הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 1189-02

לפני
כבוד ה שופטת חנה פלינר

המבקש:

עו"ד רפאל עמיעד, כונס נכסים

נגד

המשיבים:

  1. עו"ד אלון פלס, הנאמן בפשיטת רגל של מתתיהו פיכמן
  2. חיה פיכמן
  3. ברכה פיכמן
  4. מתתיהו פיכמן (פושט רגל)

החלטה

1. מונחת לפניי בקשה למתן הוראות אשר הוגשה ע"י המבקש, כונס הנכסים על הנכס המוגדר להלן , עו"ד רפאל עמיעד (להלן: "כונס הנכסים"). במסגרת בקשה זו מתבקש ביהמ"ש להכריע במחלוקת שבין כונס הנכסים לבין המשיב 1, הנאמן בפשיטת רגל של מר מתתיהו פיכמן (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה) ולקבוע כי תמורת חלקו של החייב ממימוש הנכס ברח' משמר הירדן 83 בשיכון דן בת"א (להלן: "הנכס" או "הבית") אמורה להשתלם לנושה המובטחת, המשיבה 2, אמו של החייב (להלן: "המשיבה") ולא לקופת פשיטת הרגל.

להלן תמצית העובדות והטענות :

2. בשנת 2002 פתח הנושה, בנק לאומי, בהליכים כנגד החייב ואשתו, המשיבה 3, גב' ברכה פיכמן (להלן: "האשה"), שניהם הבעלים הרשומים של הנכס. ביום 10.12.02 ניתן צו כינוס כנגד החייב. עו"ד מיכאל רוהר, בא כוחו של בנק לאומי לישראל, מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: "ב"כ הבנק"). בהמשך, מונה עו"ד פלס כנאמן. זה המקום לציין, שביום 11.2.13 ניתן לאשה הפטר.

3. בעת שהוגשה בקשת פשיטת הרגל ע"י בנק לאומי, רבצה משכנתא לטובת הבנק בגין הלוואה שניתנה לחייב ואשתו בשנת 1997. משכנתא זו נרשמה על הנכס ביום 14.5.97. בשנת 2000 או בסמוך לכך פתח הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש המשכנתא; בשנת 2002 פתח הבנק כאמור בהליך פשיטת רגל נגד החייב ואשתו. לגרסת כונס הנכסים, ביום 3.6.03 הומחתה המשכנתא לאביו של החייב, מר משה פיכמן ז"ל (להלן: "המנוח"), וזאת לאחר שהמנוח שילם לבנק סכום של 308,000 דולר. בין הבנק לבין המנוח נחתם חוזה בעניין זה, אשר יכונה להלן : "הסכם ההמחאה" (ההסכם צורף בין היתר לתגובת הנאמן לבקשה).

4. בשנת 2014 הגישה האישה הליך, ת"א 47994-02-14, במסגרתו ביקשה להצהיר שהסכם המחאת משכנתא מאוחר יותר שנחתם כביכול בין המנוח לבין אדם בשם שמעון צדוק צור (להלן: "צור") משולל כל תוקף ולא נחתם מעולם על ידי המנוח. כפועל יוצא ביקשה האישה להצהיר שצור אינו זכאי לפעול למימושו של הנכס ונכס זה נמנה על נכסי עיזבון המנוח. ההליך התנהל בפני כב' השופט שאול שוחט וביום 7.12.14 ניתן פסק דין אשר מקבל את התביעה. נקבע, בין היתר, כי לא הייתה המחאה של המשכנתא מהמנוח לצור (להלן: "ההליך הנוסף" או "פסק הדין בהליך הנוסף", בהתאמה).

5. לאחר מתן פסק הדין בהליך הנוסף, פתחה המשיבה תיק הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא, תיק הוצל"פ 17-19704-13-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). ביום 18.10.17 ניתנה החלטת ראש הוצל"פ במסגרתה אושרה מכירת הבית תמורת הסכום של 4,425,000 ₪, שעה שהחוב בתיק ההוצל"פ בגין המשכנתא עמד על מעל 7 מיליון ₪. לגבי מחצית מהתמורה שהתקבלה ממכירת זכויות האישה, לא התעוררה כל מחלוקת והכסף הועבר למשיבה.

6. בשלב זה התעורר ויכוח בין כונס הנכסים לנאמן - הנאמן טען, כי בכל הנוגע למחצית השנייה של התמורה, בגין מכירת חלקו של החייב בבית, אזי יש להעביר את הכספים לקופת הכינוס. מאידך, סבר כונס הנכסים שהמשיבה הינה במעמד של נושה מובטח מכוח המשכנתא שהומחתה למנוח עוד בשנת 2003, ומאחר וסכום החוב המובטח עולה על גובה התמורה, יש להעביר את הכספים במלואם, בעבור חלקו של החייב, לידי המשיבה. בשל מחלוקת זו גובשה הסכמה דיונית שהכספים שבמחלוקת יופקדו בתיק ביהמ"ש ותוגש בקשה מתאימה, היא הבקשה שלפניי, לצורך הכרעה במחלוקת.

7. כונס הנכסים טוען, כאמור, כי יש להעביר את מלוא הסכומים לידי המשיבה אשר נכנסה בנעלי המנוח מכוח ירושה . כונס הנכסים מפנה לשלל מסמכים וראיות התומכות בגרסתו לפיה המשכנתא הומחתה למנוח עוד בשנת 2003. לשיטת כונס הנכסים, עובדה זו הובאה לידיעת הנאמן כבר בסמוך לאחר מינויו. עוד טוען כונס הנכסים, כי עובדה זו גם צוינה בדוחות שהוגשו ע"י הנאמן; כי הנאמן היה מודע להליך הנוסף ולא ביקש להתערב או לקחת חלק בהליך זה; נטען, כי הנאמן כבר הודיע בעבר לביהמ"ש כי לחייב אין כל נכסים נוספים. מכל הנימוקים הללו, אליהם אתייחס להלן, תוך הפנייה למסמכים הרלוונטיים, טוען כונס הנכסים כי המשיבה היא במעמד של נושה מובטחת ובכל מקרה, הנאמן מושתק מלהעלות כל טענה בעניין זה. בין היתר טוען כונס הנכסים, כי הטענות הנטענות היום נטענות בשיהוי רב ובחוסר תום לב.

8. הנאמן סבר כי הכספים אמורים להשתלם לקופת הכינוס. הנאמן העלה טענות באשר להסכם ההמחאה שצורף לבקשה וטען כי הוא אינו קריא ואינו חתום ע"י בנק לאומי; הנאמן טען כי הסכם ההמחאה, אם וככל שנכרת, לא הובא לאישור ביהמ"ש של פשיטת רגל; הנאמן טען, כי העברת המשכנתא על שמו של המנוח לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין; הנאמן טען, כי בהליך האחר ובמסגרת פסק הדין שניתן בו לא נקבע דבר לעניין זכויות המנוח, אלא המחלוקת הייתה בעניינו של צור. עוד הפנה הנאמן להוראות 4 ו-24 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון") וטען כי המשכנתא אינה תקפה כלפי הנאמן היות ולא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

9. טענה נוספת בפי הנאמן מתבססת על סעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון. לשיטתו של הנאמן, למנוח כלל לא קמה הזכות לפדות את המשכנתא ומאחר ולא דאג לרשום משכון לטובתו, ומשכך המשכון פג. לחלופין, כאמור, טוען הנאמן, כי היה על המנוח לפנות לביהמ"ש ולקבל את אישורו להמחאת המשכנתא.

10. הנאמן מעלה טענות נוספות במסגרת תשובתו לבקשה. כך טוען, שהמשיבה השתהתה במימוש הנכס וגררה את רגליה וכך גרמה לתפיחת הריבית; נטען כי יש לבדוק בצורה יסודית ומעמיקה את שאלת עצם קיום ההסכם בין המנוח לבין הבנק. מכל הטעמים האלה ביקש הנאמן לדחות את הבקשה ולהעביר את הכספים שבמחלוקת לקופת הכינוס. כונס הנכסים הגיש תשובה וצירף מסמכים נוספים התומכים לשיטתו בטענתו להעברת הכספים למשיבה.

11. ביום 23.9.10 קיימתי דיון בפניי, במהלכו הצטרפה ב"כ הכנ"ר לעמדת הנאמן. בסיום אותו דיון הוריתי לצדדים להמציא מסמכים נוספים וכן לבחון בין היתר את שווי הנכס. בעקבות אותו דיון ביקש כונס הנכסים לקבל מידי הנאמן מסמכים נוספים. הנאמן תחילה סירב להמציאם וביום 27.10.19 ניתנה החלטתי במסגרת בקשה 54, במסגרתה חייבתי את הנאמן להמציא את המסמכים הנוספים המבוקשים .

12. בעקבות המצאת המסמכים הנוספים אשר הועברו לידי כונס הנכסים, הגיש הוא עמדה מעודכנת וטען כי המסמכים שהוצגו אך מחזקים את טענותיו ועולה מהם ברורות כי הנאמן עצמו כבר בשנת 2004 קיבל מהבנק את הסכם ההמחאה ומעולם לא התכחש להמחאת המשכנתא. הנאמן מצדו הגיש את תגובתו ועמד על טענתו לפיה הכספים אמורים להשתלם לקופת הכינוס.

בעמדתו האחרונה ציין הנאמן כדלקמן:

"השאלה המקדמית והעיקרית השנויה במחלוקת במקרה דנא הינה, האם מר משה פיכמן ז"ל... זכאי היה לתת הודעת פדיון ביחס למשכנתא שהייתה רשומה לטובת בנק לאומי לישראל... על בית המגורים של החייב".

הנאמן טוען כי זו השאלה המקדמית שיש לברר במסגרת בקשה זו ואילו כונס הנכסים מנסה להסיט את הדיון המשפטי המהותי לדיון טכני אודות ידיעותיו של הנאמן.

ההכרעה

13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות במסגרת בקשה 42, במסמכים הנוספים שהוצגו לפניי, לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ועי ינתי בהשלמת הטיעון שבכתב, קובעת אני כי יש להורות על העברת הכספים במלואם לידי המשיבה. להלן נימוקיי.

14. איני מקבלת את טענת הנאמן לפיה השאלה המקדמית והעיקרית השנויה במחלוקת הינה, האם המנוח היה זכאי לתת הודעת פדיון ביחס למשכנתא שהייתה רשומה על בית המגורים של החייב. שוכנעתי מהראיות כי המחאה זו בוצעה בפועל והייתה ידועה הן לבנק, הן לנאמן, הן לנושי החייב והן לבית משפט זה. אני מפנה בעניין זה לאישור הבנק בדבר ההמחאה, אשר צורף כנספח 1 לתגובת כונס הנכסים על תשובת הנאמן; אני מפנה למכתב ב"כ הבנק מיום 21.1.04, אשר צורף כנספח ב' לעמדת כונס הנכסים מיום 9.3.20 (להלן: "עמדת כונס הנכסים"), ובמיוחד לסעיף 2 (ז) לאותו מכתב, שם מצוין במפורש שהמשכנתא נמכרה תמורת הסך של 308,000 דולר. מכתב הבנק ממוען לכונס הנכסים הרשמי בתיק פש"ר זה ובשל אותה המחאת משכנתא ביקש הבנק להגדיל את תביעת החוב שהוגשה בתיק.

15. אני מפנה למכתב מיום 19.10.04, מכתב ב"כ הבנק הממוען לנאמן, אשר צורף כנספח ג' לעמדת כונס הנכסים מיום 9.3.20. למכתב זה צירף ב"כ הבנק שטר משכנתא ללא הגבלה בסכום וכן עותק הסכם ההמחאה מיום 3.6.03 עם המנוח למכירת החוב והעברת המשכנתא ; אני מפנה לדו"ח הראשון מטעם הנאמן, אשר צורף כנספח ד' לעמדת כונס הנכסים, הוא הדו"ח שהוגש ביום 18.11.04 לתיק ביהמ"ש, כאשר סוקר הנאמן את נכסי החייב מתייחס הוא לנכס ומפרט את כל השתלשלות העניינים, בין היתר מכירת המ שכנתא למנוח.

16. אני מפנה למכתב ב"כ הבנק לנאמן מיום 2.1.05, שם שוב חוזר הבנק על הדיווח שהמנוח קנה מהבנק חלק מהחוב ביחד עם המשכנתא, ראו סעיף 2(א) למכתב אשר צורף כנספח ה' לעמדת כונס הנכסים; מפנה למכתב מיום 21.12.05, שנשלח ע"י ב"כ הבנק לנאמן, אשר בסעיף א(1) שבו שוב אישר הבנק את המחאת המשכנתא למנוח; אני מפנה לתביעת החוב המתוקנת אשר הגיש הבנק בעקבות המחאת אותה זכות; אני מפנה לדו"ח אשר הוגש ע"י הנאמן לתיק, ראו נספח 6 לתגובת כונס הנכסים לתשובת הנאמן. בדו"ח זה, אשר הוגש ביום 20.6.16 (ראו בקשה מס' 25 בתיק הממוחשב) נכתב בסעיף 47 כדלקמן:

"כלי רכב ונכסי דלא ניידי שהיו בבעלות החייב, היו משועבדים לצדדים שלישיים אשר מימשו את נכסי החייב והלכה למעשה נותר החייב חסר כל".

17. ממקבץ מסמכים אלו עולה מפורשות שהנאמן היה מודע בזמן אמת להמחאת המשכנתא לטובת המנוח ומעולם לא הביע הסתייגות כלשהי. ההיפך הוא הנכון - הנאמן כלל עובדה זו בדו"חותיו ובדיווחיו לביהמ"ש, הכיר באותה המחאת זכות והציג גרסה בפני ביהמ"ש לפיה לחייב אין כל זכויות בנכסים. כל המסמכים הללו היו מצויים בידי הנאמן עוד בטרם הגיש תגובתו לביהמ"ש במסגרת בקשה 42 ותחילה סירב הוא להציגם בפני כונס הנכסים. הצגת המסמכים התאפשרה בעקבות החלטתי שנזכרה לעיל. לפיכך, אין לאפשר כל טענה הנוגעת לתקינות או תקפות המחאת המשכנתא למנוח ואם וככל והיו בפי הנאמן טענות כלשהן, היה עליו להעלותן בסד הזמנים הקבוע לכך ואין לאפשר כיום, 17 שנה לאחר ההמחאה, להעלות טענות בעניין זה.

18. אם וככל שנשכחה עובדה מסוימת מליבו של הנאמן, אזי ההליך הנוסף העלה שוב את שאלת ההמחאה. הליך זה נפתח בשנת 2014; באותו הליך החייב נטל חלק ומשכך היה צורך באישור ביהמ"ש להמשכו כנגד החייב, ראו נספחים 4 ו-5 לתגובת כונס הנכסים לתשובת הנאמן, ממנה עולה שהנאמן היה מודע להליך הנוסף. בפסק הדין בהליך הנוסף, בפרק סקירת העובדות, ציין כב' השופט שוחט כעובדה את עניין ההמחאה: "משה פרע את סכום המשכנתא לבנק תמורת סכום של 308,000 דולר והבנק המחה לו את שטר המשכנתא...".

בפסק הדין נקבע, כאמור, שהנכס מהווה נכס מנכסי עיזבון המנוח והנאמן לא הסתייג ולא התנגד למתן סעד שכזה.

19. לא למיותר להזכיר את ההלכות הנוגעות לכלל ההשתק שיפוטי: "כלל ההשתק השיפוטי (Judicial Estoppel) יונק את חיותו מעקרון תום הלב והוא קובע כי כאשר צד להליך העלה טענה משפטית או עובדתית בהליך אחד, הוא מושתק מלהתכחש לטענה זו ולטעון היפוכם של דברים בהליך אחר, אפילו נגד יריב אחר" [ ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, פס' 8 לפסק דינה של כבוד השופט חיות (פורסם בנבו, 14.01.2016) ; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)]. התכלית העומדת בבסיסו של כלל ההשתק השיפוטי היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט. לא למיותר להזכיר את ההלכות הנוגעות לשיהוי והנוגעות לבעלי תפקיד וראו ע"א 4352/15 דניאל קורן נ' אורן הראל (2.8.17) [פורסם במאגרים].

20. במצב הדברים כפי שהוכח בפניי, סבורני שאין כלל מקום לדון בסוגיות המשפטיות שמעורר הנאמן והנוגעות בין היתר לסעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון או לשאלת רישומו של המשכון. אם וככל שהיו לנאמן טענות בעניין זה, אזי היה מקום להעלותן בסד הזמנים הקבוע בדין. כן לא ניתן להעלות טענה שביהמ"ש של פשיטת רגל לא נתן את אישורו להמחאה האמורה, מקום שהנאמן עצמו בדו "חותיו מתייחס להמחאה זו כשרירה וקיימת ותקפה ומשכך דיווח כי אין לחייב כל נכסים. כיום הוא מושתק מלטעון אחרת.

21. מכל הטעמים הללו, הנני מורה כי הכספים המופקדים בקופת ביהמ"ש והמהווים את יתרת התמורה, שייכים במלואם למשיבה ולא לקופת פשיטת הרגל. בהתחשב בנושי החייב, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תש"פ, 20 יולי 2020, בהעדר הצדדים.