הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פר"ק 30593-09-19

בעניין: חוק החברות, תשנ"ט-1999
פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983

ובעניין: התיאטרון הלאומי הבימה בע"מ (חל"צ) (בעיכוב הליכים)
החברה
ובעניין: עו"ד דורית לוי ורו"ח חן ברדיצ'ב
הנאמנים הזמניים
ובעניין: מדינת ישראל משרד האוצר – החשב הכללי
ע"י ב"כ עו"ד עמי עבר-הדני
המדינה
ובעניין: 358 עובדי החברה
ע"י ב"כ עו"ד גלילה הורנשטיין ו/או אלון הורנשטיין
עובדי החברה
ובעניין: 1. עזבון נעמי שמר ז"ל ו-6 אח'
ע"י ב"כ עו"ד הלל סומר ואח'
2. רון פינקוביץ' ו-30 ואח'
ע"י ב"כ עו"ד דרור דוד נחום
3. פאוור דיאלינג בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גבריאל ספרן ואח'
4. שלומי קוריאט ואח'
ע"י ב"כ עו"ד עמית הורוביץ'
5. בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אורי גאון ואח'
5. תיאטרון עירוני חיפה בע"מ (חל"צ)
ע"י ב"כ עו"ד שלמה כרוב ואח'
הנושים
ובעניין: עיריית תל-אביב – יפו
ע"י ב"כ עו"ד רותם בהרב
עיריית תל-אביב
ובעניין: רשם ההקדשות -רשות התאגידים
ע"י ב"כ עו"ד אפרת מקדסי כהן ואח'
רשם ההקדשות

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי
הכנ"ר

פסק דין
כללי
לפניי בקשת הנאמנים לנכסי חברת "התיאטרון הלאומי הבימה בע"מ" (להלן: "החברה"), עו"ד דורית לוי טילר ורו"ח חן ברדיצ'ב (להלן: "הנאמנים"), לאישור הסדר נושים, המותנה בתנאי מתלה כפי שיפורט להלן, וזאת אגב פירוק החברה, לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק" או "חוק החברות"). כבר בראשית פסק הדין אציין כי תיאטרון הבימה הוא אחד מנכסי צאן הברזל וסמליה התרבותיים של מדינת ישראל.
רקע
כעולה מהפרק הפותח בהצעת הסדר הנושים, תיאטרון הבימה פועל ברציפות מאז הקמתו באופן רשמי במוסקבה בשנת 1917. החל משנת 1928, לאחר שחברי התיאטרון הגיעו לנמל יפו, התיאטרון פועל בארץ. עוד משנת 1945 בית הבימה בתל אביב משמש את התיאטרון. בשנת 1958 הכריזה ממשלת ישראל על הבימה כעל התיאטרון הלאומי של ישראל.
כפי שפורט בהרחבה בהחלטות קודמות שיצאו תחת ידי, החברה הינה חברה לתועלת הציבור (חל"צ) האמונה על הפעלת תיאטרון הבימה (להלן: "התיאטרון" או "הבימה") החל משנת 2013. החברה הוקמה לפי כתב הקדש שאושר על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליכי חדלות פירעון קודמים שנוהלו בעניין התיאטרון (רע"א 9420/04 הנאמן הציבורי נ' יעקב אגמון (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.1.2005)), כאשר מניות החברה מוחזקות על ידי מספר בעלי מניות וחברי הדירקטוריון שלה ממונים בעקיפין על ידי המדינה.
כעולה מן הדברים לעיל, אין זו הפעם הראשונה שהתיאטרון נקלע לקשיים ומשברים כלכליים. בעבר נדרש התיאטרון לנקוט במאמצי התייעלות, תכנית הבראה, סיוע משפטי והסדר שיפוטי. אולם משאלו לא צלחו והתיאטרון לא נחלץ מקשייו, החליטה הממשלה להקים ועדה שתדון במעמד התיאטרון. במסגרת המלצות הוועדה, הוסכם על מתווה להסדר שכולל תמיכה בתיאטרון, מעבר לתמיכות השוטפות, בכפוף לכך שהמדינה תקבל בנאמנות את המניות שמחזיקה החברה בחברת "בניין הבימה בע"מ", אשר חוכרת את בניין התיאטרון בתל אביב, כמו גם הכנה וביצוע של תכנית הבראה נוספת ומינוי חשב מלווה מטעם המדינה.
לדאבוני, גם בפעולות אלו לא היה כדי לשנות ממצבו הפיננסי הירוד של התיאטרון, ואף אם החברה נהנתה מרווח תפעולי בשנים האחרונות, הוא היה שולי ביותר, ולא היה בו כדי לפרוע את חובות העבר בסכומי עתק של החברה. נוכח האמור, הוגשה בקשה לפירוק החברה על ידי אחת מנושיה, ובצדה צו לפירוק זמני. בהחלטתי בדבר הבקשה לפירוק זמני מיום 25.11.19, הגעתי לידי המסקנה הבאה:
"ממכלול המסמכים שהוגשו, והטיעונים שנשמעו שוכנעתי שהבימה היא חברה "מדממת", חדלת פירעון הן מהבחינה המאזנית והן מהבחינה התזרימית. חובותיה נאמדים בעשרות מיליוני שקלים, מעל 75 מיליון ₪ לעמדת המדינה על יסוד נתוני התיאטרון כמות שנמסרו לה על ידי החברה, ולמצער 45 מיליון ₪ כעמדת החברה עצמה, כאשר היא מצוייה בגירעונות כבדים. לכן, גם אם החברה נמצאת לגישתה בגבול רווחיות תפעולית, אין ביכולתה לשרת את חובותיה, השוטפים והרחוקים וזאת גם בהינתן משאביה המועטים. החברה לא שילמה שכר עבודה למאות עובדים, לחלקם מאז חודש ספטמבר האחרון, לרבות ניכויים והפרשות; היא חייבת כספים לבנקים, למדינה, לספקים, לנותני שירותים ופיזרה שיקים שאין להם כיסוי".
על רקע האמור, ובין היתר בשל מעמדה הציבורי המיוחד של הבימה, מצאתי לנכון שלא להורות על פירוק זמני של החברה, אלא העדפתי לבחור בייזום הסדר נושים לחברה על מנת לקדם את הבראתה תוך מתן מענה להתחייבויותיה לנושיה, לרבות בגין חובות העבר באמצעות נאמנים שמונו על ידי. מעת מינויים, הנאמנים, אשר הבינו את כובד האחריות ההיסטורית המוטלת על כתפיהם, שינסו מותניהם ועשו לילות כימים למול הגורמים השונים כדי שהמסך לא יירד על הבימה. את פירות מאמציהם, הוא הסדר הנושים המוצע, הגישו הנאמנים לבית המשפט לשם אישורו.
הסדר הנושים המוצע
ביום 13.9.20 הוגשה לאישור בית המשפט הצעת הסדר הפשרה המעודכנת בין החברה לבין נושיה (להלן: "ההצעה" או "הצעת ההסדר"). ההצעה כאמור לעיל וכמפורט בבקשת הנאמנים מיום 23.8.20, מותנית בתנאי מתלה כפול: הראשון של חתימת הסכם בין המדינה לבין עיריית תל-אביב – יפו (להלן: "העיריה") בדבר המשך הפעלה ומימון של התיאטרון, שיינתן לו תוקף של החלטה; והשני, הסכם בין הנאמנים, בשם החברה, לבין העיריה, לפיו בין היתר יועברו כלל נכסי החברה ופעילותה לתאגיד חדש בשליטת העיריה, במצבם כמות שהוא (As Is) ובמקומם היכן שהוא (Where is) לשם המשך הפעלת התיאטרון (להלן: "התנאי המתלה").
לאחר חלק כללי המתאר את השתלשלות האירועים, הצעת ההסדר מפרטת את מצבת חובות החברה, המבוססת בשלב זה על הערכה בלבד והיא כפופה להכרעות חלוטות בתביעות החוב.
ואלו חובות החברה: 12 מיליון ש"ח נשייה מובטחת כלפי הנושה המובטח, "בנק לאומי לישראל בע"מ" (להלן: "בנק לאומי"); סך של כ-21.5 מיליון ש"ח לנושים בדין קדימה, לרבות עובדים וקופות גמל; סך של כ-65 מיליון ש"ח לנושים בדין רגיל, ובכלל כך תביעת חוב שהוגשה בידי המדינה בסך של כ-30 מיליון ש"ח. לאלה יש להוסיף הוצאות פירוק של לפחות 13 מיליון ש"ח שהמדינה הזרימה לחברה במהלך תקופת הקפאת ההליכים, הקודמות לכל סדרי הנשייה וכמות שגם הוסכם עם המדינה ואושר טרם העברת הכספים האמורים.
אלו נכסי החברה: כאמור בהחלטתי מיום 25.11.19, לחברה נכסים נזילים בסך של כ-4 מיליון ש"ח בלבד ואין בידיה רכוש משמעותי. כלומר, היקף הנכסים הינו זעום ביותר, ביחס לחובות.
לפי הצעת ההסדר, להלן המקורות שיש בהם כדי לשרת את ההסדר: פעילות החברה, קרי, המשך הפעלת התיאטרון, באמצעותה ניתן יהיה להעביר לקופת הנושים, מדי שנה, סכום שיהווה שיעור של 1.5% ממחזור פעילותה השנתי הכולל, המוערך בכמיליון ש"ח לשנה, וזאת לתקופה של 10 שנים; תמורת תביעות נגד צדדים שלישיים ככל שתקבלנה נגד נושאי משרה ובעלי תפקידים בחברה שעניינן חבות אישית למצבה של החברה, זאת לאחר ביצוע חקירות ובדיקות נדרשות ובכפוף לתוצאותיהן; עודף מהפעלת התיאטרון בתקופת הניהול על ידי הנאמנים, העומד על כ-1.5 מיליון ש"ח; תשלום מהמדינה בסך 4.2 מיליון ש"ח בגין תמיכה במפעלים במצוקה.
לאחר פירוט מצבה הפיננסי של החברה בצל הצעת ההסדר, מפורטים עקרונות ההצעה, שעיקרם: פעילות החברה תועבר לתאגיד חדש בבעלות העיריה שיהא נקי מחובות עבר, למעט ההתחייבויות שבהצעת ההסדר; לאחר השלמת התחייבויות ההסדר, החברה תחוסל; בנק לאומי יהיה זכאי לנשייה מובטחת בסך של 1.2 מיליון ש"ח, ויתרת החוב כלפיו בסך 10.8 מיליון ש"ח תהא במעמד של נשייה בדין רגיל; תביעות החוב של העובדים ישולמו בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), והם יהיו נושים לפי דין לגבי הסכומים שמעבר לתקרה שבחוק זה; הנושים בדין קדימה, למעט עובדי החברה, שחובם נאמד בכ-18.5 מיליון ש"ח, יסווגו במעמד של נושים בדין רגיל; החוב למדינה בסך כ-30 מיליון ש"ח יהיה במעמד חוב נדחה; בכפוף לאישור ההסדר וקיום תנאיו ובכפוף לכך שהמדינה תמחל על חובות החברה כלפיה, יינתן הפטר למדינה באופן בלתי חוזר בגין כל זכות, עילה, תביעה או טענה כלפי המדינה בכל עניין הקשור לתיאטרון הבימה.
ההצבעה על הצעת ההסדר
ביום 17.4.20 כינסו הנאמנים, בהתאם להחלטתי, אסיפות נושים מקוונות לצורך מתן הסברים ומענה לשאלות וכן הצבעות על ההסדר. לאחר ההצבעה בוצעו מספר שינויים בהצעת ההסדר, ובעקבות זאת ולאחר דיון במעמד הצדדים, הוריתי לנאמנים להעמיד בפני הנושים את ההצעה המעודכנת תוך שיתאפשר בידם לשקול מחדש את אופן הצבעתם. הנושים הגישו את טפסי ההצבעה העדכניים עד ליום 10.9.20. עם הגשת ההתנגדויות, ובהתאם לטענות שעלו מחלקן, נדרשו הנאמנים להתאים את אופן חישוב ההצבעות כמתחייב מההתנגדויות.
יצוין כי בהתאם לדוח הנאמנים לקראת הדיון, הושג רוב מניין לאישור ההסדר באסיפת הנושים בדין קדימה ובדין רגיל אך לא הושג רוב ערך כנדרש בחוק בכל אחת מהאספות האמורות. הנאמנים טענו כי על בית המשפט לאשר את ההסדר חרף העדר רוב הערך הדרוש כסמכותו לפי סעיף 350יג לחוק החברות ואילו הנושים המתנגדים טענו לעומתם שאין מקום לאשרו משלל טעמים וכמפורט בהמשך פסק הדין.
ביום 21.10.20 התקיים דיון במעמד הצדדים שלגביו אתייחס בהמשך הדברים. בהחלטתי בתום הדיון, הצעתי לנושים אשר הביעו התנגדות להצעת ההסדר (להלן: "הנושים המתנגדים"), לשקול מחדש את עמדתם ולהודיע על כך לבית המשפט עד ליום 22.10.20, וזאת בהינתן שעל פני הדברים דומה היה שהחלופה האחרת, של דחיית ההסדר, משמעותה פירוק החברה ופגיעה בוודאות קרובה בגובה הפירעון של הנושים, לרבות הנושים המתנגדים. בהמשך, חלק מהנושים המתנגדים שינו את עמדתם והסירו את התנגדויותיהם להצעה. בהתאם לעדכון שהגישו הנאמנים לאחר מכן, מצבת ההצבעות לקבלת ההסדר הינה כדלהלן:
המדינה תומכת בהצעת ההסדר;
הנושה המובטח, בנק לאומי, תומך בהצעת ההסדר;
נושים בדין קדימה – מניין: תמיכה של 92.1%, ערך: תמיכה של 69.3%.
נושים בדין רגיל –מניין: תמיכה 87.7%, ערך: תמיכה של 76.9%.
לפי סעיף 350(ט) לחוק, הסדר בין החברה לבין נושיה יחייב את כלל חברי קבוצת סוג של נושים אם תמכו בו רוב המחזיק בלמעלה משלושה רבעים מסך הנשייה (סך הערך) של אותה קבוצה. בענייננו, תנאי לאישור ההסדר הוא אישורו ברוב הדרוש על ידי הנושים מכל קבוצת סוג (ראו: סיפא של סעיף א' להצעה), ועל כן בהינתן הצבעת הנושים בדין קדימה, שבה לא הושג רוב ערך, הצעת ההסדר אינה מאושרת כלל. עם זאת, בית המשפט רשאי לאשר הצעת הסדר גם אם לא הושג הרוב הדרוש באחת האסיפות ובכפוף לקיום התנאים הקבועים בסעיף 350יג לחוק, וכך למעשה התבקש בית המשפט להורות.
אסקור בקצרה את טעמי ההתנגדויות.
ההתנגדויות להצעת ההסדר
להצעת ההסדר הוגשו מספר התנגדויות מטעם הנושים הבאים: "תיאטרון עירוני חיפה בע"מ" (להלן: "תיאטרון חיפה"); עזבון נעמי שמר ו-6 אח'; רון פינקוביץ ו-30 אח', "פאוור דיאלינג בע"מ", שהיא מבקשת הפירוק (להלן: "פאוור דיאלינג"); שלומי קוריאט; רמי ורד ו-2 אח' (להלן: "רמי ורד ואח'"); ומיכל עדר (מיקי קם). יצוין כי בדיון שהתקיים ביום 21.10.20, מיכל עדר משכה את התנגדותה, ובו ביום לאחר הדיון הודיעו תיאטרון חיפה, פאוור דיאלינג, שלומי קוריאט ורמי ורד ואח', כי הם מסירים את התנגדותם. יובהר כי שינויים אלה בעמדת הנושים כבר באו לידי ביטוי בנתונים המפורטים דלעיל, וכמפורט בהודעת הנאמנים מיום 25.10.20.
עיקרי ההתנגדויות הם כדלקמן:
אחריות המדינה; נטען כי המדינה צריכה לשלם לנושים ולתמוך בתיאטרון שכן הקולר למצב שבו הוא נתון רובץ לפתחה והיה תחת חסותה, וכי הנאמנים אפילו לא ניסו לקדם הסדר מול הממשלה החדשה; המדינה היא האחראית למצב הכלכלי של התיאטרון ויש לקיים בירור מעמיק של אשר ארע, ובמידת הצורך להגיש לאחר מכן תביעה נגד המדינה בשל אחריותה כאמור; המדינה מקבלת פטור מתביעות למרות שהיא בעלת מניות, וכאמור בסעיף 350יג(א)(2)(ג) לחוק, אין להעניק דבר לבעל מניות אם הנושים לא מקבלים 100% מנשייתם.
החלת סעיף 350יג לחוק החברות; נטען כי סעיף זה אינו חל שכן הוא בוטל בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"); כי גם אם הסעיף חל, תנאי להחלתו הוא הגשת הערכת שווי שהוכנה בידי מומחה, לפיה הפשרה או ההסדר הוגנים וצודקים ביחס לכל סוג שלא הסכים להן, זאת לפי סעיף 350יג(א)(2) לחוק, ואילו ההסדר מבוסס על השערות; כי לא הוכח שאין מנוס מפירוק החברה ולא הוכח שהתמורה שיקבלו הנושים אינה נמוכה מערכה בסכום שאותו היו מקבלים בפירוק החברה, כנדרש לפי סעיף 350יג(א)(2)(א), זאת בהינתן היתכנותה של תביעה נגד המדינה; גם אם הסעיף חל, הצליחו להגיע ליותר מ-50% בגלל הצבעת גורמים בעלי אינטרסים זרים, הם המדינה וארגון שח"ם (ארגון השחקנים בישראל); גם אם ההסדר חל, לבית המשפט סמכות שלא לאשר הסדר מטעמים שונים; ההסדר גובש מבלי שהתייעצו עם הנושים.
סיווג הנושים והצבעתם; נטען שהעובדים מופיעים גם בקבוצת דין קדימה וגם בקבוצת דין רגיל והחלוקה בין השניים לא ברורה; העובדים היו צריכים להיות מסווגים בנפרד כי יש להם אינטרס ייחודי, וכי חלק ניכר מהחוב כלפיהם ישולם על ידי הביטוח הלאומי ולכן אין הצדקה לראותם כנושים בדין רגיל; סיווג השחקנים שונה לצורך ההצבעה, כך שמנושים בדין קדימה הפכו הם לנושים בדין רגיל, מבלי שקוזז הסכום שיקבלו מהביטוח הלאומי. ככל שהבנתי משגת, הטענה היא כי משקל הצבעתם של השחקנים מתוך הנושים בדין רגיל היה גבוה מדי; אין פירוט שמי מדויק של הצבעת העובדים וההצבעה בשם חלק מהם נעשתה באופן קולקטיבי ללא ידיעתם; ארגון שח"ם, המייצג שחקנים, קיבל טובות הנאה משמעותיות לאחרונה במסגרת הסכם קיבוצי מיום 3.6.20, ולכן הוא מצוי בניגוד עניינים, כך שיש לפסול את הצבעתו; בנק לאומי היה צריך להיות מסווג בנפרד מהנושים בדין רגיל כי הוא נושה מובטח.
הסדר חריג; נטען כי ההסדר חורג באופן קיצוני מהסדרים אחרים בתחום, ונכון היה לפרוש את ההסדר לתקופה קצרה יותר, של 4-3 שנים בלבד.
כן נטען שהעיריה מקבלת לידיה את כל נכסי הבימה, כולל הקניין הרוחני ותפאורות שצוירו בידי נחום גוטמן, מבלי לדרוש שהעיריה תשלם ולו מקצת מהחובות לנושים, אולם פאוור דיאלינג, אשר העלתה טענה זו, הסירה את התנגדותה כאמור.
עמדת הנאמנים
הנאמנים השיבו לטענות שנטענו בהתנגדויות, ואעמוד על תשובתם בקצירת האומר.
אשר לאחריות המדינה; הנאמנים טוענים כי "הצעת" הנושים המתנגדים להמשיך במשא ומתן עם המדינה היא דמיונית ולא מעשית, וכי דווקא המשך ניהול ההליך עלול להביא לביטול ההישגים שכבר הושגו למול המדינה, בהינתן המשבר הבריאותי של התפרצות נגיף הקורונה. כן סבורים הנאמנים כי אין תשתית עובדתית או ממשית לקיומה של עילת תביעה נגד המדינה, לא כל שכן תביעה שסיכוייה טובים באופן המצדיק את דחיית הסדר הנושים. הצעת ההסדר הינה פרי התנהלות נחושה למול המדינה. לכן, לשיטתם, עדיפה הוודאות שבהסדר על פני פירוק ללא הסדר תוך הישענות על הגשת תביעה עתידית.
אשר להחלת סעיף 350יג לחוק; תחילה טוענים הנאמנים כי הסעיף חל משום שעסקינן בחברה לתועלת הציבור, וחוק החברות נותר כבסיס הנורמטיבי להליכי חדלות פירעון של חברות לטובת הציבור, כאשר חוק חדלות פירעון אינו חל. לעניין דרישת חוות הדעת של מומחה, טוענים הנאמנים כי גם כך לא מדובר בעסק בעל ערך כלכלי, אולם מנגד ניצב אינטרס ציבורי כבד משקל לאישור ההסדר. הנאמנים טוענים כי אם לא יאושר הסדר הנושים, החברה תפורק, והוצאות הפירוק שהמדינה העבירה לרשותה בתקופת ההליך, בסך של כ-13 מיליון ש"ח, יידרשו לשוב לאוצר המדינה גם על יסוד ההסכמות בין הצדדים בתחילת הדרך, כמו גם כספים המגיעים לחברה לא יועברו לקופתה, הם הכספים מהקרן למפעלים במצוקה. בנוסף, הנושים שהיו מוכנים לשנות את מעמד נשייתם, המדינה ובנק לאומי, יחזרו בהם ויידרשו לקבלה במלואה, כך שהנושים האחרים יקבלו הרבה פחות מהחובות כלפיהם. כן מציינים הנאמנים כי ניהול התיאטרון במצב של הקפאת הליכים, באופן שהביא לעודף בקופה, אינו מייצג את ניהולו בימים רגילים.
אשר לסיווג הנושים והצבעתם; הנאמנים ביצעו שקלול מחדש והגישו אותו לבית המשפט עובר לדיון, כך שטענות המתנגדים בדבר הסיווגים השונים, לרבות הצבעת הנושים באמצעות באי-כוחם, נלקחו בחשבון, אולם אלו לא הביאו לשינוי מהותי. בנוסף, לטענת הנאמנים, לצורך ההצבעות של הנושים בדין הקדימה הוכרו רק סכומי הנשייה העולים על תקרת גמלת המוסד לביטוח לאומי. עוד טוענים הנאמנים כי לא הובא נימוק בעל משקל לכינוס אסיפה נפרדת לעובדים או לבנק לאומי, והטענה הינה טענה בעלמא, כמו גם שלא הוגש תצהיר בדבר ניגוד העניינים הנטען, במיוחד לאחר שבנק לאומי ויתר על חלק מנשייתו באופן המייצר זהות אינטרסים בינו לבין יתר הנושים בדין רגיל. לעניין הטענות בדבר ניגוד העניינים של ארגון שח"ם, אלו לטענתם תיאוריות קונספירציה, כאשר במציאות מדובר בהסכמי עבר שלא הותנו בדבר.
עמדות הכנ"ר ורשם ההקדשות
הכנ"ר הגיש את עמדתו, אליה הצטרף רשם ההקדשות, שהינו הרגולטור הממונה על ההתאגדויות שעליהן מנויה החברה. הכנ"ר ציין כי ההסדר לא הונח בפני הנושים כלאחר יד והוא פרי עבודתם הממושכת של הנאמנים, אשר ביקשו להביא לפתרון הסוגיות המורכבות שהתעוררו במסגרת ההליך, בין היתר בנושאי תקצוב התיאטרון. לעמדת הכנ"ר, "הגם שניתן להבין לליבם של הנושים, בשים לב לאחוז הדיבידנד הצפוי להתקבל, לא נראה כי במצב הדברים הנוכחי קיימת אלטרנטיבה טובה יותר". בנוסף, הכנ"ר תמך בניתוח הנאמנים, לפיו אין בסיס או תוחלת לתביעה נגד המדינה בנסיבות אלו. על כן, הכנ"ר סבור שאישור ההסדר הוא הפתרון המיטבי בנסיבות דנן.
הדיון במעמד הצדדים
בדיון ביום 21.10.20, ובו נכחו גם נציגי עיריית תל-אביב – יפו שאמורה לפי הצעת ההסדר לקלוט ולהפעיל את התיאטרון כקבוע בהצעת ההסדר וככל שזה יאושר בכפוף לתנאי המתלה. הצדדים חידדו והוסיפו במהלך הדיון על טענותיהם שבכתב והשיבו לשאלות בית המשפט. על כן אתייחס לעיקר הטענות שלא קיבלו ביטוי דלעיל ושל בעלי דין שהתנגדותם נותרה על כנה.
הנאמנים הדגישו כי לעמדת המדינה היא לא הבעלים של הבימה, ולכן היא לא סבורה שיש עליה חובה לנהוג בתיאטרון מנהג בעלים. לשיטתם, גם לא הוצגה בהתנגדויות עילה כלשהי שעליה ניתן לבסס תביעה אפשרית נגד המדינה. כן נטען שהמדינה לא תעביר כספים, לרבות תמיכות, ככל שתוגש נגדה תביעה מה שלא יאפשר את הפעלת התיאטרון עד להכרעה בתביעה. בנוסף, הנאמנים טוענים כי העובדה שהם לא הפסידו כסף בתקופת ניהולם את הבימה וכי נצבר עודף בקופתה נעוצה במשבר התפשטות נגיף הקורונה, שכתוצאה ממנו אין הם נדרשים לשלם משכורות, להשקיע כספים בהפקות חדשות, לשלם דמי שכירות הנגזרים וכיוצא בזאת.
עו"ד סומר, ב"כ עזבון נעמי שמר ואח', טען כי העודף בקופת הבימה אינו רק בשל משבר התפשטות נגיף הקורונה. בנוסף טען כי המדינה מחויבת בתשלום תמיכות לפי החוק, גם אם היא נתבעת בהליך משפטי. לשיטתו, בהינתן שהתיאטרון אינו מפסיד כסף בתקופה זו, אין דחיפות באישור ההסדר וניתן לערוך בדיקה רצינית בשיתוף הנושים של שווי התביעה נגד המדינה ושל נכסים נוספים של התיאטרון, כמו ציור פרי מכחולו של הצייר ראובן רובין, שלדבריו שוויו ניכר.
הנאמנים השיבו לטענות עו"ד סומר וטענו כי הציור האמור הוערך בכ-100,000 דולר בלבד; כי למרות שהבימה נהנית ממוניטין מצוין, הם לא הצליחו להמיר את המוניטין לכסף; וכי נדרשת השקעה כספית מרובה להמשך הפעלת התיאטרון, ובין היתר לשם היערכות להפקות חדשות, חידוש הציוד, שיפוץ המבנה שאינו שייך לחברה ועוד.
עו"ד נחום, ב"כ רון פינקוביץ' ואח', הצטרף אף הוא לטענה כי יש לבדוק את עילות התביעה נגד המדינה, וכי הוא סבור שאלו קיימות כמו גם האפשרות לתביעת המדינה כצד ג'. כן טוען הוא כי ישנם תיאטראות פרטיים רווחיים בישראל, ועל כן הוא דוחה את הטענה כי מדובר בעסק לא רווחי.
עו"ד הורנשטיין, ב"כ 358 שחקנים התומכים בהסדר, טענה כי מרשיה מייחלים לשוב ולעבוד, והם אינם רוצים להמשיך לקבל דמי אבטלה ולהימצא בחל"ת, ולכן ביקשה לאשר בדחיפות את ההסדר.
ב"כ הנושה המובטח בנק לאומי, עו"ד גאון, טען כי לשיטתו מכל הנושים של הבימה, למי שיש עילת תביעה נגד המדינה זה בנק לאומי, אולם במכלול השיקולים, הסכים הבנק לאשר את ההסדר, בין היתר בהינתן משך ההליך המשפטי הצפוי עם הגשת התביעה ובצד לשיקולים נוספים. ב"כ הבנק הדגיש כי לנוכח שעבודים לטובתו שניתנו בין היתר כנגד מימון משכורות בעבר, אזי אם לא יאושר ההסדר, יהיה הבנק זכאי לקבל את כל רכוש החברה, ככל שקיים, לפני הנושים האחרים, עד גובה הנשייה של הבנק, ונראה שלא תיוותר יתרה לחלוקה לנושים האחרים.
ב"כ המדינה השיב לטענות הנושים המתנגדים באשר לחבות המדינה לשאת בכל חובות התיאטרון וטען שאין לטענה כל תשתית עובדתית ומשפטית. כך, העובדה שכינויה של הבימה כ"תיאטרון הלאומי" אינה מחייבת הטלת אחריות על המדינה. כן נטען כי התיאטרון הוא הקדש, שהינו גוף פרטי ואינו גוף של המדינה. יתרה מכך, לטענת המדינה מדובר בגוף נתמך ולא בגוף מתוקצב, דבר המקשה על עמדת הנושים המתנגדים באשר לחובת המדינה לפרוע את חובות החברה. עוד נטען שהמדינה אינה נדרשת לפקח אחר התיאטרון ואף ראוי שלא תעשה כן. נציג החשב הכללי במשרד האוצר שנכח בדיון הבהיר שאין מקום מבחינת המדינה לתרומה נוספת מעבר לאלו שניתנו במסגרת הצעת ההסדר. ב"כ המדינה עוד הדגיש שככל שההסדר לא יאושר, תעמוד המדינה על כל זכויותיה על פי דין ותעשה הכל על מנת לקבל את כל הנשייה המגיעה לה, לרבות חוב העבר וכן הכספים שניתנו במהלך תקופת הקפאת ההליכים.
הנאמנים הבהירו בסוף הדיון כי ככל שלא יאושר ההסדר, התיאטרון יגיע לפירוק ומבלי שתימשך פעילותו, כך שאף אחד מהנושים בדין רגיל לא יזכה לקבל דבר, לא כל שכן, לא תהיה אפשרות להעסיק את העובדים ולקבל שירות מהספקים הרבים לפעילות העתידית של התאטרון, שתתאפשר רק אם יאושר ההסדר.
אציין כי בדיון הבהירה באת-כוח עיריית תל-אביב – יפו, עו"ד בהרב, את התרומה של העיריה ליישום ההסדר והשקעתה בכך שהיא נוטלת על עצמה התחייבות כספית שאין רווחיות בצידה, וזאת כעולה גם מדוח כלכלי שבידיה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהצעת ההסדר, בדברי ב"כ הצדדים בדיון וכן בהלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי יש לדחות את התנגדויות הנושים המתנגדים ולהורות על אישור ההסדר, על מנת לאפשר את הבראת התיאטרון והמשך פעילותו ובין היתר לשם שמירה על הגחלת התרבותית העברית.

תשתית נורמטיבית
הבימה הינה חברה לתועלת הציבור. סעיף 376(1) לחוק חדלות פירעון קובע כי על חברה לתועלת הציבור, כמו גם על עמותה, ימשיכו לחול הסדרי הפירוק שחלו בעניינן, בין היתר, לפי החלק התשיעי לחוק החברות (סעיפים 343 עד 366 לחוק החברות), זאת עד לחמש שנים מיום התחילה של חוק חדלות פירעון, שתחילתו ביום 15.9.19. על כן, נצעד בדרכו של חוק החברות בעניין דנן.
סעיף 350(ט) לחוק מסדיר את התנאים לאישור פשרה או הסדר של חברה המצויה בחדלות פירעון עם נושיה. הסעיף קובע את שיעור המניין החוקי לאישור הצעה בעניינה של החברה בקרב נושיה ובעלי מניותיה כדלקמן:
"(ט) אם בכל אסיפת סוג שכונסה לפי סעיף קטן (א) הסכימו לפשרה או להסדר רוב מספרם של המשתתפים בהצבעה למעט הנמנעים שבידם יחד שלושה רבעים של הערך המיוצג בהצבעה, ובית המשפט אישר את הפשרה או ההסדר, הרי הם מחייבים את החברה ואת כל הנושים או בעלי המניות או הסוג שבהם, לפי הענין, ואם היא בפירוק - את המפרק וכל משתתף".

במילים אחרות, הצעה לפשרה או להסדר בחברה שנקלעה לקשיים כלכליים תהא בעלת תוקף מחייב כלפי החברה והנושים מסוג מסוים אם באסיפת אותו סוג הסכימו רוב המשתתפים להצעה, ואם בידי אותו רוב לפחות 75% מהערך המיוצג בהצבעה, קרי מתוך סך החובות או הון המניות בהתאם לאסיפה. פשרה או הסדר כאמור מחייבים גם את אישור בית המשפט להצעה.
ככלל, בית המשפט אינו נוהג לכפות הסדר על הנושים בניגוד לרצונם שעה שלא הושג הרוב הדרוש כקבוע בסעיף 350(ט) לחוק (ראו: דברי כב' השופטת אלשיך בפש"ר 1048/02 מדרשת רופין להשכלה גבוהה נ' המרכז האקדמי רופין עמותה רשומה בפסקה 17 (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.9.02) וכן דברי כב' השופטת לושי-עבודי בפר"ק (ת"א) 44247-06-17 סוהו אילת השקעות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי תל-אביב, פסקה 60 (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.10.18) (להלן: "עניין סוהו"); וכמות שציינתי לא אחת ובין השאר במסגרת פר"ק (ת"א) 23117-06-16 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.9.18)). עם זאת, בית המשפט רשאי לאשר הצעה לפשרה או להסדר בחברה, אף אם זו לא אושרה בקרב כל אספות הנושים או בעלי המניות, בתנאים מצטבעים שעיקר מטרתם היא שמירה על זכויות הנושים כולם. סמכות זו מוקנית לבית המשפט לפי סעיף 350יג לחוק, אשר מורנו כדלקמן:
"(א) על אף הוראות סעיף 350(ט), פשרה או הסדר שמטרתם הבראת החברה יחייבו את החברה ואת כל הנושים או את בעלי המניות או הסוג שבהם, ואם היא בפירוק – את המפרק וכל משתתף, גם אם לא התקבלה הסכמה כאמור באותו סעיף בכל אסיפות הסוג, ובלבד שמתקיימים שניים אלה:
(1) יותר ממחצית מסך כל הערך המיוצג בהצבעות בכל אסיפות הסוג יחד, הסכימו להצעה;
(2) בית המשפט אישר את הפשרה או ההסדר לאחר ששוכנע, בין השאר וככל הנדרש, על יסוד הערכת שווי החברה שהגיש מומחה מטעמו או מטעם הצדדים הנוגעים לעניין, כי הפשרה או ההסדר הוגנים וצודקים ביחס לכל סוג שלא הסכים להם ובכלל זה כי מתקיים המפורט להלן:
(א) אם לא יאושרו הפשרה או ההסדר לא יהיה מנוס מפירוק החברה והתמורה שהוצעה לסוג שלא הסכים לפשרה או להסדר אינה נמוכה בערכה מהסכום שאותו סוג היה מקבל בפירוק החברה;
(ב) לגבי אסיפת סוג של נושים מובטחים שלא הסכימו לפשרה או להסדר – נקבע לגבי כל אחד מהנושים כאמור כי ישולמו לו באופן מיידי ערך החוב המובטח או תשלומים דחויים בשווי ערך החוב המובטח, ונקבעו דרכים להבטחת פירעון התשלומים האמורים או כי הוא יקבל נכס בשווי ערך החוב המובטח; בפסקה זו, "ערך החוב המובטח" – סכום החוב המובטח בנכס המשועבד במועד אישור הפשרה או ההסדר על ידי בית המשפט, בניכוי ההוצאות שהוצאו בשמירת הנכס או במימושו;
(ג) לגבי כל אסיפת סוג של נושים שלא הסכימו לפשרה או להסדר – הם מקבלים תמורה השווה למלוא סכום החוב שאושר להם, בתשלום מיידי, בתשלומים דחויים, בקבלת ניירות ערך או בכל דרך אחרת או שבעלי המניות לא מקבלים תמורה כלשהי ולא נותר בידיהם נכס כלשהו בשל היותם בעלי מניות.
(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכות בית המשפט שלא לאשר פשרה או הסדר שמטרתם הבראת החברה, גם אם מתקיים בהם האמור באותו סעיף קטן, מטעמים אחרים, ורשאי בית המשפט להביא במסגרת שיקוליו, בין השאר, עניינים שאינם נוגעים לנושי החברה, ובכלל זה עניינים הנוגעים לעובדי החברה או לציבור.
(ג) בית המשפט לא יאשר פשרה או הסדר שמטרתם הבראת החברה אם שוכנע כי תמורה שהוצעה לנושה שלא הסכים לפשרה או להסדר נמוכה בערכה מהסכום שאותו נושה היה מקבל בפירוק החברה, גם אם אסיפת הסוג שעמה נמנה הנושה הסכימה לפשרה או להסדר."
משמע, סעיף 350יג לחוק קובע מספר תנאים מצטברים שבהתקיימותם רשאי בית המשפט לאשר פשרה או הסדר על אף שלא אושר ברוב הנדרש של הנושים, והם: האחד, יותר ממחצית מסך כל הערך המיוצג בהצבעות בכל אספות הסוג יחד הסכימו להצעה; השני, שבית המשפט שוכנע, ככל הנדרש על יסוד הערכת שווי החברה, כי הפשרה או ההסדר הוגנים וצודקים ביחס לכל סוג שלא הסכים להם; השלישי, כי החלופה לאי אישור ההסדר היא פירוק וחלופה זו לא תיטיב יותר עם הנושים המתנגדים; והרביעי, ככל שהנושים שלא הסכימו להסדר אינם מקבלים את מלוא חובם, בעלי המניות אינם מקבלים תמורה כלשהי ולא נותר בידיהם נכס כלשהו בשל היותם בעלי מניות (ראו והשוו: דברי כב' השופט מינץ בפר"ק (י-ם) 14554-02-14 הסתדרות מדיצינית הדסה (חל"צ) בהקפאת הליכים נ' Hadassah Women's Organization of America Inc, בפסקה 24 (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.5.2014) (להלן: "עניין הדסה") ובפר"ק (י-ם) 35902-10-15 רבקה וינברג נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים (פורסם במאגרים המשפטיים, 9.10.16); עניין סוהו, בפסקה 61).
מן הכלל אל הפרט
לפניי מונח עתידו של תיאטרון הבימה, המכונה בפי כל "התיאטרון הלאומי".
אין זה סוד, שמוסדות אמנות ותרבות מתקשים לפעול ברווחיות ללא תמיכה ממשלתית או סיוע בדמות תרומות, ולרוב אלה הינם תנאי לקיומו של המוסד (ראו: עמדת משרד החינוך, התרבות והספורט, כשמו דאז, בבג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות, פ"ד נא(4) 259, 281 (1997); עע"מ 9662/16 התיאטרון הלאומי הבימה בע"מ נ' עיריית תל אביב – יפו, בפסקאות 22 ו-24 (פורסם במאגרים המשפטיים, (‏26.9.2019)). האמור הינו בבחינת קל וחומר כאשר עסקינן במוסדות תרבות ציבוריים, אשר פעילותם אינה פועל יוצא של שיקולים כלכליים צרים בלבד (ראו: ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התיאטרון", בפסקה 37 (פורסם במאגרים המשפטיים, 9.6.11)).
תיאטרון הבימה אינו שונה במובן זה. המדובר בחברה לתועלת הציבור שאינה רווחית ואף צוברת הפסדים תפעוליים באופן קבוע בגובה מיליוני ש"ח, ויש קושי לראותה כעסק בעל תוחלת כלכלית. על כך עמדו הנאמנים עוד בתחילת ההליך; כך גם הבהירה באת-כוחה של עיריית תל-אביב – יפו בדיון מיום 21.10.20, על יסוד בדיקות שערכה בנושא. לעניין זה אפנה לדבריו של מר אבי קטקו, מנהל לשכת התאגידים בעיריה, אשר אמר בדיון מיום 21.10.20:
"כפי שאמר רו"ח ברדיצ'ב, [אחד הנאמנים –א.א.] זה [רכישת הבימה – א.א.] זכות להפסיד. אנחנו קונים בהפסד. יש לנו בדיקה כלכלית כחלק מהמתווה הכללי שאומרת, שהתיאטרון [...] בהיעדר קורונה, בשנה מייצגת, הוא מראש מפסיד סדר גודל של 6 מיליון ש"ח מדי שנה. בנוסף, נאמר שצריך לממן שיפוץ של הבניין, יש שם הערכה בין 15 ל-20 מיליון ש"ח שצריך לשפץ שם".
אם כן, זוהי נקודת המוצא לדיון שלהלן.
לא ניתן לשלול את עמדת הנושים לפיה טוב היה לו המדינה הייתה נושאת בזכות הנכבדה, גם אם יש בה מן ההכבדה, להמשך פעילותה במתכונת הקיימת של הבימה, כתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל. ברם, זוהי הפררוגטיבה של המדינה, ובהינתן בחירתה, אין בית משפט זה יכול לכפות עליה אחרת, ומשכך לא נותר אלא לפעול על פי האלטרנטיבות המשפטיות המעשיות הקיימות, ולמצוא את הדרך בה התיאטרון בכל זאת ימשיך את פועלו תוך הגנה מירבית, ככל הניתן בנסיבות העניין, על האינטרסים של הנושים.
אם כך, בפנינו שתי חלופות: אישור הצעת ההסדר או פירוק החברה ללא הסדר.
יובהר כבר בשלב זה, כי לא מצאתי שיש ממש בקיומה של "חלופה שלישית" המוצעת על ידי חלק מהנושים המתנגדים, לפיה ניתן לדחות את ההכרעה בין שתי החלופות האחרות לשם קבלת הערכת שווי של החברה, קבלת חוות דעת בדבר סיכויי התביעה נגד המדינה או פניה לקבלת הצעות מתחרות לרכישת זכויות החברה. מסקנתי זו מבוססת על מספר אדנים:
ראשית, "הקפאת" המצב הקיים לפרק זמן נוסף רק תגרום לדחייה נוספת של חידוש פעילות התיאטרון, לדחיית חזרתו של מקור הפרנסה של מאות עובדים, ספקים ונותני שירותים, ובדומה גם לצמצום שיעור התמלוגים להם זכאים בעלי הזכויות בקניין הרוחני שהבימה משתמשת בו. המדובר בשיקול חשוב שיש ליתן לו משקל, וזה אף מצא את ביטויו, גם אם בהקשר מעט שונה, בסיפת סעיף 350יג(ב) לחוק החברות;
שנית, מקובלת עלי טענת הנאמנים לפיה המשך ניהול ההליך עלול לבטל את ההישגים שכבר הושגו עד כה למול הגורמים השונים, לרבות המדינה, הנושה המובטח והעיריה, ובמיוחד לנוכח משבר נגיף הקורונה;
שלישית, ההליך מתנהל מזה כשנה, וחרף זאת, לא אותרו גורמים או גופים שונים שפנו לנאמנים או לבית המשפט לשם רכישת הזכויות בתיאטרון, ובכלל כך גם לא עיריית ירושלים אשר שמה הועלה בדיון כמציעה אפשרית לרכישת החברה. יתרה מכך, גם הנושים המתנגדים עצמם לא פנו, ולמצער לא הודיעו כי הם פנו, לגורמים שונים כדי לעניין אותם במכר, וגם לא פנו לנאמנים כדי שאלו יפנו לגופים אחרים, כך שאין מדובר באפשרות מציאותית והמתנה נוספת לא תסייע בדבר;
רביעית, על פי בדיקות שערכו הנאמנים, לחברה אין כאמור כמעט כל רכוש, כך שהמתנה להערכת שווי הינה חסרת תועלת, ובד בבד בצידה נזק נוסף לחלק נכבד מהנושים, וכמפורט להלן;
חמישית, המשך הליכי חדלות הפירעון משמעו העמסה נוספת של הוצאות פירוק על קופת הנשייה, הוצאות שלעת הזו המדינה נושאת בהם ואשר היא תהיה זכאית לקבלם אם ההסכם לא יאושר, באופן אשר יצמצם עוד יותר את היקף פירעון החובות כלפי הנושים כולם;
ששית, העובדים לא זכאים לתשלום כלשהו מהביטוח הלאומי עד אשר יינתן צו פירוק לחברה, בין אם בדרך של הסדר ובין אם לאו, כך שכל יום שחולף מלווה בפגיעה קשה באיתנות הכלכלית של ציבור העובדים מקרב הנושים.
מכל הטעמים האלו, על ההכרעה בין שתי החלופות להתבצע בהקדם האפשרי, ולא מצאתי שיש מקום או טעם להמתין עוד. על כן, יש לבחון את שתי החלופות, כאשר התנגדות להצעת ההסדר משמעותה חיסול החברה, וכמות שהובהר לנושים בדיון.
בחינת שתי החלופות מובילה למסקנה שחלופת אישור הצעת ההסדר עדיפה עשרות מונים על פני חלופת הפירוק. ובמה דברים אמורים?
ראשית, קיים ערך רב בניסיון למצות הליכי שיקום והבראה של תאגיד ולהעדיפם על פני פירוקה. ערך זה זכה למעמד מיוחד בחוק חדלות פירעון ובהלכה הפסוקה. כך, סעיף 1 לחוק חדלות פירעון שם כתכלית מרכזית את שיקומו הכלכלי של החייב, לצד התכלית של הגנה על האינטרסים של הנושים ותוך איזון בין השניים. עיון בהליכי החקיקה של חוק חדלות פירעון מלמד כי שיקום החייב הינו הערך המרכזי, ולא בכדי הוא מופיע ראשון בסדר רשימת תכליות החוק (ראו: דברי כב' השופט סולברג רע"א 4067/18 בנימין פיינשטיין נ' אופיר יצחק, בפסקה 19 (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.6.19) (להלן: "עניין פיינשטיין")), ועל כן יש לקרוא את החוק לאורו.
אכן, אין חולק כי חוק חדלות פירעון אינו חל בענייננו, ולעת הזו הוראותיו אינן באות במקום הוראות חוק החברות, אולם הלכה היא כי יש מקום שפירוש החקיקה הקיימת יושפע מן החקיקה החדשה. וכדברי כב' השופט סולברג, "משאמר המחוקק בבירור מהו ההסדר הראוי לחול עתה בנדון דידן, יש להתחשב בדבריו בבואנו לפרש את ההסדר החל לעת עתה" (עניין פיינשטיין, בפסקה 18; ראו גם דברי כב' השופט מינץ בע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז, בפסקה 47 (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.3.18)).
יתרה מכך, הלכה פסוקה היא עוד קודם לחוק חדלות פירעון כי יש ליתן העדפה לשיקום העסק, הלכה שמקורה בצדק ובהיגיון הכלכלי הרב שבדבר, הן לנושים והן למשק כולו (וראו למשל: ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 551-549 (2005) (להלן: "עניין זידאן")). ובלשון כב' השופט (כתוארו דאז) ג'ובראן בעניין זידאן האמור:
"ניתן לסכם את עדיפותו של הליך השיקום על פני הליך הפירוק תוך בחינתו משלוש נקודות מבט עיקריות: (1) מזווית הראייה של המשק הלאומי: בכך שארגון מחדש מוצלח יניב ניצול מוצלח יותר של משאבים קיימים, בכך שתישמר רמת התעסוקה במשק ותישמר התחרות; (2) מנקודת המבט של בעלי זכויות כלפי החברה: בכך שנמנעת מכירה כפויה של נכסי החברה אשר מורידה את ערכם באופן דרסטי, בכך שנמנעת ירידת ערכו של ציוד מיוחד, בכך שמנוצל המלאי הקיים, בכך שנמשכת באופן סדיר גביית החובות ושנשמר המוניטין; (3) שיקולי הנהלת החברה כערך כלכלי וכערך רגשי" (שם).
שנית, הנושים בדין קדימה, וכן הנושים בדין רגיל, יזכו לפירעון נמוך באופן משמעותי לפי החלופה של פירוק החברה מאשר זו של חלופת ההסדר. זאת בעיקר מן הטעם, כי לפי סדר הנשייה, קודם לתשלום לנושים בדין קדימה ובדין רגיל, מצויה המדינה כמי ששילמה את הוצאות הפירוק בסך של כ-13 מיליון ש"ח במסגרת הקפאת ההליכים, עליהם היא מוכנה לוותר רק אם תאושר הצעת ההסדר. בנוסף, בנק לאומי, שהינו נושה מובטח על סך של כ-12 מיליון ש"ח ואשר רובצים לטובתו שעבודים כנגד מימון משכורות בעבר, ואשר זכאי גם לכל סכום שיגיע לחברה ממבנה התיאטרון, מוכן להמיר את מרבית חובו לנשייה בדין רגיל, זאת בתנאי שהצעת ההסדר תאושר. משמעות הדברים הינה כי שני נושים אלו יהיו זכאים לקבל את כלל רכוש החברה, ככל שקיים, לפני הנושים האחרים, עד גובה נשייתם הנאמדת יחדיו בכ-25 מיליון ש"ח. מעבר לכך, גם הנאמנים זכאים לשכר טרחה. סכומים ניכרים אלו, הנאמדים בעשרות מיליוני ש"ח, ייגרעו באופן מיידי מהדיבידנד שלו יהיו זכאים יתר הנושים, בחברה שנכסיה מדולדלים ביותר, וכמות שפירטתי לעיל. בפועל, משמעות הדבר היא, כי לא יוותר כל נכס או כסף לחלוקה ליתר הנושים, ולמצער סכום זניח ביותר.
שלישית, המדינה הינה נושה בדין רגיל של חוב הנאמד בכ-30 מיליון ש"ח, סכום עתק שלא ניתן להתעלם ממנו ומהמשמעות שלו על שיעור החלוקה לנושים בדין רגיל, שהרי זה מהווה כמעט 50% מערך הנשייה בדין רגיל. המדינה מוכנה להדחות את סכום זה לנשייה במעמד נדחה, רק אם תאושר הצעת ההסדר. כלומר, גם אם בניגוד לראיות יוותר סכום כלשהו בקופה, לאחר חלוקת הכספים למדינה בגין הוצאות ההליך, לבנק לאומי כנושה המובטח, ומתן שכר טרחה לנאמנים עבור עבודתם המבורכת, ולאחר החלוקה לנושים בדין קדימה, משקלו היחסי של החוב כלפי המדינה יצמצם משמעותית את החוב כלפי יתר הנושים בדין רגיל, ובכך הם יינזקו קשות.
רביעית, פירוק התיאטרון ללא הסדר שיאפשר המשך פעילותו משמעו פגיעה חמורה בהכנסתם, במישרין ובעקיפין, של מאות רבות של עובדים, יוצרים, תסריטאים, שחקנים, מפיקים, במאים, ספקים, נותני שירותים, וכיוצא בזאת, המשוועים לשוב לעבודתם ולמקור פרנסתם, וכדברי עו"ד הורנשטיין בדיון. ודוק, דברים אלו נכוחים לא רק לטווח הקצר, אלא גם לטווח הארוך, שכן פירוק תיאטרון הבימה משמעו תיאטרון אחד פחות בישראל שניתן להעלות בו יצירות, קל וחומר תיאטרון משמעותי ובעל נפח פעילות רב. מדובר בשיקול כבד משקל שעל בית המשפט לקחתו בחשבון (עניין זידאן, שם; דברי כב' השופט עיילבוני בפר"ק (נצ') 59819-11-14 מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר (1993) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.2.15); וכן ראו גם ברוח זו את הוראת סעיף 86(ב) לחוק חדלות פירעון).
חמישית, מעבר לחשיבות שיקומו של כל עסק פלוני, כאשר מדובר במוסד בעל ערך ציבורי מיוחד ויוצא דופן, ישנה הצדקה לאשר הסדר המבטיח את המשך פעילותו, אף במחיר של פגיעה בזכויות הנושים, ככל שיש כזו, זאת כל עוד אין המדובר בפגיעה חמורה (עניין הדסה, בפסקה 28). דברים אלו יפים גם לעניין תיאטרון הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל, אשר כל עוד חיסולו אינו הכרחי, כבנסיבות דנן, קיים אינטרס ציבורי מובהק להימנע מפירוקו על מנת שהוא ימשיך להיות מנושאי הלפיד של התרבות הישראלית. דומה כי על אף החלטת המדינה שלא לקחת תחת חסותה את התיאטרון, ניתן להניח שגם היא רואה בהמשך פעילותו אינטרס ציבורי רם מעלה, וזאת לאור הסכמתה להדחות את חובה בסך של כ-30 מיליון ש"ח, לשאת בהוצאות הליך הפירוק בסך של כ-13 מיליון ש"ח, ולהעניק מענק בגובה של למעלה מ-4 מיליון ש"ח, כל אלו בתנאי שהבימה תצא לדרך חדשה ולא תמצא את גורלה בפירוק.
מטעמים אלו, סבורני כי קיים הצדק רב בקידום חלופת ההסדר על פני חלופת הפירוק.
ברם, על אף האמור, עיון בסכימת הצבעות הנושים בדבר אישור הצעת ההסדר מלמד כי ההצעה לא זכתה לתמיכה במניין הדרוש לפי סעיף 350(ט) לחוק החברות, קרי רוב של 75%, מהנושים לפי דין קדימה, ועל כן על פניו דין החברה פירוק.
בנסיבות אלו נשאלת השאלה, האם מתקיימים התנאים בסעיף 350יג לחוק החברות, המעניקים לבית המשפט את הסמכות להתערב בשיקול דעת הנושים להכריע באשר לגורל החברה, כפי שבית המשפט התבקש על ידי הנאמנים לעשות? סבורני כי התשובה לכך חיובית, ואבאר.
כאמור, על ארבעה תנאים עומד סעיף 350יג. אעמוד עליהם ועל תחולתם בענייננו, כסדרם.
התנאי הראשון: יותר ממחצית מסך כל הערך המיוצג בהצבעות בכל אספות הסוג יחד הסכימו להצעה; כאמור, ההצעה זכתה לתמיכת 69.3% מאסיפת הנושים בדין קדימה. על כן, על פניו, תנאי זה מתקיים.
לעניין זה, לא התעלמתי מטענת הנושים המתנגדים כי סיווג הנושים לשתי הקבוצות נעשה באופן לא ברור, כמו גם מהטענה שארגון שח"ם מצוי בניגוד עניינים המחייבת את פסילת הצבעתו. אין בידי לקבל את טענות אלו.
לעניין סיווג הנושים לשתי קבוצות, הטענה קיבלה מענה מספק מהנאמנים הן בכך שלאחר הגשת ההתנגדויות לבית המשפט, הם ביצעו חישוב מחדש של סיווג ההצבעות, לרבות מתן משקל בהצבעות הקולקטיביות רק עבור נושים שהוגש ייפוי הכוח מטעמם והן בהסבר שמקור הכפילות של סיווג חלק מהעובדים נעוץ בכך שלעניין שכרם עד התקרה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי הם מוכרים כנושים בדין רגיל, ואשר לסכום העולה על תקרה זו הם מסווגים כנושים בדין קדימה, כמקובל וכנהוג. כן מקובלת עלי הטענה כי לא ניתן טעם המצדיק סיווג העובדים או בנק לאומי בנפרד, הן בשל ההלכה לפיה אין להרבות במספר סוגי אסיפות סוג (ראו: ע"א 332/88 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י' נאמן במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ, פ"ד מד(1) 254, 261 (1990); החלטתי בפר"ק (ת"א) 1585-09 אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.8.10)), והן בהינתן שהבנק מוכן להמיר את החלק הארי מנשייתו לנשייה במעמד רגיל.
לעניין ארגון שח"ם, נטען כי המדובר בטעות טכנית בשיוך כתב ההצבעה לארגון שח"ם, כשבפועל היה עליו להיות משוייך לעו"ד הורנשטיין, ודי בכך כדי לדחות את הטענה. למעלה מן הצורך יצוין כי הסבר הנאמנים בדבר העובדה שההסכמים בין החברה לבין הארגון לא הותנו בהצבעת הארגון מניח את הדעת, במיוחד לנוכח העובדה שהטענה נטענה מבלי שהיא נתמכת בתצהיר.
בשל האמור, לא מצאתי ממש בטענות הנושים המתנגדים. בנוסף, יש לדחות הטענה כי ההצבעה נעשתה טרם הוכרעו תביעות החוב, שכן במקרים רבים גורלם של הסדרי נושים מוכרע על יסוד תביעות החוב, ולא על יסוד הכרעות החוב (ראו: דברי כב' השופט ברנר בחדל"ת (ת"א) 18763-01-20 עו"ד אביתר קרמר - נאמן לחברת בקעת התמר בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, בפסקה 20 (פורסם במאגרים המשפטיים, 8.9.20)).
זאת ועוד; בחוק חדלות פירעון קיים מנגנון דומה לזה הקבוע בסעיף 350יג, המקנה לבית המשפט סמכות לאשר פשרה או הסדר אף אם לא התקבלו ברוב הדרוש של הנושים. ודוק, חוק חדלות פירעון מקנה לבית המשפט סמכות רחבה עוד יותר, שכן נעדר ממנו בעיקר תנאי זה בו עסקינן כעת, של אישור על ידי מחצית מסך הערך (ראו: סעיפים 88-87 לחוק חדלות פירעון; עניין סוהו, בפסקה 63). כאמור בעניין פיינשטיין, בפירוש חקיקה קיימת ניתן ליתן משקל גם לחקיקה העתידית, שכן היא מהווה "גילוי דעת" של המחוקק לעניין עמדתו ההכרעה הרצויה בנסיבות מסוימות. לפיכך, גם אם אין להתעלם לחלוטין מתנאי זה, לנוכח ההוראות הקיימות המחייבות את בית המשפט, אין הצדקה להשקיע מאמצים ניכרים בבירור לעומק של הטענות בדבר סיווג הנושים, וניתן בנסיבות דנן לסמוך ידינו על שיקול דעתם של הנאמנים, במיוחד כשניתן מענה ענייני על ידם לטענות הנושים המתנגדים.
אם כן, התנאי הראשון מתקיים.
התנאי השני: בית המשפט שוכנע, ככל הנדרש על יסוד הערכת שווי החברה, כי הפשרה או ההסדר הוגנים וצודקים ביחס לכל סוג שלא הסכים להם;
תחילה יצוין, כי על אף טענות חלק מהנושים המתנגדים, לשון החוק אינה מחייבת הגשתה של הערכת שווי של מומחה כתנאי הכרחי לתחולתו של סעיף 350יג, וזאת לנוכח התיבה "ככל הנדרש". רוצה לומר, אם בית המשפט מוצא כי ניתן להתרשם ממצבה של החברה ומהשלכות הפשרה או ההסדר על החברה ועל הנושים גם מבלי להידרש להערכת שווי כאמור, רשאי הוא לעשות כן (וראו למשל: דברי כב' השופט ברנר בפר"ק (ת"א) 28472-04-16 לינום בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 32 (פורסם במאגרים המשפטיים, 6.11.16) (להלן: "עניין לינום"); דברי כב' השופטת טאובר בפר"ק (חיפה) 17165-05-19 ש. את ב. צ.א.ג בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 70 (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.8.19)). בענייננו, מצאתי כי מצבה הפיננסי הירוד של הבימה הוא כה מובהק, עד כי אין צורך להידרש להערכת שווי של מומחה, ובמיוחד בהינתן העובדה כי מדובר בחברה לתועלת הציבור הנעדרת נכסים משמעותיים ושקיים קושי אמתי על דרך הכלל לראות בתאגידים מסוג זה עסק רווחי.
לגופו של עניין, כמות שקבעתי לעיל, אלמלא ההצעה, הסיכוי כי הנושים בדין קדימה, כמו גם הנושים בדין רגיל, היו זוכים לקבל החזר כלשהו מהחובות כלפיהם, הינו מזערי. הודות להצעת ההסדר, שהינה פועל יוצא של עבודת הנאמנים, המדינה והנושה המובטח הסכימו לשנות את מעמד החובות כלפיהם, כולם או חלקם, ובכך, ורק בשל כך, עשויה להתאפשר חלוקה מסוימת ליתר הנושים. אין צודק והוגן מכך. אכן, ההצעה גורסת שנשיית הנושים בדין קדימה, למעט העובדים, תומר לנשייה בדין רגיל, ובכך לכאורה יש משום פגיעה בזכויותיהם. אולם, בהינתן החלופה, לפיה הנושים בדין קדימה ייהנו לכל היותר מדיבידנד זעום, אם בכלל, לאחר החלוקה של הוצאות הפירוק והחוב לנושה המובטח, אין ליתן משקל רב לפגיעה זו.
לנוכח האמור, גם התנאי השני מתקיים.
התנאי השלישי: החלופה לאי אישור ההסדר היא פירוק וחלופה זו לא תיטיב יותר עם הנושים המתנגדים;
כפי שקבעתי לעיל, אי אישור ההסדר משמעו חיסול התיאטרון, חד וחלק. החברה מצויה בחדלות פירעון מובהקת, ואם לא תאושר הצעת ההסדר, גורלה פירוק. לעניין זה אציין כי הדברים האמורים לעיל בדבר הצורך להידרש לחוות דעת מומחה, חלים גם על התנאי השלישי.
הנושים המתנגדים טוענים כי ניתן להימנע מפירוק החברה, ומפנים לעובדה שפעילות התיאטרון תחת שבט הנאמנים מותירה עודף בקופה. אין בידי לקבל טענה זו. הטענה כי הפעילות הינה רווחית היא אחיזת עיניים, על יסוד שלושה טעמים: ראשית, ניהול עסק תחת ההגנה של הקפאת הליכים אינו כניהול עסק ללא הגנה זו; שנית, המדינה נשאה בהוצאות הפירוק עד כה בסך של כ-13 מיליון ש"ח, כך שגם אם התיאטרון לכאורה אינו גרעוני בעת הזו, הוא חב חוב העולה על רווחיו, כך שלמעשה הוא בהכרח כן גרעוני; שלישית, התיאטרון נוהל בחודשים האחרונים תחת צל משבר התפשטות נגיף הקורונה, כך שהנאמנים לא נדרשו לשלם שכר לעובדים, לא נדרשו לשלם הוצאות שוטפות לספקים ולרשויות השונות, לא נדרשו להשקיע כספים בהפקת הצגות חדשות, וכל אלו מצטברים לכדי סכומים גבוהים עד מאוד. על כן, ניהול הנאמנים את הבימה אינו מייצג את ניהולו בימים כתיקונם, והוא אינו מעלה ואינו מוריד מן המסקנה כי הימנעות מאישור ההסדר תוביל בהכרח לפירוק החברה. מסקנה זו, כאמור, אף נתמכת בבדיקות הכלכליות שערכה העיריה.
אשר לשאלה האם חלופת הפירוק תיטיב עם הנושים המתנגדים, עמדתי על כך בהרחבה לעיל, והתשובה היא שלילית. בהצעת ההסדר גלום יתרון רב הן לנושים בדין קדימה והן לנושים בדין רגיל, כאשר עם פירוק החברה ככל הנראה לא היה נותרים כספים בקופה לשם חלוקתם לאותם נושים, זאת בהינתן החובות הראשונים בסדר הנשייה כלפי המדינה, בגין הוצאות הפירוק, בנק לאומי בהיותו הנושה המובטח, ושכר טרחת הנאמנים. על כן אין חולק שחלופת הפירוק תפגע עוד יותר בזכויות הנושים המתנגדים מאשר אישור הצעת ההסדר.
התנאי השלישי, אם כן, מתקיים.
התנאי הרביעי: ככל שהנושים שלא הסכימו להסדר אינם מקבלים את מלוא חובם, בעלי המניות אינם מקבלים תמורה כלשהי ולא נותר בידיהם נכס כלשהו בשל היותם בעלי מניות;
כאמור לעיל, עסקינן בחברה לתועלת הציבור, המנוהלת לפי כתב הקדש לטובת הציבור. על פי בקשת הפירוק, בעלי המניות הינם ארבעה אנשים פרטיים, והם בלבד (ראו: נספח 1 לבקשת הפירוק). ודוק; לא נטען על ידי מי מהנושים המתנגדים כי אותם גורמים פרטיים יהיו זכאים לתמורה כלשהי בשל פירוק החברה או כי נותר בידיהם נכס כלשהו בשל היותם בעלי מניות.
יתרה מכך, לפי סעיף 345כא לחוק החברות, בעלי מניות בחברות לתועלת הציבור לא יהיו זכאים לחלק בנכסי החברה עם פירוקה רק בשל היותם בעלי מניות, והדבר אף מהווה תנאי לפירוק חברה לתועלת הציבור בידי בית המשפט. על כן, גם אם נותרים בידי החברה נכסים כלשהם, אין לראותם כנכסים שיוקנו לבעלי המניות בשל היותם בעלי מניות, ועל כן מתקיים תנאי זה (ראו: עניין הדסה, בפסקה 26).
למען לא ייצא חסר יצוין, כי חלק מהנושים המתנגדים טענו שהמדינה היא היא בעלת המניות בחברה, וכי היא מקבלת תמורה במסגרת הצעת ההסדר בדמות ויתור על תביעות נגדה. ודוק; הטענה שהמדינה היא בעלת המניות בפועל לא נתמכה בכל ראיה, ולא הוכח אף בדרך של ראשית ראיה כי יש בדברים אלה ממש. די בכך כדי לדחות את טענה זו.
על כן, גם התנאי הרביעי מתקיים בנסיבות דנן.
לפיכך, לבית המשפט זה הסמכות להורות על אישור הצעת ההסדר, על אף שזו לא אושרה על ידי הנושים בדין קדימה ברוב הנדרש, זאת לפי סעיף 350יג לחוק.
בשל כלל הטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי אכן יש להפעיל הסמכות האמורה בחוק ולאשר את הצעת ההסדר. טעם נוסף למסקנתי זו הוא בכך שהפער בין הרוב הנדרש לרוב שהתקבל בפועל הינו זעום, של פחות מ-6% מהנושים בדין קדימה שהצביעו באסיפה.
עוד אבהיר, כי גם אם הצעת ההסדר לא הייתה מתקבלת ברוב הנדרש באסיפת הנושים בדין רגיל, והפער היה דומה בשיעורו לפער של אסיפת הנושים בדין קדימה, הייתי מוצא לנכון לאשר את ההסדר, ומן הטעמים האמורים. אולם, אינני נדרש לכך משעה שחלק מהנושים הסירו את התנגדותם להצעת ההסדר, דבר המצביע על הפנמת את החשיבות באישור הצעת ההסדר, ויפה שכך.
עם זאת, על מנת שהמלאכה תיעשה נאמנה, אבחן את יתר טענות הנושים המתנגדים.
הנושים המתנגדים לאישור ההסדר נשענים על מספר טיעונים, אשר בחינתם באופן מעמיק מובילה לכך שאין בהם כדי לשנות ממסקנתי ולהצדיק את הפגיעה שלא לצורך בנושים. כבר הכרעתי דלעיל באשר לחלק מטענות הנושים המתנגדים, וכעת אתייחס ליתר טענותיהם.
ההתנגדות המהותית ביותר מטעם הנושים, נסבה סביב האחריות הנטענת של המדינה לחדלות הפירעון של הבימה, ועל כך שיש מקום להגיש תביעה לחבות המדינה.
הנאמנים, המעורים ביותר בהשתלשלות האירועים שהובילו לקריסת הבימה, טוענים כי אין תשתית עובדתית או משפטית ממשית לקיומה של עילת תביעה נגד המדינה, או כזו שסיכוייה טובים. בדומה, גם הנושה המובטח, המחזיק לטענת בא כוחו באינטרס הרב ביותר להגיש תובענה נגד המדינה, מצא שבאיזון בין הדברים, אישור הצעת ההסדר עדיפה על פני תביעה שתימשך פרק זמן ממושך. מסקנה זו של הנאמנים ושל הנושה המובטח נתמכת גם מהראיות שהוגשו לפניי.
מבלי להיכנס לעומקם של דברים ומבלי לקבוע מסמרות, אפשרות התביעה נגד המדינה טומנת בחובה כשלים וקשיים, ובהם: עילת התביעה הינה בעייתית, שכן ברובה היא אינה נשענת על המישור המשפטי, ולמצער כזה לא הוצג בכתבי ההתנגדות. להשלמת התמונה יצוין שבדיון מיום 21.10.20 נדמה כי חלק נכבד מהיסוד המשפטי של התביעה מקורו בטענה שהבימה מכונה "התיאטרון הלאומי"; ההסדרים הקודמים, המהווים לשיטת הנושים המתנגדים מקור כל חטא, אושרו על ידי בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, וברי שקיים קושי לתקוף הסדרים אלה; התנהגות הצדדים לאורך השנים באה בעוכרם, קרי, העובדה שלא פעלו למול המדינה כדי לחייבה לפעול על פי אחריותה, הלכאורית, לייצוב מצבו הפיננסי של התיאטרון, ולמצער לא הוכח כי פעלו כאמור, תקשה בקבלת תביעתם; התיישנות, ובוודאי שיהוי ניכר. יתרה מכך, האגרה בגין התביעה, שנאמדת לכאורה בחובות בגובה של כ-68.5 מיליון ש"ח, הם חובות החברה בניכוי החוב כלפי המדינה, תעמוד על למעלה ממיליון וחצי ש"ח, לפני שכר טרחה והוצאות משפט, סכום שקופת הנושים לא תוכל לעמוד בו. זאת, כאשר אין כל ודאות כי הגשת התביעה משמעה זכייה בכל הסכום או בחלקו, ועל כן, כטענת הנאמנים, אין חולק שבנסיבות דנן עדיפה הוודאות שבהסדר על פני פירוק ללא הסדר.
בהינתן האמור, לא מצאתי שהגשת תביעה מהווה חלופה ריאלית שיש בה הצדקה לדחות את הסדר הנושים. כדרכו של בית המשפט של חדלות פירעון, עליו לערוך איזונים בין החלופות המעשיות הקיימות, כדי לאפשר ככל הניתן את המשך פעילותו של תאגיד; כך מתחייב מן החוק, מן ההלכה הפסוקה ומן השכל הישר. לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט (כתוארו דאז) דוד מינץ בפר"ק (י-ם) 5235/08 פש"ר (י-ם) 59344-01-12 נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 35 (פורסם במאגרים המשפטיים, 23.10.12). ובלשונו:
"בית המשפט ציין לא פעם כי שיקול זה בדבר יתרונה של "החלופה הריאלית" האחרת הוא שיקול משמעותי שיש לקחתו בחשבון לשם הבנת שיקולי הנושים כמו גם לשם ההכרעה באישור ההסדר. יש לבחון את הצעת ההסדר והיתרון המגיע במסגרתה לנושים לא אל מול מציאות אוטופית דמיונית של פירעון מלוא החובות, אלא אל מול החלופה הריאלית האחרת העומדת על הפרק, והיא שיעור הדיבידנד אשר ישיגו הנושים אם תקלע החברה לפירוק בהעדר הסדר. בבחינה שכזו ניתן, למשל, להצדיק סבירותו של דיבידנד נמוך, שעה שהחלופה האחרת תוביל לתוצאה של בליעת כל נכסי החברה בידי נושה מובטח אשר ערך חובו יעלה על ערך מימוש הנכסים בהליכי פירוק (פש"ר (ת"א) 1048/02 מדרשת רופין - מוסד להשכלה גבוהה נ' המרכז האקדמי רופין, 17.09.02)".
(ההדגשות שלי – א.א.)
דברים אלו נכונים ונכוחים על דרך הכלל, והם בבחינת קל וחומר עת עסקינן במוסד בעל ערך ציבורי מובהק ובעל תרומה מיוחדת לחברה הישראלית.
מעבר לכך, הניסיון מלמד שהגשת תביעה עתידית כטעם להתנגדות להסדר נושים היא טענה שיש לייחס לה משקל מופחת, בין היתר בשל הקושי בלעמוד על סיכויי התביעה, פרק הזמן הארוך של ניהולה שבמהלכו הנושים אינם זוכים לקבל כמעט דבר בגין נשייתם, והעובדה כי היא מחייבת הישענות על עלויות שאין להן מקור, והכל בבחינת שתי ציפורים על העץ (וראו: עניין לינום, בפסקה 28). לפיכך, יש לדחות טענה זו של הנושים המתנגדים.
עוד טוענים הנושים המתנגדים, כי ההסדר חורג באופן קיצוני מהסדרים אחרים בתחום ובאופן שהיה מקום לקצרו לתקופה של 4-3 שנים. דינה של טענה זו שנטענה בעלמא, ללא תימוכין וללא כל הסבר מדוע נדרש לפרסו לתקופה קצרה יותר, להידחות. כמו כן, ההשוואה לתיאטרות אחרים שהיו אף הם מצויים בחדלות פירעון ולגביהם נקבעה תקופה קצרה יותר, לא רק שלא הוכחה, אלא שהיא אינה רלוונטית בהינתן שכל הסדר נושים נתפר בהתאמה אישית למידותיה של החברה.
אם כן, וכאמור לעיל, מצאתי כי אין בטענות הנוספות של הנושים המתנגדים כדי להצדיק את דחיית הצעת ההסדר.
משכך, ולאחר שבחנתי את מלוא המידע והנתונים שהונחו לפניי, נדרשתי לרזי עולם התיאטרון בכלל ולהתנהלות תיאטרון הבימה בפרט, ובשוקלי את מכלול השיקולים והאיזון הראוי ביניהם, בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה; הגעתי לידי מסקנה שיש לדחות את טעמי ההתנגדות של הנושים המתנגדים, וכי יש לאשר את הצעת ההסדר כמבוקש מכוח סמכות בית משפט זה לפי סעיף 350יג לחוק החברות.
אני מתיר לנאמנים להמשיך ולפעול לשם קידום הצעת ההסדר למול הגורמים הנדרשים לשם כניסת ההסדר המוצע לתוקף.
אפילוג
אחרית, כמו ראשית; תיאטרון הבימה הוא אחד מנכסי צאן הברזל וסמליה התרבותיים של מדינת ישראל. מהקמתה הרשמית במסקווה בשנת 1917, דרך נמל יפו, ועד ימים אלו במשכנה הנוכחי, הבימה היוותה ומהווה מקור לשמירה על הגחלת התרבותית, במיוחד זו העברית, ובמה לקידום אומנות תיאטרלית על כל גווניה.
אתרע מזלו של התיאטרון, ומסיבות שונות, נקלע הוא פעם נוספת לחדלות פירעון. ומכאן, נדרש בית המשפט לדון בגורלו, לחסד או לשבט; ולא קלה היא המשימה. נדרשתי להציץ אל מעבר לפרגוד, אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, ועולם ומלואו נפרש לפניי: תחפושות, מחזות, אך גם חשבונות. ומבעד למספרים, הביטו אלי פניהם של מאות הנושים.
עם התקדמות השעון וההליך המשפטי, התקרב לו מועד החזרה הגנרלית ונגלה כי הדרכים שניתן לצעוד בהן הצטמצמו לכדי שתיים: הסדר מוסכם בין התיאטרון לנושיו או הכרזה כי התיאטרון סיים את חייו. ועתה, לאחר עיון מעמיק בטיעוני הצדדים והאזנה בקשב רב לדברי המייצגים, נדרש בית המשפט לערוך איזונים בין כלל הרצונות והאינטרסים השונים.
מסקנתי והכרעתי – זמנה של הבימה לא תם.
ודוק; יש לראות ברגע זה כנשף הבראשית של התיאטרון. ניתנת לו בזאת הזדמנות נוספת, וזרקור תשומת הלב הציבורי מופנה לעבר התיאטרון, ועליו להשכיל ולפעול בכל מאודו להרחיק מעליו את הדיבוק שדבק בו בשנים שחלפו, וחלף זאת לבנות לו יסודות יציבים שעל בסיסם יוכל הוא להמשיך ולמלא את ייעודו ותפקידיו החשובים.
אולם אל לו לתיאטרון לעמוד לבדו. על הנושים, כולם, להבין את גודל השעה וכובד האחריות, ולסייע בידי הבימה לצלוח במשימה. הצלחתו – הצלחתם. והצלחתם – הצלחת הציבור בישראל. כולי תקווה כי הבימה לא תבוא עוד בשערי בית המשפט של חדלות פירעון, לו יהי.
לעת הזו, ההצגה נמשכת.
"ושוב המסך עולה וניפתח
ושוב הבמה אור מוצפת
קול צחוק, ולו קל, מתוך הקהל
אזננו, כמו פרח קוטפת
קול בכי ודימעה מתוך הנשמה
כל רגע שאתם פה איתנו
הוא אושר קטן ופרס שניתן
על כי בלבבכם שוב נגענו

כי העולם כולו במה
בו גיבורים וחלשים
וזרקורים, מסך, קרשים
ועליזים ומיואשים
כן, העולם כולו במה
אך גם השחקנים הם אנשים.

...".
מתוך שירו של חיים חפר, "כל העולם במה"

סוף דבר
בהינתן כל האמור, אני מאשר את הצעת הסדר הנושים של "תיאטרון הלאומי הבימה בע"מ" מכוח סעיף 350יג לחוק החברות, תשנ"ט-1999.
ההתנגדויות נדחות.
הנאמנים יעדכנו את בית המשפט בדבר התקדמות באישור הצעת ההסדר, וזאת בתוך 30 ימים מיום ההחלטה.
לאור פרישתי, התיק יועבר לכב' ס"נ השופט ברנר.
ניתן והודע היום, י"א חשוון תשפ"א, 29 אוקטובר 2020, במעמד הצדדים