הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו הפ"ב 8269-09-17

מספר בקשה:5
לפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

מבקשים (המשיבים בהליך העיקרי)

  1. זאב פרבר
  2. ישראל ולדרמן
  3. יוסף נחמיה
  4. מזל נחמיה
  5. יונה בידחי
  6. הילה סודאי
  7. בעז דב טל
  8. מיכל אילון טל
  9. שלומי רובננקו
  10. אסף רובננקו
  11. תמר שני
  12. דורית עירון
  13. דוד יצחקי
  14. יאיר גת
  15. ליאור גבאי

ע"י ב"כ עו"ד ארתור קליימן

נגד

משיבה (המבקשת בתיק העיקרי)

מסיקה חסון מסחר 2002 בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גאי כרמי וישי לבנון

החלטה

לפני בקשה בהתאם להוראת סעיף 29(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח 1968 (להלן: "החוק"). הבקשה הוגשה במסגרת הליך לביטול פסק בוררות אשר הוגש על ידי מסיקה חסון מסחר 2002 בע"מ (להלן: "המבקשת"). במסגרת הבקשה המונחת להכרעתי, עותרים המשיבים בבקשה לביטול, לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה בסך 253,785 ₪ (מלוא סכום פסק הבוררות) או כל סכום אחר שייקבע למילוי פסק בוררות, שניתן על ידי כבוד הבורר עו"ד דוד איטח, ביום 11.6.17 (להלן: "פסק הבוררות").

הרקע העובדתי לבקשה ותמצית טענות הצדדים:
המבקשת בהליך העיקרי – קרי, בקשה לביטול פסק בורר - מסיקה חסון מסחר 2002 בע"מ –הינה חברה העוסקת, בין היתר, בקידום מיזמי בנייה לפי תמ"א 38.

המשיבים בהליך העיקרי – הם המבקשים בבקשה זו, הינם חוכרים לדורות של דירות בבית משותף הרשום בפנקס הבתים המשותפים כחלקה 365 בגוש 6161, אשר כתובתו הינה רח' המעיין 24 בגבעתיים.

בין הצדדים נכרת הסכם אשר במסגרתו נשכרו שירותי המבקשת לשם ביצוע פרוייקט בהתאם לתמ"א 38 בבית המשותף – הסכם אשר בהקשר לביטולו, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת, אשר בהתאם לתנאי ההסכם, הופנתה לדיון במסגרת הליך בוררות.
בהליך הבוררות ניתן ביום 11.6.17 פסק הבוררות, במסגרתו קיבל הבורר את עמדת המשיבים, ולפיה ההסכם בין הצדדים בוטל, חייב את המבקשת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ וכן בתשלום פיצוי מוסכם בסך 50,000$ לפי שער הדולר ביום מתן הודעת הביטול ובערכים ריאליים נכון למועד מתן הפסק. עוד הורה הבורר, על השבת הבקשה להיתר בנייה אשר הוכנה על ידי המבקשת, לידיה (להלן: "פסק הבורר").

המבקשת הגישה ביום ,6.9.17 בקשה לביטול פסק הבוררות. לטענתה, יש להורות על ביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(7) לחוק, בשל פסיקת הבורר בניגוד לדין המהותי ביחס לסוגיות העיקריות אשר עמדו במחלוקת בהליך הבוררות.

המשיבים הגיבו לבקשתה של המבקשת לביטול פסק הבורר וכן, הגישו הבקשה לפני במסגרתה הם עותרים לחיוב המבקשת בערובה למילוי פסק הבוררות. לטענת המשיבים, על פניו, סיכויי הצלחתה של המבקשת לבטל את פסק הבוררות נמוכים, אם בכלל , מאזן הנוחות נוטה מלכתחילה לטובתם לאור פסק הדין אשר בו זכו ובנוסף, הם עלולים למצוא עצמם בפני שוקת שבורה במועד גביית פסק הדין והוצאותיהם.

ביתר פירוט ובנוגע לסיכויי הבקשה לביטול פסק הבורר, טוענים המשיבים כי המבקשת סומכת ידיה על טענה ובהתאם לה הבורר, לא הסתמך על הדין המהותי בפסיקתו וזאת, בשלושה נושאים- הראשון התעלמות מהוראות סעיף 25 (ב) לחוק החוזים, השני – העדר הודעת ביטול כדין והשלישי – השבת הבקשה להיתר בנייה לידיה כתחליף להשבה בהתאם לדין ואולם, לטענתם אין ממש בטענותיה.

כך וראשית, טוענים המשיבים כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר לסילוק על הסף, בהינתן שהיא למעשה ערעור על פסק בורר במסווה של בקשת ביטול וזאת בהינתן שאין ממש בטענה ולפיה הבורר לא בחן את טענות הצדדים בהתאם לדין, אלא שהוא בחנן על פי הדין ברם, הגיע לתוצאה משפטית אשר המבקשת אינה משלימה איתה.

עוד מוסיפים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות לגופה, וזאת משני טעמים – האחד, הואיל ולא מתקיימת בענייננו החלופה הקבועה בסעיף 24 (7) לחוק, שעה שהבורר בחן בפסק הבוררות את המסגרת הנורמטיבית לצורך הכרעה במחלוקת, תוך שהוא מפנה ומפרט את הוראות הדין עליהן הוא נסמך ושנית, הואיל ואף אם שגה הבורר בהפעלת כללי פרשנות חוזה (ולא כך הדבר, לטענתם), הרי שאין בכך להוות עילה לביטול פסק בוררות.

כיוון שכך, טוענים המשיבים כי סיכויי ההליך לביטול פסק הבורר הינם נמוכים. יתרה מכך, לטענתם בחינת מאזן הנוחות, מעלה כי זה נוטה לטובתם . זאת, ראשית, בהיותם אוחזים בפסק בורר לטובתם ושנית בנסיבות בהן בהיות המבקשת חברה בע"מ בענף הבנייה והפרויקטים ולאחר שהמבקשת הצהירה בהליך הבוררות כי היא עוזבת את הפרויקט ומעוניינת להעבירו לאחר, יכול כי בסיכומו של דבר, בבואם לממש את פסק הבורר יעמדו מול שוקת שבורה.

מנגד, טוענת המבקשת, כי המשיבים אינם עומדים באף אחד משני התנאים המצטברים להפקדת ערובה, כפי שנקבעו בפסיקה: סיכויי קבלת הבקשה לביטול ומאזן הנוחות שבין הצדדים להליך וזאת, הואיל ולדידה, במקרה דנן, בשני עניינים אלה נוטה הכף לטובתה.

ראשית, לטענתה, היא פירטה והראתה בבקשת הביטול כיצד התעלם כב' הבורר מהוראות הדין המהותי ולא הכריע על פיו בסוגיות אשר עמדו לפתחו ובכלל זה – בחירתו – בניגוד להוראות סעיף 25(ב) לחוק החוזים, בפרשנות ההסכם באופן התומך בביטולו ולא בקיומו; אי בחינתו את תום לבם של המשיבים בביטול ההסכם; ופסיקת השבה "בעין" ותו לא, של המסמכים אשר לשם הכנתם השקיעה המבקשת כספים רבים, שכולם ירדו לטמיון. לדידה, תוצאת הדברים הינה מתן פסק בוררות הגורם לעיוות דין חמור כלפיה ומשכך, כפי שעולה מבקשת הביטול, סיכוייה להתקבל גבוהים מאוד.

נוסף על כך, טוענת המבקשת כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אישור פסק הבוררות משמעו הפסד פרויקט במיליוני שקלים ושלילת הזכות להשבה כספית של ההוצאות. לעומת זאת ביטול פסק הבוררות, יאפשר למבקשת להמשיך בקידום הפרויקט להכנת משכנם של המשיבים ולמשיבים לא ייגרם כל נזק מכך.

בתגובתם לתשובה, מציינים המשיבים, כי המבקשת לא עמדה בחובתה להוכיח כי מאזן הנוחות – הנוטה מלכתחילה לטובתם – נוטה לטובתה. זאת ועוד, המבקשת אינה מפרטת בתצהירה מהו הנזק הבלתי הפיך שייגרם לה אילו יאושר פסק הבורר וזאת, למעט טענות אודות נזקים כלכליים טהורים, אשר לטענתם אינם מהווים בסיס למאזן הנוחות בבקשה להפקדת ערובה. זאת ועוד, לטענתם, טענות המבקשת כי לו יאושר פסק הבוררות תינזק באופן קשה הואיל ולא תוכל להמשיך בפרויקט, אין מקומן במבחן מאזן הנוחות הרלוונטי לבקשה להפקדת ערובה להוצאות – במסגרתה השאלה הנדונה היא מאזן הנוחות במקרה שתופקד ערובה להוצאות אל מקרה בו לא תופקד ובסיכומו של דבר תדחה הבקשה לביטול פסק הבורר.
משכך, טוענים המשיבים, כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על הפקדת הערובה.

דיון והכרעה :
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 29 לחוק הבוררות מסדיר את סמכותו של בית המשפט ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לאישור פסק בוררות או ביטולו, לרבות חיובו של בעל דין במתן ערובה להבטחת מילויו של פסק הבוררות, בקובעו:
"א. משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; הבקשה יכול שתהיה בעל פה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.
ב. הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים."

על יסוד סעיף זה מוסמך בית המשפט לקבוע כי הפקדת ערובה כאמור הינה תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות.
במסגרת הדיון, בבקשה בהתאם לסעיף 29, על בית המשפט לשקול את סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול וכן לבחון לטובת מי מהצדדים נוטה מאזן הנוחות (רע"א 5603/10 זורמל בע"מ נ' ניקורית בני ברק בע"מ (פורסם בנבו) (14.10.10); רע"א 6715/11 חובב נ' MR PUTERA SAMPOERNA (פורסם בנבו) (14.11.11)).

מן הכלל אל הפרט :
אקדים אחרית לראשית, לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לתוצאת הבקשה לביטול פסק הבורר בסופו של יום, איני סבורה כי במקרה לפני הרימה המבקשת את הנטל להראות כי סיכויי הצלחת בקשת הביטול הם גבוהים או כי מאזן הנוחות נוטה לצידה באופן משמעותי – באופן אשר יש בו בכדי להצדיק הימנעות מחיובה בהפקדת ערובה לפי סעיף 29.

כך וראשית – בכל הנוגע לסיכויי התביעה, אפתח ואציין כי בשלב המקדמי בו מצוי ההליך, קיים קושי מובנה להעריך את סיכוייו. יחד עם זאת וגם בבחינה מ"במעוף הציפור" ניתן להצביע על כך שסיכויי הערעור נוטים לכיוון המשיבים או למצער, אין בשלב זה מקום לקבוע שהינם נוטים לכיוון המבקשת באופן אשר יהא בו בכדי לקיים רכיב הוכחת סיכויי התביעה, שהינו רכיב אשר עליה הנטל להוכיחו, ככל שהינה מבקשת לפטור אותה מהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 29.

בהקשר זה אפתח ואפנה להלכה הפסוקה ובהתאם לה ההתערבות השיפוטית בפסק בורר הינה צרה ומוגבלת לעילות ספציפיות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו. זאת ועוד, נקבע כי בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, אין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, אלא שעליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעיקרן בבחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי ועמידה באמות מידה של תקנת הציבור (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי(22.9.03)); רע"א 2237/03 שועלי בנין והשקעות נ' מ.מ. תל מונד, פ"ד נט(4) 529; רע"א 4628/05 בית אוצר ציפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור (2001) בע"מ (4.12.05)).

יפים לענייננו דברי כב' השופטת ארבל ברע"א 4758/05 אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ (פורסם בנבו) (11.10.05) ולפיהם:

"בדומה לשיקולי בית המשפט בבוחנו בקשה למתן סעד זמני, גם בבחינת מתן סעד זמני בבקשה לביטול פסק הבוררות יבחנו סיכויי הצלחתו של המבקש לבטל את הפסק וכן מאזן הנוחות בין הצדדים. עם זאת, יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של בקשה לביטול פסק בוררות בחינה זו. כפי שציינו הערכאות דלמטה, התערבות בית המשפט בפסק בוררות היא מצומצמת ביותר, ומתוחמת הן על ידי חוק הבוררות שקובע בסעיף 24 רשימה סגורה של עשר עילות אפשריות לביטול הפסק, והן על ידי ההלכה הפסוקה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים –כפר שיתופי (לא פורסם, ניתן ביום 22.9.03)). לפיכך, מלכתחילה עומד מאזן השיקולים לטובתו של מבקש הסעד הזמני. על הצד שמבקש את ביטול הפסק יהיה מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים למרות הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה. לחילופין, יהיה עליו לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצדו באופן משמעותי, שהרי ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש ביטול הפסק פוחת המשקל הנדרש להוכחת סיכויי ההצלחה בבקשה, כל עוד אין מדובר בתביעת סרק (רע"א 5114/05 מנהל מקרקעי ישראל נ' חאן (לא פורסם, ניתן ביום 23.8.05))."

ומן הכלל אל הפרט- במקרה המונח להכרעתי, טוענת המבקשת כי יש לבטל את פסק הבורר בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 24 (7) לחוק לפיה "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן."
המבקשת סומכת טענתה זו בשלושה מקרים בהם התעלם הבורר, לטענתה, מהוראות הדין, כדלקמן:

ראשית, לטענתה, הבורר התעלם מהוראת הדין הרלוונטית לעניין – סעיף 25 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים")– המורה לו לפנות לפרשנות המקיימת את ההסכם. המבקשת מוסיפה ומציינת, כי אין ענייננו בטעות ביישום הדין על ידי כב' הבורר – שאז הייתה מתאפיינת שגיאתו ביישום שגוי של הוראת סעיף 25 (ב) לחוק החוזים, אלא בהתעלמות, הלכה למעשה, מהוראות הדין.

שנית, לדידה של המבקשת, על הבורר הייתה מוטלת החובה לבחון את מועד ואופן הודעת הביטול, אולם גם בנושא זה התעלם כב' הבורר מהוראות הדין.

כמו כן ולבסוף, קבע הבורר כי השבת מסמכים לידי המבקשת די בה כדי להשיב את מצבה הכספי של המבקשת לקדמותו, קרי טרם התקשרותה בחוזה מול המשיבים. לטענת המבקשת, בהשבה שכזו יש משום התעלמות מהצורך להשיב למבקשת את עלויות הכנת הבקשות להיתר, בין אם החליטו המשיבים לעשות שימוש בתוכניות שהגישה המשיבה בשמם ובין אם לאו וכי למעשה, החלטת הבורר זו כמוה כהענקת פטור מהשבה למשיבים, יש בה עיוות דין קשה שנגרם למבקשת.

דא עקא, מעיון בפסק הבורר, ומבלי לקבוע מסמרות, כאמור, נראה כי פסק הבורר המשתרע על פני 27 עמודים, הינו מפורט ומנומק היטב וכי הבורר סמך החלטותיו על הוראות הדין.

כך, בפסקו, התייחס הבורר לסעיף 25 לחוק החוזים כמסגרת הנורמטיבית לפרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים ואף התייחס במפורש לסעיף 25 (ב) לחוק החוזים – בניגוד לטענת המבקשת כי התעלם מהוראה זו – בקובעו כי המבקשת נתפסה לכלל שגגה בהפנייתה לחזקה הקבועה בסעיף האמור (סעיפים 93-94 לפסק הבורר)- שאינו רלוונטי לפרשנות הוראת הביטול בהסכם, אלא רק לפרשנות המקימה או מבטלת את ההסכם מלכתחילה (קרי המתייחסת לקיומו מלכתחילה). עוד, בניגוד לטענת המבקשת, הבורר אף התייחס לתום לבם של המשיבים בבקשת הביטול ואף למועד ואופן מתן הודעת הביטול על ידי הדיירים (סעיפים 88-104 לפסק הבורר). באשר לטענת המבקשת - כי בקביעת הבורר ולפיה די בהשבת המסמכים לידי המבקשת כדי למלא אחר תנאי זכות ההשבה, יש משום עיוות דין קשה הנגרם למבקשת - יצוין, כי הבורר בפסקו מבסס את קביעתו האמורה על הוראות הדין – סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 - ועל ההלכה הפסוקה בנושא דנן (סעיפים 127-134 לפסק הבורר).

ודוק - אמנם ייתכן, כי בקביעותיו האמורות שגה הבורר ביישום הוראות הדין הרלוונטיות, ואולם, הלכה פסוקה היא, כי טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אין בהם כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24 (7) לחוק (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511 (1991)) שכן- בית המשפט כאמור אינו ערכאת ערעור לבורר ובכלל זה- ככל שהבורר הפעיל את הוראות הדין המהותי, אינו קובע לגופם של דברים האם הפעלתם של הוראות הדין נעשה באופן נכון.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (4.3.10) נקבע כי:

"פיקוחו של בית המשפט בהתאם לעילה זו אינו ביקורת "ערעורית", אלא מדובר בביקורת האם אכן פעל הבורר בהתאם להתנאת הצדדים, קרי, לפסוק על פי הדין. אלא שעל פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, גם אם טעה הבורר בדין, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר (אוטולנגי, כרך ב', עמ' 1072). רק מקום שהבורר (אשר חויב לפסוק בהתאם לדין ומחליט ביודעין להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק שלא בהתאם לו , תעמיד פסיקתו עילת ביטול לפי סעיף 24(7)"... "כאמור, אם הבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון – יבוטל הפסק, אולם אם הבורר התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו – אין זו עילה לביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב', עמ' 1073). בבוררות שבה כפוף הבורר לדין המהותי, משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו לא יזקק בית המשפט לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים" (שם, פסקה 48 לפסק הדין).

כיוון שכך, הנני קובעת כי סיכויי התביעה אינם נוטים לכיוון המבקשת באופן שיהא בו בכדי לאיין חיובה בערובה בהתאם לסעיף 29 או למצער כי – אין בבחינת סיכויי הבקשה, כפי שהינם משתקפים מהחומר הגולמי, בכדי להרים את הנטל המוטל על המבקשת בשלב זה של הדיון.
הואיל ותנאי סיכויי התביעה ותנאי מאזן הנוחות, הינם תנאים מצטברים, הרי שדי היה בקביעתי זו, בכדי להוביל לקבלת הבקשה. יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך הנני סבורה כי ממילא גם מאזן הנוחות אינו נוטה לכיוונה של המבקשת.

כך, ובכל הנוגע למאזן הנוחות הרי שראשית, בהתאם להלכה הפסוקה ונוכח גישת ההתערבות המצומצמת של בתי המשפט בפסקי בוררות, כאמור, מלכתחילה, נוטה מאזן הנוחות לטובת הצד שאוחז בידיו פסק בוררות לטובתו (רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ נ' I.DO. Diamonds Inc (פורסם בנבו) (6.10.08) וכן רע"א 71/15 אשבד נכסים בע"מ נ' בן עזריה בע"מ (פורסם בנבו) (1.2.15) (להלן: "עניין אשבד").

זאת ועוד, הנני סבורה – כפי שטענו המשיבים כי אמנם אין כל רלוונטיות- לעניין מאזן הנוחות בראי הבקשה המונחת להכרעתי- לטענת המבקשת ביחס לנזק הקשה אשר יכול שיגרם לה לו יאושר פסק הבורר אל מול העדר נזק למשיבים לו יבוטל. האמור הינו באשר, בראי בקשה זו, המאזן הרלוונטי הינו הנזק אשר יגרם ככל שתדחה הבקשה במצב בו תופקד ערבות אל מול מצב בו לא תופקד ערבות. למאזן כאמור לא התייחסה המבקשת ומשכך, לא שינתה את המצב היסודי בו נוטה המאזן לטובת המשיבים האוחזים בפסק בורר לטובתם.

בנסיבות אלה, נחה דעתי כי יש לקבל את בקשת המשיבים ולהורות על חיוב המבקשת בהפקדת ערובה למילוי פסק הבורר.

באשר לשאלת גובה הערבות שיש להפקיד, שאלה זו נידונה לא אחת בפסיקה ונקבע כי על החיוב בהפקדת ערובה להיות מידתי, כך שיאפשר למבקש לבטל את פסק הבוררות לקבל את יומו בבית המשפט. משכך, נקבע לא אחת, כי ככלל לא יורה בית המשפט על הפקדת מלוא סכום פסק הבוררות כתנאי לקיום הדיון בבקשת הביטול, אלא על הפקדת חלק מהסכום בלבד כערובה (עניין אשבד לעיל).

לאור כל המפורט לעיל, אני מחייבת את המבקשת בהפקדת ערובה בגובה מחצית סכום פסק הבוררות קרי בסך של 125,000 ₪. (ראו בדומה פסיקת בית המשפט המחוזי בהפ"ב 10482-08-16 עירית קדרון נ' עמוס אופרי (17/12/16) וההפניות המוזכרות במסגרתה).

הערובה תופקד במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד, עד ליום 8/1/18 והפקדתה תהווה תנאי לקיום הדיון לביטול פסק הבוררות, הקבוע ליום 10.1.18.

הוצאות הבקשה יובאו לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ח, 26 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.