הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פר"ק 17727-03-17

בקשה מס' 10
לפני
כבוד ה שופטת חנה פלינר

החברה שבפירוק:

המבקש:
אורות הרצליה בתי מאפה בע"מ

עו"ד שלי נחום, המנהל המיוחד

נגד

המשיבים:

1. נונה שוט
ע"י ב"כ עו"ד אומר לובושיץ

2. כונס נכסים רשמי תל אביב

החלטה

לפני בקשה למתן הוראות (בקשה מס' 10) במסגרתה מתבקש ביהמ"ש לחייב את המשיבה (נונה שוט) לשלם לקופת הפירוק סך של 850,500 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה השווה לשווי החברה שבפירוק ביום 6.2.17, הוא המועד המכונה על ידי המנהל המיוחד "יום הברחת הפעילות לידי המשיבה" (יכונה להלן: "יום הברחת הפעילות").

רקע נדרש

ביום 8.3.17 הוגשה בקשה למתן צו פירוק כנגד החברה, ובצידה בקשה למינוי מפרק זמני. הבקשה הוגשה ע"י שני נושים, אברהם לוין ואול. ל בע"מ, והתבססה על טענה של הפרת הסכם פשרה להחזר הלוואה על סך של 260,000 ₪. בבקשה למינוי מפרק זמני נאמר בין היתר כי החברה מנהלת סניף של "מאפה נאמן" בכתובתה הרשומה, וכי נודע למבקשי הפירוק כי אביו של מנהל החברה (גלעד שוט) "העביר את הכנסות החברה לעוסק מורשה, וכן כי "נערך מו"מ בין אביו של בעל החברה לבין צד ג' למכירת החברה לצד שלישי תוך העלמת הכנסותיה".

ביום 8.3.17 נתן כב' הנשיא אורנשטיין צו איסור דיספוזיציה על נכסי החברה והבקשה הועברה לתגובת החברה והמשיבה. המשיבה הגישה התנגדות לבקשה למינוי מפרק זמני. במסגרת התנגדות זו טענה המשיבה כי בשנת 2011 בקשו בניה, מר גלעד שוט (בן חורג, להלן "גלעד") ומר גיל אלון (להלן: "גיל"), להקים עסק בתחום בתי המאפה כזכיינים של "מאפה נאמן" (להלן: "הרשת"). לטענת המשיבה, לאור היכרות מוקדמת שלה עם בעלי הרשת הסכימו הם ליתן למשיבה זיכיון להפעלת סניף של הרשת בעיר הרצליה עבור חברה שתוקם ע"י בניה. המשיבה מדגישה כי ביום 29.3.11 נחתם הסכם שכירות בין הרשת לבין בעלי הנכס ברח סוקולוב 14 בהרצליה במסגרתו נקבעו תנאי השכירות (להלן: "הסכם השכירות"). אין מחלוקת שהמשיבה ערבה להסכם השכירות. כמו כן אין מחלוקת שבאותו מועד (29.3.2011) חתמה המשיבה על הסכם זיכיון עם הרשת.

ביום 4.4.2011 נרשמה החברה שבפירוק ברשם החברות; אין חולק לעובדה שהעסק הופעל כאמור על ידי החברה, בניהולו של גלעד; העסק נקלע לקשיים (לטענת המשיבה גלעד הסתבך בשוק האפור) וצבר חובות; ביום 6.2.2017 נטלה המשיבה את הפעילות בחברה והחלה להפעילה תחת מספר עוסק מורשה שבבעלותה, תוך שהכספים הועברו לכיסה.

לאור התפתחות זו הוגשה כאמור בקשת הפירוק והבקשה למינוי מפרק זמני. ביום 19.3.2017 התקיים דיון בבקשה הזמנית, במסגרתה הוצהר כי המשיבה תמשיך לנהל את העסק. ביום 21.5.2017 התקיים דיון בבקשת הפירוק ובהעדר התנגדות ניתן צו לפירוקה של החברה ועו"ד נחום התמנה כמנהל מיוחד לחברה. יש לציין כי לימים מונה עו"ד פביאן סלמן כמנהל מיוחד נוסף (יחדיו יכונו בהמשך: "המנהלים המיוחדים"). ביום 6.6.2017 נחקרה המשיבה במשרד המנהל המיוחד והודתה בכך שהעבירה את הפעילות לידיה בשל כך שגלעד נטש את העסק ובגלל שהייתה ערבה לחובות העסק מול הרשת והמשכיר. עם זאת עמדה המשיבה על טענותיה לפיהן ממילא מכיוון שהיא בעלת הזיכיון והיא החתומה על הסכם השכירות, פעלה כדין עת נטלה את העסק לידיה.

לאור המחלוקות המתוארות לעיל, באו הצדדים בדברים והגיעו להסכמות במסגרת בקשה מס' 8. בבקשה זו עומד המנהל המיוחד על טענת הברחת הפעילות (ראו סעיף 1 להודעה); המשיבה עומדת על הטענה שזכות השכירות במושכר והזיכיון שייכים לה ולא לחברה, ומשכך רשאית הייתה להשיב את העסק לידיה וליטול את המושכות (סעיף 2 להודעה). עם זאת, על מנת לצמצם את המחלוקות הסכימו הצדדים למנות רואה חשבון מוסכם (וראו החלטה מיום 26.7.2017 הנותנת תוקף של החלטה להסכמות הצדדים):

"3. לפיכך, הצדדים יפעלו במשותף לקבלת הערכת שווי לעסק באמצעות חוו"ד רו"ח.

4.חוות הדעת תקבל משקל ראייתי של חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש, תוך שמירת הזכות של כל צד לחקור את המומחה, להעיר הערות על חוות דעתו מטעמם.
(...)
7. רוה"ח יחווה את דעתו מה היה שווי העסק בכללותו נכון ליום 6 בפברואר 2017.
(...)
10. רוה"ח יציין בחוה"ד, בפרק נפרד, מהו שווי הציוד שנשאר בעסק במועד בו החלה המשיבה לפעול בו באמצעות העוסק המורשה שלה, כשהמשיבה שומרת על זכותה לטעון כי הקניין היחיד של העסק הינו סך שווי הציוד בלבד ולא שווי העסק בכללותו. כמו כן, רואה החשבון ייקח בחשבון את העובדה שזכויות הזיכיון והשכירות בעסק, לטענת המשיבה (מבלי שהדבר יהווה ויתור על טענה כלשהי מצד המנהל המיוחד), אינם של החברה אלא של המשיבה וכי המוניטין של החברה, לטענת המשיבה מבלי שהדבר יהווה ויתור על טענה כלשהי מצד המנהל המיוחד, הינו רכוש של רשת "מאפה נאמן" ויחווה דעתו ביחס לשווי החברה בשתי אפשרויות כדלהלן: ללא המוניטין במותג "מאפה נאמן" וללא זכות השכירות ויחד עם המוניטין כמותג לעיל וזכות השכירות".

הצדדים הודיעו במשותף כי רו"ח קונפורטי נבחר לשמש כרו"ח מוסכם (להלן: "המומחה"). ביום 1.11.2017 הגיש המומחה חוות דעת במסגרתה קבע כי שווי החברה (כולל המוניטין במותג "מאפה נאמן" וזכות שכירות עד ליום הברחת הפעילות) הוא 850,500 ₪ (ראה: נספח 6 לבקשה, להלן: "חוות הדעת"). מצ"ב פרק סיכום ומסקנות מתוך חוות הדעת:

יצוין כי שווי החברה ללא המוניטין שבמותג "מאפה נאמן" וללא זכות השכירות ליום 6.2.2017 הוא 697,074 ₪ (ראו סעיף 1 בעמוד 13 לחוות הדעת).

בקשה מס' 10-טענות הצדדים

טענות המנהל המיוחד

בעקבות חוות הדעת שהתקבלה הגיש המנהל המיוחד את בקשה מס' 10, העומדת כעת לדיון והכרעה. במסגרת בקשתו ציין המנהל המיוחד שהיקף הנשייה לחברה עומד על סך של 1,589,005 ₪; כי מחקירת המשיבה (ראו נספח 5 לבקשה) עולה כי היא מודה שהרשת הסכימה שהעסק ינוהל ע"י בניה, באמצעות החברה בפירוק, ושכל ההכנסות וההוצאות של העסק התנהלו מחשבון החברה בפירוק. לטענת המנהל המיוחד, המשיבה היא לכל היותר נושה מותנה של החברה, שחייבת סכומי כסף לרשת ולשכירות מאחר והיא זו שחתמה על הסכם מול הרשת לפני שנוסדה החברה, וכי היה עליה להגיש תביעת חוב כמו יתר נושי החברה.

עוד טוען המנהל המיוחד כי העברת הפעילות למשיבה, שהיא נושאת משרה בחברה, מנוגדת לסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, לסעיף 355(א) לפקודת החברות ולסעיף 373(א) לפקודה. לשיטת המנהל המיוחד מדובר בהעדפת נושה פסולה, תוך פגיעה בשוויון בין הנושים, מתוך כוונה לרמות את הנושים ולהותירם בפני שוקת שבורה. משכך, טוען המנהל המיוחד כי יש לחייב את המשיבה בהשבת מלוא הסכום שננקב בחוות הדעת החשבונאית וכן בהוצאות הבקשה, הוצאות רואה החשבון ושכר טרחת המנהל המיוחד.

טענות המשיבה

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה מאחר והיא החזירה לידיה את הזכויות שעמדו לה להפעלת עסק של בית מאפה בהתאם למערכת ההסכמית בין הצדדים וללא כוונה להברחת נכסים או העדפת מי מהם. כמו כן, טוענת המשיבה, כי הבקשה לקונית וכי הסעיפים שעוסקים בהעדפת נושים לא חלים בענייננו, היות והחברה לא העבירה למשיבה דבר אלא המשיבה השיבה לעצמה את זכויותיה בעסק; כי המנהל המיוחד לא הוכיח שהמשיבה הייתה נושאת משרה בחברה (המשיבה מכחישה טענה זו). עוד טוענת המשיבה כי התקבולים שהתקבלו מהפעלת העסק באמצעות המשיבה לאחר הפסקת הפעילות של החברה אינם רכוש של החברה והיא רשאית להשתמש בתקבולים על פי שיקול דעתה.

המשיבה שבה וטוענת כי הרשת התעקשה שהזיכיון יינתן רק למשיבה עצמה ובשל היכרות מוקדמת עימה; גלעד נטש את העסק והסתתר בשל חובות כבדים לשוק האפור ולכן בשל האחריות הישירה של המשיבה מול הרשת והמשכירים השיבה לידיה את זכויות הזכיינות והשימוש בנכס והפעילה בעצמה את העסק כדי למנוע יצירת חובות חדשים כתוצאה מהפקרת המקום. לטענת המשיבה, החוב הנטען בגינו הוגשה בקשת הפירוק הוא לא חוב של החברה אלא חוב אישי של גלעד, שהפך לחוב של החברה באמצעות "הסכם פשרה" שמקורו אינו ידוע. עוד טוענת המשיבה כי היא משתפת פעולה עם המנהל המיוחד, התייצבה לחקירה במשרדו והשיבה לכל שאלותיו למרות מצבה הנפשי והמתח הרב בו היא שרויה.

לטענת המשיבה, היא מחזיקה בציוד שנרכש בעבר ע"י החברה מכוח זכות עיכבון וכי המנהל המיוחד לא פנה אליה בבקשה לקבל את הציוד או בבקשה להשבת נכסי החברה. בנוסף, המשיבה חולקת על האמור בחוות הדעת ובקשה להגיש חוות דעת נגדית או לחקור את המומחה.

השתלשלות העניינים לאחר הגשת בקשה מס' 10

ביום 21.11.2017 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם במסגרתו גיבשו הצדדים הסכמות וקבעתי כי:

"8. לפיכך, תוך 30 יום מהיום תודיע משיבה 3 האם האמור בחוות הדעת מקובל עליה, או מהן השגותיה; האם ברצונה להפנות שאלות למומחה שמונה; האם ברצונה להגיש חוות דעת נגדית. במהלך 30 היום הנ"ל יבקר המנהל המיוחד במושכר ויערוך רשימת ציוד וכן תיעוד של מצב המושכר. בעקבות עמדת המשיבה 3, יש מקום לקיים פגישה עם המנהל המיוחד וייתכן אף עם המומחה, על מנת לנסות ולהגיע לעמק השווה.

9. על הצדדים לעדכן את ביהמ"ש בתוצאות המשא ומתן ובתוצאות אספות הנושים עד ליום 15.1.18. ככל שהצדדים מגבשים הסכמות שמייתרות המשך הדיון במסגרת בקשה מס' 10, יש להגיש בקשה מתאימה. ככל שהצדדים סוברים שיש להמשיך בדיון בבקשה מס' 10, אם בדרך של חקירת המומחה בביהמ"ש, או בדרך של עריכת התמחרות, יגישו הם את ההודעה והבקשה הרלוונטית. "

ביום 3.10.2018 המשיבה הגישה את הערותיה לחוות דעת המומחה וחלקה על מסקנות חוות הדעת. המשיבה טענה כי חוות הדעת נערכה באופן שגוי וחורג מהסכמות הצדדים וכי היא אינה מתייחסת לכל השאלות והסוגיות; אינה מפרטת את שווי הציוד אשר היה בבית העסק ערב סגירתו אלא מציגה וקובעת באופן שגוי את שווי הציוד בהתאם לעלות המופחתת של הרכוש הקבוע בטופס יא' של החברה; כי המומחה מבצע "התאמות" בנתונים; חוות הדעת מתייחסת למצב משופר של החברה שאליו ניתן להגיע לשיטת המומחה; חוות הדעת לא כוללת פרק שמעריך את שווי הציוד שנשאר בעסק ביום 6.2.2017; המומחה לא ביצע סיור במקום; הערכת דמי הפינוי נעשתה על בסיס שיחות טלפוניות עם מתווכים וכדומה. כמו כן, טענה המשיבה כי היא השביחה את הנכס והשקיעה כספים לשם רכישת ציוד חדש.

ביום 11.3.2019 התקיים דיון בנוכחות המנהלים המיוחדים, הכנ"ר וב"כ המשיבה, במועד זה נחקר המומחה על חוות דעתו. בסיום הדיון הודיעו הצדדים במשותף כי ברצונם לערוך בדיקות נוספות בשני מישורים: האחד- הסכומים שהמנהלים המיוחדים יאותו לקבל ומנגד מה הסכום שמוכנה המשיבה להציע וכן האם הצדדים מסכימים להסמיך את ביהמ"ש לפסוק ביניהם על דרך הפשרה (על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984); השני- אפשרות העמדת העסק למכירה כפי שהוא היום ולאופן חלוקת התמורה (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 11.3.2019, עמ' 19 שו' 11-26).

בחלוף המועד להגשת עמדות הצדדים ובהעדר בקשה/ הודעה כלשהי, יזם ביהמ"ש החלטות לקידום התיק וראה החלטותיי מימים : 22.5.2019, 18.6.2019, 7.7.2019 שם הוריתי כי הצדדים יגישו השלמת טיעון בכתב (סיכומים מטעמם).

סיכומי המנהלים המיוחדים

לטענת המנהלים המיוחדים, השתלטות המשיבה על עסק בניה על מנת לפרוע חובות להם היא ערבה אישית היא פסולה ויש בה כדי לפגוע בעקרון השוויון ביון הנושים. לטענתם, המעשים בטלים כלפי הנאמן עת שנעשו חודש בלבד בטרם הגשת בקשת הפירוק והערבות של המשיבה היא לכל היותר חוב רגיל שלא ידוע גובהו והדרך לבירורו הוא באמצעות הגשת תביעת חוב.

לטענת המנהלים המיוחדים יש לאמץ את חוות דעת המומחה היות והערכת השווי נכונה ומצויה בתחום הסבירות, ומאחר והעד המומחה הוא רואה חשבון אמין ומקצועי שלא נפל רבב בשמו או בעבודתו ולא נמצא שיקול כבד להתערב בחוות דעתו.

עוד טוענים המנהלים המיוחדים כי העסק רווחי (סעיף 29 לסיכומים) אחרת המשיבה לא הייתה ממשיכה לנהל אותו עד היום; כי יש לדחות את טענות המשיבה לפיהן הזיכיון והסכם השכירות נחתמו מול המשיבה בלבד ולכן שלה נוכח האמור בסעיף 14 להסכם הזיכיון: "כל התחייבויות יחולו באופן אישי על בעלי המניות ועל מקבל הזכיון ביחד ולחוד"; "חברת אורות הרצליה תקבל על עצמה בנוסף את כל החיובים על פי הסכם הזכיינות, הסכם השכירות והסכם הניהול".

סיכומי המשיבה

המשיבה חוזרת על טענתה המרכזית לפיה החברה מעולם לא היתה הבעלים של הזיכיון ולכל היותר היתה לה זכות להפעיל את הסניף וכי בשל נטישת גלעד פקעו הזכויות שהוענקו לחברה.

לטענת המשיבה היא פרעה חובות של החברה לרשת בסכום של 353,198 ₪ אותו יש לקזז מכל סכום שייפסק. המשיבה שבה וחוזרת על טענתה לפיה נפלו בחוות הדעת ליקויים כמפורט בסעיפים 11-29 לסיכומיה וכי אין לקבל את עמדתו באשר להערכת שווי פריט על פי הנקוב בטופס הפחת אלא היה על המומחה לבחון את שווי הציוד בשוק החופשי וכי על פי סעיף 12(ב) להסכם הזיכיון זכות הראשונים לקניית הציוד מוקנית לרשת- כאשר נקבע פחת מוסכם של 20% עבור כל שנת שימוש או חלק ממנה.

מסגרת נורמטיבית

סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") קובע כדלקמן: "מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן".

סעיף 355(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") קובע כי:
"כל העברה, משכנתה, מסירת טובין, תשלום, הוצאה לפועל וכל פעולה אחרת בנכסים, שאילו נעשו בידי אדם או נגדו היו רואים אותם בפשיטת רגל שלו כהעדפת מרמה, הרי כשנעשו בידי חברה או נגדה יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה, ולא יהיה להם תוקף; לענין סעיף זה, תבוא תחילת הפירוק במקום הגשת בקשת פשיטת הרגל."

המנהל המיוחד מפנה לע"א 9596/04 וגנר- דוחובני כבלים ומתכות בע"מ נ' אברהם גדות (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 23.10.2006) המתייחס להעדפת מרמה בפשיטת רגל:
"סעיף 355 ל פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, מחיל לעניין פירוק חברה את דין העדפת מירמה החל בפשיטת רגל. סעיף 98 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, קובע שמעשים מסויימים שנעשו על ידי החייב תוך שלושה חודשים לפני הגשת בקשת פשיטת רגל ייחשבו כמעשי מירמה ועל כן בטלים כלפי הנאמן. מדובר שם על מעשים שנעשו לטובת נושה של החייב, בין היתר, כדי לתת לנושה עדיפות על פני נושים אחרים. נעיר, כי אמנם מדובר על העדפת מירמה אך השימוש במושג מירמה יש בו כדי להטעות. יושם אל לב, כי הסעיף עוסק בסיטואציה בה אדם פורע חוב קיים. כלומר, מדובר לכאורה במעשה ראוי ונכון. אף על פי כן המעשה ניתן לביטול מן הטעם שפוגע הוא בעקרון השוויון בין הנושים (ע"א 471/68 אלפרין נ' המפרקים של מקיף חברה להשקעות בע"מ (בפירוק), פ"ד כ"ג(1) 65, 71)."

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה; בתגובת המשיבה; בתשובה לה; בפרוטוקולי הדיונים; בחוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש; בשאלות שהופנו למומחה; בסיכומי הצדדים, סבורה אני כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף לאמור להלן, אנמק קביעתי זו.

כבר במסגרת הדיון הראשון בבקשה זו, הבהיר ביהמ"ש כי יש מקום להעריך את שווי החברה על פי שתי חלופות – כ"עסק חי" ו"כברזלים", ראו התייחסות המומחה בעמודים 11-12 לחוות דעתו. הראציונל שהנחה את בית המשפט הינו ל"השיב את הגלגל אחורה" - בבחינת מה היה קורה אילו ביום 6.2.17, הוא היום הנטען להברחת הפעילות, היה מתמנה מפרק זמני שתופס לידיו את המושכות ו"שם מנעולים" על העסק. או אז היה שוקל המנהל המיוחד למכור את העסק כ"עסק חי"; או למכור את הציוד שבו. כמובן שמכירת הזיכיון או זכות השכירות הייתה תלויה בין היתר בהסכמת הזכיין ובהסכמת בעל המושכר.

איני מקבלת את טענתה העיקרית של המשיבה לפיה היא הייתה רשאית ל"החזיר לעצמה" את העסק. לא יכולה להיות מחלוקת שבמשך כחמש שנים העסק התנהל תחת ניהולה של החברה בפירוק; ההכנסות זרמו אליה; ההוצאות יצאו ממנה; ומעל הכל, כל הציוד היה רשום בספרי החברה בפירוק, ראו חקירת המומחה בעמ' 17 שו' 3-4: "זה מופיע בדו"חות של החברה...השכירות, הציוד, הזיכיון, הכול רשום במסמכים של החברה". החברה כאמור צברה חובות הנאמדים במעל 1.5 מיליון ₪; אין לאפשר מצב שהחברה בפירוק נותרת עם החובות בלבד ונכסיה, כפי שרשומים בספריה, באמצעותם הפיקה רווחים כל השנים, מועברים ללא תמורה לחברה חדשה שנפתחה על ידי המשיבה. מדובר בהברת נכסים מובהקת; מדובר בהעדפת נושה (היא המשיבה), אשר עשתה כן על מנת להפחית מערבויותיה לנושים השונים.

משכך, אין אלא לקבוע כי על המשיבה להשיב את אותו ערך שנטלה לידיה שלא כדין. ומהו אותו ערך? אזכיר כי הצדדים הגיעו להסכמות בדרך של מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש- הצדדים הם שבחרו את זהות המומחה (ראו ההודעה מיום 17.8.2017). המשיבה מלינה למעשה על שווי החברה על פי הערכת המומחה ומנסה לעשות זאת תוך העלאת טענות בדבר מומחיות המומחה- אשר כאמור נבחר על ידי הצדדים מראש. זה המקום להזכיר את ההלכה הקובעת כי : "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בההעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן", ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 31.12.1988)

במקרה הנדון, המומחה נחקר ביום 11.3.2019 על חוות דעתו והעיד כי ביקר בעסק (עמ' 14 שו' 10-11); ובמילותיו: "בדקתי את הציוד שהייתי שם. ראיתי ציוד שקיים שם, עסק שעובד" (עמ' 14 שו' 19); כי הסתמך על נתונים שקיבל מהחברה ומרואה החשבון שלה (עמ' 14 שו' 24); כי ערך התאמות מול טופס הפחת (עמ' 14 שו' 29); כי העריך את שווי הציוד ששופר במושכר כאחד מנכסיה וזאת על בסיס דיווחי החברה עצמה כפי שהובאו בדוחות הכספיים (עמ' 15 שו' 24-26); כך גם דמי השכירות הציוד והזיכיון הכל רשום המסמכים של החברה (עמ' 17 שו' 3-4). כמו כן, הסביר המומחה כי העריך המוניטין בהתחשב במיקומו של הסניף והיות והנכס "הומה אדם" (עמ' 17 שו' 16-21). לא מצאתי לערוך תיקונים ושינויים בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, שהינו רואה חשבון מוסמך ובעל משרד עצמאי משנת 2008, ולבית המשפט אין כל עדיפות על פני מומחה זה, ההיפך הוא הנכון.

עם זאת, מבין החלופות המוצעות סבורה אני כי לא יהא זה נכון לאמץ את החלופה המעריכה את העסק כ"עסק חי". כאמור, אין מחלוקת שהחברה נקלעה לחובות; במקרה כזה, אין כל וודאות שמכירת הזיכיון לצד ג' כלשהו הייתה מתאפשרת; כמו כן, אין כל וודאות כי ניתן היה לפעול למכירת "המיקום", ולקבל דמי פינוי. כאן יש לזכור שאכן הסכם השכירות הוא בין המשיבה לבין בעלת הנכס; וכך גם הסכם הזיכיון (שהומחה על ידי המשיבה לחברה, בהסכמת הרשת). כן סבורה אני כי אין מקום לכלול רכיב של מוניטין המתייחס לרשת.

משכך, סבורה אני כי יש לאמץ את החלופה הראשונה הנזכרת בעמ' 13 לחוות הדעת, ולקבוע כי שווי החברה ביום העברת הפעילות עמד על סך של 697,074 ₪. באשר לטענת הקיזוז- המשיבה העלתה טענה לפיה סילקה חובות של החברה בסך של 353,198 ₪ וכי יש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק. המשיבה הגישה תביעת חוב בסכום זה לבחינת המנהל המיוחד. יש להמתין עד להכרעת תביעת החוב, משכך הנני קובעת כי סכום זה ישולם למנהל המיוחד בנאמנות ויוחזק עד לבירור תביעת החוב. במידה ואכן יוכח כי החובות שולמו ע"י המשיבה במקום החברה, ניתן יהא להשיב את הסכום למשיבה.

באשר לניהול התביעה הנוספת ע"י צד ג'-
במסגרת בקשה מס' 24 בתיק נטען כי חלק מהציוד שייך לצד ג'- אדיר יזמות והסעדה בע"מ (להלן: "אדיר"). עיון בכתב התביעה מעלה כי הסכום הנתבע הוא 177,378 ₪ וכולל בחובו פיצוי מוסכם בסך 30,000 ₪ והערכת שווי הציוד (2 תנורי אפיה, מכונת קפה, מכונה לפריסת לחם ומכונת אייס אוטומטית) שהוערכו בסך 120,000 ₪ – בעניין זה ראו החלטתי הנוספת מהיום. אינני מוצאת לנכון לעכב סכום זה ועל אדיר להגיש תביעת חוב נפרדת, שתיבדק על ידי המנהלים המיוחדים.

לאור כל האמור לעיל ובכפוף לו, הבקשה מתקבלת בזאת. המשיבה תשלם סך של 697,074 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.2.17 ועד למועד התשלום בפועל. מתוך סכום זה סך של 353,198 ₪ יוחזק בנאמנות אצל המנהלים המיוחדים עד להכרעת בתביעת החוב של המשיבה. התשלום לקופת הפירוק בתוך 60 יום מקבלת החלטתי זו. אין צו להוצאות.

המזכירות תתייק את ההחלטה תחת בקשות 10 ו-24, תסגור את הבקשות הנ"ל ותשגר החלטתי זו לידיעת הצדדים ובאי כוחם.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תש"פ, 27 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.