הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 11007-08-15

מספר בקשה:31
לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

מבקש

אורי שוורץ- החייב
ע"י ב"כ עו"ד אביחי ורדי

נגד

משיבים

1. עו"ד אלונה בומגרטן, נאמנת להסדר הנושים של החייב

2. אקזיט יובלים אלנבי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אור לוסטגרטן

3. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד מיקי ויינגרטן

החלטה

מבוא
לפניי בקשה של החייב, אורי שוורץ (בהסדר נושים) (להלן: "החייב") לפדות את זכויותיו בנכס מקרקעין ברח' בן יהודה 105 בתל אביב ולהכריז עליו כזוכה בהתמחרות שנערכה בקשר למכירת אותן זכויות. בקשתו של החייב הוגשה בתגובה לבקשת הנאמנת על נכסי החייב (להלן: "הנאמנת"), לאשר את מכירת הזכויות בנכס לצד שלישי.
בעניינו של החייב, המצוי בהליכי פשיטת רגל, אושר ביום 16.9.2018 הסדר נושים מקיף ומורכב, לפיו, בין השאר, ניתנה לחייב האפשרות לפדות מידי נושיו את דירת מגוריו בפרוייקט סי אנד סאן בתל אביב. עוד נקבע במסגרת ההסדר כי זכויות החייב בנכס ברח' בן יהודה 105 תועמדנה למכירה בהליך של הזמנה לקבלת הצעות וניהול התמחרות לאחר מכן. מדובר בנכס שהוא בנין מגורים, אשר הדירות המצויות בו מושכרות לצדדים שלישיים (להלן: "הנכס"). זכויותיו של החייב בנכס הן במושע עם אחרים.
בחודשים אוקטובר ונובמבר 2018 פרסמה הנאמנת הזמנה לקבלת הצעות לרכישת זכויותיו של החייב בנכס. בעקבות כך הוגשו לנאמנת הצעות שונות. ביום 23.12.2018 נערכה התמחרות בין המציעים. בסופו של יום הוכרזה הצעתה של אקזיט יובלים אלנבי בע"מ (להלן: "אקזיט") כהצעה הזוכה, לאחר שאקזיט הציעה לשלם לקופת ההסדר סך של 7,250,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה עלה בקנה אחד עם חוות דעת של שמאי, אשר העריך את שווי הזכויות בסכום של 8,000,000 ₪, ובמקרה של מימוש מהיר, בסך של 6,800,000 ₪.
ערב תחילת ההתמחרות הציע החייב לפדות את זכויותיו בנכס תמורת תשלום סך של 4,540,000 ₪, סכום אשר היווה לדידו נגזרת נטו של ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה עד לאותו מועד, בתוספת של 200,000 ₪, וזאת מתוך הנחה שמכירה לצד שלישי תהיה כרוכה בתשלום מס של כ- 2,000,000 ₪ שיוטל על קופת ההסדר. החייב שב וחזר על הצעתו גם לאחר תום ההתמחרות, אלא שזו הפעם הציע לשלם סכום המהווה נגזרת נטו של ההצעה הזוכה, ובתוספת סך של 200,000 ₪, משמע, סך של 5,427,000 ₪.
הנאמנת דחתה את הצעתו של החייב וביקשה לאשר את מכירת הזכויות לאקזיט. בתגובה, ביקש החייב לאשר את הצעתו שלו.
מכאן ההליך שלפניי.
לדיון שנקבע התייצבו מלבד נציגי החייב, הנאמנת ונציגת הכנ"ר, גם נושיו העיקריים של החייב וכן נציגיה של אקזיט.
הצדדים כולם, זולת החייב, טענו כי יש לאשר את הצעתה של אקזיט, גם משום שאין ולא היתה לחייב זכות לפדיון זכויותיו בנכס וגם משום שמבחינה נומינלית לפחות, הצעתו היתה נמוכה מזו של אקזיט, שעה שבעניין גובה המס שיחול על עסקת המכר לאקזיט, לא ניתן לעת הזו לקבוע מסמרות וממילא לא ניתן לקבוע שהצעתו של החייב עדיפה לנושים על פני הצעתה של אקזיט. הנושים גם העלו על נס את הצורך להגן על הערך של ניהול הליך התמחרות שויוני, הוגן ושקוף.
ברם, לקראת תום הדיון באולם שינה החייב את הצעתו מן הקצה אל הקצה: הוא הציע לשלם לקופת ההסדר סך של 7,250,000 ₪, קרי, להשוות את הצעתה הזוכה של אקזיט, וזאת כאשר ברור כי מכירה לאקזיט תוליד חבות במס, ששיעורו איננו ידוע עדיין, בעוד שפדיון זכויות על ידי החייב איננו נושא חבות כזו, ומכאן שבערכים נטו, הצעתו העדכנית של החייב עדיפה לאין ערוך על פני הצעתה הזוכה של אקזיט.
למשמע תפנית דרמטית זו בעמדתו של החייב, שינו הנושים והנאמנת את עמדתם וקראו לערוך התמחרות חוזרת בין החייב לבין אקזיט. זו האחרונה עמדה על זכייתה בהתמחרות המקורית וסרבה להצעה לפיה תיערך התמחרות חוזרת.
משכך, אין מנוס מהכרעה לגופה של המחלוקת.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את מכירת הזכויות בנכס לאקזיט וכי אין מקום לערוך התמחרות חוזרת בין הצדדים, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן.
עמדתו של החייב מבוססת למעשה על שתי טענות מרכזיות. טענתו הראשונה היא שעומדת לו זכות לפדיון הנכס; טענתו השניה היא שהצעתו טובה יותר מזו של אקזיט, ולכן יש להעדיפה על פני הצעתה של אקזיט.
באשר לטענה הראשונה, הרי שדינה להדחות. הדין איננו מקנה לחייב בהליכי פשיטת רגל זכות לפדות את נכסיו. קל וחומר שזכות כזו אינה קיימת מרגע שהנכסים מוצעים למכירה לכל המרבה במחיר בדרך של התמחרות, וזאת בהתאם למנגנון שהוסכם ואושר מראש במסגרת הסדר נושים שהציע החייב עצמו. ודוק: במסגרת הסדר הנושים, החייב דרש וקיבל מנושיו זכות לפדות את דירת מגוריו בפרוייקט סי אנד סאן, אך לא דרש וממילא גם לא קיבל זכות דומה לגבי הנכס שבמחלוקת. הזכות שקיבל החייב ביחס לדירת המגורים היא זכות חוזית, תולדה של הסכמת נושיו, ולא זכות סטטוטורית. הסכמה כזו לא ניתנה (ואפילו לא נתבקשה) בקשר לנכס שבמחלוקת.
ודוק. זכות של חייב לפדיון נכס קיימת אמנם בדין, אך זאת רק לגבי נכס ממושכן וכאמור בס' 13(א) לחוק המשכון, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק המשכון"). ברם, הנכס שבמחלוקת איננו ממושכן. ממילא לא עומדת לחייב זכות הפדיון מכוחו של חוק המשכון, ובא כוחו אף הבהיר במפורש כי איננו טוען שזכות הפדיון מעוגנת בחוק המשכון. בבחינת למעלה מהצורך אציין כי גם הזכות לפדיון לפי חוק המשכון אינה עומדת בעינה לעולם ועד, ומקובל לראות בהכרזה על זוכה בהתמחרות, כנקודת הזמן האחרונה בה רשאי בעל הנכס לפדות את חובו (השווה ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ פ"ד כו (1) 793; פש"ר (ת"א) 2481/08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אריה בר לב (פורסם בנבו, 05.11.2008)). זאת ועוד, הסכמת החייב למכירת הנכס מביאה לפקיעת זכות הפדיון (י' וייסמן, חוק המשכון, תשכ"ז- 1967, בע' 260), ובמקרה דנן הרי נתן החייב את הסכמתו למכירת הנכס, במסגרת הסדר הנושים.
את טענתו לזכות פדיון השתית בא כח החייב על שני אדנים. האדן האחד יסודו בסעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה") והאדן השני יסודו בפסק הדין שניתן בע"א 2000/01 בן בסט נ' עו"ד רהב עין דר, נאמנת בפשיטת רגל פ"ד נט(1) 481 (2004) ( להלן: "בן בסט").
ברם, שני האדנים הללו מבוססים על ההנחה שעסקינן בבית המגורים של החייב, ואילו בעניננו, אין חולק כי החייב מתגורר בכלל בנכס אחר, היא הדירה בפרוייקט סי אנד סאן. כך גם אין חולק כי כל הדירות בנכס שבמחלוקת מושכרות כיום לצדדים שלישיים, כך שברור כי החייב איננו יכול לעבור ולהתגורר באיזו מבין הדירות, קודם שתתפנה אחת הדירות המושכרות.
זאת ועוד, סעיף 86א'(א) לפקודה כלל איננו מעניק זכות פדיון לחייב פושט רגל, אלא לכל היותר הוא מקנה לו זכות לסידור חלוף.
וכך קובע סעיף זה:
"היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף."
עינינו הרואות: אין מדובר בהוראה המקנה זכות פדיון לחייב אלא תפקידה להגן על זכותו של החייב למגורים או לסידור חלוף כנגד מכירת בית מגוריו.
פסק הדין בענין בן בסט אף הוא איננו מסייע לחייב בעניננו, גם משום שמדובר בדעת יחיד של אחד משופטי ההרכב, אשר הושארה בצריך עיון על ידי שאר שופטי ההרכב, וגם משום שדובר שם באופן מפורש על בית המגורים של החייב, מה שאיננו המקרה שבפנינו.
מכאן שאין ולא היתה לחייב זכות לפדות את הנכס, והגם שטען כל העת לקיומה של זכות כזו, לרבות לפני ובמהלך ההתמחרות, הרי שלא די בכך כדי ליצור זכות שאינה קיימת, בבחינת יש מאין.
נותר עדיין לבחון האם הצעתו של החייב היתה עדיפה על פני זו של אקזיט. בענין זה יש להבחין בין שתי הצעות: ההצעה הראשונה, שהועלתה מיד בתום ההתמחרות ועמדה על סכום של 5,427,000 ₪, והשניה, שהועלתה בתום הדיון באולם, ועמדה על סך של 7,250,000 ₪.
אין חולק על כך שההצעה האחרונה אכן עדיפה לנושים על פני הצעתה הזוכה של אקזיט, שכן ברור כי עסקה לפיה יימכרו לאקזיט זכויותיו של החייב בנכס, תהיה כרוכה בחבות מס כלשהי, ששיעורה איננו ידוע כיום. לטענת החייב, מדובר בחבות מס בסך של כ- 2,000,000 ₪. לעומת זאת, פדיון זכויותיו של החייב בנכס לא צפוי להיות כרוך בחבות מס כלשהי, כך שהסכום שמציע כיום החייב הוא תוספת נטו לקופת ההסדר, בעוד שההצעה הזוכה של אקזיט, הנוקבת בסכום זהה, היא למעשה הצעה ברוטו.
יחד עם זאת, וחרף היתרון הכלכלי הברור של ההצעה האחרונה שהעלה החייב, ממש בתום הדיון באולם, הרי שיש לחזור ולהזכיר כי השאת התמורה לנושים היא אמנם ערך חשוב, אך לא מדובר בחזות הכל, ולצד ערך חשוב זה ישנם ערכים חשובים לא פחות, ואולי אף יותר, והם הערך של הליך מכירה הוגן, שויוני ושקוף לכל וכן הערך של אמון הציבור בסופיות הליך המכירה וההגנה על אינטרס ההסתמכות של המציע שזכה. כבר נפסק לא אחת כי הרצון להשיא את תמורת המכירה בכל מחיר ובכל תנאי, איננו חזות הכל כאשר עסקינן במכירה באמצעות בעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט, וכאשר על הפרק ניצבת השמירה על עקרונות של הגינות ותום לב. עוד נפסק כי רק במקרים חריגים יורה בית המשפט לקבל הצעה גבוהה יותר מההצעה הזוכה, אם ההצעה הגבוהה הוגשה באיחור. כך למשל נפסק ברע"א 338/83 חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ נ' גפני, פ"ד מא(3) 449 (1984):
"עקרון סופיותם של הליכי מכרז, שהתנהלו כשורה וכדין, הוא בר-חשיבות ציבורית כבדת משקל. לפיכך, דרושים טעמים רציניים ביותר כדי לסטות מעיקרון זה. ... אין להעלות על הדעת קביעת עיקרון, לפיו די בהופעת קונה - בעת הדיון באישורו של חוזה עם זוכה במכרז - המציע מעט יותר כדי לפתוח את המכרז מחדש. עיקרון כזה נוגד את טובת הציבור, המעוניין לעודד השתתפות במכרזים ולא לעשותם פלסתר על נקלה. ערעור אמונו של הציבור בסופיותם של מכרזים על-ידי מפרקים עשוי לגרום נזק רב לנושים של חברות שבפירוק בכך שהוא מרתיע משתתפים בכוח להשקיע עמל ומשאבים, כאשר אין ביטחון סביר שזכייתם אכן זכייה היא."
דברים דומים נאמרו בע"א 509/00 לוי נ' ראובן מ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410 (2001) (להלן: "ראובן ברכה"):
"מכאן ניתן להבין את מידת האיפוק שנוקט בית-המשפט בדרך-כלל בהתערבותו בתוצאות הליך התמחרות ... בית-המשפט יכבד בדרך-כלל את תוצאות המכרז ולא יאשר הצעות קנייה לאחר המועד שנקבע לכך, ובמיוחד כך לאחר שתוצאות המכרז נודעו ברבים. שאם לא כן, יינתן יתרון בלתי הוגן למציע החדש."
בעניין ראובן ברכה, בית המשפט הוסיף וציין כי התערבותו של בית-המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, היא נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת זו על בית-המשפט לשקול זו כנגד זו את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים וכן את העניין הקיים בביטחון ההליכים של פשיטת הרגל ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כך גם יש לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות ומבחינת ההשלכה של כל אלה על תקינותם ויעילותם של הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. עוד נפסק כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן אמנם מודע לכך כי ההסכם עמו עדיין טעון אישור בית-המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה, אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת הקריטריונים האמורים וכי בית-המשפט יביא בין ייתר שיקוליו גם את האינטרס של צדדים שלישיים. ראה לעין זה גם את רע"א 7311/10 כהן נ' דדון (פורסם בנבו, 19.6.2011); פר"ק (מחוזי ת"א) 3584-11-10 רורברג קבלנות והשקעות (1963) בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו, 15.01.2014); פר"ק (מחוזי ת"א) 42680-11-12 עו"ד דרור ויגדור וגיל אורן, כונסי נכסים נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (פורסם בנבו, 25.02.2014).
במקרה הנוכחי, דומה כי פתיחת ההתמחרות מחדש רק משום שכעת, בכלות כל הקיצין, התרצה החייב ושיפר באופן דרמטי את הצעתו, תביא אמנם ערך כספי ניכר לנושים, אך תפגע קשות במוסד המשפטי של מימוש נכסי חייבים בכלל, ובאקזיט, הזוכה בעניננו, בפרט. זו האחרונה השתתפה בהליך ההתמחרות על יסוד הנחה לגיטימית כי מדובר בהליך שויוני, הוגן ושקוף, שתוצאותיו תוכרענה על בסיס ההצעה הטובה ביותר במועד עריכת ההתמחרות, ולא על בסיס הצעה משופרת שתועלה לראשונה במהלך הדיון בבית המשפט. בית המשפט שאמור לאשר הליכי מכר נכסים, חייב לשוות לנגד עיניו לא רק את האינטרס החומרי הצר של בעלי הדין שלפניו, אלא גם את האינטרס הציבורי הרחב הרבה יותר, החורג מגדרו של המקרה הפרטני, ולפיו יש לעודד וליתן גיבוי להליכי התמחרות הוגנים, שקופים ושוויוניים; שאם לא כן, צדדים שלישיים ידירו עצמם מראש מהליכים מעין אלה, ביודעם כי תוצאותיהם נתונות לגחמות של מציע זה או אחר, שיכול לשלוף ב"דקה התשעים" שפן מכובעו, ולהפוך את קערת ההתמחרות על פיה.
לא נעלמה מעיני האפשרות שלשיטת החייב, הצעתו הנוכחית מהווה שיפור של 2,000,000 ₪ לעומת הצעתה של אקזיט, קרי, מדובר בתוספת תמורה של כ- 27% לקופת הנושים, אלא שנתון זה אין בו די על מנת להטות את הכף לטובת הצעתו של החייב, אם מביאים בחשבון את הנזק חסר התקנה שייגרם למערכת האינטרסים האחרים עליהם עמדנו לעיל, ואשר עליהם יש לשמור מכל משמר.
על כן, אין מקום להדרש להצעתו העדכנית של החייב.
נותר עדיין לבחון האם הצעתו המקורית של החייב, קרי, פדיון הזכויות בנכס תמורת תשלום סך של 4,540,000 ₪, סכום אשר היווה לדידו נגזרת נטו של ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה עד לאותו מועד, בתוספת סך של 200,000 ₪- אכן עדיפה על פני הצעתה של אקזיט, שעמדה על סך של 7,250,000 ₪ בתוספת מע"מ.
דעתי היא שגם הצעתו המקורית של החייב דינה להדחות, מאותם טעמים אשר בגינם יש לדחות את ההצעה העדכנית של החייב. ההזמנה להציע הצעות התבססה על הליך שקוף, ברור ונהיר, שכלליו ידועים מראש, של השוואה בין סכומי כסף ידועים, מוחלטים ומוגדרים. ההנחה הטבעית של כל משתתף בהתמחרות היתה שההצעה הגבוהה יותר בערכים נומינליים, תוכרז כהצעה הזוכה. לעומת זאת, הצעתו של החייב היא הצעה הנגועה בהתחכמות, שכן היא מכניסה להליכי ההתמחרות אלמנט ספקולטיבי שעניינו שאלת החיוב במס בגין מכר הזכויות לצד שלישי. החייב הציע למעשה הצעה נמוכה באופן משמעותי מהצעתה הזוכה של אקזיט, מתוך הנחה שאם אכן תחול חובת מס על המכירה לאקזיט, בשיעור המוערך על ידו, אזיי לנושים יהיה עדיף מבחינה כלכלית לבחור דווקא בהצעתו הנמוכה יותר על פני הצעתה הגבוהה של אקזיט, רק משום שבערכי נטו, לאחר הפחתת תשלומי המס, הצעתו של החייב תהיה גבוהה יותר. ברם, שאלת שיעורו של החיוב במס היא שאלה נכבדה שטרם נתבררה, ולכן הצעתו של החייב היא בעלת אופי ספקולטיבי משום שהנושים נדרשים להניח כי חבות המס תהא אכן בדיוק בסכום הנטען על ידי החייב. כך למשל, אין כל וודאות שחבות המס תהא אכן בסכום של 2,000,000 ₪ כפי שטען החייב, אלא שהחייב כבר קיזז מראש את הסכום האמור מהצעתו, משל חבות במס בשיעור של 2,000,000 ₪ היא בבחינת גזירה משמיים. ברם, די בכך שחבות המס תהיה למשל 1,750,000 ₪, על מנת שהצעתו של החייב לא תהיה עדיפה על פני הצעתה של אקזיט. ואם על דרך המשל, חבות המס תהיה "רק" 1,740,000 ₪, אזיי הצעתה של אקזיט תהיה עדיפה על פני הצעתו של החייב. ברור איפוא שאימוץ שיטתו של החייב תכניס אלמנט של אי ודאות, אי בהירות וחוסר שקיפות אל הליך ההתמחרות, ותקשה עד מאוד על השוואה בין הצעות. יתר על כן, שיטתו של החייב – הצעה בערכי נטו- עומדת בניגוד לכלל הנוהג בהליכים מעין אלה, לפיו נבחרת ההצעה הגבוהה ביותר. משמע, מדובר בנסיון לשנות את כללי המשחק בדיעבד, ולמעשה, רק אחרי שריקת הסיום שקיבעה את זכייתה של אקזיט.
ואכן, כבר נפסק בעבר כי שיטת הנטו היא בעייתית על פניה, משום משהיא יוצרת חוסר בהירות וחוסר ודאות. עמד על כך בית המשפט בבר"ע (מחוזי ירושלים) 658/05 ישראל סגל נ' בנק ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 18.04.2005): " כמו-כן, "שיטת הנטו" אינה מתאימה למכירות מסוג זה והיא בעייתית ותגרום להגשת חוות דעת של מומחים ולבדיקות מקיפות של חישובי מס שבח, ועלולה לעכב חודשים ואולי שנים הליכי מכירה ומימוש בהוצל"פ, וכפועל יוצא מכך לחוסר ודאות ולאובדן אמון הציבור בשיטת התמחרות שאמורה להיות קצרה יחסית ופשוטה."
ניתן לבחון את הדברים גם בדרך אחרת. כאשר עסקינן בשמירת השוויון בין מי שמתחרים על רכישה של נכס מסויים בהליכי חדלות פרעון, הרי שבמקרים מתאימים, כמו המקרה הנוכחי, יש לבחון מהו הסכום אותו מציע כל משתתף לשלם תמורת הרכישה, ולאו דווקא מהו סכום הנטו שיוותר בידי הנושים. משמע, שמירה על שוויון אמיתי בין המציעים מחייבת עריכת השוואה בין הסכומים שכל אחד מהמציעים מוכן לשלם לקופת ההסדר, בלא קשר לשאלת התועלת שתצמיח הצעה זו או אחרת לנושים לאחר הפחתת מס. כפי שציינו קודם, השאת התמורה לנושים אינה חזות הכל, ואין בכוחה לגבור על עקרון השוויון. הליכה בדרך זו, בה בודקים מה כל מציע מוכן לשלם, ולא מהו הסכום נטו שיוותר לאחר מכן בידי הנושים, תגלה על נקלה כי הסכום שהציעה אקזיט- סך של 7,250,000 ₪ בתוספת מע"מ- גבוה הרבה יותר מהסך של 4,540,000 ₪ שהציע החייב.
גם שיקולי הצדק אינם פועלים במקרה דנן לטובת החייב. לא מדובר בהגנה על בית המגורים של החייב. גם לא מדובר בהגנה על זכותו של החייב לסידור חלוף, שכן ברור כי החייב איננו יכול לעבור ולהתגורר בנכס שבמחלוקת, התפוס בידי צדדים שלישיים. כך גם מימון רכישת הזכויות בנכס מגיע ממקורות חיצוניים, הם בני משפחתו של החייב. הלכה למעשה, מדובר איפוא בנסיון מובהק של בני משפחת החייב להגן על נכס כלכלי ממנו יהנו בני המשפחה אי שם בעתיד, שכן הנכס בו מדובר עשוי להניב ערך רב לבעליו במקרה של הליכי פינוי ובינוי שעשויים להתממש רק בעוד מספר שנים. אכן, אחת מתכליותיו של הליך פשיטת הרגל היא שיקום כלכלי של החייב, אך אין להתיר מצב בו בני משפחתו יעשו את ההליך קרדום לחפור בו לשם ניצול הזדמנות עסקית, קרי, שבאמצעות הליך חדלות הפרעון הם ירכשו נכסים של החייב במחיר מופחת ממחיר השוק, באמתלה של פדיון זכויות.
זאת ועוד, בנו של החייב השתתף בהליך ההתמחרות, אך בשלב מסויים פרש ממנו, למרות שיכול היה להמשיך ולהתמודד עם אקזיט. נוכח העובדה שלחייב עצמו אין מקורות לשם פדיון הזכויות בנכס, והוא נעזר בבני משפחה לשם כך, קביעת התמחרות חוזרת כעת משמעה עקיפת ההליך ההתמחרות לטובת אותו בן שפרש ממנה בשעתו, וזו תוצאה שהדעת אינה סובלת.
אשר על כן, וחרף תמיכתם של הנושים והנאמנת בעריכת התמחרות חוזרת (נוכח הצעתו העדכנית של החייב), דין בקשתו של החייב להדחות. כפועל יוצא מכך, מכירת הזכויות בנכס לאקזיט, מאושרת כפי שביקשה הנאמנת מלכתחילה.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' אדר א' תשע"ט, 07 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.