הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פר"ק 52716-06-17

מספר בקשה:48
לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

מבקשים
עידו ופזית אביקסיס
ע"י ב"כ עו"ד טל ספיר

נגד

משיבים
1. אליטאליה סוסייטה איראה איטליאנה אס.פיי.איי (בהקפאת הליכים)
ע"י ב"כ עו"ד שי בן חיים

2. עו"ד אלון קזיוף, נאמן בישראל של אליטאליה סוסייטה איראה איטליאנה אס.פיי.איי (בהקפאת הליכים)
לעצמו

3. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד גלי עטרון

החלטה

לפניי בקשה להתיר את המשך ניהולו של הליך בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבו פתחו המבקשים (ת"צ 47991-11-20) (להלן: "התובענה הייצוגית"), אשר עוכב לנוכח מתן צו הקפאת הליכים בתיק זה.
מבוא וטענות הצדדים
חברת אלאיטליה – סוסייטה אירייאה איטאליאנה אס.פי.איי היא חברת תעופה, הפועלת תחת השם המסחרי המוכר: "אליטליה" (להלן: "החברה"). מקום מושבה של החברה הוא באיטליה אולם בנוסף רשומה החברה בישראל כחברת חוץ.
החברה נקלעה למשבר כלכלי וצברה חובות בהיקף של למעלה מ-3 מיליארד דולר. בעקבות זאת, פנתה החברה בחודש מאי 2017 לגורמים המוסמכים באיטליה בבקשה למתן צו ניהול מיוחד ולצורך גיבוש הסדר הבראה. ביום 11.5.2017 הורה בית המשפט באיטליה על מתן צו ניהול לחברה במסגרתו מונו לה מנהלים מיוחדים (להלן: "המנהלים המיוחדים").
ביום 22.6.2017 פנתה החברה באמצעות נציגיה המוסמכים לבית משפט זה, בבקשה להורות על הקפאת הליכים משפטיים מכל סוג נגד החברה בישראל. הסעד התבקש באמצעות הכרה בצו הקפאת ההליכים שניתן באיטליה מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח – 1958, או לחלופין, מכוח סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
ביום 19.7.2017 הורה בית משפט זה, מפי המותב הקודם (הנשיא א' אורנשטיין), על הקפאת הליכים כמבוקש על ידי החברה ( להלן: "צו ההקפאה"), ועל מינויו של עו"ד אלון קזיוף כנאמן לחברה, אשר יוסמך לפעול בשם החברה בארץ (להלן: "הנאמן"). בית המשפט נמנע מלקבוע מסמרות בדבר המסד הנורמטיבי על יסודו ניתן הסעד המבוקש, לנוכח הסוגיות המשפטיות המורכבות הכרוכות בכך (ראה עמ' 3 להחלטה, שורות 26-29).
במאמר מוסגר אציין כי הדין הקודם אכן לא קבע הסדר ברור וחד משמעי בעניין אימוץ החלטות מאת בתי משפט זרים של חדלות פירעון. ברם, חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2019 (להלן: "חוק חדלות פירעון") אשר נכנס מאז לתוקפו, כולל הסדר מפורט לעניין הליכי חדלות פירעון בינלאומיים והכרה בצווי חדלות פירעון שניתנו על ידי בתי משפט בחו"ל (ראה חלק ט' לחוק חדלות פירעון). לפיכך, השאלות המשפטיות שציין המותב הקודם בהחלטתו הן, במידה רבה, צופות פני עבר.
תוקף צו ההקפאה הוארך מעת לעת, עד אשר קבע בית משפט זה בהחלטתו מיום 25.3.2018 כי צו ההקפאה יעמוד בתוקפו עד להודעה אחרת.
בהמשך, הועבר התיק לטיפולי.
בחודש נובמבר 2020 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה. בתמצית, נטען כי החברה הפרה את הוראותיו הקוגנטיות של חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב – 2012 (להלן "חוק שירותי תעופה"), בהיקף נרחב, על רקע התפרצות נגיף הקורונה. יודגש כבר עתה כי עילת התובענה נוצרה לאחר תחילת ההליך ומינוי הנאמן, קרי, במהלך תקופת ההפעלה באמצעות בעלי התפקיד.
ביום 4.2.2021 הורה בית המשפט הדן בתובענה הייצוגית (השופטת נ' גרוסמן) למבקשים לקבל הבהרה בעניין סטטוס הקפאת ההליכים בחברה, כתנאי להמשך בירור ההליך לפניו.
ביום 8.3.2021 פנו המבקשים בבקשה למתן הבהרה לעניין תוקפה של הקפאת ההליכים ולחלופין, לקבלת היתר להמשך ניהול התובענה הייצוגית (להלן: "הבקשה"). הנאמן והחברה השיבו לבקשה, טענו כי הצו עומד בתוקפו והתנגדו למתן ההיתר המבוקש.
ביום 27.4.2021 קיימתי דיון בפניי בבקשה. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת הכונס הרשמי הוריתי כי לעת הזו יש להאריך את תוקפו של צו הקפאת ההליכים, למשך שלושה חודשים, על מנת שלא להכשיל את הליכי ההבראה המתקיימים באיטליה. כן קבעתי כי יהא על החברה לעתור בבקשה לחידוש צו ההקפאה מדי שלושה חודשים, ולהצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת צו ההקפאה, בשים לב לכך כי בהתאם לדין הישן שחל במקרה דנן (סעיף 350ב(ב) לחוק החברות), ברירת המחדל היא כי משך תקופתה של הקפאת ההליכים הוא עד תשעה חודשים. יוער כי ביום 20.7.2021 נעתרתי לבקשת החברה להאריך את צו ההקפאה בשלושה חודשים נוספים, לנוכח הטעמים שפורטו בבקשה זו.
זאת ועוד, בהחלטתי האמורה עמדתי על כך כי קיימת שאלה נוספת הטעונה הכרעה, והיא האם ראוי בכל זאת להתיר את ניהול התובענה הייצוגית, חרף הקפאת ההליכים, משעסקינן בתקופת הקפאה שנמשכת קרוב לארבע שנים ואחריתה מי ישורנה.
לנוכח האמור, הוריתי לצדדים להגיש השלמות טיעון מטעמם, בגדרם יתייחסו גם לטענת הנאמן כי המבקשים יכולים, לכל היותר, לחזור על קופת החברה באיטליה ולא על קופת החברה בישראל, שנועדה לטענתו להבטיח את זכויותיהם של הנושים בישראל.
הצדדים הגישו השלמות טיעון כאמור. להלן עיקר טענותיהם.
טוענים המבקשים כי חרף הקפאת ההליכים, החברה מציגה עצמה כעסק חי, ובתוך כך מוכרת כרטיסי טיסה, מפעילה טיסות, מתחזקת אתר אינטרנט פעיל ואף מנהלת הליכים משפטיים (מלבד הליך חדלות הפירעון). במהלך התקופה בה מצויה החברה תחת צו ההקפאה, הפרה החברה את הוראות חוק שירותי תעופה בכך שלא העבירה ללקוחותיה, וביניהם המבקשים, כספים המגיעים להם. בעקבות פתיחת הליך התובענה הייצוגית השיבה החברה למבקשים את כספם, כך שהחברה למעשה הודתה בטענות כלפיה. לפיכך, אין לאפשר לחברה לחמוק מהתובענה הייצוגית שהוגשה נגדה בחסות צו ההקפאה.
המבקשים טוענים כי צו הקפאת הליכים, על פי טיבו, לא נועד להגן על נאמן המפעיל את החברה בהליך הקפאה, בכל הנוגע להתחייבויותיו השוטפות. לכן, אין דינם של רוכשי הכרטיסים מהחברה שונה מדינם של רוכשי כרטיסים אחרים, מחברות תעופה אחרות, ואין לשלול מהם את ההגנות המוקנות להם. לא זו אף זו, בנסיבות העניין מדובר בהקפאת הליכים ממושכת ביותר, הגם שמדובר בהליך שעל פי טבעו אמור להיות הליך קצר וקצוב בזמן. לפיכך, היא הנותנת כי ראוי לצמצם את ההגנה הניתנת באמצעות חסימת בעלי דין מלנקוט בהליכים משפטיים נגד החברה.
כן טוענים המבקשים כי תובענה ייצוגית היא ההליך הנכון, היעיל והצודק בנסיבות העניין למיצוי טענותיהם. לדידם, הליך התובענה הייצוגית נועד, בין היתר, לפתור את תמריצי החסר של קבוצת הנושים, ליצור הרתעה ולייעל את הדיון. תכליות אלו מתקיימות בהליך התובענה הייצוגית דנן, ביתר שאת.
הנאמן והחברה מתנגדים למתן ההיתר המבוקש. מאחר שעמדותיהם חופפות, אביא את טענותיהם במאוחד.
נטען כי אין חולק שהמבקשים קיבלו בחזרה את מלוא הסכום אותו שילמו בעד הכרטיסים שרכשו, בסך של 4,500 דולר ארה"ב, כך שתביעתם מתייתרת.
מעבר לכך, כרטיסי הטיסה שרכשו המבקשים נרכשו דרך סוכן נסיעות שמושבו בשוודיה, אשר מסונף למרכז הפעולה של החברה הבינלאומית המצוי בבריטניה. היה על המבקשים איפוא לפנות לסוכן, כמקובל, ולא לתבוע את החברה. במילים אחרות, קופת הנשייה שבניהול הנאמן ממילא אינה יריבתם של המבקשים.
מאידך, אם דרישתם של המבקשים מתייחסת לחברה "העולמית", הרי שעולות שאלות כבדות משקל בדבר עצם ההליך שעל המבקשים לנקוט, כמו גם אכיפתו לאחר מעשה באיטליה. ברם, המבקשים לא התייחסו לקשיים אלו והקפידו לשמור על "עמימות". כך, קבוצת התובעים הנטענת מורכבת, רובה ככולה, מתובעים שאינם ישראלים, שסך החוב כלפיהם הוא לכל היותר 17,500 דולר ארה"ב בלבד.
בנסיבות אלו, אין הצדקה לנקוט תובענה ייצוגית נגד הנאמן והחברה בישראל, תוך גרימת הוצאות משפטיות שתשלומן יחול על נושי החברה. אדרבא, במקרה דנן הנאמן ממילא פעל להשבת כספים לרוכשי כרטיסי טיסה ישראליים, בסך של 1,850,000 דולר ארה"ב.
לחלופין בלבד, ככל שיינתן היתר לניהול התובענה הייצוגית, הרי שיש לקבוע כי ההיתר לא חל ביחס לנאמן וכי המבקשים לא יוכלו בכל מקרה להיפרע מקופת ההליך. במקרה הזה, יידרשו המבקשים להתמודד מול אליטליה העולמית.
הכונס הרשמי סבור אף הוא כי דין הבקשה להידחות.
לדבריו, צו הקפאת ההליכים כשלעצמו אינו חל ביחס להליכים שעילתם מאוחרת למועד מתן הצו, אך בכל מקרה הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברה המצוייה בהליך חדלות פירעון מצריכה קבלת אישורו של בית המשפט הדן בהליך. משנדרש בית המשפט למתן היתר להליך כאמור, עליו לבחון באופן מקדמי אם בנסיבות העניין הוא המותב ההולם לבחינתו.
משמדובר בתובענה ייצוגית, הרי שהכלל שהתגבש בפסיקה מורה כי כאשר מדובר בתובענות בגין חובות עבר, אין לאפשר את ניהולן. ברם, לכלל זה ישנם חריגים.
לעניין התובענה הייצוגית דנן, הרי שמחד גיסא סבור הכונס הרשמי כי התביעה אינה חוסה תחת הקפאת ההליכים שכן עילת התביעה נוצרה לאחר מועד מתן צו ההקפאה. כן הוסיף הכונס הרשמי כי משמדובר במילוי התחייבויותיה של חברה בהליכי חדלות פירעון המנוהלת על ידי נאמן, יש להקפיד "בקלה כחמורה". בנוסף, הכונס הרשמי לא ראה קושי בכך שחובם של המבקשים כבר נפרע שכן ניתן להחליף את התובע הייצוגי.
יחד עם זאת, סבור הכונס הרשמי כי קיימם מספר שיקולים העומדים למבקשים לרועץ: הוכח כי הנאמן דאג מיוזמתו להחזרי תשלום לכרטיסים שנרכשו בישראל וניכר כי לו היו המבקשים פונים אליו מבעוד מועד – פנייתם הייתה מטופלת על ידו. משכך, תובענה ייצוגית אינה "הדרך היעילה" להכרעה במחלוקת.
בנוסף, נראה כי הקבוצה המיוצגת הנטענת אינה רלוונטית שכן בינתיים הנאמן טיפל בביצוע החזרים וכי בעת זו שווי כרטיסי הטיסה לתקופה הרלוונטית שטרם מומשו (ומכאן שעשוי להתבקש פיצוי בגינם) מסתכם בסך של 17,500 דולר ארה"ב בלבד. החברה גם אינה כופרת בחובתה לבצע תשלום זה אלא ממתינה להבשלת התנאים הטכניים הנדרשים. לעמדת הכונס הרשמי, יש לראות בכך משום "הודעת חדילה" כמשמעה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
לבסוף, התייחס הכונס הרשמי לשאלת ההבחנה בין הנאמן לבין החברה.
טוען הכונס הרשמי כי אמנם ישנה ישות משפטית אחת ויחידה והיא החברה. באי כוחה ונאמניה במדינות השונות הם כולם בגדר זרועות שונות של אותו גוף. יחד עם זאת, ראוי בכל זאת לערוך הבחנה באופן הבא:
מי שירכוש כרטיס טיסה באמצעות סוכני נסיעות זרים, יהיה רשאי לפנות לנאמן והנאמן יטפל בענייניו מול החברה, אך החברה היא זו שתידרש לשאת בעלויות, השבת הכספים וכל סעד אחר. ככל שהחברה לא תפעל כמתחייב ממנה, אזי "הזרוע האיטלקית" היא זו שתידרש להתמודד עם כל הליך משפטי שינוהל בשל כך. לעומת זאת, מי שירכוש כרטיסי טיסה לישראל באמצעות סוכנים ישראלים, הנאמן המקומי ימשיך להיות, כפי שהיה בעבר, הנושא באחריות כלפיו.
לפיכך, מצטרף הכונס הרשמי לעמדת הנאמן לפיה אין להתיר את ניהול הליך התובענה הייצוגית, ולחלופין, יש לקבוע כי הנאמן אינו יריבם של המבקשים ועליהם לנהל את עניינם מול החברה בחו"ל.
לאחר שהוגשו השלמות הטיעון מטעם המשיבים הגישו המבקשים התייחסות קצרה לעמדותיהם.
המבקשים טענו כי לנוכח עמדת הכונס הרשמי לפיה צו הקפאת ההליכים אינו חל על התובענה הייצוגית, עולה כי יש לאפשר להם להוסיף ולנהלה. נטען כי הכונס הרשמי לא הצביע על מקור חוקי אחר אשר מחייב את המבקשים לקבל תחילה את אישורו של בית המשפט. זאת ועוד, דיון מקדים בפני בית המשפט של חדלות פירעון בנוגע לניהול התובענה הייצוגית לצד הדיון שממילא יתקיים בבית המשפט הדן בבקשה לאישורה, יביא לכך שיתקיים דיון כפול באותו עניין בפני שתי ערכאות שונות.
כן נטען כי אין לבצע הפרדה מלאכותית בין הנאמן לבין החברה, שכן הסניף בישראל אינו אישיות משפטית נפרדת. החברה מוסיפה להתנהל כעסק חי ולמכור כרטיסים מבלי ליידע את לקוחותיה כי היא מצויה בהליך חדלות פירעון. במצב דברים זה, אין להקשות על רוכשי הכרטיסים בדיעבד ולהגבילם במימוש זכויותיהם הדיוניות.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
עסקינן בהליך המתנהל מכוח הוראותיו של סעיף 350 לחוק החברות, בנוסחו הישן, וליתר דיוק: חלק תשיעי לחוק, פרק ג', סימן ב' (להלן: "סימן ב'"). הוראותיו של סימן ב' בוטלו עם חקיקת חוק חדלות פירעון, אשר הביא עמו רפורמה משמעותית בדיני חדלות הפירעון בישראל. הסדרים סטטוטוריים שונים אשר קודם לכן היו מצויים במספר דברי חקיקה, אוחדו (אם כי לא כולם) בהליך קודיפיקציה להסדר שלם אחד ומקיף (ראה דברי ההסדר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ו – 2016, עמ' 593 (להלן: "דברי ההסבר")).
לשם חידוד הדברים, אציין כי סעיף 350 לחוק החברות לא בוטל לחלוטין, כך שהוא עודנו מהווה מסגרת משפטית כללית לעריכת מגוון הסדרים. עם זאת, כאשר מדובר בהסדרי נושים של חברות חדלות פירעון, הרי שהוראות סעיף 350(א) מבהירות במפורש כי המסגרת המתאימה לכך היא חוק חדלות פירעון בלבד ולא סעיף 350:
"הוצעו פשרה או הסדר בין החברה לבין נושיה או בעלי מניותיה, או בינה לבין סוג פלוני שבהם, שאינם הסדר חוב כהגדרתו בסעיף 318 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי או תכנית לשיקום כלכלי כהגדרתה בסעיף 4 לחוק האמור..." (ההדגשה אינה במקור; ח.ב.)
ראה גם דברי ההסבר, בעמ' 755:
"הצעת החוק מבקשת לפצל בין פשרה או הסדר שעניינה הסדר חוב - אשר תיעשה בהתאם להוראות חלק זה, לבין פשרה או הסדר אחרים - שייעשו בהתאם להוראות סעיף 350 לחוק החברות."
כן ראה חדל"ת (ת"א) 28274-10-20 מטומי מדיה גרופ בע"מ נ' פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי, פס' 23-24 (נבו 01.03.2021).
לשם הכרעה בבקשה, יש לשוב ולבחון את המסד הנורמטיבי וההסדרים המשפטיים הרלוונטיים החלים מכוחו, ולעמוד על תכליותיהם.
הליך הבראה והקפאת הליכים
תחילה אזכיר מספר מושכלות יסוד באשר להליך הבראה וסעד של הקפאת הליכים.
סעיף 350 לחוק החברות, אשר החליף את סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 (להלן: "פקודת החברות"), שימש באופן היסטורי כסעיף סל לניהול הליכי פשרה והסדר, לרבות הליכי הבראה ואישור הסדרי נושים בעניינן של חברות חדלות פירעון. הוראותיו התמציתיות של הסעיף, בנוסחו המקורי, הביאו להתגבשותה של מעין תורה שבעל פה, פרי יצירתם של בתי המשפט שעסקו בתחום (ראה יחיאל בהט הבראת חברות (2013) עמ' 19-25 (להלן: " בהט"); ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים – הלכה למעשה (מהדורה שנייה, 2010) עמ' 7-12 (להלן: "אלשיך ואורבך") י' דנציגר, י' פויזנר, ר' בן-ישי "חקיקה שיפוטית בדיני חדלות פירעון" משפט ועסקים י"ג (תש"ע-2010) עמ' 61)).
בסעיף 350(ב) לחוק החברות נקבעה הוראה לעניין האפשרות לעצור, באופן זמני, את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד החברה מושא הליך ההבראה:
"בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או הסדר ... רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך משפטי נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע (בפרק זה- צו הקפאת הליכים)."
בשנת 2012 נכנס לתוקפו חוק החברות (תיקון מס' 19), התשע"ב – 2012 (להלן: "תיקון 19") שהרחיב את הוראותיו של סעיף 350 בצורה ניכרת. בין היתר, נוסף לסעיף 350 סימן ב' אשר ריכז את ההוראות אשר יחולו על הסדר או פשרה שמטרתם הבראת החברה, חלקן יציר הפסיקה שעוגנו עתה בחוק.
בנוסף, במסגרת התיקון הועתקה ההוראה בדבר צו הקפאת הליכים לסימן ב', לסעיף 350ב(ב)(1) לחוק החברות, וזאת בשים לב לכך כי צו הקפאת ההליכים ניתן אך מקום שהדבר דרוש לצורך הבראת החברה (ראה דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א – 2011, עמ' 631; בהט, עמ' 16-17). על פי אותו תיקון, נקבע בסעיף 350ב(ב)(1) של חוק החברות כי:
"הוגשה בקשת הבראה, רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע להבראת החברה, לתת צו ולפיו במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא יהיה ניתן להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע;"
אם כן, צו הקפאת ההליכים אינו סעד זמני "עצמאי" העומד בחלל ריק. הצו כרוך מטיבו בהליך ההבראה ומהווה שלב ראשון בו.
ודוק, ביסודם של הליכי ההבראה עומדת ההנחה כי הצלתה של החברה תלויה במתן פתרון כולל לבעיה המשותפת הניצבת בפני כלל נושיה של החברה. אי גיבושו של הסדר קולקטיבי יביא להאצת קריסתה הכלכלית של החברה, שכן עמידתו של כל אחד מן הנושים על מיצוי זכויותיו מול החברה, ניצבת במקרים רבים בניגוד לאינטרס הקולקטיבי של כלל הנושים יחדיו, המחייב רה- ארגון של חובות החברה לצורך הבראה. התפיסה היא כי מניעת מצב שבו "כל דאלים גבר" ומעבר להליך מסודר יפחיתו את אי הוודאות והנזק המצרפי, ויתרמו לשמירה על השוויון בין הנושים.
אלא מאי, מחמת שעסקינן בחברה חדלת פירעון על סף קריסה, הרי שבצד גיבוש תכנית ההבראה ואישורה בקרב אסיפות נושי החברה, זקוקה החברה לתקופת התארגנות. מרווח של "אורך נשימה" לחברה, טרם תוצף בתביעות ובהליכים אחרים אשר עשויים לחסל את פעילותה ולמנוע, דה פקטו, גיבוש הסדר לצורך הבראתה. לפיכך, נדרש מעבר מבוקר להליך משפטי קולקטיבי, בפיקוחו של בית משפט אחד העוקב אחר ההליך ובצל הגנתו, על מנת למנוע מצב בלתי הפיך קודם שגובש הסדר (ראה דוד האן דיני חדלות פירעון (מהדורה שניה – 2018) עמ' 158-163 (להלן: " האן"); אלשיך ואורבך, עמ' 12-13; בהט, עמ' 338). זו, בתמצית, מהותו של צו הקפאת הליכים.
עם זאת, צו הקפאת הליכים מוגדר כסעד שהוא ברשות, קרי: נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בהליך. על מבקש צו ההקפאה להוכיח כי הצו אמנם נדרש לשם שיקום החברה (ראה ע"א 6010/99 עו"ד ששון כמנהל המיוחד של חברת תבור, תעשיות שיש בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו(1) 385, 398 (2001); פרק (ת"א) 48001-03-19 מנופי נתי (ק.א) שינוע ומנופים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (נבו 24.03.2019)).
לפיכך, יש ובית המשפט יסרב להורות על מתן צו הקפאת הליכים. כך למשל, כאשר לא שוכנע כי התועלת בכך עולה ביחס נזק שייגרם לנושים אשר גישתם לערכאות תחסם; כאשר תכנית השיקום על יסודה מתבקשת הקפאת ההליכים חסרת תוחלת; בהיעדר מימון לתקופת ההקפאה; וכאשר מסתמן חוסר תום לב (בהט, עמ' 343; ראה גם פר"ק 59196-02-16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (נבו, 05.04.2016)). ודוק, אם אין יסוד לסבור כי בטווח הרחוק תועיל הקפאת ההליכים לנושי החברה ותשפר את מצבם, הרי שאין הצדקה למחיר הפגיעה הקשה הנגרמת בתווך לנושים.
יצוין כי צו הקפאת ההליכים שונה מעיכוב ההליכים הסטטוטורי אשר חל מאליו בהליכי פירוק חברה לפי הדין הישן.
בהתאם להוראותיו של סעיף 267 לפקודת החברות: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". הווה אומר, בהליך פירוק, ההליכים נגד החברה מעוכבים מאליהם, באופן פרמננטי, מעצם מתן צו הפירוק. ניהול הליך חיצוני הוא בבחינת חריג המצריך את אישורו של בית המשפט.
ודוק, הדין הישן יצר דיכוטומיה בין הליכי פירוק לבין הליכי הבראה, קל וחומר לאחר חקיקת תיקון 19. הליכי פירוק, שההוראות בעניינם היו מצויות ברובן בפקודת החברות, נועדו להביא לחלוקת נכסיה של החברה ולחיסולה. הליכי הבראה, שההוראות המרכזיות בעניינם היו מצויות ברובן בסעיף 350 לחוק החברות, נועדו להביא לשיקום החברה במטרה לאפשר לה להמשיך ולהתקיים כעסק חי, ובכפוף לעריכת הסדר נושים. בהשאלה, ניתן לומר כי "המדיום הוא המסר". ההליך המשפטי הפרוצדוראלי שננקט, קרי: בקשה למתן צו פירוק או בקשה למתן צו הקפאת הליכים (לצורך גיבוש הסדר נושים), הגדיר מראש את תכליתו של ההליך ותוצאתו המבוקשת (האן עמ' 45-47; בהט עמ' 337).
ברם, מאחר שנקודת המוצא לשני ההליכים היא חדלות פירעונה של החברה, הרי שמדובר במידה רבה בהליכים חלופיים. בבסיס מתן הצו עומדת ההנחה כי אי מתן הצו, יחייב מניה וביה נקיטת הליכי פירוק על ידי נושי החברה. מצוקת החברה מעמידה לנושים, או למצער לחלקם, עילה לנקיטת הליכי פירוק והגשה של בקשת פירוק נגד החברה, אשר יסכלו בפועל את אפשרות הבראתה. מכאן, מתן צו הקפאת הליכים כפוף להנחה נוספת, לפיה תוצאותיהם של הליכי הפירוק יהיו הרסניות יותר וכדאיות פחות, בשקילת מכלול האינטרסים העומדים להכרעה (ראה ע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' ד"ר י' נאמן כונס ומפרק של א. כוכב השומרון עמנואל בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' פ"מ מה(3) 862, 871; פרק (ת"א) 30790-02-18 הוניגמן ובניו בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 13 (נבו 25.02.2018) (להלן: "הוניגמן")).
הקפאת הליכים ביחס להתחייבויותיה השוטפות של החברה
נקודה עיונית נוספת שיש לעמוד עליה היא ההבדל החל בין חובות עבר לבין חובות שוטפים ונפקותו השונה של צו הקפאת ההליכים לגבי כל אחד מהם.
בהליכי הבראה, כמו גם בהליכי חדלות פירעון אחרים, נהוגה ההבחנה בין חובות שעילתם קודמת למועד תחילת ההבראה, לבין חובות שנוצרו לאחר מכן.
החובות הראשונים הם, בהשאלה מדיני הפירוק, "חובות עבר" אשר כפופים להליך ההבראה המתגבש. בעלי חוב אלו הם בבחינת נושים בהליך ההבראה אשר יידרשו בבוא העת להצביע על קבלת תכנית ההבראה באסיפות הנושים שיכונסו. זאת ועוד, בקרות התנאים הקבועים בדין, עשויה תכנית ההבראה (קרי: ההסדר שיגובש) לחייב נושים אלו גם אם יתנגדו לכך.
מאידך גיסא, התחייבויותיה השוטפות של החברה החל מכניסתה להליך, וחיוביה שנוצרו לאחר מכן, אינם מהווים מלכתחילה משום "חוב עבר". סיווגם של חיובים אלו הוא כ- "הוצאות הבראה" (ראה סעיף 350א לחוק החברות) שיש לשלמן במלואן. עצם הימצאותה של החברה בהליך הבראה אינה מקנה לנאמן הבא בנעליה "הנחות" בדבר התשלומים החלים ממועד הצו ואילך. בניגוד לחובות העבר אשר הנאמן מנוע מלפרוע אלא רק לאחר אישור הסדר הנושים ובדיקת תביעות החוב, דינה של כל הוצאה והתחייבות שהנאמן נטל על עצמו כדין התחייבות של כל גורם עסקי אחר (אלשיך ואורבך, עמ' 132).
מכאן נגזר הכלל לפיו נאמן המתקשר עם צד ג' בהסכם להספקת שירותים או סחורה, חייב לוודא היטב, כי בקופתו מצויים הכספים הדרושים למימון ההתקשרות ומכאן שהפעלה גרעונית אגב הקפאת הליכים – אסורה בדרך כלל, אלא אם בית המשפט התיר זאת (ראה ע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (נבו 17.09.2014) (להלן: "שגב"); פש"ר (מחוזי ת"א) 1357/03 מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' בן-טל, פס' 6-7 (24.12.2003) (להלן: "מיאב").
בצד זה, תחולתו של צו הקפאת ההליכים אשר ניתן במסגרת הליך ההבראה, אינה מוגבלת אך ורק ביחס לנושי החברה, קרי: רק בגין הליכים המתנהלים ביחס לחובות עבר, אלא היא רחבה יותר.
ודוק, הדעה המקובלת היא כי הצו חל ביחס לשלושה סוגים מרכזיים של הליכים: תביעות משפטיות רגילות, הליכי הוצאה לפועל ובקשות חדלות פירעון (ראה ע"א 10547/05 רשם הקבלנים נ' ש.י.א. רפאל פרויקטים בע"מ, פס' 25 (נבו 11.09.2012); אלשיך ואורבך, עמ' 12 ו- 46).
אשר למועד ההיווצרות של עילת ההליך המוקפא, הרי שלשונו של סעיף 350ב(ב)(1) היא גורפת, בדומה ללשונו של סעיף 267 לפקודת החברות: "...להמשיך או לפתוח בשום הליך משפטי נגד החברה". בית המשפט העליון פירש הוראה זו, בהקשר של סעיף 267 לפקודת החברות, ככזאת החלה גם ביחס להליכים משפטיים שעילתם נוצרה לאחר מועד מתן צו הפירוק (ראה ע"א 6553/20 עיריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 27 (נבו 29.07.2021) (להלן: "עיריית ת"א"), אך השווה גם לדברי השופט גרוניס (כתוארו אז) שנמנע מלקבוע מסמרות (רע"א 5306/04 אוסאמה ביאעה נ' אחים בולוס חברה לבנין ושיכון 1978 בע"מ, פס' 5 (נבו 17.03.2005)).
לנוכח הזהות הלשונית בין שתי תיבות הטקסט בסעיף 267 ובסעיף 350ב(ב)(1), המסקנה המתבקשת היא כי צו הקפאת הליכים יחול גם על הליכים שעילתם נוצרה לאחר מתן הצו, ולא רק כאלה שעילתם נוצרה קודם לכן.
ברם, קיימת הבחנה מהותית בין תכלית הקפאתו של הליך משפטי בגין חוב עבר, כאשר הנושה משתתף בהליך ההבראה, לבין הליך אחר המוקפא מעצם מתן הצו.
ככל שהליך ההבראה יצלח, לנושה שנקט הליך פרטני נגד החברה לא תהא תרופה, אלא במסגרת הדיבידנד שיחולק בהסדר הנושים. טענותיו וזכויותיו ייבדקו, ככלל, על ידי הנאמן במסגרת תביעות החוב שיוגשו לו. רק במקרים חריגים ומובחנים יאות בית המשפט לאפשר בכל זאת את ניהול תביעתו של הנושה בהליך עצמאי בפני בית משפט אחר, בהתאם להלכות שנקבעו בהקשר זה ביחס להליכי פירוק (ראה ע"א 5090/08 יחיאל אורגל נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן, פס' ל"ג (נבו 08.12.2010); השווה גם להחלטתי בעניין פרק (ת"א) 4494-02-15 עיריית רמת גן נ' טל חיות חברה לבנין בע"מ (נבו 06.10.2017)).
ברם, לא כך הוא הדבר ביחס לבעל דין שאינו בגדר נושה בגין חוב עבר, וממילא אינו כפוף להסדר שיתגבש – ככל שיתגבש – אף אם ירצה בכך. התכליות שנועד צו הקפאת ההליכים לקדם בראי נושי החברה- בראש ובראשונה מעבר להליך קולקטיבי ושמירה על השוויון (ראה גם עיריית ת"א, פס' 12) - אינן רלוונטיות לגביו.
ראה דבריו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה, אשר נאמרו בקשר להליך פשיטת רגל, אך ניתן להקיש מהם גם לענייננו (עיריית ת"א, פס' 13):
"ברם, תכליות אלו אינן קיימות בכל הנוגע לחובות שאינם ברי-תביעה, לגביהם לא קיימת מניעה לנקוט הליך משפטי. לפי הפקודה כאמור, חובות מסוג זה אינם נמנים במצבת החובות המשתתפים בהליך וגם הנושה בחובות אלה לא יכול ליהנות מחלוקת נכסי החייב בתומו. על כן, לא בכדי לא חל עיכוב הליכים אוטומטי על הליך שננקט לגבי חוב מסוג זה. אין מדובר בסוג ההליכים אשר יש לרכזם בידי הנאמן. אין מדובר בהליך שניתן כלל להגיש לגביו תביעת חוב. ממילא, אין תוחלת בעיכוב אוטומטי של הליך מסוג זה ואין על פניו מקום למנוע מנושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקוט בהליך כלפי חייב מחוץ להליך פשיטת רגל שהוא אינו יכול ליטול בו חלק".
אשר על כן, כאשר מדובר בבעל דין שאינו נושה בגין חוב עבר, אך עדיין אוחז בטענות כספיות נגד החברה בשל חוב שנוצר לאחר מתן הצו להקפאת ההליכים, נפקותו של צו ההקפאה אינה העברת בירור טענותיו לנאמן, במיוחד שעה שיש לראות את זה האחרון כמי שיצר את החוב בתוך תקופת ההפעלה ועקב ההפעלה. צו ההקפאה אמנם מונע מבעל הדין לנקוט בהליך משפטי רגיל כאוות נפשו, ומחייבו לקבל את אישורו המקדים של בית המשפט. ברם, לא ניתן וגם אין כל הצדקה להקפיא מראש את ניהול ההליך לתקופה ממושכת, בלתי קצובה, שהרי בפני אותו בעל דין לא עומדת חלופה אחרת לבירור טענותיו. על כן, בפני בית המשפט עומדות למעשה שתי חלופות עיקריות: האחת, מתן היתר לניהול ההליך, והשנייה, בירור ההליך בפניו בדרך הדיונית של בקשה למתן הוראות.
בקשה למתן הוראות
הליכי חדלות הפירעון השונים, בעבר ובהווה, כוללים מסגרת דיונית ייחודית, יעילה ומזורזת, למתן סעדים המבוקשים על ידי בעל התפקיד (אך לא רק הוא) – היא הבקשה למתן הוראות (ראה רע"א 2728/19 ארגמן נגד זעירא, פס' 7 (נבו 11.06.2019) (להלן: "ארגמן"); אלשיך ואורבך, עמ' 202-209).
אשר להליך הבראה, תקנה 14(ו) לתקנות החברות (בקשה לפשרה או הסדר) תשס"ב – 2002 קובעת כי:
"בעל התפקיד רשאי בכל עת לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, ובכלל זה הוראות בדבר מניעתן של פעולות שיש בהן כדי לסכל את ההסדר או הפשרה".
הוראות דומות, שהן בבחינת "אחיותיה" של תקנה זו, מצויות גם בחיקוקים אחרים המסדירים הליכי חדלות פירעון שונים (ראה סעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980; סעיף 310 לפקודת החברות; סעיף 45(א) לחוק חדלות פירעון). כל אחד מהסעיפים הללו מסמיך את בעל התפקיד לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות כאמור.
במרוצת השנים, נקבע בפסיקה כי ניתן לעשות שימוש במסגרת דיונית זו גם כאשר הסעד המבוקש נוגע לצדדים שלישיים, חיצוניים להליך חדלות הפירעון (ראה: ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' עו"ד גד שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)‏‏; ע"א 3284/19 שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נגד בר, פסקה 16 (נבו 31.01.2021) (להלן: "הזנפרנץ"); ארגמן, פס' 8).
בפסק הדין שניתן בעניין רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-395 (2001) (להלן: " פליצ'ה ") פירט בית המשפט את שלושת התנאים הנדרשים להכרעה במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לבין צד שלישי בהליך של בקשה למתן הוראות, ואלו הם: בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; בירור המחלוקת לגופה אינו מחייב הכרעה בעובדות, או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; ואין בניהול ההליך בדרך מקוצרת כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעל דין. יוער כי הלכת פליצ'ה עוגנה, בשינויים קלים, בהוראות סעיף 45(ב) לחוק חדלות פירעון.
נקבע כי תכליתם העיקרית של התנאים שמנה בית המשפט בהלכת פליצ'ה היא איזון בין הצורך בבירור מהיר ויעיל של סוגיות רבות אשר מאפיינות הליך חדלות פירעון, לבין הפגיעה הדיונית שעשויה להיגרם לבעל הדין שכנגד. זאת, מאחר שהליך הבקשה למתן הוראות מתנהל בצורה מקוצרת, יחסית לתביעה אזרחית רגילה, וככלל בלא שימוש בכל הארסנל של הליכי הביניים המוכרים בתובענה שכזו (ראה רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד אלקס הרטמן, פס' 8 (נבו 26.03.2007))). על כן, התנאים שנקבעו בהלכת פליצ'ה מצמצמים במהותם את העניינים אשר יידונו בפני בית המשפט של חדלות פירעון.
עוד נקבע כי לבית המשפט של חדלות פירעון שיקול דעת רחב לקבוע האם הליך מסוים הולם את המסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות. זאת, לנוכח היכרותו הקרובה עם ההליך המתנהל לפניו כאשר בידיו הכלים המתאימים להתוות את המתכונת הדיונית המיטבית לצורך ניהול ההליך (רע"א 1664/20 פנינת עוזיאל בע"מ נ' לב, פס' 16 (נבו 08.07.2020); רע"א 9071/20OOO BE ASH BEHA נ' תדביק-פק בע"מ, פס' 9-11 (נבו 12.04.2021)). כן יש להבהיר כי הליך הבקשה למתן הוראות הוא מטיבו הליך גמיש ("מארח נדיב", כלשון בית המשפט בעניין רע"א 8625/18 הוניגמן נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (נבו 28.2.2019)). המתכונת הבסיסית המקובלת היא אמנם בקשה-תשובה-תגובה, אך לבית המשפט של חדלות פירעון מוקנית הסמכות לתת במקרים המתאימים הוראות דיוניות נוספות, כגון הגשת סיכומים ואף נקיטה בהליכי גילוי מסמכים, מקום שהדבר נדרש (ראה שם).
ברם, בצד ההתמקדות בטיבו הפרוצדוראלי של הליך הבקשה למתן הוראות, נדרשה הפסיקה לסוגיה גם בראי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון. נקבע כי כאשר ההליך שמבקש בעל התפקיד לנקוט הוא בעילה ייחודית לדיני חדלות הפירעון, אזי לבית המשפט של חדלות פירעון סמכות ייחודית וניתן לנקוט אך ורק בהליך בבית המשפט של חדלות פירעון בדרך של בקשה למתן הוראות.
זאת, לעומת בקשה מכוח עילות אחרות, שאז לבית המשפט של חדלות פירעון קיימת מראש סמכות מקבילה בלבד, לצד בית המשפט אשר היה מוסמך לדון בהליך אלמלא נסיבות חדלות פירעון, בהתאם לכללי הסמכות הרגילים.
יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"ההתפתחות בפסיקה הובילה לכך שבמקרים מסוימים, מעין אלה שציינו, נוצר מצב לפיו נתונה סמכות מקבילה לשני בתי משפט; האחד, בית המשפט המוסמך על פי הסעד המבוקש, ואילו האחר הינו בית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט השני, זה שעל הפירוק, יפעיל את סמכותו אך ורק אם הבקשה למתן הוראות מתאימה מבחינה דיונית לשם הכרעה במחלוקת. אף על פי כן, הרי במקרים אחרים, הגם שמדובר בסעד שנתבע בבית המשפט שעל הפירוק, יהיה נכון לקבוע כי בית המשפט הרגיל, זה שסמכותו נקבעת על פי הסעד הנתבע, אינו בעל סמכות; והוא - כאשר מדובר בעילה שהינה ייחודית לדיני הפירוק (או פשיטת הרגל). כך למשל, אם מפרק מעוניין לתבוע מצד שלישי שהיה נושה של החברה כי יחזיר כספים לקופת הפירוק מן הטעם שקיבלם כהעדפת מירמה, עליו לנקוט הליך אך ורק בבית המשפט שעל הפירוק... " (ראה ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 538-537; רע"א 3032/08 רייך נגד כהן, פס' 8 (נבו 02.09.2009); לוין נגד שילר לעיל, עמ' 936).
אם כן, הכלל המסתמן מהמקבץ לעיל הוא כדלקמן:
בעל דין הטוען לחבות מאת החברה שניתן בעניינה צו הקפאת הליכים, מנוע מלנקוט בהליך משפטי נגדה, אלא בכפוף לאישורו של בית המשפט הדן בהליך. בפני בית המשפט עומדת האפשרות לברר את המחלוקת בפניו, בדרך של בקשה למתן הוראות, אם מדובר בעילה ייחודית לתחום חדלות הפירעון, או בכפוף להתקיימותם של התנאים שנקבעו בהלכת פליצ'ה. ככל שההליך אינו בגין עילה ייחודית לתחום חדלות הפירעון ומצא בית המשפט כי המסגרת הדיונית אינה מתאימה לבירור המחלוקת בדרך של בקשה למתן הוראות, יתיר בית המשפט לבעל הדין את ניהול ההליך.
זאת ועוד. עמדתי קודם על כך כי חברה המצויה בהליך הבראה, מראש אינה אמורה ליצור אגב פעילותה חובות חדשים, קרי, חובות שאינם נפרעים כסדרם. אלא שמעבר לכך, קיימת אחיזה לתפיסה לפיה כל עוד מצויה החברה בהליך הבראה, הרי שהנאמן בא בנעליה וההתחייבויות וההתקשרויות השונות שנעשות על ידי החברה שבהליך – מיוחסות לנאמן. ויודגש, אין מדובר בהתחייבויות אישיות של הנאמן, שהרי בסופו של יום הנאמן פועל כאורגן, בהתאם לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ראה שגב, פס' 17). ברם, בחסות הליך ההבראה נוצרת מעין הפרדה בין סוגי החובות – עבר והווה- שקיומה מוגבל להליך ההבראה.
להמחשתה של הפרדה זו, ולחשיבותה לצורך הצלחת הליכי ההבראה, ראה את הדברים הבאים:
"חשיבות עליונה נודעת לדין ופסיקה חד-משמעיים, אשר יבהירו לנותני השירותים, כי קיים "קו תיחום" חד-משמעי בין ההתקשרות בעבר לבין ההתקשרות בהווה, בין חובות העבר שנוצרו בידי הנהלת החברה הקודמת, לבין התחייבויות ההווה, אותן לוקח הנאמן על עצמו. לשון אחר: מן הדין לאמץ הלכה, אשר תיצור בטחון רב ככל האפשר בקרב ציבור הספקים הפוטנציאליים, ואשר יעודד אותם להמשיך ולעבוד עם חברות בהקפאת הליכים - קרי, יצירת מצב בו ידע הספק כי התקשרות עם נאמן בהקפאת הליכים הינה התקשרות "בטוחה", אשר יש בקופה באופן וודאי כספים למימונה." (מיאב, פס' 6, ההדגשה במקור)
ברוח הדברים האלו, ניתן לומר כי מקום שאוחז בעל דין בעילה שנוצרה לאחר מינוי הנאמן, הרי שבראי הליך ההבראה, יריבתו אינה החברה המצויה בהליך, אלא הנאמן לחברה, שהוא זה שמפעיל את החברה בתקופת ההבראה. לפיכך, צו הקפאת ההליכים אינו חל לגביו, שהרי במישור הצר הזה, לא מדובר בחוב של החברה בהליך, אלא בחוב של הנאמן.
אלא מאי, מבחינה מעשית, התוצאה זהה, במובן הזה שבעל הדין אינו חופשי לנקוט בהליך משפטי בכל מקרה.
ודוק, גם אם נאמר כי התביעה היא "נגד הנאמן", הרי שממילא לבית המשפט של חדלות פירעון סמכות ייחודית לדון בתביעות נגד בעלי תפקיד, ובמידת הצורך לאשר ניהול תביעה נגדו בפני בית משפט אחר.
יוסבר: נהוג לומר כי בעל התפקיד הוא "קצין בית משפט" או "ידו הארוכה של בית המשפט של חדלות פירעון". משכך, ככלל, הפורום הנאות לבחינת טענות נגד בעל תפקיד הוא בית המשפט אשר מינה אותו ומפקח על ההליך. בפני בית המשפט של חדלות פירעון פרושה מלוא התמונה העובדתית הדרושה להכרעה בעניין פועלו של בעל התפקיד והוא מוחזק כמי שמצויד בכלים ובידע להכריע במחלוקת (ראה: פר"ק (ת"א) 21700-08-10 קוגן נגד הכונס הרשמי פס' 12 (נבו 06.07.2014); אלשיך ואורבך, עמ' 238).
אמנם, ייתכנו חריגים לכלל זה בהם יסבור בית המשפט של חדלות פירעון כי ראוי שהטענות נגד בעל התפקיד תתבררנה בפני ערכאה נפרדת, בהליך עצמאי, ולא בפניו. אחד הטעמים אשר עשוי להצדיק החרגה כאמור הוא כאשר פרט לבעל התפקיד קיימים נתבעים נוספים, ושלכל אלו מסכת עובדתית משותפת אחת הדרושה לבירור (ראה למשל פש"ר 590/97 ארז נ' וולובסקי (נבו 18.03.2001)). ברם, גם במקרה שכזה יידרש עדין אישורו המקדים של בית המשפט של חדלות פירעון לניהול ההליך.
יוער כי חוק חדלות פירעון שימר את ההסדר המשפטי שהיה קיים לפניו. בסעיף 54 נקבע כי :
"מי שנפגע או עלול להיפגע מהחלטה של הנאמן או מפעולה שעשה או שבכוונתו לעשות, או ממחדל של הנאמן, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל או לשנות את ההחלטה או את הפעולה או לתת כל הוראה אחרת שיראה לנכון."
אשר על כן, בין כה ובין כה, הדרכים מצטלבות. שומה על בעל הדין המבקש לנהל הליך חיצוני, נגד החברה או נגד הנאמן לחברה, לפנות לבית המשפט של חדלות הפירעון ולקבל את אישורו לכך. בית המשפט בתורו יכריע אם לדון בטענות לפניו, במתכונת של בקשה למתן הוראות או במתכונת אחרת, או שמא להתיר את ניהול ההליך מחוץ לכתליו.
מתן היתר לניהול התובענה הייצוגית במקרה דנן
מהתם להכא. בענייננו, כאמור, החברה הגישה לבית משפט זה בקשה למתן צו הקפאת הליכים, לצורך גיבוש תכנית הבראה והסדר נושים. צו ההקפאה ניתן על מנת לאפשר לחברה לגבש הסדר, במסגרת ההליך המתנהל באיטליה. ההסדר שיגובש אמור להביא לפתרון גם לשלוחה בישראל: שימור פעילות השלוחה ומקור תעסוקה לעובדיה, לצד מציאת פתרון לנושים המקומיים. על כן ניתן צו הקפאת הליכים גם ביחס להליכים המתנהלים בישראל. אחרת, נראה שנושי החברה היו רשאים לנקוט בהליכים משפטים ובהליכי גבייה תוך שהדבר עשוי היה להביא למיטוט פעילותה בישראל.
דא עקא, ההסדר המיוחל טרם הושג ומשכך הוארך צו ההקפאה, לצד מינויו של הנאמן, לתקופה ארוכה באופן חריג. ביני לביני, פרצה מגפת הקורונה שלא היטיבה, בלשון המעטה, עם ענף התעופה. מדיווחיו של הנאמן נראה כי היה בכך להרחיק את הפתרון המיוחל עוד יותר. יתר על כן, הואיל והליך חדלות הפירעון מתנהל בכלל באיטליה, אין לבית משפט זה (וגם לא לנאמן) כל מעורבות בהליך ההבראה וגם לא ידיעה האם ומתי הוא יוכתר בהצלחה או אפילו היכולת להשפיע על תוצאת הליך ההבראה.
מן העבר השני ניצבים המבקשים. אין חולק כי עילת התובענה הייצוגית שניהולה מתבקש נוצרה לאחר תחילת ההליך ולאחר שמונה הנאמן לתפקידו. המבקשים איפוא אינם נושי עבר של החברה. הם אינם כפופים לעקרון השוויון המולך בדיני חדלות הפירעון ואינם מחוייבים להליך הקולקטיבי. הרציונאלים השונים המבססים את הלגיטימיות של צו הקפאת ההליכים – אינם רלוונטיים לגביהם. ההסדר המתגבש, אינו מעניינם. אין להם בו חלק ונחלה ומפירותיו אין הם צפויים ליהנות.
יטען הטוען כי קיים שיקול נוסף שעשוי בכל זאת להצדיק את הקפאת הליכים גם כלפי המבקשים, והוא הצורך ביצירת "מרחב בטוח" לחברה לצורך התארגנות לקראת שיקומה. "מרווח נשימה" לצורך שימור החברה כעסק חי (בהט, עמ' 339).
על כך יש להשיב בשתיים. ראשית, חרף החשיבות של שימור החברה והפגיעה המצרפית אשר עשויה להיגרם מקריסתה, ספק בעיניי אם שיקול זה מצדיק את הגבלת גישתם לערכאות של מי שאינם נושי עבר של החברה. שנית, במקרה דנן ממילא שיקול זה אינו יכול לעמוד, שהרי החברה מצויה מזה למעלה מארבע שנים בהקפאת הליכים ועוד חזון למועד. על כן מראש לא ניתן לדבר על הקפאה קצרה לצורך התארגנות.
ויובהר, עסקינן בסיטואציה ייחודית שבה חברה מסחרית בעלת נפח פעילות משמעותי מתנהלת מזה שנים בחסותו של בית המשפט, תחת הקפאת הליכים. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 27.4.2021, לעת זו שוכנעתי כי יש הצדקה להותיר את צו ההקפאה על כנו, חרף הקשיים הנובעים מכך. עמדתי בעבר על האינטרסים המתנגשים בהקשר זה:
"בכל הנוגע למשכו של צו ההקפאה, מושלים בכיפה, זה לצד זה, שני שיקולים מנוגדים. מחד גיסא, קביעת מועד קצר ככל האפשר לקיומו של הצו תאפשר פיקוח צמוד וקרוב של בית המשפט על הליך ההבראה, על מנת למנוע פגיעה שלא לצורך בנושים, במקרה בו יתברר למשל שהמשך ההפעלה הפך לגרעוני, או במקרה שנפגעה זכותם של הנושים המובטחים להגנה הולמת. מאידך, השיקול הנגדי הוא שיש לאפשר לחברה ולנאמנים לרכז את מאמציהם בהצלת החברה ובייצוב פעילותה, במקום לבוא ולצאת השכם והערב בשעריו של בית המשפט כדי להאריך את תוקפו של צו ההקפאה, ולכן ראוי לקבוע מראש פרק זמן ארוך מספיק של תקופת הקפאה..." (הוניגמן , פס' 17 ).
ברם, צו ההקפאה אינו יכול ולא נועד, בכל מקרה, להקנות לחברה יתרון כלשהו באשר להתקשרויות חדשות שנעשו לאחר תחילת ההליך. אדרבא, מקום שמדובר בחברה העוסקת במתן שירותים לציבור הרחב, שומה עליה לדעת כי לא יינתנו לה "הנחות" או הקלות כלשהן, זולת הקפאת הליכי העבר נגדה עד לגיבוש ההסדר. הליך ההבראה, תחת צו ההקפאה, הוא עיר מקלט צופה פני עבר, אך לא פני עתיד. ביחס ללקוחותיה החדשים של החברה, הרי שצו הקפאת ההליכים הוא בגדר נתון בלתי רלוונטי. נקודת המוצא היא כי ביחס ללקוחות אלו ולמתקשרים אחרים (למשל, ספקים) - אין כל הבדל בין החברה לבין כל חברת תעופה סולבנטית אחרת המנהלת את עסקיה, תוך נטילת סיכונים לחשיפה כספית כלפי לקוחות וספקים. כשם שהיו המבקשים רשאים לנקוט בתובענה ייצוגית נגד כל חברת תעופה אחרת שהתחייבה לספק להם שירותי טיסה, כך יש להתיר להם לנקוט בהליך זה נגד החברה, והצורך בקבלת אישורו המקדים של בית משפט זה לא ימנע מהם את זכותם זו.
הנאמן והחברה מבקשים איפוא לאחוז את החבל משני קצותיו. מצד אחד, חזרה לשגרת הפעילות הרגילה תוך תקווה לגיטימית ואף ראויה לשיקום מלא ולהשאת רווחים, ומצד שני, היבנות על צו ההקפאה, בצוק העיתים, לשם רכישת יתרון דיוני שאלמלא הליך ההבראה לא היה ניתן לחברה. מצב דברים כזה אין לאפשר. מי שמבקש לטעום מן הדבש, שיתכבד ויישא גם בסיכון של העוקץ.
זאת ועוד, יש להניח כי המבקשים, כמו נוסעים אחרים שרכשו כרטיסי טיסה של החברה לאחר מינוי הנאמן, לא סברו כי קיימת נפקות להליך בו מצויה החברה, אם בכלל ידעו אודותיו. מסופקני אם החברה מציינת בפרסומיה השיווקיים כי מזה ארבע שנים היא מצויה בהליך חדלות פירעון וכי על ציבור לקוחותיה לשקול את ההשלכות הנובעות מכך. ההיפך הוא הנכון. ככל חברה אשר מצויה בהליך הבראה ומבקשת לחדש את פעילותה, זקוקה החברה לאמונו של ציבור לקוחותיה, למען לא יירתעו מלהתקשר עמה חרף קריסתה. משכך, אף מעבר למקרה הקונקרטי, קיימת חשיבות מערכתית להבטיח את אותה הפרדה עליה עמדתי קודם, בין נושי העבר של החברה, לבין מתקשרים חדשים (לקוחות וספקים) אשר משוחררים מכבליו של הליך חדלות הפירעון.
ודוק, חידוש פעילותה של חברה שיש כוונה ותוחלת בשיקומה הכלכלי, כבר בשלב הראשון של ההליך ועוד טרם אישור תכנית ההבראה, הוא חיוני להליך השיקום כולו. הנסיון מלמד כי הכנסותיה של חברה כזו הן צינור החמצן העיקרי בתקופת הביניים, שאמור לאפשר לה לעמוד על רגליה בלא תלות בקבלת מימון חיצוני, שבמקרים רבות יש קושי להשיגו. כן נודעת חשיבות ל"עקרון הרצף" ושמירת החברה כעסק חי, על מנת שרגלי החברה לא יידחקו מהשווקים בהם היא פועלת ולמנוע מצב שבו היא תמצא את עצמה בסופו של יום בפני היעדר אפשרות מעשית לשקם את פעילותה, אף אם תאושר תכנית ההבראה (ראה אלשיך ואורבך 109-113, 132).
לנוכח האמור, כאשר עסקינן בטענות אשר מעלה מי שהתקשר עם החברה בתוך תקופת ההפעלה ולאחר תחילת ההליך, וקל וחומר כאשר מדובר בלקוח של החברה שבחר לרכוש את מוצריה או את שירותיה, הרי שככלל לא יהיה מקום לפגוע בזכויותיו הדיוניות ולהגביל את האפשרויות העומדות בפניו לבירור טענותיו.
עם זאת, במקרים מסוימים, תהא הצדקה כאמור לדון בטענותיו של אותו מתקשר בדרך של בקשה למתן הוראות בפני בית המשפט הדן בהליך ההבראה, ובהתאם לתנאים שנקבעו בעניין פליצ'ה. ודוק, ההצדקה לבירור הטענות במתכונת דיונית זו אינה מתמקדת אך ורק בטובתה של החברה שבהליך. כידוע, קיימים גם טעמים מערכתיים לכך שהערכאה אשר תדון בטענות היא בית המשפט אשר מלווה את ההליך מלכתחילה ויש לו היכרות עם נסיבות העניין (ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פס' 29-28 לפסק דינו של השופט מינץ ופס' 4-2 לפסק דינו של השופט פוגלמן (נבו 29.10.2017); הזנפרנץ, פס' 17). וכפי שנפסק בהקשר אחר: " דעת לנבון נקל, כי בית משפט של פירוק, שנכנס לפני ולפנים לתוך פרשת חדלות הפירעון, וידיו היו בשפיר ובשליה, בקי ברזי הנשיה וההסדר, ואילו בית משפט חדש ייאלץ להשקיע זמן שיפוטי רב ויקר בלימוד הנושא ..." (ע"א 1091/15 ראובן רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited , פס' מח (נבו 13.07.2016)‏‏). בנוסף, בירור הטענות בהליך מקוצר עשוי דווקא להיטיב עם הצד הטוען כנגד הנאמן, תוך מתן אפשרות לקבלת סעד בהליך מזורז וחסכון בעלויות משפטיות.
ברם, משעסקינן בבקשה לניהול תובענה ייצוגית, הרי שביישום המבחנים שנקבעו בהלכת פליצ'ה, המסקנה היא שיש להתיר למבקשים לנהל את ההליך המבוקש על ידם מחוץ לבית משפט זה, ומעצם כך שההליך שניהולו מתבקש הוא בקשה לאישור תובענה ייצוגית שאיננו מתאים ואיננו יכול להעשות בגדרה של בקשה למתן הוראות.
תובענה ייצוגית היא מטיבה פלטפורמה ייחודית אשר נועדה לאפשר מימוש של זכות תביעה אישית באותם המקרים אשר בהם אין ליחיד כדאיות או יכולת להגישה (ראה ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, פס' 23-21 (נבו 4.12.2011)). ניהול התובענה הייצוגית כפוף לפרוצדורה הקבועה בהוראות חוק תובענות ייצוגיות, אשר נועדה להתמודד עם האתגרים האינהרנטיים הכרוכים בניהול תובענה זו. בין היתר, כפופה התובענה להליך מקדמי של אישור התובענה בידי בית המשפט הדן בה, לחובות פרסום שונות ולתנאים ייחודים אחרים.
משכך, ברי כי לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית בפני בית המשפט של חדלות פירעון, בגדר בקשה למתן הוראות. גם אם בית המשפט של חדלות פירעון מוסמך, מבחינה עקרונית, להורות על הסעד הנתבע בגדר התובענה הייצוגית, הרי שפסיחה על השלבים הדיוניים הקבועים בהליך עשויה, ואף צפויה, להביא לקיפוחם של חברי הקבוצה הכלולים בתביעה וגורמים נוספים. זאת, תוך ניגוד גמור לתכליותיו של חוק תובענות ייצוגיות וחשיבותו הציבורית הרבה של הליך זה, במיוחד בתביעות צרכניות (ראה ע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ, פס' 13 לדברי השופט עמית (נבו 12.13.2014)).
הנה כי כן, התנאי הראשון שנקבע בענין פליצ'יה- בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו- אינו מתקיים כאן. כך גם לא מתקיים התנאי השלישי שנקבע בענין פליצ'יה, לפיו על בית המשפט לוודא כי אין בניהול ההליך בדרך מקוצרת כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעלי הדין. לבסוף, הסוגיה הטעונה הכרעה בתובענה הייצוגית במקרה דנן כלל אינה נוגעת לדיני חדלות פירעון אלא לדיני תעופה ודינים צרכניים ואין כל סיבה או טעם שבית המשפט של חדלות הפירעון הוא שיכריע בה.
לשם חידוד הדברים, לא נעלם מעיניי כי בתי המשפט של חדלות פירעון נטו בעבר שלא להיעתר לבקשות מצד נושים לניהול תובענות ייצוגיות נגד חברה שבפירוק (ראה פר"ק (ת"א) 5937-10-13 חבס השקעות (1960) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 6 וההפניות שם (נבו 19.01.2014); ברק ירקוני ואלעד מן "תובענה והצבעה ייצוגית בהליכי חדלות פירעון" משפטים מ"ו, עמ' 885, 889-890 (2018 – תשע"ח).
אלא מאי? בכל אותם מקרים מדובר היה בתביעות ייצוגיות בגין חובות בני תביעה, קרי, חובות עבר. במילים אחרות, ניהול התובענה הייצוגית התבקש חלף הגשת תביעת חוב לבעל תפקיד, תוך סטייה מעקרון השוויון ביחס לנושים אחרים. בענייננו, נקודת הייחוס שונה, שכן כאמור המבקשים ויתר חברי הקבוצה אינם נושי עבר של החברה. אשר למבקשים, אין לנאמן סמכות להכריע בתביעתם משום שהם אינם נושי עבר, כך שאין חלופה ממשית לניהול התובענה הייצוגית, למעט הדרך של הגשת בקשה למתן הוראות שכאמור אינה ישימה. כך, בנסיבות אלו, הטענה בדבר הכבדה על קופת ההליך לנוכח הצורך להתגונן במסגרת התובענה הייצוגית אינה יכולה לעמוד, שהרי משמעותה שלילת יומם של המבקשים וחברי הקבוצה כולה, בבית המשפט.
ולבסוף, יש ליתן את הדעת גם לכך שכאשר מדובר בניהול תובענה ייצוגית נגד חברה בגין חוב עבר, הרי שנכפה על בעל התפקיד להתגונן בשל פועלה של החברה קודם למינויו, תחת הנהלתה הקודמת ומבלי שלבעל התפקיד ישנה אחריות לכך, וגם לא ידיעה ממשית של העובדות. לא כך הוא הדבר כאשר עילת התביעה מאוחרת למינויו של בעל התפקיד ומתייחסת למחדלים נטענים שהתקיימו עת עמד הוא בנעלי החברה.
משהגעתי למסקנתי זו, איני נדרש לדון בטענות הנוגעות לתובענה הייצוגית ולניהולה לגופן. האכסניה המתאימה לבירור טענות אלו היא בית המשפט הדן בתובענה הייצוגית, ובמסגרת הליך אישור התובענה מכוח הוראות סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות.
אציין כי הכונס הרשמי עמד על כך בעמדתו כי הבחינה המקדמית שנדרש בית משפט זה לעשות בעת מתן האישור לניהול ההליך צרה ושונה מהבחינה המקדמית שנדרש בית המשפט הדן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לערוך. טענה עקרונית זו מקובלת עליי. דא עקא, בהמשך טיעונו לא הקפיד הכונס הרשמי על אותה הפרדה וטען אגב הדיון הנוכחי לגופה של המחלוקת מושא בקשת אישור התובענה הייצוגית. כך למשל, טען הכונס הרשמי בין היתר כי יש לראות בהשבת כספם של המבקשים משום "הודעת חדילה". הדיון בהיבטים אלו חורג מהמסגרת הנוכחית ומהווה משום התערבות בשיקוליו של בית המשפט הדן בתובענה הייצוגית. יש בכך כדי לרוקן מתוכנה את אותה הבחנה עקרונית בין מתחם סמכותו של בית משפט זה אל מול מתחם סמכותו של בית המשפט הדן בתובענה הייצוגית.
אשר על כן, הריני נעתר לבקשה ומתיר למבקשים להוסיף ולנהל את הליך התובענה הייצוגית כמבוקש (ומבלי לחוות כל דעה באשר לסיכויי ההצלחה של הליך זה).
קיומה של הפרדה בין הנאמן לבין החברה
הסוגיה הנוספת אליה יש להידרש היא שאלת ההבחנה בין קופת החברה לבין קופת הנאמן המקומי. קרי, האם יש מקום להגביל את המבקשים כך שלא יהיו רשאים בכל מקרה לנהל את תביעתם נגד הנאמן, ובמידה שיזכו, לא יוכלו לגבות את פסק דינם מקופת ההליך. הכונס הרשמי אף הוסיף וטען כי יש מקום לערוך הפרדה כללית בין רוכשי כרטיסים מאת החברה במישרין או מאת סוכני נסיעות זרים, לבין מי שרכש כרטיסי טיסה מסוכני נסיעות ישראלים (מקומיים).
דין טענות המשיבים בעניין זה להידחות במלואן.
כפי שציין הכונס הרשמי בעצמו, עסקינן בישות משפטית אחת ויחידה והיא החברה. פעילותה של החברה בישראל (וככל הנראה גם במקומות נוספים בעולם) נעשתה על ידי החברה במישרין ולא באמצעות חברות בת או תאגידים אחרים. לפיכך, מבחינה משפטית כללית, אין תוקף להבחנה שעורך הנאמן בין "אליטליה ישראל", לבין "אליטליה קפריסין" או "אליטליה העולמית". לכן, גם אם במערך הפנימי שבחברה קיימת חלוקה תפעולית בין זירות גיאוגרפיות שונות, כפי שניתן לצפות מחברה שפעילותה חובקת עולם, אין לכך נפקות במישור היחסים שבין החברה לבין צדדים אחרים.
אשר על כן, יריבתם של המבקשים היא החברה. זהותה כבעלת דין אינה מושפעת מקיומם של נאמנים או בעלי תפקיד אחרים על פני הגלובוס, ובהתאם לעקרון האישיות המשפטית אשר עמדתי עליו לעיל. התובענה הייצוגית אינה נגד זרוע או יחידה כזו או אחרת של החברה ואין כל בסיס משפטי לגידור פנימי של החברה באופן הזה. לו רצתה החברה ליצור הפרדה פנימית שרירה, היה עליה לשקול את מבנה התאגדותה מראש ולנהל חלק מפעילותה באמצעות חברות נפרדות וייעודיות.
אם כן, יש לדחות את טענת הנאמן כי המבקשים "שמרו על עמימות" בכך שלא הבהירו אם התובענה הייצוגית היא נגד החברה או נגד הנאמן. בפריזמת התובענה הייצוגית, מראש אין נפקות מעשית להבחנה הנטענת בין הנאמן לבין החברה. הנאמן והחברה חד המה. ממה נפשך מי אחראי לעוול הנטען על ידי המבקשים: הנאמן בישראל, הנהלת החברה בחו"ל, או אולי גורם אחר בחברה שמקום מושבו במדינה שלישית. הכתובת היא אותה כתובת. כך או כך או כך, מדובר באותו בעל דין.
ויובהר, שאלה נפרדת היא האם בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בתובענה הייצוגית. כך גם תתעורר השאלה האם עומדת למבקשים עילת תובענה אישית לאחר שכבר קיבלו החזר כספי (הגם שרק לאחר הגשת התובענה הייצוגית). ברם, ההכרעה בשאלות אלו נתונה כל כולה לבית המשפט הדן בתובענה הייצוגית, אשר ידון ויכריע בהן כחוכמתו במסגרת ניהול ההליך בפניו.
מעבר לכך, ממילא לא השתכנעתי בדבר קיומה של הפרדה בין החברה לנאמן, גם בפן המעשי.
יוזכר כי בשעתו הוגשה לבית משפט זה בקשה מאת אחת מנושות החברה, להורות לנאמן להותיר את ההכנסות המתקבלות בידיו בגין פעילות החברה בארץ בקופת ההליך המקומית. הנאמן התנגד לכך ועמד על המשך העברת הכספים למנהלים המיוחדים באיטליה. בית המשפט, מפי המותב הקודם, קיבל את עמדת הנאמן (ראה החלטה מיום 01.05.2018). עוד אציין כי הליך ההבראה נפתח לבקשתה של החברה, והנאמן מונה לבקשתה. עד כה לא ניכרו מחלוקות או פערי אינטרסים בין החברה, אשר מיוצגת בהליך על ידי עורך דין נפרד, לבין הנאמן.
הנה כי כן, הגם שהגורם האמון על פעילות החברה בארץ הוא הנאמן, אשר משמש ידו הארוכה של בית המשפט, ניכר כי בפועל קיימת סימביוזה הדוקה בין הנאמן לבין המנהלים המיוחדים של החברה, ולא ניתק הקשר, ובמובנים מסוימים - גם הכפיפות, בין הנהלת החברה לשלוחה הישראלית. ראה לעניין זה את טענות החברה אשר הובאו בהחלטה מיום 01.05.2018 (עמ' 3, שורות 3-5).
לנוכח האמור, אין לקבל את טענת הנאמן לפיה על המבקשים "להתמודד עם אליטליה העולמית" ובשים לב להימצאותה בהקפאת הליכים בהתאם לדין החל שם. הלא מראש פנתה החברה לבית משפט ישראלי בבקשה למתן צו הקפאת הליכים "מקומי", על מנת שנושיה לא יוכלו לנהל נגדה הליכים בישראל ולבצע גביה מהכספים והנכסים המצויים בישראל.
לאמור, הנחת היסוד הייתה כי צו הקפאת ההליכים שניתן באיטליה אינו חל כברירת מחדל גם ביחס להליכים המנוהלים בישראל. משכך, מקום שהתרתי את ניהול התובענה הייצוגית, כיצד ניתן לומר כי על המבקשים יהא להתמודד עם "אליטליה העולמית" באיטליה? אתמהה. הרי אם כך הדבר, כלל לא היה צורך מראש במתן צו הקפאת הליכים בישראל.
אשר על כן, מקום שהתרתי את ניהול התובענה הייצוגית, הרי שבמישור היחסים שבין המבקשים לבין החברה, מעמדה של החברה הוא ככל נתבע אחר. אין מניעה לניהול התובענה הייצוגית, אשר נובעת מפעילותה של החברה במסגרת הליך ההבראה, ואין מקום לגזור מראש על המבקשים מיהו הגורם שמולו הם יידרשו להתמודד בסוף היום.
זאת ועוד. ככלל, כאשר מורה בית המשפט על מינויו של בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון, הרי שמינויו נעשה ביחס ועל זכויותיו של גוף מוגדר: אדם, חברה, עמותה וכיו"ב – ולכל זכויותיו. משכך, מקום שננקט הליך כלשהו נגד הגוף חדל הפירעון, אין עוררין כי בעל התפקיד הוא הגורם הבלעדי הבא בנעליו.
בענייננו, האנומליה של ההליך מתבטאת גם בכך שהנאמן לא מונה כבעל תפקיד לכל זכויותיה של החברה. בית המשפט הקנה לו סמכות מצומצמת: "סמכות לפעול בשם החברה בארץ" (ראה החלטה מיום 28.06.2017, עמ' 4, שורות 1-5). על כן, מקום שמתנהלת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה בישראל, אין מניעה כי הנאמן יתגונן מפניה בנעלי החברה.
יחד עם זאת, הנאמן טוען כי בנסיבותיהם של המבקשים, הכרטיסים נרכשו מסוכן נסיעות זר, בעוד שאחריותו היא אך ורק על הסוכנים המקומיים. כאמור לעיל, אין בטענה זו כדי להגביל את המבקשים מלהוסיף ולנהל את ההליך נגד החברה, אך אין מניעה כי החברה תיוצג בתובענה הייצוגית במישרין, ולא על ידי הנאמן, אם יבחר בכך. יוזכר שוב כי גם בהליך דנן החברה פועלת כבעל דין עצמאי לצד הנאמן. גם הפרדה זו אינה חפה מקשיים אולם תקצר היריעה מלדון בכך.
יודגש עם זאת כי בכל מקרה, אין מקום להגביל את המבקשים מראש בכל הקשור לגביית פסק הדין שיינתן לטובתם, אם יינתן.
אפילו היה בסיס להכיר באותה הפרדה עקרונית נטענת בין כספים שנגבו על ידי הנאמן לבין קופת "אליטליה העולמית", הרי שממילא בנסיבות המקרה הנאמן מעביר את הכנסותיו לקופת החברה, כפי שהובהר לעיל. משכך, אם המשיבים נכונים להכיר בזכותם של המבקשים כלפי "אליטליה העולמית" מדוע יש למנוע מהם גישה לכספים העתידים להשתלם לה רק משום שהם מצויים כיום בקופה נפרדת של הנאמן? הדבר דומה במידת מה לזוכה האוחז בפסק דין אשר מטיל עיקול על כספים שזכאי החייב (החברה כאן) לקבל מצד שלישי (הנאמן כאן). זאת ועוד. הכספים שגבה הנאמן לקופת ההליך הם כספי ההפעלה של החברה. החיוב שיוטל, אם יוטל, לטובת המבקשים, הוא בגדר הוצאות הפעלה של החברה. מדוע איפוא למנוע מהמבקשים להפרע מכספים אלה?
למעלה מן הצורך, אעיר כי גם לו הייתה מחליטה החברה לייחד את הכספים הנגבים בישראל לפעילותה בישראל, ואפילו לחלוקתם לנושיה, ספק אם היה מקום לשלול מראש את אפשרותם של המבקשים להיפרע מקופת ההליך. מדובר כאמור באותה ישות משפטית. לו יינתן פסק דין לטובת המבקשים, הרי שבראי דיני ההבראה, החיוב כלפיהם הוא במעמד של הוצאות הליך. צו ההקפאה אמנם מונע נקיטת הליכי גבייה פרטניים, אך דרכם של המבקשים לעתור לבית המשפט בבקשה לביצוע התשלום – תהא פתוחה. השווה גם לעניין עיריית ת"א, שם התיר בית המשפט העליון למערערת לפנות לבית המשפט של פשיטת רגל בבקשה לגביית חובה מנכסי החייב, אף שחובה אינו בר תביעה.
סיכום
סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה מתקבלת.
החברה תישא בהוצאות המבקשים בסך כולל של 10,000 ₪.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ד' אלול תשפ"א, 12 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.