינה מתבטלת אך ורק משום קיומו של חוזה למראית עין, ואילו עסקה נסתרת בטילה אינה מקבלת תוקף רק בשל קיומו של החוזה למראית עין. יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחד היסודות הדרושים להיוותרותה. על כן לא תעמוד לצדדים העסקה הנסתרת אם היא חסרה יסוד צורני-מהותי, או אם העסקה הנסתרת עצמה נגועה באי חוקיותו... משקבענו כי החוזה הגלוי נתפס ברשתו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), לא תמה מלאכתנו. כפי שראינו, יתכן ומאחורי החוזה הגלוי מסתתר חוזה נסתר, אשר יתכן ויש לו קיום בפני עצמו, על כן, מן הראוי הוא, לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה הגלוי על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), להמשיך ולבחון את תוקפו של החוזה הנסתר. במסגרת זו יש לבחון בראש ובראשונה, אם מתקיימים בחוזה הנסתר היסודות המעמידים חוזה בישראל, דהיינו, הצעה וקיבול, גמירת דעת וצורה (לענין התחייבות למכר מקרקעין).
[כבוד השופט ברק בעניין ביטון, בעמ' 583-582; יצוין כי השופט ברק היה בדעת מיעוט בנושא זה בעניין ביטון.]

לעומתם, יש הסבורים כי יש להחיל על התקשרויות הנגועות באי-חוקיות את דין החוזה הפסול ולראות בהתקשרות כולה התקשרות בלתי-חוקית שעליה חלים סעיפים 31-30 לחוק החוזים. ראו ד' פרידמן "אי חוקיות וחוזה למראית עין" הפרקליט לג 152 (1980) (להלן: "פרידמן"); מ' בן-פורת "החוזה הפסול" ספר זוסמן 171, 188-187 (התשמ"ד) (להלן: "בן פורת").

לגישתם של האחרונים, מתן תוקף לחוזה נסתר כאשר העסקה כולה נגועה באי-חוקיות מעורר קשיים מעשיים ועלול להוביל לתוצאות בלתי-רצויות. מבחינה מעשית סבורים הם כי אין בגישה המבקשת לראות בפעולות הצדדים שתי עסקאות נפרדות משום סיוע לפתרון הסוגיה, שכן זו מחייבת התמודדות עם שורה של שאלות משפטיות סבוכות (כגון הוכחת הסכמה בעל-פה הסוטה ממסמך בכתב, דרישת כתב ביחס לחוזה הנסתר, מעמדו של זיכרון דברים כהסכם מחייב ועוד), כאשר בסופו של דבר השאלה חוזרת למקומה – לסוגיית אי החוקיות (פרידמן, בעמ' 160-157; בן פורת, בעמ' 188-187). קשיים אלו מתעצמים "כאשר העסקאות כרוכות זו בזו... וכאשר הצדדים ראו בהסדר כולו חטיבה אחת" ובפרט "כאשר הצדדים קבעו הוראה אחת שאיננה משקפת את כוונתם, אך בכל היתר תואם החוזה את המוסכם ביניהם" (פרידמן, בעמ' 153). מבחינת שיקולים של מדיניות משפטית, גורסים הם כי כלל משפטי המבטיח מראש ביצוע של החוזה האמיתי בעסקה בלתי-חוקית מבטל את גורם ההרתעה האזרחי מפני עריכת עסקאות כאלו, כלומר החשש שהן לא יאכפו (פרידמן, בעמ' 161). על כן, לשיטתם, "מן הראוי לבדוק קודם כל את החוזה הנדון לאור סעיף 30 לחוק החוזים ולראות בו את הדין 'המיוחד' הדוחה מפניו את סעיף 13. אין בכך כדי לרוקן את זה האחרון מתוכן, שהרי חוזה 'למראית עין' בלבד יכול לשמש גם מטרה מותרת". לפיכך סבורים הם כי מקום שהחוזה נגוע גם באי-חוקיות, יש להחיל עליו את הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים (בן-פורת, בעמ' 188).

עוד יצוין כי לא מכבר נחלקו הדעות בעניין זה בין שופטי בית-המשפט העליון בע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012) (להלן: "עניין אילן"). כבוד השופט פוגלמן הדגיש כי האינטרסים המוגנים על-ידי סעיפים 13 ו-30 לחוק החוזים שונים זה מזה: האינטרסים המוגנים על-ידי סעיף 13 לחוק החוזים הינם הגשמת רצונם האמיתי של הצדדים לחוזה במובנו השלילי, היינו לא ליתן לחוזה תוקף שהצדדים לא שיוו לו, והגנה על הסתמכות תמת לב של צד שלישי. לעומת זאת, האינטרסים המוגנים על-ידי סעיף 30 לחוק החוזים הינם הגבלה וסיוג האינטרס שבהגשמת רצון הצדדים במטרה להגן על אינטרס הציבור במניעת כריתתם של חוזים פסולים ועל האינטרס הספציפי שבבסיס החוק שהחוזה עומד בניגוד לו. בהתאם לכך תמך השופט פוגלמן בגישה השנייה וסבר כי תחילה יש לסווג חוזים למיקומם הנכון וכי על חוזים אי-חוקיים יש להחיל את הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים.

לעומתו, תמך כבוד השופט הנדל בגישה הראשונה המבקשת להפריד בין החוזה הגלוי לחוזה הנסתר וציין כי, למעשה, גישתו של השופט פוגלמן הינה שכל סימולציה מלאה תיחשב חוזה למראית עין, בעוד שכל סימולציה יחסית - לא תיחשב חוזה למראית עין. השופט הנדל סבר אפוא כי ייתכן חוזה בעל פגם כפול, היינו חוזה שהוא בו-זמנית חוזה בלתי-חוקי וחוזה למראית עין. בהמשך לכך ציין השופט הנדל כי על חוזה בעל פגם כפול יש להחיל את שתי מערכות הדינים, זו בצד זו, ולהרחיב את שיקול-דעתו של בית-המשפט, כך שיופקד בידיו מלוא קשת הסעדים האפשרית לשני המצבים.

כבוד השופט (כתוארו אז) רובינשטיין בחר שלא להכריע בסוגיה, אם כי נטייתו הייתה לדעתו של השופט הנדל. השופט רובינשטיין סיכם באומרו: "יתכן איפוא שגם ההכרעה ראוי לה לעקוב אחר תיקים ספציפיים, תוך התייחסות למקרים טיפוסיים לפי נסיבותיהם והשיקולים המנחים בעניינם, כדרכו הקזואיסטית של המשפט העברי וכדרכו מכבר של המשפט האנגלי" (פסקה ז' לחוות-דעתו של השופט רובינשטיין).

לביקורת על פסק-דין זה ראו א' זמיר ומ' כהן, "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)", משפטים מה 251 (2015).

להשלמת התמונה יצוין כי בעניין סיווגו של חוזה אשר נועד להבריח נכסים מנושים כחוזה פסול, הביא לא מכבר כבוד הנשיא א' אורנשטיין מדבריו של ע' גרוסקופף בחיבורו "חוזה פסול" בספרם של ד' פרידמן ונ' כהן חוזים - כרך ג' 473, 545-544 (2003), לפיהם:

הברחת נכסים והעדפות מרמה הן פעולות המסכלות את תכליתם של הליכי חדלות הפירעון, וגורמות נזק למוסד חברתי מרכזי במסגרת המשפט הפרטי. הפגיעה במטרתם של דיני פשיטת הרגל היא העומדת על כף המאזניים, ולאורה היה מקום לשקול את ההצדקה להשתמש בעקרון "תקנת הציבור" בנסיבות המקרה... מערכת הדינים המיועדת למנוע הברחת נכסים והעדפות מרמה איננה שלמה, והדוגמאות שנידונו בפסיקה, כגון הסתלקות מעיזבון או הקמת הקדש, יעידו.

והנשיא אורנשטיין סיכם באומרו:

עמדה זו מוסכמת עליי במלואה. להשקפתי שעה שצד כלשהו שנמצא בהליכי חדלות פירעון או על סף הליכים אלה, מבריח את רכושו מפני נושיו לצדדים שלישיים בהסכמת אותם צדדים ומבלי שמשולמת תמורה הולמת, ניתן להחיל על ההתקשרות האמורה את דוקטרינת החוזה הפסול.
[פש"ר 1494/00 ח.ג.י. חברה לשיווק והספקה לבנין בע"מ ואח' נ' לוי ואח', פסקה 16.3 (12.6.2017) (להלן: "עניין ח.ג.י.").]

אשר לנטל השכנוע כי מדובר בחוזה למראית עין, הרי שנטל זה מוטל על הטוען לקיומו של חוזה מסוג זה - בענייננו, המנהל המיוחד - בבחינת "המוציא מחבירו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג י"א; בבלי בבא קמא מו ע"א):

אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם.
[עניין אולצ'יק, בעמ' 43-42.]

ראו גם ע"א 8393/99 לופטין ואח' נ' מוניקה תכשיטים בע"מ ואח', פסקה 4 (17.6.2004); ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996); שלו, בעמ' 257.

אשר לטיבו של נטל השכנוע, הרי שזה הינו בעל משקל לא מועט:

אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת.
[ע"א 3725,3728/08 חזן ואח' נ' חזן ואח', פסקה 31 (3.2.2011.]

בהקשר זה נקבע עוד כי התובע רשאי להיעזר בקיומם של "אותות מרמה", שיש בהם כדי להעביר את חובת הבאת הראיות אל הנתבע להפריכם, וככל שלא יעלה ביד הנתבע לעשות כן, יהיה בכך כדי לסייע לתובע לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו:

שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על המערער במקרה זה: האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע; השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת המערער. בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע.
[ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי ואח', פ"ד נז(5) 776, 782 (2003).]

בהקשר של הליכי חדלות-פירעון נמנו בין היתר החזקות העובדתיות הבאות: חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד. ראו ע"א 1680/03 לוי ואח' נ' ברקול ואח', פ"ד נח(6) 941, 947 (2004) (להלן: "עניין ברקול").

לבסוף יש לציין כי בעניין ח.ג.י. הביע כבוד הנשיא אורנשטיין את דעתו כי בהליכי חדלות-פירעון יש להקל בנטל המוטל על בעל התפקיד להוכיח טענת תרמית בכל הקשור להברחת רכוש מנושים, לרבות באמצעות יישום העיקרון של הוכחת אותות מרמה ברמה מוגברת על מנת לבסס טענת תרמית:

לב הליך פשיטת רגל הוא באיזון שנדרש בית המשפט לעשות בין טובת החייב לבין טובת הנושים ולבין טובת הציבור בכללותו. איזון זה ייחודי לדיני חדלות הפירעון. לאחרונה נדרשתי לסוגיה דומה והיא הנטל שמוטל על בעל תפקיד בבקשה לסעד זמני בראשיתו של הליך חדלות פירעון בטרם מוצו הליכי החקירה, ושם קבעתי שניתן במקרים המתאימים להקל בנטל שנדרש מבעל התפקיד שעותר למתן סעד זמני... ודוק; האיזון המשולש משפיע לא רק בשאלות של נטל הוכחה אלא בסוגיות כבדות משקל נוספות, הן מהותיות והן דיוניות. אמנה מספר דוגמאות להמחשת האמור: הרף שנדרש להוכחת חדלות פירעון על מנת להיכנס בגדרי ההליך כאשר נקבע כי לעתים די להוכיח שחברה נמצאת באזור חדלות פירעון...; בית המשפט מוסמך במקרים המתאימים להרחיב את תחולתו של צו הקפאת הליכים כך שיחול גם על בעלי המניות על אף שככלל חדלות פירעון של יחיד מוסדרת בפקודת פשיטת הרגל...; בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון אינו נדרש לתמוך בקשותיו בתצהיר אלא במקרים חריגים ובאופן שמהווה היפוך של הכלל שקבוע בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שקובע כי בקשה בכתב תגובה בתצהיר...; ועוד. כל השינויים הללו נובעים מהייחודיות שטמונה בהליך זה ומהאיזונים שנגזרים הימנו כמו גם מתכליתו המשולשת. מוצא אני למנות חלק ממאפייניו הייחודים של הליך חדלות הפירעון להמחשה: לעולם אחד מבעלי הדין בהליך חדלות פירעון משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט וכוונתי לבעל תפקיד; לרוב, אם לא לעולם, נמצא בעל התפקיד בנחיתות אינפורמטיבית לעומת הצד שכנגד, לא כל שכן כאשר עסקינן בניסיונות להברחת רכוש ותרמיות שנעשות בשיתוף פעולה עם צדדים שלישיים והניסיון מלמד שאין חקר ליצירתיות חייבים בהברחת רכוש; ועוד.
לטעמי, ההיגיון שמונח בבסיס הדוגמאות שהובאו לעיל ישים גם בענייננו. ככלל, יש מקום להקל על בעל תפקיד בנטל שנדרש ממנו גם בטענות תרמית בכל הקשור להברחת רכוש מנושים. בהקשר זה יש מקום ליישום העקרון של הוכחת אותות מרמה ברמה מוגברת על מנת לבסס טענת תרמית. יש בכך הקלה לעומת הנטל הרב שמוטל כרגיל על בעל דין בהליך אזרחי שאינו הליך חדלות פירעון, תוך שאדגיש שאין בהקלה זו כדי לאיין את הדרישה המוגברת של נטל ההוכחה בטענות מעין אלה. להשקפתי האיזון האמור משקף באופן ראוי את התכלית שבבסיס הדרישה לנטל מוגבר בטענות תרמית מחד-גיסא ואת התכליות של הליכי פשיטת רגל מאידך-גיסא.

מן הכלל אל הפרט

במקרה מיוחד זה המנהל המיוחד הוכיח את דבר קיומם של מספר אותות מרמה משמעותיים. הדבר התאפשר במידה רבה באמצעות הודעותיהם של המשיבה והחייב במשטרה, אשר סטו באופן ניכר מתצהיריהם בתיק זה ומעדויותיהם בפניי. כמו כן הוכיח המנהל המיוחד מספר עניינים נוספים שיש בהם כדי לחזק את טענותיו.

בטרם אפרט את אותות המרמה שהתגלו וכן את העניינים הנוספים שהוכחו, יש להתייחס לשתי טענות מקדמיות שהועלו על-ידי המשיבה.

הטענות המקדמיות

ראשית, יש להתייחס לטענת המשיבה בסיכומיה, לפיה שעה שנחקרה במשטרה לא הוסברו לה זכויותיה ולא ניתנה לה הזדמנות לקבל ייעוץ משפטי על אף שדרשה זאת, כך שאין להסתמך על הודעותיה במשטרה.

ברם, בסופו של דבר, המשיבה עצמה לא חלקה על האמור בהודעותיה במשטרה ואף הסתמכה בעצמה על הודעות אלה בסיכומיה, כפי שצוין על ידה בסעיף 86 לסיכומיה: "חשוב מאד לקרוא את דבריה של המשיבה בחקירה המשטרתית(!)".

בנסיבות אלה, אין עוד צורך להידרש לטענה זו של המשיבה.

כמו כן יש לציין, כי בניגוד לטענתה של המשיבה בסעיף 32 לסיכומיה, לפיה לא הוסברו לה זכויותיה בראשית החקירה, הרי שבפתח החקירה נאמר למשיבה במפורש כי "זכותך לא לומר דבר, דבריך יתועדו ועשויים לשמש כראיה בבית משפט, ואולם דע כי בית משפט יוכל להביא בחשבון את שתיקתך. זכותך להיוועץ בעורך דין לפני חקירתך, בכפוף למגבלות הקבועות בחוק וזכותך להיוועץ בסניגור ציבורי אם אתה זכאי לכך על פי חוק" (חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 1). בהמשך לכך אמרה המשיבה מיד בתחילת החקירה ועוד לפני שנשאלה שאלה כלשהי: "אני יענה על כל שאלה שתשאל" (שם, בעמ' 2, שורה 4).

עוד יש לציין כי בסיכומיו של החייב נטען כי המשיבה עברה "חקירות שתי וערב במשטרה במשך עשרות שעות כאשר אינה בקיאה כלל בשפה העברית". למותר לציין כי על-פי פרוטוקול החקירה מדובר בחקירה שהחלה בשעה 12:29 (לאחר שהמשיבה אכלה) והסתיימה בשעה 18:26, כאשר במהלכה ניתנו למשיבה מספר הפסקות. בנוסף לכך, הטענה כי המשיבה אינה בקיאה בשפה העברית מעולם לא נטענה על-ידי המשיבה עצמה (למעט בסעיף 93 לסיכומיה), לא נתמכה בתצהיר ולא באה לידי כל ביטוי בעדותה של המשיבה בפניי, בה נחזתה המשיבה לעיניי כמי שיודעת היטב עברית. יתרה מכך, טענה זו אף אינה תואמת על פניה את העובדה כי המשיבה עצמה מסרה כי עלתה ארצה לפני כ-15 שנה, בשנת 2003 (חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 3, שורה 45), כי היא עובדת בארץ וכי יש לה שתי ילדות אשר מתחנכות בארץ שהבכורה ביניהן הינה בת כ-8.5 שנים כיום. יש להצטער אפוא על העלאת טענות כגון דא, שאינן מכבדות את הטוען אותן, אינן מחזקות את עמדתו של החייב ואולי אף מחלישות אותה.

הטענה המקדמית הנוספת של המשיבה הינה, כאמור, כי יש להורות על פסילת דוח החוקר ועדותו מלשמש כראיות בהליך.

בקשה זו נסמכה בעיקרה על העובדה כי דוח החוקר הוגש תחת הסמליל (לוגו) Intelligence & Investigative וכי החוקר מפרסם עצמו באינטרנט תחת השם א.ל.מ. ניהול מידע וחקירות. אלא שמבירור שערכה התברר למשיבה כי ישויות אלה אינן קיימות כשלעצמן, כי הן מהוות למעשה כסות שיווקית בלבד של החוקר וממילא אין להן רישיון לבצע חקירות לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן: "חוק חוקרים פרטיים").

עוד ביקשה המשיבה לפסול את הדוח "בשל העובדה שכותבו ביצע את החקירות תוך התחזות לאחר, הטעיה, תחבולה והצגת מצגי שווא כלפי הנחקרים", וזאת בניגוד לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), התשל"ב-1972 (להלן: "תקנות האתיקה"). המשיבה הפנתה בהקשר זה לת.א. (מחוזי-ירושלים) 2176/08 טוויל נ' אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (27.5.2010) (להלן: "עניין טוויל").

כן טענה המשיבה כי יש לפסול את הדוח משום שהחייב מסר לחוקר פרטים שונים במטרה לשתף עמו פעולה ביוזמות עסקיות, ולפיכך השימוש במידע לצורך הליך זה נעשה שלא למטרה שלשמו נמסר, דבר הנוגד את הוראות סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ("שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה").

לאחר עיון בתגובות החוקר (שהמנהל המיוחד הצטרף לאמור בה) והכונס הרשמי אני סבורה כי יש לדחות בקשה זו ואנמק בקצרה.

ראשית, כפי שיפורט להלן, המסקנות אליהן הגעתי נשענות ברובן המכריע על חקירותיהם של המשיבה והחייב במשטרה ועל השוואת הודעותיהם של המשיבה והחייב במסגרת חקירות אלה לטענותיהם של השניים בהליך בפניי, לרבות לתצהיריהם. בנסיבות אלה, התוספת של דוח החוקר (אשר כשלעצמו היה לא היה מעמיק במיוחד) למסקנות אלה הינה זניחה ביותר והייתי מגיעה לאותן מסקנות אף אם הדוח לא היה מונח בפניי.

שנית, אשר לטענות המשיבה בנוגע לחוק חוקרים פרטיים, הרי שבית-המשפט העליון פסק לאחר ההחלטה בעניין טוויל כי הפרת חוק החוקרים הפרטיים ותקנותיו אינה פוסלת בהכרח את תוצרי החקירה הנגועה בהפרה כזו, כי התרופה להפרה זו מצויה במישור הפלילי והמשמעתי, וכי אין לה תוצאה מתחייבת או הכרחית במישור הראייתי. כך, כשרות הראיה נבחנת בנפרד מחוקיות הדרך שבה הושגה, והראיה איננה נפסלת אך ורק בשל כך שהשגתה הייתה כרוכה בהפרתו של החוק:

גם אם אניח כי החוקר מטעם המבקשת פעל בניגוד להוראות חוק החוקרים הפרטיים בעת השגת ממצאי החקירה - ואיני נדרש להכריע בעניין זה - אין הדבר כשלעצמו מוביל למסקנה כי פירות החקירה פסולים מלשמש כראיה במשפט. כשרות הראיה נבחנת בנפרד מחוקיות האופן שבו הושגה (ע"פ  115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1) 197 (1984)). לאמור: אין הראיה נפסלת אך משום שלצורך השגתה הופר דבר חוק. אמנם, כלל זה אינו חזות הכל ונקבעו לו בחקיקה מספר חריגים. כך למשל, סעיף 13 לחוק האזנות סתר פוסל ממצאים שהושגו תוך הפרת החוק מלשמש כראיה בבית המשפט. הוראה דומה ניתן למצוא בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. אלא שלא כך בחוק החוקרים הפרטיים, בגדרו לא נמצאה כל הוראה הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין. משום כך סבורני כי לא היה מקום להורות על פסילת הקלטת והתמליל מטעם זה, ואף לא מן הטעם כי הן הושגו תוך הפרה לכאורה של כללי האתיקה החלים על חוקרים פרטיים.
מדברים אלה אין להסיק כי הפרת חוק החוקרים הפרטיים נותרת לעולם ללא מענה וכי איש הישר בעיניו יעשה. אלא שהתרופה להפרת חוק החוקרים הפרטיים אינה מצויה במישור הראייתי, כי אם במישור המשמעתי והפלילי (וראו לעניין זה סעיפים 25 ו-30 לחוק החוקרים הפרטיים).
[רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בויראת (11.6.2012).]

מעבר לדרוש יצוין עוד כי במקרה זה אין מחלוקת בין הצדדים כי לחוקר עצמו יש רישיון חוקר פרטי, כי הוא פועל במסגרת של עוסק מורשה וכי הוא ביצע בעצמו את חקירת החייב, כך שטענת המשיבה בעניין זה אינה ברורה. ראו גם סעיף 2 לתצהירו של החוקר (נספח 2 לתשובת המנהל המיוחד), בו הצהיר החוקר כי "הנני חוקר פרטי מורשה מטעם משרד המשפטים". במלים אחרות, המשיבה ביררה במשרד המשפטים אם לחברת Intelligence & Investigative או לחברת א.ל.מ. ניהול מידע וחקירות יש רישיון, ומשנענתה בשלילה (משום ש"חברות" אלה כלל אינן קיימות) התנפלה על עובדה זו כעל מוצאת שלל רב. אלא שבעיניי השאלה הייתה שגויה מיסודה והעובדה כי החוקר השתמש בשמות שיווקיים שאינם מהווים ישויות משפטיות קיימות וממילא אין להן רישיון כשלעצמן (להבדיל מהרישיון האישי של החוקר), אין פירושה כי החקירה נעשתה ללא רישיון.

ראו בעניין זה גם את עמדתו של הכונס הרשמי, אשר בהסתמך על סעיף 1 לחוק חוקרים פרטיים ועל דברי ההסבר לחוק זה הביע דעתו כי "לא קיימת חובה בדין לפתוח משרד חקירות או להתאגד במסגרת של תאגיד, על מנת להשיג ידיעות ולאסוף ידיעות על הזולת לצרכי אחרים ודרך שירות לכל", וכי "הוראות סעיף 3 לחוק חוקרים פרטיים אינן קובעות כי על חוקר פרטי להחזיק בהכרח ברישיון חוקר פרטי וברישיון לניהול משרד חקירות יחד, להבדיל מהחזקת רישיון חוקר פרטי ועיסוק במשרד המיועד לחקירות פרטיות".

עוד יצוין באשר לטענה בדבר התחזות החוקר, כי החוקר והכונס הרשמי הטעימו כי אסורה התחזות כבעל מקצוע הטעון רישיון על פי חוק (תקנה 3(2) לתקנות האתיקה). אלא שבניגוד לטענת המשיבה שטענה כי החוקר התחזה למתווך, נראה כי המשיבה השמיטה בטיעוניה את המילה "לא" מדבריו של החוקר; וכך נכתב בתמלול השיחה בין החוקר לחייב שהוגש לבית-המשפט:

ולדלן: אוקיי. אז אתה מתווך כאילו.
אורן: לא, אני יזם. אני לא מתווך. אני, יש לי שותפות... עם עוד כמה אנשים.
[עמ' 2 לתמלול שיחות החוקר עם החייב מיום 7.1.2014, שורות 20-17 (נספח 4 לתשובת המנהל המיוחד).]

אשר לתקנה 3(3) לתקנות האתיקה, הקובעת כי "חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או כמי שפועל מטעמו", הרי שטענה זו של המשיבה אינה ברורה ולא ברור כשליחו של מי התחזה החוקר לשיטתה של המשיבה. אשר לטענת המשיבה כי החוקר הציג עצמו כאיש עסקים אשר מארגן קבוצות רכישה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אני סבורה כי מדובר בסיפור כיסוי סביר וכי, על כל פנים, אף לשיטתה של המשיבה עצמה החוקר לא הציג עצמו כשליח של גוף ספציפי כלשהו. ראו גם סעיף 7(ו)(3) לקוד האתי של החוקרים הפרטיים, אליו היפנו החוקר והכונס הרשמי (הקוד האתי מופיע באתרי האינטרנט של משרד המשפטים ושל לשכת חוקרים פרטיים בישראל), לפיו: "חוקר פרטי לא יפעל באופן אקטיבי ליצירת המציאות שאותה הוא רוצה לתעד בחקירתו. אין בכך כדי למנוע מחוקר פרטי ליצור תנאים או להשתמש בסיפורי כיסוי לגיטימיים, שיאפשרו לו לתעד את המציאות והמצב האמיתי, ובלבד שהכל נעשה על פי דין".

אשר לתקנה 5 לתקנות האתיקה, הקובעת כי "חוקר פרטי ישתמש בתיאור מקצועו, לכל מטרה וענין, במלים "חוקר פרטי"; השימוש במלה 'חוקר' בלבד או בתוספת שם תואר אחר – אסור", הרי שטענה זו של המשיבה קשורה לשאלת רישיונו של החוקר במקרה זה. בנסיבות אלה, ומשקבענו כי לא נפל פגם בעניין הרישיון, הרי שגם טענה זו אין לה על מה לסמוך.

שלישית, ספק רב בעיניי אם המידע שנמסר לחוקר על-ידי החייב מהווה "ענייניו הפרטיים" של החייב כאמור בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות הנ"ל, וראו לעניין זה גם את עמדתו של הכונס הרשמי לפיה "חקירותיו של החוקר הפרטי לא בוצעו בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות... הידיעות אשר נמסרו על ידי החייב במהלך החקירה נועדו לשם החקירה ומסירתן למנהל המיוחד, תוך שימוש בסיפור כיסוי סביר". בהקשר זה יצוין עוד כי טענות אלה כלל לא הועלו בשמו של הנחקר עצמו (החייב), שהוא זה אשר פרטיותו נפגעה כביכול, אלא בשמה של המשיבה.

מכלל האמור לעיל, בקשה מס' 20 של המשיבה נדחית.

אעבור אפוא לפירוט אותות המרמה והעניינים הנוספים שהוכחו על-ידי המנהל המיוחד במקרה זה ולאחר מכן אדון במשמעותם.

אותות המרמה והעניינים הנוספים שהוכחו

הסתרת טיב היחסים בין החייב למשיבה: כפי שכבר פורט לעיל, בתצהיריהם ובעדויותיהם של המשיבה והחייב בפניי עמדו השניים על כך שהקשר ביניהם מצטמצם להיותם הורים משותפים לשתי בנות.

כך, למשל, הצהיר החייב בסעיפים 15-14 לתצהיר שתמך בתגובתו לבקשה:

החייב אינו נשוי כעת אינו בן זוגה של המשיבה ומעולם לא היה נשוי למשיבה.
בתקופה מסוימת החייב היה בן זוגה של המשיבה ומקשר זה נולדו להם 2 ילדים קטינים המתגוררים אצל המשיבה וסמוכים על שולחנה.

דברים זהים נכתבו על-ידי המשיבה בסעיפים 2-1 לתצהיר שתמך בתגובתה לבקשה.

ואילו בעדותו בפניי מסר החייב כי:

ש: מתי התחתנתם?
ת: לא התחתנו.
ש: מסעדה ביפו.
ת: היה אירוע לחברים. לא היתה חתונה.
[עמ' 23 לפרוטוקול מיום 4.7.2016, שורות 10-8.]

אף המשיבה הכחישה בעדותה כי נישאה לחייב, וטענה כי בכל מקרה נפרדה ממנו לפני ארבע שנים. בעדותה בפניי אף הסתירה המשיבה את דבר קיומו של האירוע עליו העיד החייב:

ש: כמה זמן הוא היה בן זוג שלך.
ת: 5 שנים.
ש: נכון שהתחתנתם בחתונה אזרחית?
ת: לא.
ש: אני אומר לך שהתחתנתם בחתונה אזרחית ביפו.
ת:ממש לא.
[שם, בעמ' 12, שורות 11-6.]

לעומת זאת, המשיבה מסרה כך בהודעתה במשטרה (שאף במסגרתה ניסתה תחילה לעמעם את טיב הקשר בינה לבין החייב ולהפחית ממנו):

שאלה: מה הקשר שלך לולדלן?
תשובה: אנחנו היינו בני זוג, ויש לנו שני ילדים. כמה פעמים נפרדנו ועכשיו אנחנו ביחסים לא טובים. רוב הזמן הוא גר אצל אימא שלו ובא לבקש ילדים ולפעמים הוא ישן אצלי.
שאלה: אתם נשואים?
תשובה: לא.
שאלה: אתם הייתם נשואים אזרחיים?
תשובה: בכלל לא.
שאלה: כשהגענו לבית שלכם את פנית אל ולדן כאל בעלי והוא פונה אלייך כאשתי. למה?
תשובה: כי ככה אנחנו מדברים ליד הילדים.
שאלה: אז למה יש לכם בחדר שינה [תמונה] בשמלת כלה והוא בחליפת חתן?
תשובה: זה היה לפני 10 שנים, עשינו מעין חתונה ורק היכרנו, עשינו מסיבה.
שאלה: אז בעצם עשיתם חתונה אבל לא ברבנות?
תשובה: כן, התחתנו בנמל תל אביב. במסעדת ארכא. וזה היה לפני 10 שנים.
שאלה: מתי החלפת את השם שלך לאברמוביץ?
תשובה: אחרי שנה וחצי אולי יותר. כאשר הילדה שלי נולדה נוצר בלגן אז החלפתי את השם לאברמוביץ.
שאלה: איך קוראים לאמא של ולדי?
תשובה: אולגה סבצנקו.
שאלה: איך זה שהוא אברמוביץ והיא סבצנקו?
תשובה: אבא שלו היה אברמוביץ.
שאלה: אם ככה אז אתם עדיין נשואים?
תשובה: כן.
[חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 2, שורות 25-5.]

ואילו החייב מסר בהודעתו במשטרה:

שאלה: מה המצב האישי שלך, מה הסטאטוס שלך, האם אתה נשוי או גרוש?
תשובה: אני וטניה, טטיאנה אברמוביץ ידועים בציבור יש לנו 2 ילדים משותפים ואנחנו לא כמו בעל ואישה. אני תומך בילדים.
שאלה: היום בחיפוש שנערך בביתך אני ראיתי תמונה של טטיאנה ושלך כאשר טטיאנה לבושה בשמלת כלה ואתה עומד על ידה עם חליפה. כאשר נשאלת מה זאת התמונה הזאת אתה אמרת לנו שאתה וטטיאנה נשואים בנישואים אזרחיים והתחתנת בנמל, האם זה נכון?
תשובה: כן זה נכון אני וטטיאנה התחתנו בנישואין אזרחיים לפני 10 שנים.
שאלה: מי ערך את החופה שלכם?
תשובה: לא עשינו אירוע גדול עשינו טקס עם כתובה ורב רפורמי ערך את הטקס במסעדה בנמל תל אביב.
[חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 2, שורות 14-6.]

בנוסף הודה החייב בהודעתו במשטרה כי המשיבה היא בת-זוגו:

שאלה: שאתה אומר טניה למי אתה מתכוון?
תשובה: אברמוביץ טטיאנה שהיא בת הזוג שלי.
[שם, בעמ' 5, שורות 118-117.]

כמו יצוין כי בשיחה טלפונית שהתקיימה בין החוקר לחייב כינה החייב את המשיבה "אשתי" (עמ' 4 לתמלול שיחות החוקר עם החייב מיום 7.1.2014, שורה 22 (נספח 4 לתשובת המנהל המיוחד)), ובתגובה לדברי החוקר לפיהם הוא (החוקר) נשוי כבר 10 שנים ויש לו שתי בנות ענה החייב "גם אני... העתק הדבק כאילו? מה, גם אצלי, אותו דבר" (שם, עמ' 5, שורות 11-2). כך גם במהלך החקירה במשטרה התייחס החוקר המשטרתי למשיבה כאל אשתו של החייב והלה לא תיקן אותו בנוגע לעניין זה.

עוד יצוין כי המשיבה והחייב יוצגו אמנם בפניי על-ידי עורכי-דין שונים, אך עד שלב הגשת הסיכומים בבקשה, בו הוחלף בא-כוחה של המשיבה, היו כתובתם ומספרי הטלפון של שני עורכי-הדין זהים. כמו כן, כאמור, תגובות המשיבה והחייב לבקשה היו זהות למדי, הן מבחינת תוכנן והן מבחינת צורתן הטכנית.

מקום מגוריו של החייב: כאמור, המשיבה והחייב טענו כי החייב אינו מתגורר בדירה וכי הוא מגיע מעת לעת לדירה על מנת לבקר את בנותיו.

דא-עקא, מארבע עדויות שונות שהובאו בפניי, בלתי-תלויות זו בזו, עלתה תמונה שונה.

ראשית, כאמור, החוקר ציין בדוח החקירה כי החייב מתגורר בדירה.

החוקר העיד בפניי על ממצא זה. עמדתו זו לא נסתרה והחוקר אף הרחיב בעניין וחיזק את ממצאיו.

תחילה, בעדותו הראשית בפניי:

מה מצאתי? מצאתי שהוא מתגורר בכתובת הזו שטרכמן 6 וידאתי עם שכנים. דורית לזר שהיא שכנה דלת צמודה, מאשרת שרואה אותו יום יום יחד איתה. הצרכניה שמול בית שהבעלים שלה מר שמעון שאננס שאיתו שוחחתי גם פיזית וגם הקלטתי את השיחה והוא מאשר שהוא רואה אותו שם מספר רב של פעמים בשבוע, מאשר שהוא גר שם וחייב לו כספים...
לגבי גב' לזר אין לנו תרשומת. יש לי שיחה מוקלטת. היא אומרת שהיא זיהתה אותו על ידי התמונה שלו, היא אמרה שכן גר גבר שני רוסים אישה רוסיה ובן זוג רוסים, זה ממש דלת ליד.
...
עשיתי תצפית על הבית. ככה גם התחלתי את המעקב. באותו יום שבא לקחת את אמא שלו והעביר אותה דירה. הגעתי איתו לדיזינגוף עם וולוו מס' 70 בסוף. בתצפית ראיתי אותו יוצא מהבית שטרכמן 6. את התצפית הזו צילמתי בערך בינואר 2016. ערכתי בדיקות בערב של ממש לפני סיום החקירה, ראיתי את האוטו חונה שם בשטרכמן בשעות הערב. אני לא יודע באיזה יום בשבוע זה היה. זה היה אמצע השבוע בוודאות. גם שעות הבוקר ושעות הערב המאוחרות 12,11 בלילה. בהתחלה ראיתי את הרכב, אבל ידעתי ממידע של שכנים שהוא משתמש ברכב הזה. לא ראיתי שהגברת משתמשת ברכב הזה, היה להם או יונדאי או קאיה. במהלך החקירה לא ראיתי.
לגבי הכתובת של האמא - פינסקר 69. דיברתי עם גב' אקצ'וטי רנתה אשה מבוגרת שהיא חברה של האמא שאומרת שאז בזמנו היתה גרה שם. היתי בדיוק יומיים או יום שלפני עזבו את הכתובת. היא אמרה שהיא גרה שם והיא חברה שלה טובה וולדלין לא גר שם בשום אופן. היא אמרה הוא גר בצפון ת"א עם אשתו. יש לי תרשומות על זה. זה מצולם במצלמה סמויה.
...
יש לי מסקנה שהוא מתגורר בכתובת הזו ולא מתגורר עם האמא שלו. זה על סמך מה שאמרתי עכשיו.
[עמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.7.2016, שורות 28-6.]

ולאחר מכן בחקירתו הנגדית:

ש: אתה יודע שיש לחייב ולטטיאנה שתי בנות משותפות.
ת: רשום.
ש: אתה יודע שהחייב מבקר אותן מתי שיכול. אתה יודע?
ת: אני יודע שהוא חי שם, אני יודע שהוא גר שם.
ש: אתה יודע שהוא מבקר את הבנות.
ת: הוא גר שם.
ש: אתה אמרת שהיית 3-4 פעמים בנכס, אמרת שגם פעם אחת ראית אותו בוולוו, בשאר שלושת הפעמים האם ראית אותו?
ת: לא. רק פעם אחת בבוקר.
ש: האם טרח[ת] להגיע לנכס עצמו גם בשעות הלילה.
ת: הגעתי בשעות הלילה לנכס, הדירה מרושתת במצלמות. אחרי כל הבדיקות שעשיתי אין לזה תועלת. יש שם שכנים ומשפחות פשע.
[שם, בעמ' 7, שורות 23-12.]

שנית, כאמור, המנהל המיוחד ציין כי השליח מטעמו הגיע לדירה על מנת לבצע מסירה של הבקשה לידי המשיבה, שם פגש את החייב. השליח אף הוא הובא לעדות בפניי וכך העיד:

ש: אני מבין שביקרת בדירה שהיית בה פעם אחת בלבד ב 14.1.16
[ת:] נכון
ש: בשעה 15:30
ת: תדייק ב-15:24.
ש: אתה יודע שלחייב ולגברת יש בנות משותפות?
ת: לא יודע.
ש: למה דווקא ב-15:24.
ת: זה היה בשליחות דחופה. שטריכמן 6 בניין בן 11 קומות. הגעתי לדירה, בני הזוג היו בדירה, גם הבחורה שיושבת באולם וגם הבחור, היה לבוש יפה. אני מצביע על החייב ואשתו. אשתו היתה עם הגב לקיר עם ילדה בידיים.
ש: למה לא כתבת בתצהיר.
ת: אני צריך לכתוב כל דבר בתצהיר? אמרתי לעורך דין והוא מחליט.
ש: הוא היה בדירה.
ת: כן.
ש: איך הוא הזדהה?
ת: בשם שלו.
ש: והוא סירב לחתום.
ת: כן. גם הגברת סירבה לחתום. היא לא רצתה לקום מהכיסא. הוא לבש בגדים ממש ממש יפים.
היו שם שתי ילדים וכלב קטן יפה שעולה הרבה כסף.
אני רוצה להבהיר משהו: אני שליח המון שנים, חקרתי את כל הדירות שם. הוא גר שם. חקרתי שכנים משפחת פוקס דירה 4, משפחת צמח דירה 1 הם טענו שהחייב גר שם. אני שנים עושה מסירות. הוא סירב לקבל וגם צעק עלי.
לשאלת ביהמ"ש: איך זיהית שזה הוא?
ת. הוא ענה לי.
[שם, בעמ' 9-8, שורה 23 ואילך.]

שלישית, מר סימון קריכלי, גיסו של תמז, מסר הודעה במשטרה ואף הוא ציין בהודעתו כי פגש את החייב בדירה וכי זהו מקום מגוריו:

אני רוצה לספר לכם שאני מסרתי מסמכים משפטיים בתביעה משפטית שהגיש גיסי תמז כנגד פיליקס ביליק וכנגד וולד אברמוביץ. בכדי למסור את המסמכים אני איתרתי את כתובתו של וולד אברמוביץ ברחוב יחזקאל שטריכמן 6 דירה 2 בתל אביב והגעתי לשם 3 פעמים.
בתאריך 24/8/15 אני הגעתי לדירה הנ"ל, דפקתי על הדלת. את הדלת פתח לי וולד אברמוביץ, אני מכיר וולד דרך תמז עוד מהתקופה שהם עבדו יחד, אז אני זיהיתי אותו בוודאות.
...
שאלה: מי גר בבית הזה למיטב ידיעתך?
תשובה: וולד ואשתו ונראה לי שיש להם ילדים.
שאלה: איך אתה יודע שהוא גר שם?
תשובה: לפי מה עו"ד שמשון חן אמר לי.
[חקירת מר סימון קריכלי במשטרה מיום 18.11.2015, עמ' 2-1, שורות 22-3.]

רביעית, מן השאלות שהופנו על-ידי חוקר המשטרה למשיבה בחקירתה עולה כי שעה שאנשי המשטרה הגיעו לחיפוש בביתה של המשיבה לפנות בוקר מצאו הללו את החייב בדירה.

יצוין, כי בעדותם בפניי לא הכחישו המשיבה והחייב עובדה זו.

כך, בעדותה של המשיבה:

ש: אני אומר לך שנעצרת את וולדן ב-23.5.16 [צ"ל 24.5.16 – א.ל.ע.] המשטרה ערכה פשיטה בבית שלך בשעה 5-6 בבוקר, והייתם בחקירה יום שלם, מה את אומרת על זה?
ת: כן.
ש: מה עשה ולדלן אצלך ב- 5-6 בבוקר.
ת: הוא היה נשאר בלילה.
ש: הוא לא הבן זוג שלך.
ת: חזרתי מהעבודה מאוחר ביקשתי ממנו שישמור על הילדים. אני לא בת זוג שלו. הוא כמו פרזיט יושב עלי אבל יש לנו בנות שמאוד אוהבות אותו בתור אבא, אני לא יכולה לזרוק אותו. אני לא יכולה אם אין לך כסף אל תבוא לבנות שלי. לא היה לו כסף, היה לו משהו קטן חנות אני לא זוכרת מה, אהבתי אותו בהתחלה מזה התוצאה שתי הילדות.
ש:את אמרת בחקירה במשטרה שאתם בני זוג.
ת: אני לא אמרתי אף פעם כזה דבר, גם במשטרה וגם פה. הוא לא בן זוג שלי אנחנו לא ביחד כבר הרבה שנים. הוא כן בא ולוקח את הילדות אני עובדת, אני רוצה לשלם משכנתא.
[עמ' 12 לפרוטוקול מיום 4.7.2016, שורות 24-12.]

וכך גם החייב בחקירתו הראשונה בפניי:

ש: אני מבין שאתה מתגורר עם טטיאנה.
ת: לא. אני מתגורר עם אמא שלי.
ש: למה שהמשטרה עצרה אותך, באנו ליחזקאל שטריכמן 6 למה הייתם ביחד בדירה?
ת: טטיאנה עובדת עד השעות המאוחרות היא מאפרת ועושה איפור לכלות ואירועים אז לפעמים אני נשאר בסלון לישון, כי הילדים צריך מישהו שיטפל בהם אני לפעמים נשאר בדירה כדי לא לעזוב ילדים. הילדים קטנים.
[שם, בעמ' 22, שורות 32-27.]

וכך גם בחקירתו השנייה:

אני נמצא בבית הזה לפחות 4-5 פעמים בשבוע, אני לוקח ילדים מהגן, מקפיץ אותם אני לפעמים נשאר לישון בבית היא חוזרת מאוחר.
[עמ' 35 לפרוטוקול מיום 2.3.2017, שורות 24-23.]

אכן, קיימת גם אפשרות כי נכונה טענתם של המשיבה והחייב כי החייב נמצא בדירה מעת לעת אך ורק על מנת לשמור על הילדות. ברם, מן העדויות שהובאו לעיל עולה כי הכף נוטה בבירור לקביעה כי שהותו של החייב בדירה אינה מקרית ואינה עולה בקנה אחד עם טענותיהם של המשיבה והחייב. כך, למשל, החייב נצפה בדירה במועדים שונים ובשעות שונות ואף ישן בה. כמו כן, בחלק מן המקרים בהם נצפה החייב בדירה נכחה שם גם המשיבה, משמע החייב לא בהכרח שמר על הילדות באותה עת.

ראו גם סתירות שהתגלו בהקשר זה בגרסתה של המשיבה בחקירתה במשטרה.

כך, בתחילת הודעתה של המשיבה במשטרה מסרה המשיבה כי החייב ישן אצל אימו:

שאלה: מתי הפעם האחרונה שולדי ישן אצל אימא שלו?
תשובה: כמעט כל השבוע הוא שם. יש לו בעיה עם השינה, הוא לא ישן בלילות טוב אז הוא יישן חלק מהזמן אצל אימא שלו ששם יש חדר שינה אחד שאימא ישנה וחלק מהזמן הוא יישן בבית.
[חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 2, שורות 28-26.]

ואילו בהמשך חקירתה במשטרה מסרה המשיבה כי, למעשה, החייב ישן אצלה כל אותו חודש לבד מארבעה ימים:

שאלה: איפה הוא ישן אתמול ושלשום?
תשובה: אצלי בבית.
שאלה: ויום לפני כן?
תשובה: בשבוע האחרון הוא ישן אצלי.
שאלה: ומה לגבי החודש האחרון?
תשובה: בחודש האחרון חלק מהזמן. הוא ישן אצלי כל החודש האחרון מלבד אולי 4 פעמים.
[שם, עמ' 8-7, שורות 225-220.]

וכך גם החייב מסר במשטרה כי הוא ישן חלק ניכר מימות השבוע בדירה:

שאלה: כמה ימים בשבוע אתה ישן אצל טטיאנה ברחוב שטרייכמן 6?
תשובה: לפעמים פעמיים בשבוע לפעמים ארבע פעמים בשבוע, תלוי, אם טטאינה צריכה אותי אז אני בא ואם לא, לא.
[חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 2, שורות 27-25.]

על כל פנים, לבד מעדויותיהם שלהם עצמם, המשיבה והחייב לא הביאו כל עדות אחרת שתסתור את הקביעה הנ"ל, כגון עדות אמו של החייב, עדויות של שכנים ומכרים וכיו"ב.

לכך יש להוסיף – כפי שכבר צוין לעיל ביחס לטיב היחסים בין המשיבה לחייב - כי השניים הסתירו מלכתחילה אף את העובדה המוגבלת כי, לשיטתם, החייב שומר לעתים על הילדות ונמצא מעת לעת בדירה ואף ישן בה, ורק ציינו בתצהיריהם (בהקשר לרכב ולא בהקשר לדירה) כי "החייב הוא אבי 2 ילדיה של המשיבה ומגיע מעת לעת לביקור ילדיה בדירתה של המשיבה" (סעיף 38 לתצהיר המשיבה שתמך בתגובתה לבקשה; סעיף 39 לתצהיר החייב שתמך בתגובתו לבקשה ). משמע אף בעניין זה ניסו המשיבה והחייב להרחיק עצמם מכל סממן של קשר ביניהם, כמו גם מן הקשר בין החייב לדירה.

שימוש של החייב בכלי-רכב של המשיבה: כאמור לעיל, החייב נצפה מספר פעמים כשהוא עושה שימוש ברכב שהיה רשום על שמה של המשיבה ונוהג בו מנהג בעלים. בנוסף לכך, החייב מסר בחקירתו במשטרה כי המשיבה רכשה אופנוע, כי לה כלל אין רישיון לאופנוע וכי הוא היה זה אשר עשה בו שימוש (חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 6). אף המשיבה מסרה במשטרה כי רכשה אופנוע, כי לה עצמה אין רישיון נהיגה על אופנוע וכי החייב היה זה שעשה בו שימוש, למשל באופן רצוף בחודש שלפני חקירת המשטרה (חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 7).

עסקים משותפים של המשיבה והחייב: במהלך הדיונים בבקשה, ובפרט בחקירות המשטרה, התברר כי למשיבה ולחייב חברות נוספות ועסקים משותפים ואף תכנונים עסקיים עתידיים, וכן הבחנה בין עסקים משותפים לעסקים נפרדים, כאשר עובדות אלו לא באו כלל לידי ביטוי בתצהירים שמסרו במסגרת תיק זה, לרבות בבקשת החייב למתן צו כינוס. עוד התברר כי עסקים אלו רשומים על שמה של המשיבה, אך החייב ניהל את מרביתם.

ראו, למשל, בחקירת החייב במשטרה:

שאלה: יש לך עוד חברות?
תשובה: אנחנו מתעסקים גם בתמ"א 38.
שאלה: מי זה אנחנו?
תשובה: תניה ואני. אנחנו באנו מתחום הנדל"ן והיה לנו עסק להשכרת דירות לתקופות קצרות. היה לנו עסק בשם אפרטמנט תל אביב שעסק בהשכרת דירות לתקופות קצרות בשיטת "סאבלאט". אני הייתי מתווך בין בעלי דירות לבין תיירים.
[חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 3, שורות 53-48.]

שאלה: מה העיסוק העיקרי שלך?
תשובה: אמרתי שאני ועוד משהוא שאני עובד אצלו בשם ירום רוזמן... שאני עובד איתו ביזום פרויקטים של תמ"א.
שאלה: תחת איזה חברה את[ם] עובדים?
תשובה: "פסגות גבעתי בת ים".
שאלה: מי בעל החברה הזאת?
תשובה: טניה אברמוביץ.
[שם, עמ' 4, שורות 82-76.]

שאלה: במה טטיאנה עובדת?
תשובה: יש לנו את הפרויקט של תמ"א 38 שהיא פעילה שם חזק. בנוסף היא מאפרת וקוסמטיקאית. היא עושה אירועים של חתונות וצילומים.
[שם, עמ' 6, שורות 177-175.]

שאלה: חוץ מהעסק של הסאבלט, ORG, והאיפור, תמ"א 38, יש עוד עסקים או חברות?
תשובה: אין עוד חברות.
שאלה: יש עוד הכנסות?
תשובה: אין עוד הכנסות. יש תכנונים אבל אין עוד הכנסות.
שאלה: יש עוד עסקים שאתם מפעילים?
תשובה: יש לי באופן אישי כמה פרוייקטים באינטרנט שאני מנסה איכשהו לדחוף אותם.
שאלה: מה זה הפרוייקטים האלו?
תשובה: משהו בתחום הרפואה, זה אחד. והשני הוא בתחום מערכת שנותנת פתרון לאנשים שיש להם בעיות.
...
שאלה: טטיאנה קשורה לעסק באינטרנט של הבעיות?
תשובה: לא. היא גם לא יודע[ת] על זה.
שאלה: עם מי אתה עובד על העסק הזה?
תשובה: לבד.
[שם, עמ' 9-8, שורות 264-250.]

שאלה: מי שילם לחברה ששרטטה [עבור פרויקט התמ"א 38 – א.ל.ע.]?
תשובה: החברה. פסגות גבעתי.
שאלה: מאיפה הכסף?
תשובה: מחשבון הבנק של החברה.
שאלה: מאיפה יש כסף בחשבון?
תשובה: הם הזרימו. טניה וירום.
שאלה: כמה הם הזרימו?
תשובה: 100,000-150,000 ₪...
...
שאלה: איפה מתנהל חשבון הבנק של חברת פסגות גבעתי?
תשובה: בבנק לאומי.
שאלה: איפה?
תשובה: ברמת אביב?
שאלה: מי פתח את החשבון?
תשובה: טניה. היא גם מורשת חתימה יחידה בחברה.
שאלה: מתי נפתח החשבון?
תשובה: לא זוכר. תכתבי בבקשה שדניאל השקיע בערך 150 או 200 אלף שקל.
שאלה: הוא העביר לחשבון של החברה?
תשובה: כן.
שאלה: איך אתה יודע שהוא העביר?
תשובה: הייתי מעורב, מה זאת אומרת.
שאלה: מה זה מעורב?
תשובה: הייתי מעורב בתהליך.
שאלה: מה זה מעורב? היית בפגישות?
תשובה: כמובן.
שאלה: מה התפקיד שלך בחברה?
תשובה: אין לי תפקיד. אני כתוב שותף אבל אני לא שותף.
שאלה: אז מה אתה עושה בחברה?
תשובה: מתנדב. אני מקבל על הצלחה עתידית. אני עובד בלי משכורת. לא קיבלתי שקל מהחברה.
שאלה: אז למה אתה עובד שם?
תשובה: אני עובד על בסיס העתיד.
שאלה: יש לך הסכם מול החברה?
תשובה: לא.
שאלה: אז אתה יודע שתקבל את הכסף שאתה בונה עליו?
תשובה: אי אפשר לדעת כלום.
שאלה: אז תפתח חברה לבד, למה אתה צריך טובות של אנשים אחרים?
תשובה: זה הכנסה של הילדים, ככה אני מסתכל על זה.
שאלה: אז למעשה מה שטטיאנה מרוויחה, זה על בסיס העבודה שלך? בסאבלט שהיית עובד היית מקבל כסף?
תשובה: לא קיבלתי כסף על הסאבלט. מה פתאום. לא קיבלתי כלום על שום דבר שעבדתי בו. גם לא ב ORG, גם שם הייתי עובד בהתנדבות.
שאלה: אז למה אתה לא עובד במקום שאתה יכול להרוויח?
תשובה: אני מסתכל על הילדים ועל העתיד.
שאלה: איזה עתיד? אתה כבר 10 שנים מתנדב אצל טטיאנה? לא עדיף שתעבור ותביא כסף הביתה, כסף אמיתי?
תשובה: לא. אני מסתכל על זה אחרת.
...
שאלה: אני מציג בפניך כרטיס ביקור של חברת גבעתי בע"מ שנתפס היום בחיפוש בבית שבו היית... ובו נכתב "אריה אברמוביץ, מנכ"ל משותף" [אריה הוא שמו העברי של החייב – א.ל.ע.] תחתיו טלפון... האם זה הטלפון שלך?
תשובה: כן. נכון שלי.
שאלה: תסביר לי איך בכרטיס ביקור אתה מציג את עצמך כמנכ"ל משותף ואילו בחקירה אמרת לנו שאין לך תפקיד בחברה?
תשובה: עדיין אין לי תפקיד. מה שכתוב בכרטיס ביקור זה מילים שכתובות בכרטיס ביקור שכביכול אני משותף. אבל בפועל לא.
[שם, עמ' 16-14, שורות 547-446.]

ראו גם בשיחתו של החוקר עם החייב בנוגע לאפשרות לרכישת נכסים בבת ים, אמר החייב לחוקר "אתה הגעת [בטלפון – א.ל.ע.]... ליזם" (עמ' 5 לתמלול שיחות החוקר עם החייב מיום 3.1.2016, שורה 11 (נספח 7 לתשובת המנהל המיוחד)). ראו גם בהמשך, שם בעמ' 6, שורה 16 (החייב אומר: "אני יזם" ).

אף המשיבה מסרה במשטרה כי, למעשה, קיים עירוב כלכלי משמעותי בינה לבין החייב:

תשובה: אני רוצה שהוא יעזור לי ויסגור לי את כל החובות שהוא עשה לי.
שאלה: איזה חובות הוא עשה לך?
תשובה: הוא עשה חוב עם או ר ג'י. יש שם חוב של 120,000 ₪ בחשבון העסקי. בגללו אני במצב הזה. אני כרגע לא יכולה לשלם על הגן ובית הספר.
[חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 8, שורות 230-227.]

ולקראת סוף חקירתה במשטרה "נשברה" למעשה המשיבה והודתה כי מרבית החברות הינן למעשה חברות של החייב או חברות משותפות של השניים:

שאלה: את מבינה שאת שוב פותחת חברת קש ע"מ שולדי יוכל להרוויח כסף על הגב שלך?
תשובה: זה חברה אמתי ועסק אמתי. אני אגיד כזה דבר, אני אישה טיפשה.
שאלה: מכל החברות שלך, יש חברה שאת ניהלת?
תשובה: רק אפרטמנט ת"א.
שאלה: אז למה החברות רשומות על שמך?
תשובה: לא חשבתי באותו הרגע. לא חשבתי שאני מסבכת את עצמי. אין לי שכל. עכשיו אני מבינה שעשית[י] טעות גדולה בחיים.
שאלה: מי בקש ממך לפתוח את החברות האלה?
תשובה: לא הייתה בקשה.
שאלה: של מי היה הרעיון?
תשובה: בעצם החברה שנקראת ירקות היה הרעיון שלי, או ר גי היה רעיון של ולדי וגם החברה של התמ"א היה רעיון של ולדי.
שאלה: למה ולדי ביקש ממך לפתוח את החברות הנ"ל?
תשובה: ולדי רצה לפתוח את העסק ולבנות את המכונה ולהרוויח מזה ולעבוד בצורה נכונה.
שאלה: למה ולדי ביקש ממך לפתוח את החברות? למה הוא לא פתח את החברות?
תשובה: אני לא יודעת.
...
שאלה: את לא שמה לב שהכל על השם שלך, החברות, הבית, הרכבים, חשבונות הבנק ושום דבר לא על ולדי?
תשובה: אני לא יודעת.
...
ש: למה הוא ביקש שהדברים יהיו רשומים על שמך?
ת: לא יודעת. הוא אמר לי שהוא דואג לי ולילדים כי הוא לא יכול להרוויח כסף מעבודות.
שאלה: למה?
תשובה: כי הוא בפיגוע והוא לא יכול לעבוד.
שאלה: אבל הוא כל הזמן עובד?
תשובה: כן אבל זה מה שהוא סיפר לי.
שאלה: איך אתם מחליטים על מי יהיה החברה אם עליך או עליו?
תשובה: פשוט הוא אמר כמה פעמים שאני אצליח בחברות האלה.
שאלה: הוא ביקש ממך?
תשובה: אני חושבת שכן.
שאלה: האם ולדי נמצא במצב של פשיטת רגל?
תשובה: לא יודעת.
[שם, עמ' 22-20, שורות 765-676.]

לסיכום, כאמור, למשיבה ולחייב היו ונותרו עסקים משותפים, לרבות החברות, וכן יש להם תכנונים עסקיים עתידיים משותפים. עסקים אלה אמנם רשומים בדרך כלל על שם המשיבה, אך החייב משמש בהם בתפקידים משמעותיים ולמעשה נראה כי הוא מהווה את הרוח החיה במרבית העסקים המשותפים, אף אם לא בכולם, בעוד תפקידיה של המשיבה בעסקים אלה מצומצמים וטכניים למדי. אכן, למעשה, כמתואר לעיל המשיבה הודתה בחקירתה במשטרה כי העסקים שנרשמו על שמה היו למעשה עסקים שהחייב יזם והקים. כמו כן יש לציין בהקשר זה כי החייב הסתיר מפני המנהל המיוחד את עיסוקיו אלה ואת תפקידיו הבכירים בחברות השונות וטען כי כל עיסוקו מצטמצם להיותו שליח במשרד רואה-חשבון.

ההון העצמי לרכישת הדירה: כאמור, בתצהירה מסרה המשיבה כי יתרת התמורה בגין רכישת הדירה בסך של כ-764,000 ₪, מעבר להלוואות שניטלו לרכישתה, שולמה באמצעות הון עצמי שהמשיבה צברה, לרבות ממכירת דירה שהייתה בבעלותה ברוסיה בטרם עלתה ארצה, וכן מהשתכרותה מעבודתה ובסיוע בני משפחתה.

ברם, בעדותה בפניי, וכן בחקירתה במשטרה, טענה המשיבה כי מקורם של כספים אלה בעיקר בכספי השקעה שתמז העביר לחברה, בעוד שהכספים בגין מכירת הדירה ברוסיה שימשו עוד קודם לכן להשקעה בחברה. עוד טענה המשיבה כי סוכם בינה לבין תמז כי חלק מכספי השקעתו בחברה ישמשו להשבת השקעותיה הקודמות של המשיבה בחברה וכי כספים אלה הם ששימשו למעשה לרכישת הדירה:

ש: כמה כסף השקעת בחברה.
ת: סך הכל מצאתי משקיע. השקעתי 900,000 ₪.
ש: מאיפה הכסף הגיע?
ת: מכרתי דירה ברוסיה.
ש: הדירה ברוסיה שימשה  אותך להשקיע בחברה.
ת: גם. לא רק. את הדירה ברוסיה מכרתי ב- 300,000 דולר.
היו לי חסכונות, יש לי משפחה, עבודה, היה לי סכום להשקיע.
...
ש: את אומרת שבשנת 2014 החברה גייסה משקיע נוסף.
ת: בספטמבר. רגע. ב-2013 היה מו"מ איתו וב-2014 מינואר או פברואר נכנס משקיע נוסף.
ש: מה השם של אותו משקיע.
ת: תמז אלישכוב.
...
ש: כמה השקיע.
ת: סך הכל 3 מיליון ₪ והיה צריך להשקיע 2.5 מיליון דולר.
ש: מה עשית עם הכסף הזה.
ת: הכל הופקד לצורך בנית המכונה.
ש: לאיפה הפקידו את הכסף לחשבון החברה.
ת: כן.
[עמ' 14-13 לפרוטוקול מיום 4.7.2016, שורה 22 ואילך.]

ובהמשך טענה המשיבה, כאמור, כי חלק מכספי ההשקעה של תמז לא שימשו לבניית המכונה כי אם להשבת השקעתה של המשיבה בחברה וכפועל יוצא מכך לרכישת הדירה:

ש: מתי רכשת את הדירה בשטרכימן?
ת: לפני שנתיים.
ש: ממי?
ת: ממר אברמצ'יק.
ש: מה היה מחיר הדירה?
ת:2.4 מיליון. זה דירה בקומה ראשונה רועשת מאוד, לקחתי מכל השוק הכי זול שיש. מה שיש לי הוא שלי.
ש: מחיר התמורה הוא 2.4 מיליון אחרי כן יש טענה של משכנתא 1.4 מיליון, יש יתרה של 1 מיליון ₪ שאת אמורה להביא מההון האישי שלך, בסעיף 14 את אומרת שקיבלת ממכירת הדירה ברוסיה, עזרה ממשפחתך ועבודתך. את יכולה להראות לי בתצהיר שלך במסמכים את האסמכתאות להעברה של 1 מיליון ₪.
ת: לא הבנתי את השאלה.
ש: היה חסר לך 950 אלף ₪ יש לך אסמכתא על כך?
ת:יש לי חוזה של מכר הדירה ברוסיה. פה אין לי מסמכים אבל יש לי את זה אני יכולה להראות.
ש: אני אומר לך שאת עומדת פה על הדוכן לא בדיוק מוסרת פרטים מדויקים.
...
ש: 950,000 ₪ אני אומר לך קיבלת את מצד שלישי כלשהו ושילמת את זה עבור הדירה.
ת: איזה צד שלישי?
ש: אני שואל אותך.
ת: לא.
ש: אם אני אומר לך שאת היתרה לקחת את הכסף מתמז, המשקיע ובמקום שיכנס לחברה הכנסת לחשבון שלך בבנק הפועלים, מה את אומרת על זה?
ת: לא הייתי צריכה 950,000 ₪, אלא 750,000 ₪. היתה הסכמה בין חברת או. אר.ג'י. לבין תמז אלשיכוב משקיע ושותף בחברה היתה הסכמה שהוא מפקיד לחברה 2.5 מיליון דולר. 2 מיליון דולר הולך לטובת הבניה המכונה ושאר הכסף הולך אלי על השקעה שעשיתי בחברה. זה מובן? הוא השקיע בחברה 3 מיליון ₪. 600,000 ₪ הוא החזיר לי.
ש: האם זה נכון בעצם שמי שהעביר לך את יתרת הכספים לרכישת הדירה אחרי המשכנתא זה תמז.
ת: אני קניתי את הדירה בעצמי, הוא לא קנה לי את זה. 600,000 ₪ זה כסף שלי. זה היה מהסכמה של תמז. קיבלתי את זה מתמז.
ש: 600,000 ₪ בסעיף 7 א 1 להסכם המכר זה מתמז?
ת: כן.
...
ש: אני מציג לך עותק מדפי החשבון שלך זיכוי מאלישוב תמז, תאשרי לי שזה מה ששילמת עבור רכישת הדירה.
...
ש: אני רואה שנרכש שיק בנקאי על סך 100,000 ₪ לטובת עו"ד ישראל שוב.
ת: הוא העורך דין שטיפל בדירה.
ש: מי שמימן לך את יתרת הכספים לרכישת הדירה זה אותו תמז.
ת: זה כסף שמגיע לי. הוא לא מימן. הוא לא ידע.
ש: האם עשית שימוש בכספים של תמז לרכישת הדירה.
ת: יכולתי לעשות עם הכסף הזה מה שבא לי.
[שם, בעמ' 18-16, שורה 11 ואילך.]

וכך גם בחקירתה של המשיבה במשטרה:

שאלה: מהיכן היה לך הון עצמי לרכישת הדירה?
תשובה: היה לי 200,000 ₪ שלקחתי מבנק הפועלים כהלוואה, שאר הכסף לא זוכרת כמה, בערך 600,000 ₪ תמז [השקיע] בעסק של או ר גי נתן לולדי הלוואה ואז אני, רגע אני התבלבלתי לגמרי. 200,000 לקחתי הלוואה מבנק הפועלים, היו לי חסכונות מהפרטמנת ת"א [הערת חוקר: החשודה חושבת...]
[הערת חוקר: חשודה מבקשת לשטוף את הפנים שלה – המשך חקירה בשעה 15:14]
שאלה: אני חוזר על השאלה, מאיפה המימון של ה-מיליון ₪ עבור הדירה?
תשובה: 200,000 מבנק הפועלים, 600,000 ₪ שקיבלתי מתמז על שם החברה. אני בהתחלה השקעתי באו ר גי כ-900,000 ₪ והיה הסכמה עם תמז שהוא מחזיר לי את ההשקעה שלי. הוא החזיר לי 900,000 ₪.
שאלה: למה הוא תמז היה צריך להחזיר לך את הכסף של ההשקעה שלך?
תשובה: זה עסק שעשינו והוא נכנס כמשקיע והיה אמור להשקיע 2.5 מיליון דולר בחברה בתמורה לכך שהוא נכנס כשותף, משקיע בחברה. הוא קיבל 35% מהחברה ועכשיו הוא 51 אחוז.
שאלה: כמה כסף תמז השקיע?
תשובה: הוא היה צריך להשקיע 2.5 מיליון ₪ [צ"ל דולר – א.ל.ע.] אבל בפועל הוא נתן 3 מיליון ₪ ועליהם הוא קיבל 35% מהחברה.
שאלה: אם תמז השקיע בחברה אז איפה הכסף הלך?
תשובה: חלק מהכסף נכנס לחשבון הפרטי שלי וחלק לחשבון העסקי. חלק של הפרטי שהוא הכניס סיכמנו שהוא מחזיר לי את ההשקעה שאני השקעתי בחברה.
שאלה: למה הוא אמור להחזיר לך את ההשקעה שלך?
תשובה: ככה היה ההסכם, אני רציתי להחזיר את הכסף שלי.
[חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 12-11, שורות 379-361.]

וכן בחקירתו של החייב במשטרה:

שאלה: כמה כסף טמז השקיע אצלך בסה"כ בעבור ההבטחה שלך למכונה שמייצרת נפט מאשפה?
תשובה: טמז השקיע ב ORG בתור בעל המניות בסביבות מיליון ₪.
שאלה: למי ביקשת שטמז יעביר את הכסף?
תשובה: לחברת ORG והוא העביר גם חלק מהכסף לחשבון של טטיאנה.
שאלה: מאיפה היה לו את הפרטים של החשבון של טטיאנה?
תשובה: אני מסרתי לו את מספר החשבון של טטיאנה.
שאלה: האם טמז בשלב כלשהו ניהל מו"מ עם טטיאנה?
תשובה: לא.
שאלה: האם כל ההתנהלות הכספית של טמז בהשקעת הכספים ב ORG הייתה רק מולך?
תשובה: כן.
[חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 25, שורות 869-860.]

ואולם, בהמשך חקירתה של המשיבה במשטרה התפתחה גרסתה והיא הסבירה כי החברה הוקמה תחילה תחת שם אחר, כחברה לסחר בפירות וירקות עם רוסיה, וכי הסכום שהושקע כביכול על-ידי המשיבה בחברה הועבר לה למעשה על-ידי אביו של החייב (חקירת משטרה מיום 24.5.2016, עמ' 13-12). יתרה מכך, תחילה אמרה המשיבה כי הסכום שהועבר לה על-ידי אביו של החייב שימש לתשלום חוב בגין סחר הפירות והירקות בסך של כחצי מיליון ₪, אך בהמשך טענה כי סך כל הכספים שהועברו לה על-ידי אביו של החייב עמד על כ-900,000 ₪:

שאלה: את אמרת שאת השקעת בחברת או ר גי כ-900,000 ₪, נכון?
תשובה: נכון.
שאלה: מתי זה היה ומאיפה היה לך כסף?
תשובה: בתקופת שנת 2013 וזה אבא של ולדי נתן לי.
שאלה: אבל אבא של ולדי שילם לך על הפירות והירקות.
תשובה: הוא נתן בסה"כ נתן 900,000 ₪.
שאלה: כלומר שאבא של ולדי כיסה חוב של חצי מיליון ₪ של הפירות והירקות ונשאר 400,000 ₪. איפה נעלם עוד חצי מיליון ₪?
תשובה: אני לא רוצה לענות בלי עו"ד.
שאלה: איך אבא של ולדי העביר את הכסף?
תשובה: לא זוכרת. אני לא רוצה לענות יותר, אני רוצה להתקשר לעו"ד.
שאלה: אני שואל שוב, איך אבא של ולדי העביר לך את הכסף?
תשובה: לא זוכרת, אני רוצה להגיד לכם משהו, אני לא גנבתי מהמדינה שקל. יש דברים שאני לא זוכרת לך יש את כל הספרים מולך ואני לא רוצה להגיד מילה, אני רוצה לחשוב ולדבר עם עו"ד. אני רוצה גם לעשן סיגריה.
שאלה: מתי אבא של ולדי נפטר?
תשובה: שנתיים בערך.
שאלה: מקודם אמרת שאבא של ולדי נתן לך את ה-900,00 ₪ ואח"כ שחתמתם על הסכם עם תמז הכנסתם סעיף שהוא מחזיר לך את ההשקעה שלך. מה עשית עם הכסף הזה?
תשובה: אני לא רוצה להגיד שום דבר, אני רוצה לדבר עם עו"ד.
[הערת חוקר: לוקח את החשודה להפסקת סיגריה. במהלך הזמן הזה דיברתי עם החשודה והסברתי לה שהכל על הגב שלה מאחר והיא בעלת החברה ובעלת החשבון וולדי לא רשום בשום מקום ובסופו של דבר היא תהיה המספידה [צ"ל המפסידה – א.ל.ע.] הגדולה. הנ"ל אמרה לי שהיא לא גנבה מאף אחד ויש באמת מכונה אבל היא לא עובדת. הייתה מכונה אחת שעבדה אבל בחור חנן שהוא הממציא האמיתי של המכונה גנב אותה.
[המשך חקירה]
שאלה: אני חוזר על השאלה, איך קיבלת את הכסף מאבא של ולדי?
תשובה: קיבלתי בשלבים, לא זוכרת איך ומתי בדיוק.
שאלה: האם קיבלת את הכסף לחשבון הבנק שלך או במזומן?
תשובה: אני חושבת שהייתה העברה לחשבון הבנק שלי.
שאלה: אז אם זה היה לחשבון הבנק שלך אז השקעת את זה בחברה או השארת בחשבון שלך?
תשובה: אני חושבת שזה היה העברה לחשבון הפרטי ומשם יכול להיות שהעברתי את הכסף.
שאלה: אז מה שזה אומר שמהחשבון הפרטי שלך את העברת את הכסף לאו ר גי, כלומר שצריך להיות העברות של הכסף?
תשובה: אני עוד הפעם אומרת שאני לא זוכרת איך זה היה.
שאלה: מאיפה הבאת את המיליון ₪ ההון העצמי לבניית הבית.
[תשובה]: הכסף של תמז. כאשר הייתה הסכמה בין ולדי לתמז להחזיר את ההשקעה שלי בחברה בסך של 900,000 ₪ תמורת אחוזים בחברה.
שאלה: זה אומר שאת מכרת אחוזים מהחברה?
תשובה: הכל ניהל ולדי, בגלל זה אין לי תשובות להגיד בדיוק מה היה שם.
שאלה: האם יש חוזה בין החברה לתמז שמראה כי תמז מעביר לך 900,000 ₪ לכיסוי ההשקעה הראשונית שלך.
תשובה: צריך לשאול את ולדי?
תשובה: לא, את תמז ראיתי פעם אחת וכל הנושא ניהל ולדי. ולדי ניהל את החברה.
[חקירת המשיבה במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 17-16, שורות 578-537.]

כמצוין לעיל, במסגרת בקשה מס' 15 ובסיכומיה העלתה המשיבה טענות לפיהן ברשות משטרת ישראל נמצאים מסמכים אשר יש בהם כדי לשפוך אור על העניין. אלא שכאמור, טענה זו נטענה בעלמא, המשטרה הודיעה כי אין בידיה כל מסמכים והמשיבה לא הציגה כל הסבר לשאלה מדוע מסמכים אלה לא צורפו לתצהירה מלכתחילה, עובר לחקירת המשטרה.

עוד יצוין בהקשר זה כי הצהרת ההון שצורפה על-ידי המשיבה כראיה לאחר הגשת הסיכומים אינה מעלה ואינה מורידה דבר בעניין זה. ראשית, יצוין כי המשיבה אינה חתומה על הצהרת ההון שהוגשה ובנוסף לכך לא קיימת על גבי הצהרת ההון כל אינדיקציה לכך שזו הוגשה לרשויות המס, אלא כל שקיים בה הוא חתימת רואה-החשבון של המשיבה, רו"ח רוזנבלום. אך אף בהתעלם מכך, הרי שבהצהרת ההון אמנם הצהירה המשיבה על רכוש בסך של כ-1.1 מיליון ₪, אלא שמדובר בהצהרתה שלה עצמה (שלא נחתמה על ידיה). יתרה מכך, על-פי ההצהרה מרבית הרכוש הנ"ל הינה מזומנים בסך של 558,000 ₪, שלגביהם מטבע הדברים קשה לצרף אסמכתא, וכן "השקעה" בסך של 483,600 ₪, שלגביה לא הובא כל פירוט נוסף. על כל פנים, מדובר בהצהרת הון לשנת 2011, כאשר הדירה נרכשה, כאמור, בשנת 2014, והמשיבה עצמה כלל לא טענה – כמתואר לעיל בהרחבה – כי ההון העצמי לרכישת הדירה הגיעה ממזומנים שהיו בידה עוד בשנת 2011. לבסוף יצוין, כי בסעיף 70 לסיכומיה נאחזה המשיבה בהצהרת ההון (שטרם הוגשה באותו שלב לבית-המשפט) כאימות לכך שבבעלות המשיבה הייתה דירה באודסה בשווי של 200,000$. אלא שכאמור, דירה זו כלל לא נזכרה בהצהרת ההון שהוגשה לבסוף. עוד יצוין כי בעדותה בפניי (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 4.7.2016, שורה 27) טענה המשיבה כי הייתה בבעלותה דירה ברוסיה (ולא באודסה הנמצאת באוקראינה) אשר נמכרה בסך של 300,000$ (ולא בסך של 200,000$).

בהקשר זה יצוין עוד - במלוא הזהירות המתבקשת - כי יש לתהות על תפקידו של רו"ח רוזנבלום במסכת העובדתית שנפרשה בפני בית-המשפט. שכן, מן הראיות שהובאו בתיק עולה כי רו"ח רוזנבלום שימש כרואה-החשבון של המשיבה ושל החברות שבבעלותה והוא גם המעסיק לכאורה של החייב. זאת, שעה שהמנהל המיוחד הצביע, כאמור, על תמיהות רבות שעולות מתלושי השכר שהנפיק רו"ח רוזנבלום לחייב, ובלשונו של המנהל המיוחד בסעיף 90-89 לסיכומיו:

יצוין כי תלושי השכר של החייב לא משתנים מבחינת הנתונים הסוציאליים כדוגמת ימי חופשה, מחלה, כמות שעות חודשית ועוד.
...
כמו כן החייב עובד לפי התלושים 25 ימים בחודש, סך קבוע של 177 שעות, כאשר שווי כל שעה עומד על פחות משכר מינימום (18 ₪ = 3200/177) ובניגוד לכל היגיון והוראת חוק. לא יכול להיות חולק כי מדובר בתלושים פיקטיביים.

ראו גם הדברים שמסר החייב בחקירתו במשטרה בעניין זה:

שאלה: העסקאות האלו מתועדות?
תשובה: כן. בוודאי אצל רואה חשבון.
שאלה: מה שמו של רואה החשבון?
תשובה: הוא לא רואה החשבון שלי, הוא רואה החשבון של טניה אבל הוא מנהל את החשבונות האלו. אני גם לפעמים עובד אצל אותו רואה חשבון הזה.
שאלה: באיזה תפקיד אתה עובד אצלו?
תשובה: אני שליח להעברת מסמכים במשרד, אני מביא לקוחות לפעמים, אני מבין בזה פעם למדתי קורס של הנהלת חשבונות וראיית חשבון.
[חקירת החייב במשטרה מיום 24.5.2016, עמ' 3, שורות 70-63.]

סיכום: מכלל האמור לעיל הוכחה בפניי באופן "פוזיטיבי" תמונה ברורה לפיה בין המשיבה והחייב קיימת מערכת זוגית (הודאת המשיבה והחייב כי בעבר היו בני-זוג, ילדות משותפות, נוכחותו של החייב בדירה, החייב עושה שימוש בכלי-רכב של המשיבה, עסקים משותפים, מימון ההון העצמי לרכישת הדירה בידי אביו של החייב וכיו"ב). בנסיבות אלה, והואיל ואין חולק כי המשיבה והחייב לא נישאו זו לזה באופן פורמאלי והם רשומים כרווקים, הרי שלצורך החלטה זו ניתן לראותם כידועים בציבור.

כמו כן הוכחה בפניי באופן "פוזיטיבי" העובדה כי למשיבה ולחייב עסקים משותפים, לרבות החברות, כי את מרביתם של העסקים המשותפים הללו יזם החייב והוא שזה אף ניהל אותם, וכי אף-על-פי-כן העסקים הללו נרשמו על שמה של המשיבה מתוך תכנון מפורש ובהסכמה בין המשיבה לחייב.

באופן "נגטיבי", ובהתאם להלכה בנוגע לאותות מרמה, הרי שבמקרה זה המשיבה והחייב הסתירו מפני הכונס הרשמי, המנהל המיוחד ובית-המשפט את מרבית העובדות שצוינו לעיל, לרבות הקשר הזוגי ביניהם, הקשר של החייב לדירה, עסקיהם המשותפים ומקורו של ההון העצמי ששימש לרכישת הדירה, ולמעשה מסרו תצהירים בעלי יסודות שקריים או למצער כאלה המגלים טפח ומסתירים יותר מטפחיים. אכן, אלמלא חקירת המשטרה בעניינם של השניים ספק רב אם האמת הייתה יוצאת לאור במקרה זה.

כאמור, עובדה זו ואותות המרמה הברורים שהתגלו בעניינם של המשיבה והחייב מעבירים את חובת הבאת הראיות אל שכמם של השניים. אלא שכמפורט לעיל, הללו לא הביאו כל ראיות שיסתרו את טענותיו העובדתיות של המנהל המיוחד.

בהקשר זה יצוין כי לבד מטענותיהם שלהם עצמם, המשיבה והחייב נמנעו מלהביא כל ראיה אחרת בנוגע למערכת היחסים ביניהם, כגון עדויות בני משפחה, ידידים ומכרים, שכנים, בני-זוג אלטרנטיביים, עו"ד ורו"ח וכיו"ב, ועובדה זו אף היא פועלת לחובתם. השוו, למשל, ע"א 9656,11189/05 שוורץ ואח' נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ואח' (27.7.2008).

נשאלת אם כן השאלה – מהן המסקנות המשפטיות הנובעת מן העובדות שהתגלו בפני בית-המשפט והאם יש בהן כדי לקבל את הבקשה. אעבור אפוא לדון בשאלה זו.

"הברחת נכסים" - הדוקטרינה המשפטית

כאמור, טענת המנהל המיוחד היא, למעשה, כי חוזה רכישת הדירה בידי המשיבה (נספח א' לתגובת המשיבה), כמו גם רישום המניות בחברות על שם המשיבה, הינם חוזים למראית עין, כי המשיבה מהווה "אשת קש" של החייב וכי החייב הינו הרוכש "האמיתי" של הדירה או למצער שותף לרכישתה וכן כי הוא הבעלים "האמיתי" של החברות. במלים אחרות, טענת המנהל המיוחד הינה כי החוזה לרכישת הדירה בידי המשיבה, כמו גם רישום המניות בחברות על שם המשיבה, הינם חוזים למראית עין שהצדדים כלל לא התכוונו לקיימם וכי תחתיהם קיים חוזה אחר, נסתר, לפיו אף החייב או החייב לבדו הינו רוכש הדירה ובעל המניות בחברות.

דא עקא, במקרה זה המנהל המיוחד לא התמקד בטיעוניו בחוזה הנסתר ולא הביא ראיות של ממש בנוגע אליו. אכן, כאמור, מטבע הדברים, חוזה נסתר כשמו כן הוא וקשה למצוא לגביו ראיות (כאמור בעניין אולצ'יק שכבר צוטט לעיל: "בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם"). אף-על-פי-כן אני סבורה כי, ככלל, יש לעשות מאמץ להביא ראיות אף בעניין זה, כגון - במקרה שבפנינו - הבאתם לעדות של מוכר הדירה ושל עורך-הדין שייצג את הצדדים בעסקת רכישת הדירה וכן של נציגי הבנקים שמימנו את הרכישה, כמו גם גורמים שהיו מעורבים בהשתלשלות העניינים בנוגע לחברות, כגון עורך-הדין ורואה-החשבון של החברות או אף חנן, תמז או ביליק עצמם וכן השותף הנוסף בפסגות גבעתי (ירום רוזמן), או כל ראיה אחרת אשר תוכל לשפוך אור על החוזה הנסתר ועל מהותן "האמיתית" של העסקאות, לשיטתו של המנהל המיוחד.

כך גם סיכומיהם של הצדדים, לרבות המנהל המיוחד והכונס הרשמי, כמעט ולא התייחסו לניתוח המשפטי של המקרה ולא הציגו את קשת ההתלבטויות בנוגע לחוזה הנסתר, כפי שפורט לעיל, כמו גם את האפשרות לנתח את המקרה שבפנינו תחת המסגרת של חוזה פסול.

בנסיבות אלה - היינו העדר ראיות של ממש ביחס לחוזה הנסתר - קיימת התלבטות משמעותית אם אין מדובר באחד מאותם מקרים כמו בעניין אולצ'יק, בהם אף אם המניע לעסקת רכישת הדירה ורישום המניות בחברות על שם המשיבה היה מניע פסול של "הברחת" נכסים אלה מנושיו של החייב, הרי שבסופו של יום עסקאות אלה מהוות עסקאות אמיתיות, שרירות וקיימות, שאין תחתן חוזה נסתר אחר.

במלים אחרות, בהעדר ראיות אחרות קיימת גם אפשרות כי כתוצאה מאותו מניע פסול, היינו "הברחת" נכסים שהיו אמורים מלכתחילה להיות רשומים על שם החייב, במלואם או בחלקם, היה החייב מוכן ליטול על עצמו את הסיכון המשפטי המלא שהדירה והחברות ייוותרו בבעלותה של המשיבה ללא כל "זכות חזרה" של החייב, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", שאז אין כלל מקום לדבר על חוזה למראית עין.

ראו, למשל, דבריו של כבוד סגן-הנשיא ח' ברנר בפש"ר (מחוזי-ת"א) 5156-04-15 עו"ד חכמון נ' בן דוד ואח' (9.4.2018) (להלן: "עניין בן דוד"):

...הנאמנת מבקשת למעשה לסתור את אמיתות הרישום בפנקסי רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, ולקבוע כי למרות שהזכויות בדירה רשומות בשלמותן על שמה של יהודית לבדה, הרי שהלכה למעשה מחצית מהן נותרו בבעלותו של החייב. מדובר בנטל ראייתי כבד ביותר אשר היה מוטל על הנאמנת.
...
ככלל, כאשר בני זוג, גם כאלה שאינם נשואים, בוחרים לעצב את חלוקת הזכויות הרכושיות ביניהם בנכסים כאלה ואחרים, מתוך רצון חופשי והבנה שלמה של מעשיהם, אין מקום להתערבות של בית משפט ולשינוי החלוקה של מסת הנכסים אשר בבעלותם של בני הזוג, וזאת גם כאשר השיקולים שהניעו את בני הזוג לעשות כן, לא בהכרח נהירים למתבונן מן הצד.
...
ניתן להתבונן על הסוגיה המשפטית גם מאספקלריה אחרת. נניח שהחייב לא היה נקלע להליכי פשיטת רגל. האם במקרה כזה, לו ביקש לסיים את קשריו עם יהודית, הוא היה זכאי לטעון שמחצית הזכויות בדירה הן בבעלותו, חרף הרישום על שמה של יהודית? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. לו ביקש החייב לטעון זאת, טענתו היתה נדחית בהסתמך על המסמכים עליהם חתם הוא עצמו, והם תצהיר המתנה והסכם הממון. במסמכים אלה גילה החייב את דעתו באופן ברור ומפורש, כי הזכויות בדירה הן של יהודית לבדה... מדובר בהסכם מחייב בין הצדדים לבין עצמם, ולכן החייב לא היה יכול להתנער מהוראותיו המחייבות, הקובעות באופן ברור ומפורש כי הזכויות בדירה הן של יהודית לבדה. ספק רב אם במקרה כזה החייב היה יכול גם לדרוש השבה של מה ששילם עבור רכישת הדירה. כשם שהחייב לא היה יכול להחזיר לעצמו את הזכויות עליהן ויתר לטובת יהודית, כך גם הנאמנת, שבאה בנעליו, אינה יכולה לעשות כן.

וכן דבריו של כבוד השופט ע' גרוסקופף בה"פ (מחוזי-מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דוד (17.5.2011) (להלן: "עניין דוד") (שנכתב בהקשר של סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967):

בעניין שלפני לא יכולה להישמע טענה של ממש כי רישום בית המגורים על שם האישה הוא רישום פיקטיבי או שמדובר בהברחת נכסים. הרישום על שם האישה בלבד נעשה בכוונת מכוון, ובנקודת זמן בה מצבו הכלכלי של הבעל היה טוב... ודוק, אין לשלול את האפשרות שבני הזוג בחרו מראש לרשום את הדירה על שם האישה על מנת להגן עליהם מפני כישלון עסקי עתידי של הבעל. עם זאת, החלטה מושכלת ומוקדמת של בני זוג לתכנן מראש את חלוקת הנכסים שלהם באופן המפריד בין נכסים פרטיים לנכסים המשמשים לצורך עסקו של הבעל היא החלטה לגיטימית, אותה ניתן לבצע במגוון רחב של דרכים משפטיות... נושים הבוחרים להעמיד אשראי עסקי לבעל בידיעה (ממשית או מיוחסת) כי נכסים מסוימים (ובמיוחד נכסים משפחתיים, כגון דירת המגורים) אינם רשומים על שמו, יודעים (או צריכים לדעת) כי נכסים אלו לא ישמשו לפירעון חובות העסק... מבחינה זו קיים כמובן שוני של ממש בין מצב בו חלוקת הנכסים נעשתה מראש, קרי לפני שהבעל נקלע לצרות, למצב בו העברת הנכסים נעשתה בדיעבד, לאחר שהועמדו ההלוואות, בראיית חדלות הפירעון של הבעל. חלוקה מראש היא, כאמור, פעולת תכנון לגיטימית, שאין מקום לפסול; העברה בדיעבד עלולה להיות הברחת נכסים, אותה מבקש הדין, ובצדק, למנוע.
...
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". מהוראה זו נלמד כי רישום נכס על שמו של אדם, שלצדדים אין כוונה של ממש להקנות לו את הבעלות, הוא רישום פיקטיבי, ויש להתעלם ממנו. לפיכך אם המעקל יכול להראות כי רישום בית המגורים במרשם המקרקעין במלואו על שם האישה נעשה ללא כוונה להקנות לה בעלות מלאה, אלא למראית העין בלבד, הרי שיש להתעלם מהרישום הפקטיבי, ולהכיר בזכות הבעל במחצית בית המגורים... ודוק, לצורך הפעלת דוקטרינה זו נדרש להוכיח כי לצדדים לא הייתה כל כוונה להקנות לרישום משמעות אופרטיבית.

בהקשר זה יצוין עוד כי על אף הדברים שהובאו קודם לכן, ובפרט עמדתו של כבוד השופט פוגלמן בעניין אילן, הרי שאינני סבורה כי הדוקטרינה של החוזה הפסול הינה דוקטרינה מתאימה במקרה זה לפתרון משפטי של העניין הניצב בפניי.

אכן, במקרה שבפנינו החוזה הבסיסי בו מדובר - החוזה לרכישת הדירה, כמו גם עצם הקמת החברות - אינו חוזה בלתי-חוקי כשלעצמו. כך, למשל, איש אינו טוען כי יש לבטל את החוזה לרכישת הדירה ומוכר הדירה כלל לא היה מעורב בתיק שבפניי. באותו אופן איש אינו טוען כי עצם הקמת החברות נעשה שלא כדין.

אכן, אף אם בין המשיבה לחייב נכרת למעשה חוזה פסול שעניינו הונאת נושיו של החייב ואף אם חוזה פסול זה יבוטל כשלעצמו, עדיין נשאלת השאלה מה יהיה המצב המשפטי שיבוא לאחר ביטול זה ביחס לנכסי הבסיס (הדירה והחברות), ומכאן שממילא שבנו לשאלת החוזה הנסתר.

עמד על כך פרופ' טדסקי אשר ציין כי, למעשה, ניתן להבחין בשלושה חוזים: החוזה הגלוי (המשיבה היא רוכשת הדירה ובעלת החברות), החוזה הנסתר (לשיטת המנהל המיוחד - החייב לבדו או המשיבה והחייב יחדיו הם רוכשי הדירה ובעלי החברות) והחוזה לעריכת שני החוזים הללו. לדברי פרופ' טדסקי, במקרה כזה יש לקבוע את בטלותו של החוזה הגלוי בשל היותו חוזה למראית עין גרידא, לקבוע את בטלותו של החוזה לעשיית שני החוזים בשל מטרתו הפסולה (הונאת נושי החייב), אך לתת תוקף לחוזה הנסתר, המשקף את הסכמתם האמיתית של הצדדים ואינו לוקה באי-חוקיות כשלעצמו. ראו ג' טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח' 507 (התשל"ח).

עוד יש לציין כי אף בעניין ח.ג.י., בו הביע כבוד הנשיא אורנשטיין את דעתו, כמצוטט לעיל, כי חוזה ל"הברחת נכסים" הינו חוזה פסול, קבע לבסוף הנשיא כי באותו מקרה מדובר היה בחוזה למראית עין ובשל כך הותיר בצריך עיון את האפשרות לפתור את העניין באמצעות הדוקטרינה המשפטית של חוזה פסול.

השוו גם לדבריו של כבוד השופט ע' גרוסקופף בעניין דוד, מהם עולה כי דוקטרינת החוזה הפסול עשויה להתאים להעברה של נכס מן החייב לצד שלישי אך לאו דווקא למצבים בהם הנכס נרשם מלכתחילה על שמו של הצד השלישי:

כאשר חייב מעביר את נכסיו לאדם אחר במטרה להגן עליהם מפני נושיו, הרי שהוא עלול להיתפס כמי שביצע בכך פעולה של הברחת נכסים. פקודת פשיטת רגל קובעת הוראות המאפשרות ביטול של הברחת נכסים, ובמקרים מסוימים נראה כי ניתן לבטלן מכוח דיני החוזה הפסול... לפיכך כאשר אישה מעבירה את רישום המקרקעין על שם בעלה על מנת להבריחו מידי נושיה, יכולים המעקלים לנסות ולבסס את תביעתם מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ על כך שההעברה אומנם איננה פיקטיבית (שכן הצדדים רצו לבצעה באמת ובתמים) אולם היא בטלה מחמת תקנת הציבור, ועל כן הנכס נותר (באופן חלקי או מלא) בבעלות החייבת.

עוד יש לציין כי דוקטרינות משפטיות אחרות, המכוונות לביטול עסקאות הגורעות מקופת הנשייה במסגרת הליכי פשיטת-רגל, אינן ישימות במקרה זה. כך, למשל, המנהל המיוחד לא טען לביטול הענקה במקרה זה (סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה")) או להעדפת מרמה (סעיף 98 לפקודה), שכן הדירה והחברות לא הוענקו למשיבה על-ידי החייב, אלא מלכתחילה הדירה נרכשה על-ידי המשיבה ואף החברות הוקמו מראש על שמה, בעוד שמקורם של הכספים ששימשו לרכישת הדירה היה באבי החייב ולא בחייב עצמו. כמו כן לא נטען בפניי כי המשיבה הייתה נושה של החייב, כך שאף אין מקום לדבר על "העדפת נושים" במקרה זה ( אם כי בבקשה למתן צו לכינוס נכסיו ציין החייב חוב מזונות מסוים). השוו, למשל, לפש"ר (מחוזי-ת"א) 2406/06 עו"ד נחום, נאמן נ' מרקדו נסים רום ואח' (9.6.2016) (להלן: "עניין מרקדו"). באותו מקרה נרשמה הדירה מלכתחילה על שמה של אישה, אך הוכח כי הכספים ששימשו לרכישת הדירה הגיעו באופן ישיר מבן-זוגה, החייב, ולכן העניין נדון והוכרע במסגרת של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה.

השוו גם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, לפיו: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". ביחס לסעיף זה הבהיר בית-המשפט העליון כי:

..סעיף 34(ב) לחוק נועד למקרים שבהם חייבים מבקשים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם... הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית, ח, כא), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על-ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר אפוא כלי להיאבק בתופעה זו. וכבר ציין השופט טירקל כי הסדר זה "...מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה'רגילים' והוא במהותו '...הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות'..."... [וסגן-הנשיא (כתוארו אז) א' גורן ציין] כי "מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על-ידי יצירת מצג שונה במרשם"... סעיף 34(ב) פורש גם בידי השופט ד' בר-אופיר: "...ההקשר הענייני של סעיף 34(ב') מלמד כי המקרקעין שמדובר בהם בסעיף זה הם מקרקעין הרשומים על שם פלוני, אולם הם נתונים למעשה לבעלותו של החייב. ייתכן שרישום זה נעשה מתוך כוונות טהורות או בלתי טהורות, ומצב הדברים המתואר מסביר מדוע דרושה הצהרה של בית המשפט המחוזי, לפיה יוצהר על כך שהמקרקעין הם של החייב. מדובר כאן על הרמת המסך מעבר לזכויות קניניות רשומות, והצהרה זו איננה דרושה כלל כאשר הכל גלוי...".
[עניין ברקול, בסעיף 7 לפסק-הדין.]

אלא שסמכות רחבה הדומה לסמכות זו הקיימת בחוק ההוצאה-לפועל אינה קיימת בפקודה.

כן ראו סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, אשר הוסיף למעשה הסדר בעניין "הברחת נכסים" שנעדר מן הפקודה. כותרתו של הסעיף הינה "ביטול פעולה להברחת נכסים" והוא מצוי בחלק ד' ("הנשייה"), פרק ב' ("קופת הנשייה"), סימן ב' ("ביטול עסקאות הגורעות מקופת הנשייה"):

בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון, ובלבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב.

לבסוף יצוין כי במצבים של טענות ל"הברחת נכסים", כאשר חובת הבאת הראיות עוברת לשכמו של החייב עקב קיומם של אותות מרמה והחייב אינו מצליח להביא ראיות לסתור, נוטים בתי-המשפט לא פעם להסתפק בכך על מנת לייחס את הנכסים לחייב. זאת, מבלי להכניס את העניין תחת דוקטרינה משפטית מסוימת, כגון חוזה למראית עין, חוזה פסול או אחת העילות הקבועות בפקודה, מבלי להתייחס למעשה לקביעות בעניין אולצ'יק ומבלי להביא בחשבון את האפשרות כי מדובר בעסקה "אמיתית" למרות המניע הפסול לעסקה זו (היינו עסקה "אמיתית" בה החייב נוטל על עצמו מצב משפטי בו הוא נפרד מנכסיו ללא חוזה נסתר אחר). ראו, למשל, לאחרונה: פש"ר (מחוזי-ת"א) 16860-07-12‏ ג'רסי נ' שהדי ואח' (27.3.2018) (להלן: "עניין ג'רסי"); פש"ר (מחוזי-חיפה) 50544-04-13‏ עו"ד ניידיק, הנאמן נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה והצפון ואח' (12.9.2017).

ברם, כאמור, אני סבורה כי גישה זו אינה נקייה מספקות. שכן, למעשה, על אף אי-הבאת ראיות לסתור על-ידי החייב הרי שייחוס הנכסים לחייב במקרים אלה שלא תחת דוקטרינה משפטית כלשהי נעשה לכאורה ללא בסיס משפטי. זאת, אף אם התוצאה המעשית בדרך זו או באמצעות אחת הדוקטרינות המשפטיות הינה תוצאה זהה בסופו של יום.

מכאן, לדעתי, שנותרנו במקרה זה עם שאלה אחת ויחידה, והיא האם קיים חוזה נסתר בין המשיבה לחייב ביחס לדירה ולחברות תחת הבעלות הגלויה והמוצהרת של המשיבה בנכסים אלה.

החוזה הנסתר במקרה זה

כאמור, במקרה זה לא הובאו בפניי ראיות של ממש ביחס לחוזה הנסתר. אף-על-פי-כן אני סבורה כי לאור אותות המרמה הברורים שהתגלו והעדר ראיות לסתור מצד המשיבה והחייב לאחר שהנטל עבר אליהם - ובפרט ניסיונותיהם הברורים של המשיבה והחייב להסתיר את היותם ידועים בציבור, את עסקיהם המשותפים ואת מקורם של הכספים ששימשו לרכישת הדירה - הרי שיש לקבוע במקרה זה כי החוזה הנסתר בין המשיבה לחייב התבסס למעשה על חזקת השיתוף החלה כידוע על ידועים בציבור (ראו, למשל, בע"ם 2478/14 פלונית נ' פלונית (20.8.2015)).

השוו לדבריו של כבוד השופט ע' גרוסקופף בעניין דוד:

ביחס לזוגות שנישאו לפני ה-1.1.1974 (וכן ביחס לידועים בציבור), הרי שזכויותיהם הרכושיות ההדדיות מוסדרות, בהעדר הסכם אחר, בהתאם להלכת השיתוף בזכויות. מכוח הלכה זו מכיר הדין בכך שלבן הזוג הלא רשום קמות זכויות מעין קנייניות הן ברכוש המשפחתי, ובכלל זה בדירת המגורים, והן בנכסים עסקיים, מכוח הסכמה משתמעת במהלך הנישואין. וכך מסכם הנשיא אהרון ברק את הלכת השיתוף:
"על פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד או נמצאים בחזקתו הבלעדית. החזקה בדבר השיתוף בזכויות נלמדת מאופיים של חיי הנישואין. יחד עם זאת, חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה" (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (ניתן ב- 13.12.2006)...
כאשר הלכת השיתוף בזכויות מסדירה את זכויותיהם הרכושיות ההדדיות של בני זוג נשואים [או ידועים בציבור – א.ל.ע.], משמעות הדבר היא שלבן הזוג הלא רשום זכויות מעין קנייניות ברכוש המשותף כבר במהלך הנישואין (כך, מכל מקום, ביחס לנכסים "משפחתיים", ובכלל זה דירת המגורים ראו עניין שלם, פסקאות 32-24; השוו גם ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (ניתן ב- 7.12.2009)). על כן ניתן לטעון כי נושיו של בן הזוג הלא רשום יכולים לעקל את זכויותיו של החייב ברכוש המשותף בכל עת (לרבות טרם פקיעת הנישואין), במסגרת ההליך הדיוני שיצר סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל...

במלים אחרות, אני סבורה כי דווקא התנהגותם של המשיבה והחייב מלמדת כי במקרה זה – ובניגוד, למשל, לעניין אולצ'יק ולעניין בן דוד - החייב לא ויתר על זכותו בנכסים לטובת המשיבה, אלא שימר לעצמו זכות בנכסים אלה באמצעות חזקת השיתוף, היא היא החוזה הנסתר בין הצדדים.

ראו גם דבריו של החייב לחוקר בשיחת הטלפון ביניהם בנוגע למגורים באזור הדירה, לפיהם: "כן, הדירות מדהימות פה. באמת. אני קניתי גם פה"; ובתשובה לשאלת החוקר "בכמה קניתם?" ענה: "אני פשוט הייתי חלק ב, קבוצת הרכישה פה... את הבית אחד מה, יצא לי דווקא בזיל הזול" (עמ' 8-7 לתמלול שיחות החוקר עם החייב מיום 7.1.2014, שורה 27 ואילך (נספח 4 לתשובת המנהל המיוחד)).

כמו כן בשיחתו של החוקר עם החייב ביום 3.1.2016 בקשר למודעה שפורסמה למכירת הדירה ידע החייב מיד וביוזמתו כי הפונה מתייחס לדירת המשיבה:

אורן: ...בקשר לדירה.
...
ולדלן: בקשר לדירה. מה זה בשטרייכמן.
אורן: ב, כן, יחזקאל שטרייכמן 6, הגוש הגדול.
ולדלן: זה כבר לא רלוונטי, מזמן.
[עמ' 1 לתמלול שיחות החוקר עם החייב מיום 3.1.2016, שורות 11-7 (נספח 7 לתשובת המנהל המיוחד).]

לעניין תוצאה אשר התבססה אף היא בסופו של יום על חזקת השיתוף (ללא קשר לדוקטרינה המשפטית לאורה פסע בית-המשפט) ראו גם, למשל, את שני פסקי-הדין של בתי-המשפט המחוזיים שצוינו לעיל, היינו עניין מרקדו ועניין ג'רסי. ראו גם ע"א 8128/06 לוינזון ואח' נ' ארנון ואח', בפסקה כ"ג (3.2.2009):

גם אילו נקבע כי הנכס נקנה מכספי אביו של המערער, ניתן למערערת כמתנה, ועל כן נרשם על שמה, שייכת למערער מחציתו של הנכס, נוכח שיתוף בני הזוג בנכס זה מכוח הדין הכללי.
...
בענייננו, מדובר בבית מגורים של בני המשפחה, אשר הפסיקה נוטה לראות בו נכס משותף (ראו רע"א 8672/00 הנזכר). נוסף לכך, לשיטת המערער עצמו, מימן אביו את בניית הבית ואת שיפוצו; וגם זו אינדיקציה לכוונת שיתוף בנכס.

מאידך ברור כי בהעדר כל ראיה אחרת לחוזה הנסתר מלבד ההתבססות על חזקת השיתוף, הרי שאין כל בסיס לטענת המנהל המיוחד, לפיה יש לרשום את הדירה והחברות בשלמותן על שם החייב (להבדיל ממחציתן).

המנהל המיוחד טען בהקשר זה בסעיף 143 לסיכומיו כי יש לרשום את הדירה והחברות על שמו של החייב לבדו "הן מהטעם שכל ההון העצמי ששימש לרכישת הדירה הוא ממקורות של החייב (אביו של החייב) והן מהטעם שלעמדת החייב והמשיבה הם לא נשואים ומשכך לא מגיע למשיבה דבר וחצי דבר מנכסי החייב". במאמר מוסגר יצוין, כי טענה זו של המנהל המיוחד נתמכה משום מה בפה מלא על-ידי הכונס הרשמי בסיכומיו, ללא התייחסות לאיזון הדברים וללא התייחסות לטענתו החלופית של המנהל המיוחד, לפיה יש לרשום רק מחצית מנכסיה של המשיבה על שמו של החייב.

אלא שכאמור, המנהל המיוחד לא הוכיח כי ההון העצמי ששימש לרכישת הדירה הגיע מן החייב, ויש הבדל בין אביו של החייב לבינו. בנוסף לכך, כאמור לעיל, המנהל המיוחד התבסס בחלק ניכר מטיעוניו דווקא על הקשר הזוגי בין המשיבה לחייב, ומכאן שטענתו האחרונה הינה בבחינת "החזקת החבל משני קצותיו". לכך יש להוסיף כי החזרי ההלוואה מבנק הפועלים וההלוואה המובטחת במשכנתא מבנק איגוד, אשר ניטלו לשם רכישת הדירה, מתבצעים על-ידי המשיבה מחשבונה הפרטי, ואף אם יש מקום להניח כי קיים עירוב נכסים בין המשיבה לחייב גם ביחס לחשבון זה, הרי שלא הוכח על-ידי המנהל המיוחד כי מדובר בחשבון שהוא למעשה של החייב לבדו, כאשר יש לציין כי אין מחלוקת כי המשיבה עובדת לפרנסתה כמאפרת.

מכלל האמור אני קובעת אפוא כי החוזה הנסתר בין המשיבה לחייב התבסס על חזקת השיתוף וקבע חלוקה שווה של הנכסים ביניהם, ובפרט לגבי דירת המגורים, וזאת אף אם למראית עין נכסים אלה נרשמו על שם המשיבה.

סוף דבר

בקשת המנהל המיוחד מתקבלת באופן חלקי במובן שאני קובעת כי מחצית הזכויות של המשיבה בדירת המגורים ברחוב יחזקאל שטרייכמן 6, תל-אביב, הידועה כגוש 6884, חלקה 17, יוקנו למנהל המיוחד. כמו כן אני קובעת כי מחצית ממניותיה של המשיבה בחברת או. אר. ג'י. גרין אנרג'י בע"מ, ח.פ. 51-483851-5, ובחברת פסגות גבעתי ייזום פרויקטים בע"מ, ח.פ. 51-538415-4, יוקנו אף הן למנהל המיוחד.

המשיבה והחייב יישאו ביחד ולחוד בהוצאותיו של המנהל המיוחד בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, י' אב תשע"ח, 22 יולי 2018, בהעדר הצדדים.