הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 17173-12-11

לפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

החייב

עמוס אלגאוי

נגד

משיבים

1. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד יעקוב זערור

2. לימור קירש – נאמנת

4. בנק המזרחי טפחות
ע"י ב"כ עו"ד זפט

5. איריס אלגאוי
ע"י ב"כ עו"ד אברהם חגי

החלטה

לפני בקשת הנאמנת לביטול הענקה מכוח סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם- 1980 (להלן: הפקודה) ביחס למחצית הזכויות בדירה ברחוב הבושם 64, תל אביב-יפו, הידועה כגוש 6137 חלקה 122/11 (להלן: הדירה או הנכס ), הרשומות על שם החייב מר עמוס אלגאווי (להלן: החייב) שהוענקו על ידי החייב למשיבה במסגרת הסכם גירושים משנת 2004 .
רקע והליכים
ביום 26.7.2012 ניתן צו כינוס לנכסי החייב ו ביום 21.9.2014 הוכרז החייב פושט רגל.
בתצהיר ההסתבכות הכלכלית שצירף החייב לבקשה להכריז עליו כפושט רגל, העיד החייב, שהוא והמשיבה 5, גרושתו היום (להלן: המשיבה), עת היו עדיין נשואים, ניהלו עסק לשירותי הובלה בשם "הובלות עמוס ואיריס בע"מ". לטענתו, העסק קרס בשל התנהלות שגויה של המשיבה בכספי החברה. התנהלות זאת, הובילה לפתיחת 34 תיקי הוצאה לפועל בין השנים 1989-2006 הנצברים לכדי חוב בסך 10,935,041 ₪ (ראו נספח פירוט החובות אשר צורף לבקשת החייב להכרזתו כפושט רגל) . עוד נטען, כי בשל כספים שלוותה המשיבה בשוק האפור, הגיעו גובים ביריוניים לביתם ואיימו על שלום ילדיהם.
אין חולק כי בשנת 1994 המשיבה והחייב רכשו ביחד, בהיותם נשואים, את הדירה , וכל אחד מהם זכאי למחצית מהזכויות בה. למימון רכישת הדירה נטלו החייב והמשיבה משכנתא מבנק לאומי על סך של 400,000 ₪.
ביום 24.2.2003 התגרשו המשיבה והחייב בבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו. במסגרת דיון בבית הדין הרבני מיום 1.9.2004, בנוכחות המשיבה בלבד ובהעדר התייצבות החייב, הורה בית הדין, בין היתר, שעל החייב להעביר את זכויותיו בדירה על שמה של המשיבה, וזאת כפי שהתחייב בהסכם ביניהם (יצוין כי ההסכם כולו לא הובא בפני בית משפט זה ). בפועל, זכויות החייב לא הועברו על שם המשיבה, שכן אלו רשומות על שם החברה המשכנת "פפו חברה לבניה (1982) בע"מ" הנמצאת בהליכי פירוק, וכיוון שעל הנכס רבצו עיקולים של הוצאה לפועל.
במסגרת הליכי הכינוס, ביום 9.2.2014 הגיש החייב, באמצעות בא כוחו דאז, בקשה לביטול הליכי הפש"ר, במסגרתה נטען, שהוא סובל ממצב נפשי קשה, אשר החמיר בשל מצבו הכלכלי הקשה; שלפני מספר שנים ניסה להתאבד (טענה אשר גובתה במסמכים רפואיים); ו שאינו מסוגל לעבוד ולעמוד בתשלומים החודשיים.
המנהלת המיוחדת והכנ"ר התנגדו לבקשה , וזאת על מנת לאפשר בירור זכויות החייב בדירה. ביום 9.3.2014 ניתנה החלטת כב' השופטת אברהמי המורה על המשך ההליכים בתיק לצורך בירור זכויות החייב בדירה ומימושן לתועל ת הנושים.
בפרוטוקול דיון מיום 21.9.2014, בפני כבוד השופטת אברהמי, נקבע שנוכח התנהלות החייב, אשר אינו עומד בחיובי ההליך ולא התייצב לדיון, אין הצדקה לניהול תיק פשיטת הרגל. יחד עם זאת החייב הוכרז פושט רגל לשם בדיקת זכויותיו בדירה ונקבע שהמנהלת המיוחדת תשמש כנאמנת לנכסיו. עוד נקבע שהמשיבה תמציא לנאמנת את כל המידע הדרוש והדבר יכול לסייע למשיבה בשמירה על זכויותיה.
במסגרת ההליך ולבקשת הנאמנת, מונה שמאי לאמוד את ערך הדירה. בחוות דעתו של השמאי תומר נירפז מיום 24.7.2016 הוערך שווי הדירה, נכון לפברואר 2004, בסך של 820,000 ₪ כפנויה , ו-260,000 ₪ כתפוסה .
ביום 29.12.2016 הגישה המשיבה "בקשה לביטול הליכי פש"ר כלפי דירתה", אשר נתמכה בתצהיר מטעמ ה.
ביום 26.1.2016 נערך דיון בו נחקרה המשיבה על תצהירה.
ביום 13.3.2017 הוגש תצהיר משלים מטעם המשיבה אליו צורפו דפי חשבון ביחס לתשלום המשכנתא על הדירה. ביום 3.4.2017, במענה להחלטת בית המשפט, הודיעה הנאמנת כי אין בכוונתה לחקור את המשיבה על תצהירה המשלים. נוכח עמדת הנאמנת ניתנה הוראה על הגשת סיכומי הצדדים והללו הוגשו.
עמדת המשיבה
לטענת המשיבה היא והחייב התגרשו ביום 24.2.2003, וזאת נוכח מעשי אלימות של החייב כלפיה, בגינם הועמד החייב לדין פלילי. לטענתה מאז שהתגרשו חיו בנפרד, למעט תקופה קצרה בה החייב לקה בנפשו ונזקק לאשפוז בעקבות ניסיונות התאבדות, שאז גר אצלה במשך שנה להשגחה, אשר לאחריה עזב את הדירה בשל אלימות קשה שנקט כלפי המשיבה.
ביום 1.9.2004 נתן בית הדין הרבני צו המחייב את החייב לחתום על מסמכים להעברת חלקו בדירה על שמה של המבקשת, אך הזכויות לא הועברו על שמה שכן הזכויות בדירה רשומות על שמה של חברה משכנת, המצויה בפירוק, וכן בשל קיומם של עיקולים על חלקו של החייב .
לטענת המשיבה, הוויתור של החייב על זכויות בדירה לטובתה נעשה בתמורה בעלת ערך, והיא חובות החייב, אותם לקחה המשיבה על עצמה, שהם: חוב לשוק האפור בסך של 530,000 ₪, כאשר חלקו של החייב בחוב עומד על הסך של 265,000 ₪; על הנכס רשומה משכנתא מדרגה ראשונה לטובת בנק לאומי על סך של 400,000 ₪ מיום 14.7.1999, כאשר מחצית המשכנתא בסך של 200,000 ₪ משויכת לחייב. עוד טוענת המשיבה כי למשכנתא התווספו גם תשלומי פיגורים שהצטברו לכדי 60,000 ₪, כאשר חלקו של החייב בהם הוא 30,000 ₪
המשיבה טוענת כי הסדירה את חוב המשכנתא ובכך מנעה את פינוי הדירה ונשאה בחובות הפיגורים של החייב לבנק. עוד טענה כי בכדי לשלם לנושים מהשוק האפור עבדה במשך תקופה ארוכה בשלוש עבודות, עבודות הובלה , עבודה במועדוני לילה שבבעלות הנושים , ומדי פעם לפעם הייתה נוטלת עבודות משרדיות שבאו לידה. כתימוכין לטענתה כי שילמה כסף לשוק האפור, צירפה מסמך בכתב יד אשר כותרתו "לכל המלווים בריבית לאיריס סך החוב 360,000, 80,000 , 60,000 " ובגוף המכתב " איריס לבקשתך אני נותן לך אישור שאת כל החוב למלווים בריבית שילמת כולל כל הריבית החזרתי לך את השיקים ואת לא חייבת להם יותר כל מי שיפנה אלייך תפני אותו אלי.... התשלומים שלך החלו משנת 2004 חודש יולי עד סוף שנת 2008", על החתום "שמשון".
לפיכך לטענתה נתנה תמורה בת ערך וכאשר גירושיה היו כנים ואמתיים, תוצאת אלימות החייב, בגינה אף הורשע, הרי יש להתחשב בכך בקביעת תום לבה ולקבוע כי היא תמת לב.
עמדת הנאמנת
לטענת הנאמנת מעיון בהחלטת בית הדין הרבני מיום 1.9.2004 עולה, שהמדובר בהחלטה, אשר ניתנה על בסיס הסכמות הצדדים להעברת זכויות החייב בדירה על שמה של המשיבה ללא שהוצג הסכם הגירושין עצמו. זאת ועוד, עד היום ובפועל לא הועברו הזכויות על שמה של המשיבה והן עדיין רשומות על שם החייב.
עוד טוענת הנאמנת שמדובר בהענקה פסולה, ויש להורות על ביטולה מכוח סעיף 96(ב) לפקודה , שכן המשיבה לא הוכיחה כי הייתה תמת לב ונתנה לחייב תמורה בעלת ערך, תנאים שהם בגדר תנאים מצטברים.
לטענת הנאמנת המשיבה נחקרה במשרדיה ביום 13.5.2014, אך לא טענה לפירעון חובות החייב בשוק האפור. מחקירת המשיבה בבית המשפט כמו גם מתצהירה עלה , שניהלה עסק משותף עם החייב, שפעל עד לשנת 1997- 1998 , כאשר היא והחייב נותרו עם חובות. עוד אישרה המשיבה שחובותיה עומדים על הסך של 10 מיליון ₪. המשיבה העידה שבחודש דצמבר 1998 נקט בנק דיסקונט בהליכי גבייה נגדה ונגד החייב בגין חוב, שעמד על 240,000 ₪ וכיום עומד על הסך של 2.5 מיליון ₪, וכי המשיבה ידעה על מצבו הכלכלי של החייב.
לטענת הנאמנת, די בנתונים אלו כדי להעיד שהמשיבה לא הייתה תמת לב, שכן במועד בו ניתנה החלטת בית הדין הרבני להעברת הזכויות על שמה ידעה המשיבה שנגד החייב קיימים תיקי הוצאה לפועל רבים, שכן אלו נפתחו גם נגדה, וזאת בנוסף לכך שלא המציאה את הסכם הגירושין ובכך נמנעה בחינת כוונת הצדדים.
זאת ועוד, גם אם בוצעה הענקה בתום לב, לא ניתנה עבורה תמורה בת ערך. אין לקבל את הטענה לפירעון חובות לשוק האפור, אשר נולדה לראשונה במסגרת תצהירה של המשיבה ו במסמכים, שהוגשו רק ביום 29.12. 2016, שנתיים וחצי לאחר חקירתה על ידי הנאמנת, ולאחר שהתקיימו שני דיונים בבית המשפט בנוכחות בא כוחה. עד נטען, שאין להעניק כל משקל לפתק אשר צורף לתצהירה של המשיבה אשר אינו נושא תאריך או פרטים, עורך המסמך לא תמך אותו בתצהיר, ועל כן לא ניתנה לנאמנת האפשרות לחקור אותו. עוד נטען כי בחקירתה שללה המשיבה את הטענה כי החוב לשוק האפור משותף לה, בעוד שבסיכומיה טענה כי המדובר בחוב משותף.
באשר לתשלומי המשכנתא נטען, שאין בהם כדי לשמש תמורה בת ערך, שכן ההענקה בוצעה בשנת 2004, ואין משמעות לתשלומי המשכנתא, שפרעה המשיבה לאחר מכן. תשלומים אלו אינם יכולים להיחשב תמורה בת ערך על חשבון זכויותיו הנקיות של החייב, קרי שווי הנכס בניכוי יתרת המשכנתא במועד ההענקה.
עמדת הכנ"ר
אשר לתום ליבה של המשיבה, מציין הכנ"ר , שלצורך הוכחת יסוד זה יש להראות, שהמשיבה לא ידעה בעת ההענקה, שהחייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכלה להסיק, שהנושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הנכס מושא ההענקה ממכסת נכסי החייב. בענייננו, המשיבה העידה, שהייתה מודעת לקשיים הכלכליים, זאת אף נוכח העובדה, שהחובות נוצרו בשל ניהול עסק יחד עם החייב.
עוד טוען הכנ"ר כי סעיף 96 לפקודה אינו מחייב קיומה של כוונה של החייב להבריח נכסים או כוונת תרמית אחרת, ויכול להיות מצב של ביטול הענקה גם במקרה בו החייב ומקבל הענקה היו תמי לב.
לטענת הכנ"ר נטילת תשלום המשכנתא מהווה תמורה, אך אינו עולה לכדי תמורה בת ערך לשווי הדירה. באשר ליתר הסכומים שנטען, שהמשיבה שילמה לשוק האפור, הצטרף הכנ"ר לעמדת הנאמנת.
הצעת הכנ"ר להסדר
על אף עמדתו העקרונית, הציע הכנ"ר, שטרם תפנה הנאמנת לפירוק שיתוף ומימוש זכויות החייב בנכס, תפנה המשיבה בהצעה ראויה לפדיון זכויות החייב חלף מימושם תוך הפחתת יתרת המשכנתא הרובצת על הנכס ובקיזוז תשלומי המשכנתא , שכבר שילמה בגין חלקו של החייב, סכום העומד על הסך של 190, 817 ₪ .
המשיבה טענה, שאינה יכולה לשלם את הסך של 190,187 ₪ בתשלום אחד, ועל כן, ומבלי להודות בטענות הכנ"ר והנאמנת, ועל מנת לקנות סיכון, הציעה כי התשלום יבוצע על ידי פריסת הסכום לתשלומים חודשיים בסך 2,000 ₪.
בדיון מיום 20.12.2017 הודיעו הכנ"ר והנאמנת כי במידה ותתקבל הסכמת כלל הנושים לפריסה המוצעת הם לא יתנגדו לכך. על כן נקבע בפרוטוקול הדיון , שעל המשיבה להודיע לבית המשפט עד ליום 20.2.2018 האם הצליחה לקבל א ת הסכמת כלל הנושים להצעה, וככל שלא תתקבל ההסכמה, תינתן החלטה בבקשה לביטול ההענקה.
בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הנושה), אשר הגיש תביעת חוב נגד החייב על הסך של 1,480,364 ₪ ותביעתו אושרה על הסך של 72,088 ₪ (ראו תסקיר הנאמנת מיום 16.7.2019), הגיש ביום 1.2.2018 את תשובתו להסדר המוצ ע. בתשובתו שלל הנושה הן את מחיר הרכישה והן את אופן התשלום , וטען שעל המשיבה להגיש הצעה משופרת.
ביום 22.2.2018 הגישה המשיבה בקשה למתן אורכה של 60 יום להגשת עמדת הנושים נוכח ניסיון להגיע לפשרה עם הנושים ביחס לכלל החובות, כולל חובות המשיבה. בהחלטה מיום 25.2.2018 נקבע כי טרם היעתרות לבקשה יש להמציא את עמדת המשיבים לה.
בשל תקלה, התיק לא הובא לעיוני לצורך מתן החלטה, והחלטה זאת ניתנת כעת לאחר שהוגשה בקשה מטעם הנאמנת ליתן החלטה בבקשה הנדונה , ולאחר שלא הוגשה כל הודעה מטעם המשיבה לפיה הגיעה להסדר עם כלל הנושים לעניין הצעתה לפריסת התשלום לנושים.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
על תיק זה חלה פקודת פשיטת הרגל ולא חל חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח-2018.
הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא כאמור סעיף 96 לפקודה הקובע כדלקמן:
"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. 
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג)   "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1)   בשל נישואין ולפניהם;
(2)   לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3)   לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."
סעיף 96 מתייחס לביטול הענקות וולונטריות. ביסוד הסעיף ההנחה כי החובות כלפי הנושים יבואו לפני הטבה עם קרוביו של החייב. על תכלית זאת שביסוד החוק עמדה השופטת פרוקצ'יה, בע"א 5709/99 לוין נ' שילר (פורסם בנבו, 18.6.2001) (להלן: פרשת לוין), בעמ' 939:
"תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראהFreeman v. Pope (1870) ), כמובא בספרם הנ"ל של לוין וגרוניס, שם)."
מטרת הסעיף היא להפקיע הענקות נכסים שנעשו על ידי החייב, ללא תמורה או בתמורה מופחתת, בין לקרוביו ובין שלא לקרוביו, טרם כניסתו להליך פשיטת הרגל. יוער כי המדובר בהענקות שהביאו להקטנת שווי נכסי החייב, מקום בו קיימת סכנה כי החייב יפשוט את הרגל על חשבון נושיו [ראו ספרם של שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל עמ' 317 (מהדורה שלישית, 2010), להלן: ספרם של לוין וגרוניס].
החוק מבחין בין ביטול הענקה כמפורט בסעיף 96(א), כאשר ההענקה נעשתה בזמן שאינו עולה על שנתיים ממועד הענקה למועד פתיחת הליך פשיטת הרגל של המעניק, לבין הענקה, בה דן סעיף 96(ב), שנעשתה במועד העולה על שנתיים אך פחות מעשר שנים ממועד הענקה למועד פתיחת הליך פשיטת הרגל, וזאת בתנאי שלא הצליחו להוכיח התובעים מכוח ההענקה, שהמעניק היה כשר פירעון של כל חובותיו במועד ההענקה וכי הזכויות בנכס עברו למקבל ההענקה.
אולם, לסעיפים אלו ישנם חריגים כמובא בסעיף 96(ג), החריגים באים להבטיח כי בעת הענקה כנה ותמימה לא ניתן יהיה להפקיע את הנכס ממקבל הענקה.
החריג הרלוונטי לענייננו הוא החריג הקבוע בסעיף 96(ג) (2) העוסק בהענקה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך. על כן לחריג שלושה יסודות: "קונה", "תום לב" ו"תמורה בת ערך". מדובר ביסודות מצטברים. להלן אפרט כל אחד בנפרד.
על יסוד "הקונה" עמדו לוין וגרוניס בספרם, בעמ' 328-327:
"קונה מיהו?...יש לפרש את יסודותיו של חריג זה בצורה כלכלית-מסחרית ו"הקונה" אינו דווקא מי שקבל במישרין את ההענקה מהמעניק ועקב כך רכש יריבות שבדין עמו, אלא כל מי שבפועל קבל את ההענקה מן המעניק. מעשה באשה נשואה שקנתה בית שנרשם על שמה. על הבית נרשמה משכנתא אשר האישה ובעלה –החייב היו אמורים לפורעה אך בפועל שילם הבעל את כל התשלומים שפירעונם חל עד למתן צו הכינוס נגדו. אף יתרת מחיר הבית שולם על-ידי החייב ועסקת המכר כולה בוצעה באמצעות פרקליטיו. בית המשפט החליט לבטל את עסקת המכירה כהענקה פסולה לפי סעיף 96 לפקודה. משמעותה המסחרית של העסקה הייתה הוצאת סכום כסף מהחייב לשם קניית הבית ורישומו על-שם האישה, כלומר, הדבר שווה-ערך למתן כסף לאשה על מנת שתרכוש את הבית. הדיבור "קונה" – כך נפסק – צריך להתפרש במשמעות המסחרית הרגילה ולא לפי המשמעות הטכנית-משפטית ולפיכך לא נעשתה האישה "קונה". בעניין אחר נפסק שנכס שהועבר על-ידי החייב לאשתו במסגרת פסק דין בהסכמה לגירושין הפך את האישה ל"קונה" בגדר החריג השני".
לעניין היסוד השני – יסוד "תום הלב", ניתן להגיד כי מקום בו מקבל ההענקה ידע כי כוונת החייב היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מידי הנושים, לא יוכל מקבל ההענקה להיחשב כ"קונה בתום-לב". כמו כן, גם מקום בו מקבל ההענקה ידע על דבר הימצאות החייב בקשיים כלכליים בעת ההענקה, המעניק אינו יכול להיחשב כתם-לב, שכן יכול היה להסיק כי הנושים ייפגעו מהענקה זו (לוין וגרוניס בספרם, בעמ' 328). הנשיא שמגר, בע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי (10.8.1995) (להלן: עניין סרגובי), בעמ' 479, מציין כי קיימת חזקת הידיעה כאשר מדובר בבני זוג:
"פסק-דין זה עסק באשתו של פושט-רגל שקיבלה ממנו מקרקעין זמן קצר לפני שהוכרז כפושט-רגל. עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט-רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט-רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין."
לעניין היסוד השלישי – יסוד "תמורה בת-ערך", נקבע בע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ (13.10. 1994), כי תמורה בת-ערך יכולה להתקבל גם כאשר התמורה אינה שווה בדיוק לשווי הנכס נשוא ההענקה. לעניין זה נקבע כי עת המדובר על תמורה חלקית בלבד, על בית המשפט לאשר או לפסול את ההענקה ולא ניתן לאשר את ההענקה בחלקה (בעמ' 330-329).
מן הכלל אל הפרט
אעיר כבר עתה, כי יש לדחות את טענת הנאמנת, כי עת לא בוצעה העברת הזכויות של שמה של המשיבה, אין המדובר בהעברת זכויות. די בכך שבית הדין הרבני נתן פסק דין המורה על העברת זכויות החייב בדירה לידי המשיבה, כדי לקבוע כי בוצעה הע ברה, גם אם מסיבות טכניות , רישום הזכויות על שמה של המשיבה לא בוצע בפועל.
הענקת זכויות החייב בדירה לידי המשיבה נעשתה מכוח החלטת בית הדין הרבני מספטמבר 2004 , הווה אומר מעל 7 שנים קודם לצו הכינוס. בנסיבות האמורות, המקרה נכנס בגדרי סעיף 96(ב) לפקוד ה – הענקה שניתנה לאחר שנתיים ובטרם עברו עשר שנים ( בענייננו חל כלל הייחוס לאחור בהתאם לסעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל, לפיו יראו פשיטת רגל כחלה למפרע מהזמן שבו נעשה מעשה פשיטת רגל שבגללו ניתן צו כינוס, כאשר לפי סעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל, "מעשה פשיטת רגל" הינו, בין היתר, בקשת חייב להכריזו כפושט רגל).
כושר פירעונו של החייב בעת ההענקה- סעיף 96(ב)
על פי סעיף 96(ב) לפקודה על "התובעים מכוח ההענקה" להוכיח, שהחייב היה בעת ההענקה כשר פירעון גם מבלי להיזקק לנכס מושא ההענקה. דהיינו נטל ההוכחה מתהפך ורובץ עתה על התובעים מכוח הענקה, קרי על המשיבה, להוכיח שהחייב היה כשר פירעון בעת ההענקה. ראו לעניין זה בפס"ד לוין בעמ' 950 מול האותיות ד'-ה', וכן דברי כב' השופטת אלשיך בפש"ר (ת"א) 1013/98 בלייר נ' ליניבקר (פורסם בנבו, 9.12.2002), בעמ' 6:
"המנגנון העיקרי, בו השתמש הדין בכדי להגן על נושי החייב, הינו "היפוך נטל הראיה" המצוי בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בניגוד לכלל הרגיל, לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה", כאשר בבטלות הענקה עסקינן, הרי לאחר שהוכיח הנאמן בפשיטת רגל כי בוצעה הענקה במועד שבין שנתיים לעשר שנים קודם למעשה פשיטת הרגל, אזי נטל ההוכחה לעניין כשרות-פרעונו של החייב במועד הקובע הינה על מקבל ההענקה."
ראו גם סעיף 12 לפסק דינו של כב' סג"נ אורנשטיין (כתוארו אז) בפש"ר (ת"א) 1296-09 עו"ד אורן הראל, נאמן נכסי יצחק קורן נ' כנ"ר (13.5. 2015), וכן סעיף 14 לפסק דינו של כב' השופט ויצמן בפש"ר (מרכז) 31782-04-13 עו"ד יפתח עניא, נאמן נ' הכנ"ר (8.7. 2015) ועוד.
חובותיו של החייב, כפי שעולה מתצהיר ההסתבכות הכלכלית, שצירף לבקשה להכריז עליו כפושט רגל, נוצרו עוד טרם גירושי החייב והמשיבה ועל פי תצהירו של החייב היו בין הגורמים אשר הובילו לגירושין (ראו סעיפים 6- 16 לתצהיר ההסתבכות של החייב).
המשיבה נחקרה לגבי מועד היווצרות החובות והשיבה כדלהלן:
"ש: לך ולעמוס היה עסק משותף.
ת: כן, לפני 20 שנה.
ש: עד מתי פעל העסק?
ת: 97- 98.
ש: למה העסק חדל לפעול?
ת: חברה שעבדנו שם היינו שם קבלני משנה והיא הפסיקה לעבוד איתנו.
ש: מה קרה בעקבות הפסקת הפעילות?
ת: העסק נסגר. לקחו את כל המשאיות.
ש: נכון שנשארתם שניכם עם חובות.
ת: כן.
ש: רשימת תיקי הוצל"פ זה רשימה שהחייב צירף לבקשת פש"ר 30 ומשהו תיקים בסכום של 11 מיליון ₪.
ת: כולל כל הריביות.
ש: כשעיינתי בתיקים אני רואה שאת חייבת 10.5 מיליון ₪.
ת: זה אותם תיקים. שנינו חייבים את הסכום.
ש: אז מדברים על תיקים שנפתחו לאחר שהעסק התמוטט.
ת: כן.
ש: בדצמבר 98 תיק של בנק דיסקונט נגד שניכם במקור 240,000 ₪ היום על 2.5 מיליון זה נכון?
אני מראה לך מסמך מהוצל"פ.
ת: כן. מאשרת.
ש: תסכימי איתי שאחרי שהעסק התמוטט את ידעת שעמוס בחובות, וגם את? שניכם הייתם בחובות.
ת: ידעתי על מצבו הכלכלי. "
(עמוד 12 לפרוטוקול מיום 26.1.17, שורות 12 – 32, עמוד 13 שורה 1 , ההדגשה הוספה – ע' ר').
מתצהירו של החייב, כמו גם מעדותה של המשיבה עולה, שבמועד בו הוענק לה חלקו של החייב בדירה, החייב לא היה כשר פירעון.
נוכח האמור לעיל, המשיבה איננה עומדת בנטל ההוכחה שבסעיף 96(ב), ולפיכך, אגש לבחינת החריג שבסעיף 96(ג)(2) אליו נסבות טענות המשיבה.
בדיקת ההגנה על פי סעיף 96(ג)(2)
בבסיס ההגנה המנויה בסעיף 96( ג)(2) עומדים שלושה יסודות: קונה, תום לב ותמורה בת ערך. אפנה אפוא לבחון את היסודות השונים במקרה זה.
יסוד "הקונה"
כפי שצוין לעיל, את יסוד הקונה יש לראות במשמעותו המסחרית, דהיינו למושג "הקונה" ניתנת פרשנות מרחיבה המכילה בגדרה כל מי שקיבל בפועל את הנכס המוענק, ולאו דווקא מי שקנה את הנכס כפי שנקנית סחורה בשוק במובנה המקובל. זה מכבר הכירה הפסיקה במי שקיבל נכס במסגרת הסכם גירושין כקונה לעניין סעיף 96(ג)(2), רא ו דבריה של כב ' השופטת פרוקצ'יה בפרשת לוין, פס' 23:
"מכאן, שגם העברת נכס על-ידי חייב לבת או בן-זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר "קונים" לצורך העניין (לוין וגרוניס שם, בעמ' 318, והפסיקה המובאת שם). אין מניעה אפוא לראות במערערת, בקבלתה את חלקו של החייב בתמורת הבית, בגדר "קונה" לצורך העניין, ויש לבחון אם הייתה תמת-לב ואם נתנה תמורה בת-ערך."
ראו גם ע"א 8760/14 עו"ד חבר נ' סלור, 27.1.2016 (להלן: עניין סלור).
לא נותר אלא לקבוע כי המשיבה היא בגדר קונה לעניין החריג, אמשיך עתה לבחינת קיומם של יתר היסודות.
יסוד "תום הלב"
בהתאם לפסיקה, עת מקבל הענקה ידע שהמעניק בקשיים כלכליים, אין המקבל יכול להיחשב כתם לב לעניין סעיף זה, שכן ידיעה זו מביאה להכרה שהענקת הנכס עבור המוענק באה על חשבון נושי המעניק. עוד נאמר, שעל בן זוגו של החייב מוטלת החזקה הפסיקתית לפיה בן הזוג מוחזק כמי שמודע למצבו הכלכלי של המעניק [עניין סרגובי, לעיל].
אכן, מטענות המשיבה כמו גם מתצהירו של החייב מצטיירת תמונה של הליך גירושין בצלה של התמוטטות העסק המשותף, אשר אף פגע בבריאותו של החייב, ובמהלכו אף אירעו מקרי אלימות, אירועים, אשר בעטים בקשו המשיבה והחייב להיפרד, מתוך אמונה כנה שהפרידה ת יטיב עם עתידם ועם עתיד ילדיהם. קרי עסקינן, בהליך גירושין כן ואמתי. אך אין די בכך, על פי הפסי קה, כדי לקבוע שהמשיבה תמת לב, עת נקבע כי אין נדרשת כוונת תרמית מצד מי מהצדדים ואף לא כוונה להבריח נכסים [ראו בעניין ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' שמואל ינקוביץ (14.8. 2017, להלן: עניין ינקוביץ, וכן ראו ע"א 4352/15 קורן נ' הראל, 2.8.2017].
הוכח בפני שקריסת העסק המשותף של החייב והמשיבה היא שהובילה לחובות שסופם בפשיטת רגל החייב , כאשר במועד בו הוענקה הדירה למשיבה ידעה המשיבה שהחייב הוא חדל פירעון, וזאת כמפורט להלן.
החייב העיד בתצהירו, שהקריסה הכלכלית של העסק המשותף הובילה לגירושין מהמשיבה . החייב צירף לבקשה להכריז עליו כפושט רגל, מסמ ך שכותרתו "חלק ב- חובות" וכן מסמכי הוצאה לפועל, בהם צוינו המועד ים של פתיחת תיקי ההוצאה לפועל נגד החייב , והסכום במועד פתיחת התיק . עולה, כי עוד בתקופה בה היו החייב והמשיבה נשואים נפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל על סכומי כסף גבוהים, אשר בעטיים אף הוטלו עיקולים על הדיר ה. אעיר, כי המדובר בחובות, אשר בחלקם משותפים למשיבה והחייב, ועל כן המשיבה מוחזקת כמי שידעה על חובות אלו.
המשיבה העידה בתצהירה כי עוד טרם החלטת בית הדין הרבני מספטמבר 2004, להעברת הזכויות בדירה על שמה, הוצא נגדה ונגד החייב צו פינוי לדירה בגין חובות שנצברו (סעיף 9 לתצהיר המשיבה) , קרי עוד בתקופה זאת ידעה המשיבה על המצב הכלכלי והחובות של החייב.
אף בעדותה, בדיון בפני, ציינה המשיבה כי הייתה מודעת לחובותיו של החייב וכי לאחר שהעסק התמוטט, בשנת 1998 לערך, נפתחו נגדם 30 תיקי הוצאה לפועל אשר החוב העדכני בהם כיום עומד על כ- 10 מיליון ₪, וכך השיבה בעדותה :
"ש: תסכימי איתי שאחרי שהעסק התמוטט את ידעת שעמוס בחובות, וגם את? שניכם הייתם בחובות.
ת: ידעתי על מצבו הכלכלי."
(ראו עדותה עמוד 12 לפרוטוקול שורות 12 – 32, עמוד 13 שורה 1) .
המשיבה לא הוכיחה כי במועד בו בוצעה אליה הענקת הדירה היו בידי החייב נכסים אחרים, מלבד הדירה מושא ההליך, אשר היה בהם די כדי לפרוע את חובותיו של החייב, ועל כן אין מנוס מהקביעה כי לא מתקיים בעניינו מבחן "תום הלב".
די בקביעתי לעיל כי יסוד תום הלב אינו חל בענייננו בכדי לסיים הדיון בסוגיית תחולת החריגים , שכן המדובר בתנאים מצטברים (ראו עניין סלור). יחד עם זאת אבחן אף את יסוד התמורה, וזאת כפי שיפורט להלן.
יסוד התמורה
לעניין יסוד התמורה קבע כב' השופט זמיר בע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ (13.10.1994), בעמ' 4:
"אשר לשאלה העקרונית, מהי תמורה בת-ערך בהקשר זה, הסתמך בית המשפט המחוזי על דברים שנאמרו בספר ש' לוין, פשיטת רגל (1984). שם אומר המחבר המלומד (בעמ' 275), על יסוד פסיקה אנגלית, כי "אין צורך לבדוק את שקילות התמורה. די בכך שבמובן המסחרי ניתנה בעד ההענקה תמורה .quid pro quo" ואכן, אין הפקודה דורשת כי המחיר ששולם עבור הנכס יהיה בדיוק או לפחות לפי שוויו, כפי שנקבע בהערכת שמאי או כפי שהוצע על-ידי קונה אחר... באופן עקרוני, כדי לצאת ידי חובת הדרישה בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, אין צורך שהתמורה תהיה שוות-ערך לערך הנכס. לשון אחרת, אם הנכס נמכר, אין צורך שהמחיר אשר נתקבל ישקף בדיוק את שווי הנכס. הפקודה דורשת רק "תמורה בת ערך". בנוסח המקורי של פקודת פשיטת הרגל משנת 1936 נאמר (אז היה זה סעיף 42): "valuable consideration". מכאן שדי בכך שהתמורה הייתה סבירה, כלומר, שהייתה זאת תמורה ריאלית אשר הייתה עשויה להתקבל, בנסיבות בהן נערכה העסקה, על דעתו של מוכר סביר." (ההדגשה הוספה ע' ר').
כלומר, על פי פסיקתו של השופט זמיר, ניתן לראות כי תמורה בת-ערך יכולה להתקבל גם כאשר התמורה אינה שווה בדיוק לשווי הנכס מושא ההענקה.
על בסיס הלכה זו כתבו לוין וגרוניס בספרם, שכאשר ניתנה תמורה חלקית בלבד, על בית המשפט לאשר או לפסול את ההענקה ולא ניתן לאשר את ההענקה בחלקה (בעמ' 330-329). כדוגמא לכך הובא מקרה, שדומה גם למקרה דנן, של בעל אשר העניק לאשתו את ביתו בתמורה לכך שהאישה תמשיך לשלם את חוב המשכנתא על הבית שאז ההענקה אינה נחשבת כתמורה בת-ערך, אלא אם כן חוב המשכנתא, בעיקרו, שקול לשווי הבית, שכן אם לא תאמר כך, ייפתח כאן פתח לכך שהאישה תוכל לשלם סך מזערי משווי הנכס ובכך להוציא נכסים מאחיזתם של הנושים (ספרם של לוין וגרוניס, שם). עם זאת יובהר כי הסכמתה של אישה להתפשר עם בעלה, במסגרת הליכי גירושין, בתמורה לקבלת חלק מהרכוש המשותף יכולה להיחשב כתמורה בת-ערך.
טענות המשיבה בדבר יסוד התמורה נחלקות לשתיים: האחת, הטענה כי בתמורה לזכויות בדירה נטלה על עצמה את חוב המשכנתא הרובץ על הדירה ובכללו גם את תשלומי הפיגורים שנ דרשו עקב אי עמידה בפירעון התשלומים מצד החייב, טרם הוענקו הזכויות בהסכם הגירושין. השנייה, כי המשיבה נטלה על עצמה את הסדרת חלקו של החייב בחובות כלפי נושים בשוק האפור.
לעניין חוב המשכנתא והפיגורים, המשיבה הציגה בפני בית המשפט את האסמכתאות הרלוונטיות המוכיחות כי נטלה על עצמה את חוב המשכנתא ואת הפיגורים שנלוו אלי ו. גם עמדת הכנ"ר מצדדת בקביעה זו, עם זאת, לדידו של הכנ"ר מדובר בהענקה חלקית שאינה עולה כדי הענקה בת ערך.
מהמסמכים, שצירפה המשיבה, עולה שמשנת 2004 עד שנת 2017 שילמה סך של 363,434 ₪ (הסכומים לא שוערכו להיום ) על חשבון המשכנתא. מכאן עולה שבמשך השנים שילמה המשיבה על חשבון חלקו של החייב לבנק סך לא משוערך של 181,717 ₪ .
לעניין החוב לנושים בשוק האפור, המשיבה טוענת כי במסגרת הסכם הגירושין עם החייב נטלה על עצמה להסדיר את חלקו של החייב בחוב לנושים בשוק האפור אותו אומדת המשיבה בסך 265,000 ₪.
לשיטתם של הכנ"ר והנאמנת אין להביא בחשבון טענות אלו לפירעון חובות לשוק האפור, שכן אלו גובו במסמך בכתב יד ללא תאריך, ללא שמות מסודרים, הגשת המס מך לא נתמכה בתצהיר עורכו, ולא הייתה כל יכולת לחקור את נותן המסמך. על כן אין לייחס למסמך זה כל ערך ראייתי.
בעניין זה, ועל אף טענות הנאמנת והכנ"ר, נתתי אמון בעדותה של המשיבה שעל מנת לשלם את החובות לשוק האפור, עבדה לילות כימים בשלוש עבודות וכך פטרה הן את עצמה והן את החייב מכל חובה כלפי אותם גורמים אשר איימו על שלומם. לטעמי, ניתן לקבוע כי יש בתשלום החובות לשוק האפור כמו גם תשלום חוב המשכנתא כדי להוות תמורה בת ערך, כפי שנקבע בין הצדדים.
מחוות דעת השמאי, שמונה על ידי הנאמנת, עולה שבשנת 2004 (השנה בה חייב בית הדין הרבני את החייב להעביר את חלקו בדירה למשיבה) שווי חלקו של החייב בדירה עמד על סך של 410,000 ₪ (כנכס לא תפוס).
מחצית סכום המשכנתא שלקחו על עצמם הצדדים במועד ההעברה עמד על סך של 400,000 ₪ דהיינו מחצית חובו של החייב הייתה סך של 200,000 ₪. סכום זה לקחה המשיבה על עצמה במסגרת הסכם הגירושין וכן כאמור נטלה על עצמה את החובות לשוק האפור. סכימת שני הסכומים הנ"ל מביאה לסך של 465,000 ₪ סכום אשר עולה על שווי מחצית הדירה במועד ההעברה.
על כן, יש לקבוע כי המשיבה הוכיחה את היסוד של "תמורה בת ערך". יחד עם זאת, ולמרות ההכרעה ה נ"ל בעניין התמורה, הרי משקבעתי כי על פי הפסיקה, המשיבה לא עמדה ביסוד "תום הלב", הרי יש לקבוע כי המדובר בהענקה פסולה.
כספי המשכנתא
ההחלטה כי המדובר בהענקה פסולה ועל כן בטלה, עדיין מותירה שאלה נוספת הדרושה הכרעה והיא מה דינם של כספי המשכנתא ששילמה המשיבה על חשבון חובו של המשיב .
בעניין סלור נדון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה על ביטול הענקת זכויות החייב בדירה לגרושתו, מהטעם של הענקה פסולה, אך קבע כי משווי הנכס ינוכו מחצית מתשלומי המשכנתא אותם שילמה הגרושה. בפסק דינו חזר בית המשפט העליון, על ההלכה לפיה בעת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן, שנוצר עקב הביטול, חוב אותו חב החייב למקבל הענקה, זאת מהטעם שהתרת קיזוז במקרים של הענקות עלולה לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב למקבלי הענקות. מאותו טעם קבע בית המשפט העליון כי לא היה מקום לקבוע כי יש לנכות משווי הנכס את מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה גרושתו של החייב, וכי על הגרושה להגיש תביעת חוב בגין זכויותיה הנטענות.
בפסק הדין בעניין ינקוביץ, המאוחר לפסק הדין בעניין סלור, נדון ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשה לביטול הענקת זכויותיו של החייב בדירה לאשתו, דירה אשר בעת הגשת הבקשה לביטול הענקה, נמכרה לצד שלישי, ועל כן הבקשה הייתה להשבת חלקו של החייב בתמורת הדירה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט העליון, על ידי כבוד השופטת ענת ברון, אליה הצטרפו כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין, וכבוד השופטת ברק ארז, קבע, כי יש לקבל את הערעור, והורה על ביטול הענקה מאת החייב למשיבה, ביחס לחלקו של החייב שהתקבל מתמורת מכירת הדירה. יחד עם קביעה זאת קבע בית המשפט העליון ביחס לחלקו של החייב מתמורת מכירת הדירה " התמורה, משמע, לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל, כמפורט בסעיף 58 להחלטתו של בית המשפט המחוזי" (סעיף 18 לפסק הדין). יוער, כי בפסק הדין בעניין ינקוביץ, ואף כי בית המשפט היה ער לקיומו של פסק הדין בעניין סלור (ראו סעיף 14 לפסק הדין) נקבעו הדברים לעיל לעניין קיזוז כספי המשכנתא מחלקו של החייב.
נוכח פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ינקוביץ, וכשאיני מתעלמת מפסק הדין בעניין סלור, נראה שיש מקום לאמץ במקרה זה ולנוכח הנסיבות המיוחדות לעיל וכפי שיפורט להלן, את גישת בית המשפט בעניין ינקוביץ.
הנסיבות המיוחדות, כפי שעלו במקרה זה הן : ההסכמה להעברת חלקו של החייב למשיבה, נעשתה במסגרת הסכם גירושין כן ואמיתי, שאושר על ידי בית הדין הרבני; הוכח בפני כי המשיבה שילמה עבור חלקו של החייב תמורה בת ערך; אירוע ההענקה נעשה שבע שנים לפני הגשת הבקשה לצו כינוס. זאת ועוד, המשיבה "הצילה" את הדירה שכן הבנק אשר שיעבד את הנכס בתמורה למשכנתא החל בהליכים למימוש הדירה, בגין פיגורים בתשלום המשכנתא, הליכים אשר הופסקו על ידי כך שהמשיבה הסדירה את החובות שנוצרו (ראו סעיפים 19- 20 לתצהירה של המשיבה), שאחרת הדירה הייתה נמכרת עוד לפני זמן רב וכיום לא היה נותר דבר לנושים .
עוד אוסיף, כי על אף שעל החלטה זאת חלה פקוד ת פשיטת הרגל, ולא חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח-2018, אשר נכנס לתוקף בספטמבר 2019 , הרי יש ברוח החוק החדש, כדי לחזק את מסקנתי בעניין זה. מעיון בחוק, ובייחוד בסעיף 220 לו, עולה ספק אם נסיבות מקרה זה היו מצדיקות על פי החוק החדש ביטול הענקת הדירה. ראו סעיף 220(א)(2), שם ביטול הענקה לקרוב תעשה עד 4 שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ובשונה מסעיף 221 אשר דן בהברחת נכסים, ואינו מתאים למקרה הנדון, שם התקופה היא 7 שנים אחורה.
על כן, ובמכלול כל השיקולים לעיל, יש לקבוע כי העברת חלקו של החייב בדירה לנאמנת תהיה בכפוף להשבת כל הסכומים , ששילמה המשיבה מאז שנת 2004 בגין חלקו של החייב במשכנתא על הדירה, לרבות חוב הפיגורים ב ו נשאה המשיבה , כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין.
סוף דבר
הבקשה לביטול ההענקה מתקבלת, ונקבע כי העברת חלקו של החייב בדירה לנאמנת תהיה בכפוף להשבת כל הסכומים ששילמה המשיבה מאז שנת 2004 בגין חלקו של החייב במשכנתא על הדירה , לרבות חוב הפיגורים בו נשאה המשיבה, כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.
המשך הטיפול בתיק ייעשה על ידי כבוד השופטת יעל בלכר.

ניתנה היום, ה' כסלו תש"פ, 03 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.