הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו חדל"ת 53164-01-20

מספר בקשה:1
לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

מבקשים

1. דרור גילמור ו- 21 אחרים
ע"י ב"כ עו"ד אופיר רונן

נגד

משיבים

1. פ.ה.פ בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איתן ארז ויעקב שקלאר

2. ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד נעמה גור-מס

החלטה

מבוא
לפניי בקשה למינוי נאמנים זמנים לחברת פ.ה.פ בע"מ ( להלן: "החברה").
על פי הנטען בבקשה, המבקשים הם מי שהשקיעו סכום של כעשרה מליון ₪ ברכישת נכסי מקרקעין בארה"ב, באמצעות החברה, שהיא חלק מאשכול חברות זרות המצויות כולן בשליטתו של עו"ד יובל זיו, המתגורר דרך קבע בארה"ב ( להלן: "יובל זיו").
לטענת המבקשים, הם התפתו להשקיע סכומי עתק ברכישת נכסי מקרקעין בארה"ב, על יסוד מצגי שווא שהציגה להם החברה. אגב כך, כל אחד מהמבקשים חתם על מסמכים לרכישת נכס מקרקעין, תמורת סך שנע בין 48,000 דולר לבין 92,000 דולר. לימים נודע למבקשים כי מדובר בהונאה לשמה וכי כל כספי ההשקעה נתונים בסכנה. התברר להם כי בניגוד למובטח, הנכסים לא נרשמו על שמם; כספי ההשקעה לא הוחזרו למבקשים למרות ההתחייבות לעשות כן במקרה של אי רישום כאמור; לא שולמה למבקשים התשואה שהובטחה להם; נכסי המקרקעין נרכשו בארה"ב במחירים זולים בעשרות אחוזים משווי ההשקעה, אלא שהחברה, בעליה ושאר החברות הנמנות על האשכול, נטלו את ההפרש לכיסם; חלק מנכסי המקרקעין שועבדו לטובת צדדי ג' ללא ידיעת המבקשים, כנגד הלוואות שנטלו החברה, יובל זיו ומי מטעמם; לא שולמו מיסי ארנונה ודמי ועד על נכסי המקרקעין; חלק מהנכסים הוזנחו עד כדי כך שננטשו על ידי השוכרים, ועוד כהנה וכהנה טענות.
לטענת המבקשים, יובל זיו אחראי באופן אישי לכל מה שהם מכנים " מעשי ההונאה" והם מבקשים להטיל עליו חבות אישית בגין כל חובותיה של החברה.
עוד טוענים המבקשים כי דרישתם לקבל חזרה את כספי ההשקעה- הושבה ריקם בידי החברה ויובל זיו.
לטענת המבקשים מדובר בחברה חדלת פירעון, שאין לה נכסים כלשהם בישראל ואין ביכולתה לפרוע את חובותיה כלפיהם. בנוסף, מדובר בחברה שפועלת במטרה להונות את המשקיעים ולכן קמה עילת פירוק לפי ס' 9(ג)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח- 2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון").
לבסוף טוענים המבקשים כי יש צורך דחוף במינוי נאמנים זמניים לחברה על מנת לסכל את האפשרות שהחברה ויובל זיו ימכרו בימים הקרובים את נכסי המבקשים או ישעבדו אותם לצדדים שלישיים. מינוי כזה גם יאפשר לבצע חקירות בשאלה להיכן נותבו כספי המבקשים וכן ניתן יהיה לחקור נושאי משרה בחברה.
החברה לא הגישה תגובה לבקשה, לטענתה, מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותה לשם כך ובשים לב לכך שיובל זיו מתגורר בארה"ב ולא היה סיפק בידו לחתום על תצהיר במהלך סוף השבוע שעמד לרשותו. יחד עם זאת, בא כוחה של החברה התייצב לדיון ( לאחר שנדחתה בקשת החברה להארכת מועד ולדחייה ארוכה של מועד הדיון), חקר את המצהיר מטעם המבקשים על תצהירו, ולאחר מכן טען בסיכומיו בעל פה כי דין הבקשה להדחות, משום שאין לה כל בסיס. בהקשר זה הפנתה החברה לתניות שיפוט זר הקיימות בהסכמי ההשקעה עליהם חתמו המבקשים עם חברות זרות, ועל העדר חיוב כלשהו של החברה כלפי המבקשים. עוד טענה החברה כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בבקשה, כי לגופו של ענין לא הוכחה עילת פירוק כלפי החברה וכי התצהיר התומך בבקשה קרס בחקירה הנגדית של המצהיר.
הממונה, לא בלי לבטים, תמך בבקשה מהטעם שהחברה לא הציגה גרסה משל עצמה ומשום שלדעת הממונה, החברה לא הוכיחה שהיא בעלת כושר פירעון והיא אינה פורעת את חובותיה למבקשים.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.
סעיף 20( א) לחוק חדלות פירעון קובע כי בית המשפט רשאי לתת סעד זמני לבקשת נושה, אם הוגשה בקשה לצו לפתיחת הליכים ואם בית המשפט שוכנע שיש ראיות לכאורה לכך שמתקיימים התנאים למתן צו לפתיחת הליכים, קרי, אם התאגיד נמצא בחדלות פירעון. בהחלטתו אם ליתן סעד זמני ישקול בית המשפט, בין השאר, את הנזק שייגרם למבקש ולשאר בעלי העניין בהליך אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם לתאגיד המשיב ולשאר בעלי העניין בהליך אם הסעד הזמני יינתן. עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם הבקשה הוגשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין ואיננו פוגע במידה העולה על הנדרש ( סעיף 20( ב) לחוק חדלות פירעון).
במקרה דנן קיים ספק, שטרם הותר, בשאלה האם המבקשים הם אכן נושים של החברה. בענין זה ישנה מחלוקת כספית מובהקת בין החברה לבין המבקשים, והכלל הוא שמחלוקת כזו דינה להתברר על דרך של תביעה כספית ולא על דרך של בקשת פירוק:
"הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך..."
(ע"א 55/62 שטיינבאום נ' "צבע" תעשייה מזרחית לצבעית בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962) .
יפים לעניננו דברי בית המשפט בע"א 877/07 סיגל גפן ועד 19 אח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ( פורסם בנבו, 02.09.2010):
" ... סבורני, כי האכסניה הראויה לבירור הסוגיה היא ככלל במסגרת תביעה אזרחית, וכי קשה להלום שימוש בהליכי הפירוק כעוקף הליך אזרחי וכזירה להכרעת סכסוכים. גם בנידון דידן ניטש בין הצדדים סכסוך סבוך, המעלה שאלות עובדתיות הנחוצות בירור והכרעה; כך למשל, עלו טענות שונות כי בפני המערערים הוצג מצג בעל פה אשר המעיט בחומרת הסיכונים עליהם הוחתמו. בחינת השאלה האם התנהלות המשיבות עולה כדי הטעיה ומצג כוזב טעונה הכרעה עובדתית, כמו גם השאלה מתי ולכמה זמן ניתנה הוראה ל"נעילת" כספי המשקיעים, האם ידעו המערערים על השינוי המבני והעברת הכספים לאיי קיימן, ועוד. לכל אלה השלכה כמובן גם על מעמדם של המערערים כנושים של החברה. ... לכאורה משלא הוכח כדבעי כי למשיבות חוב כלפי המערערים, לא ניתן לקבוע כי הם נושים של החברה, ועל כן חוששני כי אין הם יכולים לטעון לפירוקה."
(ראה גם ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור ( פורסם בנבו, 2.2.2009) וכן ע"א 4950/08 ד"ר דב בירן אחזקות בע"מ נ' אגף מס הכנסה ( פורסם בנבו, 18.07.2011)).
דרך המלך הפתוחה בפני המבקשים על מנת לבסס את מעמדם כנושים של החברה, או לשם קבלת תרופה כספית נגד יובל זיו והחברות הזרות שמולן חתמו על הסכמי השקעה, היא הגשת תביעה כספית מתאימה נגד החברה, יובל זיו וכל אותן חברות זרות, על מנת שייערך בירור מלא, אמיתי וממשי של כל טענות המבקשים נגד כלל המעורבים בפרשה. דא עקא, המבקשים לא עשו כן, והעדיפו לנקוט בדרך קיצור של הגשת בקשה לפתיחה בהליכי פירוק נגד החברה, בבחינת " קפיצת הדרך".
זאת ועוד. עיון בהסכמי ההשקעה עליהם חתמו המבקשים ( ולמצער, אותם מבקשים שהסכמי ההשקעה שלהם צורפו כנספחים לבקשה) מגלה כי לא החברה היא שהיתה צד להסכמי ההשקעה, אלא החברות הזרות. מכאן שלכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, החבות החוזית כלפי המבקשים היא של אותן חברות זרות ולא של החברה. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות קיומה של חבות נזיקית או אחרת של החברה כלפי המבקשים או מי מהם, בתור מי שתיווכה בינם לבין החברות הזרות והציגה כלפיהם מצגים כאלה ואחרים שלטענת המבקשים היו מצגים כוזבים, אלא שקביעת קיומה של חבות כזו טעונה ניהול של הליך משפטי מלא, לרבות שמיעת ראיות וחקירת עדים. הליך מקוצר של בקשה לצו פתיחה בהליכי פירוק ודאי איננו המתכונת הדיונית המתאימה לברר סכסוכים מעין אלה. על כן, קודם למועד בו יינתן פסק דין המחייב את החברה לשלם סכום כזה או אחר לטובת מי מבין המבקשים, לא ניתן לקבוע שהמבקשים הם נושים של החברה או שהוכחה חדלות פרעונה של החברה כנדרש לפי סעיף 9 לחוק חדלות פירעון. בנוסף, ובהעדר התחייבות כספית של החברה לשלם למבקשים כספים כלשהם, לא מתקיימת ביחס לחברה חזקת חדלות הפירעון לפי סעיף 10 לחוק חדלות פירעון.
לא נעלמה מעיני העובדה שהחברה היא שהחתימה את המבקשים על טפסי ההרשמה לשם רכישת נכסים בארה"ב, אלא שעיון בטפסים אלה מלמד כי מי שאמור לשלם למבקשים את התשואה המובטחת על השקעתם היא בכלל חברת ניהול שאינה החברה מושא בקשה זו ( גם אם יש קשר בין שתי החברות). מכאן שהנחתו של הממונה, לפיה החברה אכן חבה כספים למבקשים ולכן יש לראותה כחדלת פירעון, אין לה בסיס ראייתי של ממש.
גם העובדה שהמבקשים העבירו את כספי ההשקעה לידיה של החברה, כעולה מחשבוניות של החברה שנמסרו להם, אינה מבססת כשלעצמה חבות כספית של החברה כלפיהם בטרם ייערך בירור עובדתי וראייתי של המצגים שהציגה החברה כלפי המבקשים, כמו גם שאלת תום ליבה. העברת הכספים כשלעצמה אין בה כדי להוכיח, לצורך מתן צו לפתיחה בהליכי פירוק נגד החברה, שהיא זו שנטלה על עצמה את ההתחייבות החוזית להשיב למבקשים את כספי ההשקעה במקרה שהנכסים לא יירשמו על שמם של המבקשים, או שהיא התחייבה לשלם למבקשים תשואה בגין השקעתם ( להבדיל מהחברות הזרות, עימן חתמו המבקשים על הסכמי ההשקעה, שברי כי יש להן יריבות חוזית עם המבקשים). למעשה, אין חולק כי החברה היתה אך ורק צינור להעברת כספי ההשקעה לידיהן של החברות הזרות, עימן חתמו המבקשים על הסכמי ההשקעה, וכי העובדה שהכספים הועברו לידי החברות הזרות לא עמדה בניגוד להתחייבות כלשהי שהחברה נטלה על עצמה כלפי המבקשים. אלה האחרונים הרי התקשרו באמצעות החברה בהסכמי ההשקעה עם החברות הזרות וכספי ההשקעה הועברו לחברות הזרות על דעתם של המבקשים, כחלק מההתקשרות בהסכמי ההשקעה.
יתר על כן, בכל אחד מהסכמי ההשקעה ישנה תניית שיפוט ודין זר, לפיה הדין שיחול במקרה של סכסוך בין הצדדים להסכם הוא הדין הנוהג במדינת ג'ורג'יה או במדינת קליפורניה, ולא בכדי, בשים לב לכך שעסקינן בנכסי מקרקעין המצויים בארה"ב ולא בישראל, על כל המשתמע מכך. הסכמי ההשקעה גם קובעים כי מקום השיפוט בנוגע לכל סכסוך שיתגלע בין המבקשים לבין החברות הזרות הוא במדינת ג'ורג'יה או במדינת קליפורניה. מכאן שלכאורה, המבקשים יהיו אנוסים לנהל את תביעותיהם הכספיות נגד החברות הזרות מחוץ לישראל, ודומה כי זו הסיבה האמיתית בגינה העדיפו המבקשים לבצע את " קפיצת הדרך" הדיונית ולתבוע את פירוקה בישראל של החברה, שהיא התאגיד היחיד שלגביו ישנה סמכות בינלאומית לבית משפט זה ואשר ביחס אליו לא קיימת תניית שיפוט ודין זרים.
כמו כן, לא שוכנעתי שמינוי נאמנים זמניים יקדם את השמירה על זכויותיהם של המבקשים. אלה עצמם הרי טוענים שלחברה אין כלל נכסים מהם ניתן להפרע כך שמינוי נאמנים זמניים לחברה לא יוכל לשרת מטרה זו של שמירה והגנה על נכסיה. זאת ועוד. נזכיר כי לנאמן זמני אין יותר זכויות משהיו לחברה שביחס אליה הוא התמנה. על כן, המבקשים צריכים היו להראות, ולו לכאורה, כי לחברה עומדת זכות, עילה או טענה כספית נגד החברות הזרות, על מנת שיהיה טעם מעשי למנות לה נאמנים זמניים לשם מימוש זכויותיה כלפי החברות הזרות. ברם, המבקשים לא עשו כן. הם הרי מאשימים את החברה שהיא חלק ממעשה הונאה מתוכנן היטב יחד עם החברות הזרות, בניצוחו של יובל זיו. מכאן שקיים קושי לראות כיצד יוכלו הנאמנים הזמניים לחברה, אם ימונו, להגיש תביעות או דרישות בשמה ומטעמה של החברה, ביחס לחברות הזרות שהיו שותפות כביכול של החברה לאותו מעשה הונאה נטען. עילת התביעה בגין מעשי ההונאה כביכול של אותן חברות זרות ושל יובל זיו, עומדת למבקשים עצמם ולא לחברה, ולכן תרופתם כלפי החברות הזרות ויובל זיו צריכה לבוא בדמות תביעה ישירה נגדם, ולא באמצעות בקשה לפירוקה של החברה.
לכל אלה יש להוסיף כי לצורך מינויו של נאמן זמני, ממש כמו לצורך מינוי מפרק זמני בתקופה שקדמה לחוק חדלות פירעון, נדרש המבקש להוכיח הן קיומה של עילת פירוק, והן שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן סעד זמני, עולה על הנזק שייגרם לחברה אם יינתן סעד כזה. אגב כך יש לזכור כי מינוי נאמן זמני נושא בחובו משמעות מרחיקת לכת, שכן דבר זה כשלעצמו עלול לגרור את קריסתו של התאגיד, מחמת תגובת שרשרת שעלול המינוי הזמני להוליד אצל צדדים שלישיים ולקוחות. ממילא, שומה על בית המשפט הדן בבקשה למינוי נאמן זמני, לעשות שימוש זהיר בסמכות זו. הדברים יפים במיוחד כאשר עסקינן בחברה פעילה, כמו בעניננו.
בהקשר זה נפסק כי:
"על בית המשפט להידרש לבקשת פירוק זמני רק אם מגיש הבקשה מציג תשתית ראייתית המבססת חשש כי בתקופת הביניים שבין מועד הגשת בקשת הפירוק לבין מועד הדיון שנקבע בה עלול המשך ניהול החברה על ידי נושאי המשרה בה והמשך החזקתה על ידי בעלי מניותיה לגרום לנזקים נוספים ובלתי הפיכים לנושיה, ולחלופין כי קיים חשש שהחברה ובעלי מניותיה ינצלו את תקופת הביניים האמורה להברחת נכסים או כספים מידי נושיה. אם הוצגה תשתית ראייתית המבססת חשש שכזה, על בית המשפט לשקול מינוי מפרק זמני, שתפקידו בנסיבות כאלה יהיה, ככלל, לשמור על רכוש החברה ועל שוויה בתקופת הביניים עד לדיון בבקשת הפירוק. ... רק אם הגיע בית המשפט למסקנה כי קיים יסוד לחשוש שבתקופת הביניים ייעשו פעולות ברכוש החברה שיגרמו נזקים קשים לנושיה וכי אין בנמצא סעד זמני מתון יותר ממינוי מפרק זמני שישמור על רכוש החברה ועל שוויה עד לדיון בבקשת הפירוק, עליו להיעתר לבקשה למינוי מפרק זמני."
(רע"א 5778/14 חיים נתנאל בע"מ נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה והצפון ( פורסם בנבו, 13.10.2014)).
ברם, במקרה דנן אין חולק כי אין למבקשת עצמה רכוש כלשהו שניתן לתפוס או להגן עליו מפני הברחה, משום שנכסי המקרקעין בארה"ב הם בבעלות צדדים שלישיים. על כן, לא מינוי של נאמן זמני לחברה הוא שיביא מזור למבקשים ולא הוא שיגן על זכויותיהם הנטענות ועל רכושם, כי אם פעולה נמרצת שלהם עצמם במישרין נגד החברות הזרות ואף נגד יובל זיו, לו הם מייחסים אחריות אישית למעשה ההונאה הנטען.
גם רצונם המוצהר של המבקשים לאיסוף מידע וראיות נגד החברות הזרות באמצעות מינוי נאמנים זמניים בעלי סמכויות חקירה, איננו מהווה עילה למינוי נאמנים זרים לחברה. אין נותנים צו לפירוקה של חברה רק לצורך איסוף ראיות ומידע בנוגע לחברות הקשורות אליה.
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה למינוי נאמנים זמניים- נדחית.
המבקשים יודיעו תוך 15 יום האם הם עומדים עדיין על הבקשה בהליך העיקרי למתן צו פתיחה בהליכים נגד החברה.
בשולי הדברים אציין כי החברה נמנעה מהגשת תגובה בכתב לבקשה, למרות שניתן לה פרק זמן סביר לעשות כן. אכן, יובל זיו שהוא בעל השליטה בחברה, מתגורר בארה"ב, אך החברה עצמה היא חברה הרשומה בישראל ויש לה משרד פעיל בישראל. משכך, פרק זמן של ארבעה ימים שניתן לה לשם הגשת התגובה לבקשה היה סביר בהחלט, גם אם הוא נופל ברובו בתקופת סוף השבוע וגם אם הדבר היה כרוך בעבודה אינטנסיבית בשעות חריגות, כמקובל במקרים של בקשה דחופה לסעד זמני. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לטובת החברה את הוצאות הבקשה.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.