הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 10860-07-19

לפני
כבוד ה שופטת סיגל רסלר-זכאי

בעניין

החייב

המבקשת

דניאל רובין
ע"י ב"כ עו"ד עדי בראונשטיין

דנה רובין
ע"י ב"כ עו"ד עמרם רן

נגד

משיבים

1. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד מורין אופיר
2. אביעד בללתי (הנאמן)
3. אופק קפיטל אשראי עסקי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אהוד חגואל
4. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
ע"י עו"ד שמואל סלפוי
5. וט-מגן לחיות מחמד (1997) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמירם מורד

החלטה

לפני בקשה למתן הוראות לקביעת מחצית זכויות בעלות בדירה של החייב על שם רעייתו (להלן: "המבקשת") ומתן צו הצהרתי כי המבקשת הינה בעלים של 50% מהזכויות בדירה.

החלטתי לדחות את הבקשה.

נשוא הבקשה היא דירה שהיתה רשומה על שם החייב, ברחוב חנה סנש 8 בגבעתיים, הידועה כגוש 6154, חלקה 989, תת חלקה 5 (להלן: "הדירה").

צו כינוס לנכסי החייב ניתן ביום 25.7.2019. במסגרת ההליך הוגשו ואושרו 19 תביעות חוב בסך כולל של 10,851,240 ₪. (מתוכם 23,757 ₪ בדין קדימה). ביום 24.2.2020, התמנה המנהל המיוחד לכונס נכסים לדירה. במסגרת הליך כינוס נכסים מוסכם, אושר ביום 19.8.2020, מכר הדירה, בסך של 2,501,000 ₪. ביום 7.1.21, הוכרז החייב פושט רגל ואושרה תוכנית הפירעון, בכפוף להכרעה בבקשה זו, לפיה יוסיף החייב לקופת הכינוס 48 תשלומים בסך של 1,875 ₪ כ"א (סה"כ 90,000 ₪ ).

לטענת המבקשת - היא והחייב הכירו בשנת 2012 ונישאו בשנת 2014 . על כן, חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). נטען כי במחצית הראשונה של שנת 2010 רכש החייב את הדירה. אמו של החייב סייעה לו במימון ההון העצמי שנדרש לרכישתה ואת יתרת המימון, קיבל באמצעות הלוואה בנקאית אותה הוא משלה . ממועד קבלת החזקה בדירה, אמו של החייב התגוררה בה. עוד, אין מחלוקת כי החייב והמבקשת הסכימו כי תתגורר בה עד "הגיעה לגיל 120" . לטענת החייב והמבקשת, האם התגוררה בדירה, מתוך הנחה והסכמה כי בבוא היום יעבור החייב להתגורר בדירה עם משפחתו. עוד, לטענתם עם מיסוד הקשר ביניהם היה ברור להם כי הדירה מיועדת לשמש כדירת המגורים שלהם. לטענת החייב והמבקשת הם מנהלים משק בית משותף, הוצאות המשכנתא החודשיות והחזר ההלוואה בגין רכישת הדירה שולמו מהכנסותיהם המשותפות. לטענתם, לאור היחסים הרכושיים ביניהם ומכח הדין, המבקשת זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויות הדירה , בשל איזון המשאבים.

הנאמן אינו מתנגד לבקשה ולכך שיינתן צו הצהרתי בהתאם למבוקש. התרשמותו, היא כי אין הפרדה רכושית בין בני הזוג . זאת ועוד, בני הזוג שיתפו אחד את השניה שיתוף קנייני בנכסיהם, לרבות שיתוף ספציפי בדירה וזאת חרף העובדה שהדירה רשומה על שם החייב בלבד. המנהל המיוחד הפנה לפש"ר (ת"א) 63598-10-18 עו"ד שגיא שוורץ, נאמן בפשיטת רגל של דניאל סנדרובסקי נ' רייצ'ל דואק – סנדרובסקי (מיום 22.12.2019) (להלן: "עניין סנדרובסקי" ) ולהחלטה שניתנה שם. המנהל המיוחד הפנה ל ממצאי חקירתו, לפיהם במהלך חייהם המשותפים של החייב והמבקשת, שניהם נשא ו בעול פרנסת המשפחה, ללא הפרדה רכושית, כאשר המשיבה ערבה להלוואות רבות שנטל החייב לצרוך עסקיו . נטען כי המדובר בדירה יחידה, כאשר בני הזוג לא רכשו דירה נוספת. נטען כי המבקשת דואגת לניהול הוצאות המחיה של התא המשפחתי כאשר משכורות המבקשת והחייב מופקדות לחשבונה וכן כי תשלומי המשכנתא בגין הדירה שולמו מהכנסות משותפות.

אציין כי בדו"ח המסכם שהוגש על ידי הנאנן, ביום 9.11.2020 ובו המלצתו לתוכנית הפירעון, נטען כי הדירה נרכשה בשנת 2014 על ידי אימו של החייב (סעיף 22).

הכנ"ר מתנגד לבקשה. עמדתו היא כי בהתאם לסעיפים 4 ו- 5 לחוק יחסי ממון, הואיל והדירה נרכשה לפני נישואי המבקשת והחייב , היא אינה נכס בר איזון. החריג לכלל , עשוי להתקיים בעת שהובאו ראיות מספקות המלמדות על גמירת דעת לשיתוף בנכס . הדירה נרכשה עובר לנישואין והייתה בבעלות החייב ערב נישואיו. לא הוצגו אסמכתאות לגבי הוצאות ותשלומים ששולמו בגין הדירה, אשר גם לו היו מוצגות , ייתכן שהיו מקנ ות למבקשת אפשרות לדרוש תשלומים אלה באמצעות הגשת תביעת חוב בלבד. זאת ועוד, אין די בקיומם של חיים משותפים כדי ליצור שיתוף נכסים. (בהקשר זה הפנתה לבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (מיום 26.12.2012)). עוד, נטען על ידי הכנ"ר כי חובות החייב נוצרו כבר מתחילת הקשר בין השניים ומשכך ניתן לטעון כי המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי והדעת נותנת שלא הי יתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו. המבקשת והחייב כלל לא התגוררו בנכס ובנסיבות אלו קיים קושי ממשי בטענת השיתוף לאיזון המשאבים.

שלושה נושים התנגדו לבקשה;

-לטענת אופק קפיטל אשראי עסקי בע"מ ( להלן: "נושה 1"), המבקשת והחייב, במסגרת תיק הוצל"פ 513607-08-18 (להלן: "הליכי ההוצל"פ"), טענו כי הדירה לא נרכשה על ידי החייב, אלא ניתנה לו במתנה על ידי אמו :- הן בבקשה דחופה לעיכוב הליכי מימוש ה דירה שהגיש החייב ביום 14.3.2019, ה ן בתגובת החייב לבקשה למינוי כונס נכסים מיום 3.12.2018 והן ההקשה לצו תשלומים, ציין החייב את עצמו כבעלים של 100% מהדירה . זאת ועוד, גם המבקשת במסגרת הליכי ההוצל"פ, טענה כי הדירה היא של החייב ומשמשת בטוחה לחובותיו (בקשה מיום 17.1.2019). בהקשר זה נטען כי למבקשת ולחייב השתק שיפוטי מלטעון את ההיפך במסגרת הליכי הפש"ר.

לטענת נושה 1, בניגוד להפרדה הרכושית בה נקטו המבקשת והחייב בקשר לדירה, טרם כניסתו של החייב להליכי פש"ר ובמסגרת הליכים משפטיים אחרים, עתה הם מבקשים להפחית את מסת הנכסים השייכת לחייב "ולהבריח מחצית מהדירה מקופת הכינוס".

-הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "נושה מובטח"), התנגד גם הוא למבוקש והצטרף לעמדת נושה 1 והכנ"ר.

-ו.ט. מגן לחיות מחמד (1997) בע"מ ( להלן: "נושה 2") התנגד ה גם ה יא למבוקש וטענה כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי בין הצדדים ה ייתה כוונת שיתוף בדירה. בהקשר זה, הפנ תה לכך שהמבקשת לא פרטה מדוע לא ביקשה במועד הנישואין כי מחצית זכויותיה ירשמו בדירה, לא טענה להשתתפות בהשבחת הדירה או בהוצאות הדירה.

בנסיבות אלו, נטען כי משלא עשו בני הזוג הסדר ממון, אזי בהתאם לסעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, היות והדירה הייתה בבעלות החייב ערב הנישואין, בין שקיבל אותה במתנה או בירושה, דין הבקשה לה ידחות.

הבקשה נקבעה לדיון, במסגרתו חזרו ב"כ הצדדים על טיעוניהם. החייב והמבקשת העידו קצרות והוסיפו פירוט. הנאמן ביקש להבהיר כי החייב בן יחיד וכי לו הדירה לא היתה מוקנית לו במתנה היה "זוכה" בה כיורש.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על החייב ועל המבקשת חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון:

"3. (א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.
(ב) בני זוג שלא ביקשו אימות של הסכם ממון בהתאם לסעיף 2(ג), יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של סעיף קטן (א).
4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.
5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"

קרי, כל עוד הצדדים נשואים, הם אינם זכאים כלל לאיזון משאבים, כאמור בסעיף 5(א) לעיל. זאת ועוד, מאחר והחייב קיבל את הדירה במתנה או שרכש אותה טרם הנישואים, ברירת המחדל היא שמדובר בנכס השייך לו במלואו. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, זכותו של נושה עדיפה על פני זכות בן הזוג ו" כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד..." במידה וטרם התג רשו בני הזוג, זכות בן הזוג תיסוג מפני זכות הנושה.

יחד עם זאת, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי יכול שייווצר שיתוף ספציפי ברכוש כזה או אחר, לרבות נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג ערב הנישואין ורשום אך ורק על שמו. ואולם, על מנת ליצור שיתוף ספציפי כזה נדרש הטוען לקיומו להוכיח שאכן הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי כאמור (ר או לדוגמא ע"א 7687/04 מרדכי ששון נ' זוהר ששון פ"ד נט(5) 596, 615 (2015).

בעניין סנדורבסקי אליו הפנה הנאמן, דובר בנכס משפחתי מובהק - היינו בדירת מגורים, שנרכשה במימון מלא של הורי האישה ונרשמה על שמה בלבד. עצם קיום הנישואין לא היה בו די כדי ללמד על כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים. כב' סגה"נ חגי ברנר, קבע בעניין סנדורבסקי כי על הטוען לשיתוף להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק אודות הקניית הזכויות בדירת המגורים. שם, הדירה נרכשה כ- 8 שנים לאחר שבני הזוג היו כבר נשואים. המדובר היה בבני זוג שחיו ביחד תקופה של 30 שנים, מתוכם 22 שנים בדירה נשוא ההליך. בנסיבות אלו, נקבע כי הוכחה כוונה ליצירת שיתוף ספציפי גם בדירת המגורים. במיוחד בנסיבות בהן החייב (שם) היה המפרנס העיקרי של התא המשפחתי. קרי, החייב מימן את כל הוצאות האחזקה של הבית ולכן נקבע כי במכלול הנסיבות הוכחה כוונה לשיתוף ספציפי של בן הזוג המפרנס בדירת המגורים "קשה להלום טענה בדבר קיומה של הפרדה רכושית בנסיבות שכאלה, כאשר עול הפרנסה מוטל כל כולו על בן הזוג האחד, ואילו דירת המגורים רשומה בשלמותה על שם בן הזוג האחר." (שם, עמ' 7, ש' 22-24).

בהקשר של שיתוף בדירת המגורים המשותפת ניתן להפנות גם לברע"א 8672/00 שהלא אבו רומי נ' ח'אלד אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 "דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה לשיטתי, יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה על שם אחד מהם".

כאמור, נסיבותיו של עניין סנדורבסקי שונות בתכלית מנסיבות הבקשה שלפני. בענייננו, אין המדובר בדירת המגורים של המבקשת והחייב ולא הוכחו נסיבות ועובדות המצביעות על כוונת השיתוך הספציפית .

ומן הכלל אל הפרט - הדירה נרשמה בבעלות החייב בטרם נישא למבקשת. בנסיבות אלו, פחות סביר להניח יצירתה של כוונת שיתוף, מאשר ביחס לנכס שנרכש במהלך תקופת הנישואין. הדירה מעולם לא שימשה למגוריהם של המבקשת והחייב ולא ניתן לראות בה נכס משפחתי מובהק ביחס לתא המשפחתי של הם. זאת ועוד, אמו של החייב לא שילמה דמי שכירות או למצער דמי שימוש ראויים למבקשת, לחייב או לקופת הכינוס. זאת, גם כאשר החייב היה מצוי בחובות כבדים.

זאת ועוד, נטל ההוכחה להוכחת כוונה לשיתוף ספציפי בדירה מוטל על המבקשת. בהקשר זה אפנה לפש"ר (ת"א) 26420-08-16 אילנה יפה נ' אביחי ורדי, נאמן לנכסי יצחק יפה (בפשיטת רגל) (מיום 9.7.2020). בהקשר זה אפנה גם לבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012), שם נקבע כי " במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלו היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף..." (שם, בפסקה 17). המבקשת לא עמדה בנטל זה - נהפוך הוא;

במסגרת הדיון שהתקיים לפני, טענה המבקשת כי תשלומי המשכנתא בגין הדירה שולמו מחשבון החייב. כמו כן, ובניגוד לנטען בבקשתה, טענה כי משכורת החייב שולמה לחשבונו ואילו משכורתה שולמה לחשבונה (עמ' 5 ש' 32-33 פרוטוקול דיון מיום 21 .2.21). לטענתה כי הלוואות שניטלו על ידה הועברו לחשבון החייב לטובת תשלום המשכנתא , לא המציאה אסמכתא כלשהי א. זאת ועוד, הטענה כי תשלומים בגין רכישת הדירה ובגין המשכנתא הרשומה עליה, שולמו מחשבונו של החייב – גם היא לא הוכחה. לטענת הנושים המשכנתא שנרשמה על הדירה הינה בגין הלוואות שנטל החייב לצורך עסקו- טענה שלא הוזמה ואף הלמה את שנמסר על ידי הנאמן בדו"ח המסכם ובהמלצתו לתוכנית הפירעון (סעיף 22 לדו"ח ). בנסיבות אלו, אני קובעת כי לא הוכחה טענת המבקשת כאילו סייעה ונטלה חלק בתשלום המשכנתא על הדירה וכן כי לא הוכחה כוונת שיתוף המבקשת בדירה . הימנעות מהצגת הראיות, אשר חזקה כי לו היו קיימות אזי היו ברשות המבקשת והחייב – פועלת לחובת המבקשת.

לסיום, במסגרת הדיון שהתקיים לפני , הבהיר הנאמן כי אין המדובר ב"קביעה" שלו במסגרת תביעת חוב, אלא עמדה שהוצגה על ידו, בתשובה לבקשה ולאור חקירות שביצע במסגרת ההליך המלמדות על התרשמותו.

מכל המקובץ, המבקשת והחייב היו נשואים כ- 5 שנים טרם מתן צו הכינוס. לא הוצגו אסמכתאות לגבי הוצאות, תשלומים או הלוואות להוכחת התשלומים שבוצעו, בהתאם לנטען על ידי החייב במהלך דנות הנישואין ובוודאי שלא על ידי המבקשת, עבור הדירה. כאמור, אין די בקיומם של חיים משותפים , או כוונת הצדדים לשיתוף כללי וגם לא עצם העובדה כי לבני הזוג ילדים , כדי ליצור שיתוף בדירה נשוא הבקשה. המבקשת והחייב לא התגוררו בדירה, הדירה לא שימשה דירת מגורים ולא הוכיחו כוונת שיתוף ספציפית בדירה – לפיכך, ומכל האמור אני קובעת כי המבקשת לא הוכיחה את זכויותיה בנכס ודין בקשתה להידחות.

בנסיבות בהן נדחתה הבקשה, לאור תוכנית הפירעון והעובדה כי חיובה של המבקשת בהוצאות, יעמיד את התא המשפחתי בקושי נוסף להתמודד עימה, החלטתי שלא לחייב את המבקשת בהוצאות הבקשה.

ניתנה היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.