הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 5805-11-18

לפני
כבוד ה שופט יונה אטדגי

המבקש:

יעקב מילר
ע"י ב"כ עו"ד אייל רייף

נגד

המשיבה:

מלכוב תמרה
ע"י ב"כ עו"ד אבי פיק

פסק דין

רקע

1. בנה של המשיבה, ארקדי מלכוב (להלן – " ארקדי") נטל הלוואה בסך 600,000 ₪ מהמבקש (לטענת המבקש, ההלוואה ניתנה על ידו ועל ידי שותפו, שלום גביזון, שביקש שלא להיות "צד פורמלי" בהתקשרות) (להלן – " ההלוואה")
המשיבה חתומה על הסכם ההלוואה כלווה (להלן – "הסכם ההלוואה").
להבטחת פירעון ההלוואה, נעשה שטר משכנתא לטובת המבקש על זכויותיה של המשיבה בדירת המגורים שלה ברחוב קורקידי 2 תל-אביב, חלקה 7215 בגוש 6693 ונרשמה משכנתא בהתאם בלשכת רישום המקרקעין (להלן – " שטר המשכנתא", " המשכנתא", " הדירה").
לאחר שההלוואה, על הריבית שנקבעה בה, לא נפרעה כסדרה פתח המבקש תיק בהוצאה לפועל למימוש המשכנתא, תיק הוצל"פ מס' 508615-17-14 ( להלן – "תיק ההוצל"פ").
המשיבה הגישה התנגדות בטענת "פרעתי".
במסגרת תיק ההוצל"פ הגיעו הצדדים ביום 26.3.2015 להסכם פשרה שהוגש לאישור רשמת ההוצאה לפועל (נספח 3 לתובענה, להלן – " הסכם הפשרה").
הצדדים חלוקים בשאלה, האם הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה על ידי רשמת ההוצאה לפועל.

2. במסגרת הסכם הפשרה הושגו ההסכמות הבאות:
ההתנגדות בטענת "פרעתי" תידחה;
המשיבה רשאית להמשיך ולהתגורר בדירה שנה נוספת, עד יום 28.2.2016;
המשיבה תשלם למבקש דמי שכירות בשנה זו;
בתום שנה זו, הדירה תפונה ותימכר בהליכי כינוס, באמצעות בא-כוחו של המבקש בתיק ההוצל"פ, עו"ד מנשה ששון (להלן – " עו"ד ששון");
מתמורת מכירת הדירה ישלם כונס הנכסים סך של 180,000 ₪ ליצחק חדיף (להלן – " חדיף") לסילוק חוב כלפיו, שלהבטחת פ ירעונו נרשמה הערת אזהרה לטובתו על הדירה;
תביעה כספית בסך 225,000 ₪ שהגיש המבקש נגד המשיבה (ת.א. 59021-11-14) (להלן – " התביעה הכספית") תידחה.

3. בהמשך לכך, שילם המבקש לחדיף, בהסכמת השניים, סך של 140,000 ₪, עוד קודם למכירת הדירה, לשם מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתו, והערת האזהרה נמחקה.
עו"ד ששון העיד (עמ' 8 לפרו') כי הדבר נעשה בעצתו, כדי להקל על מכירת הדירה.
כן הוגשה בקשה לדחיית התביעה הכספית, והיא נדחתה.

4. המשיבה לא פינתה את הדירה במועד והמבקש החל לפעול לפינוייה.
בחודש יולי 2016 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט זה להצהיר על ביטולם של הסכם ההלוואה ושל שטר המשכנתא (ה"פ 5225-07-16, להלן – " התובענה הקודמת"), בטענה שהמשיבה שגילה היה 75 שנים בעת הדיון בתובענה, ושעלתה לישראל מחבר העמים ואיננה דוברת עברית ( בת העדה הבוכרית) לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת.
בית המשפט (כב' השופט גדעון גינת) קיבל את תביעת המשיבה (פסק דין מיום 25.12.2016 , נספח 20 לתובענה), בקבעו (פיסקה 26): "בהינתן האמור הנני קובע כי המבקשת [המשיבה כאן] הוכיחה בנסיבות הענין כי לא היתה לה גמירת דעת להתקשר בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא מכוחו ולפיכך דינם להתבטל".
בהתאם לכך הצהיר בית המשפט על ביטולם של הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, הורה לרשם המקרקעין למחוק את המשכנתא שנרשמה לזכות המבקש, וכן הורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל.
עם זאת, הוסיף כב' השופט גינת (פיסקה 29): "אינני מביע דעה באשר לזכותם של המשיב ו/או שלום גביזון לתבוע את בנה של המבקשת ארקדי מלכוב, ככל שקיימת למי מהם זכות מעין זו מכוח הדין".

5. המבקש הגיש לבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין שניתן בתובענה הקודמת ( ע"א 927/17).
בפסק הדין בערעור שניתן ביום 21.10.2018 (נספח 23 לתובענה) נקבע: "לאחר ששמענו את טענות הצדדים אנו סבורים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המבוסס על ממצאים עוב דתיים ברורים. למען הסר ספק, כפי שעלה גם ממהלך הדיון, דרכו של המערער פתוחה לנקוט הליך המכוון לאכיפת הסדר הפשרה בין הצדדים, אם יחפוץ בכך ומבלי שאנו נוקטים עמדה לגוף הדברים.
סוף דבר: הערעור נדחה. . .".

התובענה הנוכחית ותמצית טענות הצדדים

6. בתובענה זו עותר המבקש ל"אכיפת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין".
בית המשפט מתבקש בתובענה להורות על אכיפת הסכם הפשרה ומינוי ב"כ המבקש, יחד עם עו"ד ששון, ככונסי נכסים למכירת הדירה, בהתאם למתווה שבהסכם הפשרה.
המשיבה מבקשת בכתב התשובה שהגישה לדחות את התובענה.

7. המבקש טוען כי פסק הדין שניתן בתובענה הקודמת לא דן בתוקפו של הסכם הפשרה, וממילא לא ביטל אותו, ולפיכך פסק הדין איננו מהווה מעשה בית דין המונע הגשת תובענה זו.
לדבריו, המשיבה הסתירה במכוון בתובענה הקודמת מבית המשפט את קיומו של הסכם הפשרה.
לטענתו, הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין של רשם ההוצאה לפועל, המקים השתק שיפוטי המונע מהמשיבה להתנגד למימושו.
המבקש טוען, כי לאחר שהוא קיים את התחייבויותיו על פי הסכם הפשרה: התשלום לחדיף לשם מחיקת הערת האזהרה, הסכמתו לדחיית התביעה הכספית ודחיית מועד הפינוי, מן הדין לאכוף על המשיבה את ההסכם.

8. המשיבה טוענת, כי הקביעות שנקבעו בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת מהוות מעשה בית דין גם ביחס לתוקפו של הסכם הפשרה.
לדבריה, הסכם הפשרה לא קיבל תוקף של פסק דין של רשמת ההוצאה לפועל, ולכן הוא לא מקים השתק שיפוטי.
לגוף העניין טוענת המשיבה כי היא לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת, וחתמה על הסכם ההלוואה ועל שטר המשכנתא לבקשת בנה ארקדי ונכדה (בנו של ארקדי), דני מלכוב (להלן – " דני"), מבלי להבין את תוכנם.

דיון והכרעה

9. האם פסק דינו של כב' השופט גדעון גינת בתובענה הקודמת, שהורה על ביטולם של הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, לאחר שהפך לחלוט בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, מהווה מעשה בית דין המונע דיון בתובענה זו לאכיפת הסכם הפשרה?
ברור, שאין מניעה דיונית להגיש ולדון בתובענה זו, לאחר הדברים המפורשים של בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בערעור.
שאלה אחרת היא מהי השלכת הקביעות שנקבעו בפסק הדין לענייננו, ובשאלה זו אדון להלן.

10. במחלוקת שבין הצדדים בשאלה הנוספת: האם רשמת ההוצאה לפועל נתנה תוקף של החלטה (כך דומני ההגדרה הנכונה, לא פסק דין) להסכם הפשרה?
הניסוח של רשמת ההוצאה לפועל בהקשר זה (החלטה מיום 24.3.2015): "רשמתי לפני כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה במסגרתו מוסכם כי הבקשה ב"טענת פרעתי" תידחה ללא צו להוצאות וב"כ הזוכה ימונה ככונס נכסים לצורך מימוש הנכס ומכירתו. רשמתי לפני כי מוסכם כי ממכירת הדירה יסולקו חובות החייבת כלפי הזוכה וכו'" – אכן מעורר קושי.
שכן, בית המשפט – וכך גם רשם הוצאה לפועל – אינו "רושם בפניו " כשהוא מחליט, אלא רושם שהוא מחליט.
ניסוח זה יש בו כדי לעו רר ספקות, האם מדובר בהחלטה מחייבת או באמירה בלתי מחייבת.
במיוחד אמורים הדברים, כשבאותה החלטה עוד נדרש המבקש להמציא מסמכים מסוימים, קודם למינוי כונס הנכסים.
למרות זאת, אני סבור שאכן מדובר בהחלטה מחייבת שנתנה תוקף להסכם הפשרה.
שכן, כך סברה כב' הרשמת עצמה בהחלטה מאוחרת יותר שלה, מיום 10.3.2016 בבקשה שהגישה המשיבה לעיכוב הליכי הפינוי (נספח 12 לתובענה), שבה נכתב: "החייבת [המשיבה] חתמה על הסכם פשרה בבקשה שהוגשה עוד ביו ם 26.3.2015 (לפני כשנה) ואשר ניתן לו תוקף של החלטה ביום 29.3.15. . .", וכך סבר "בזמן אמת" גם בא-כוחה אז של המשיבה, עו"ד דניס גילר (להלן – " עו"ד גילר"), בבקשה המוסכמת וה משותפת שהגיש עם בא-כוחו של המבקש אז, עו"ד ששון, לדחיית התביעה הכספית, בהתאם להסכם, ושם נכתב: " בהסכם הפשרה שחתמו עליו הצדדים בתיק הוצל"פ . . . נכלל סכום התביעה בתיק זה . . . כך שקיים פסק דין שאישר את הסכם הפשרה. . . ".
נוסף על כך צודק המבקש בטענתו, כי גם ללא מתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה, ניתן לתבוע את אכיפתו בעילה חוזית.
יחד עם זאת, אין בכך שרשמת ההוצאה לפועל נתנה תוקף של החלטה להסכם הפשרה כדי להוות השתק שיפוטי בפני המשיבה להתנגד לאכיפתו, כשהתנגדותה איננה מבוססת על הפן הדיוני שהתנהל בפני הרשמת אלא על הפן המהותי – החוזי הנוגע לעצם תוקפו של הסכם הפשרה.

11. לגוף העניין, אני סבור שדין התובענה לאכיפת הסכם הפשרה להידחות.
הטעם לכך הוא משולש:
א) אין זכות קיום להסכם הפשרה, ללא הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא .
ב) המסקנה העובדתית שהוסקה בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת, שאושרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, משליכה גם על המסקנה העובדתית הנדרשת להכרעה בתובענה זו.
ג) זו המסקנה המתחייבת גם מהראיות שנשמעו בתובענה זו.
אפרט.

12. הטעם הראשון.
הסכם הפשרה נעשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח לשם מימוש המשכנתא.
המשכנתא נעשתה, כמובן, להבטחת התשלומים המתחייבים מהסכם ההלוואה.
מטרתו של הסכם הפשרה היתה פירעון ההלוואה.
הדרך לפירעון ההלוואה שנקבעה בהסכם הפשרה היא מימוש המשכנתא, קרי: מכירת הדירה.
משבוטלו הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, אין כל קיום גם להסכם הפשרה.
זהו ההיסק הלוגי הפשוט המתבקש.

13. הטעם השני.
כאמור לעיל, המסקנה העובדתית בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת, שאושרה גם בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור , הינה, שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה שהיא חותמת על הסכם הלוואה ושטר משכנתא על דירת המגורים שלה.
לאור מסקנה זו, מהו ההיגיון שהיא תחתום על הסכם פשרה שנועד, כאמור, להסדיר את החוב מושא הסכם ההלוואה על דרך מימוש שטר המשכנתא?
לפיכך, המסקנה העוב דתית המתבקשת היא, שכשם שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה שהיא חותמת על הסכם הלוואה ועל שטר משכנתא, כך היא לא הבינה שהיא חותמת על הסכם הפשרה.
גם זה היסק לוגי פשוט ומתבקש.

14. הטעם השלישי.
בהתאם לעדויות שנשמעו, המשיבה הובאה למשרדו של עו"ד ששון, שם נחתם הסכם הפשרה, על ידי נכדה, דני (דני, עמ' 19-20 לפרו'; המשיבה, עמ' 42 לפרו').
במפגש זה נכחו המשיבה, דני, ב"כ המשיבה עו"ד גילר, עו"ד ששון והמבקש (עו"ד ששון, עמ' 8 לפרו').

15. המשיבה, שאינה דוברת עברית ועדותה תורגמה על ידי מתורגמנית מהשפה הבוכרית (עמ' 41 לפרו'), העידה (עמ' 42), מפי המתורגמנית: " היא [המשיבה] אומרת שנכד שלה לקח אותה והיא עלתה ראתה שלושה אנשים והיא שאלה מה זה אמרה הכל בסדר רק תחתמי וזהו וחתמתי ולא ידעתי על מה"; (עמ' 43) " היא אומרת לא הסבירו לי כלום אם אני הייתי יודעת שהיו כאילו הולכים לקחת לי בית או משהו או שבמשפטים ייקחו אותי לפה לשם לא הייתי חותמת "; (עמ' 51) "היא אומרת שהם לא הסבירו לי כלום אני רק עשיתי מה שהנכד שלי אמר וזהו.
כ' השופט אטדגי: מה נכד שלה אמר? מתורגמנית: רק לחתום היא אומרת אני לא חשבתי".

16. דני העיד (עמ' 20): "סבתא שלי שאלה אותי על מה חותמים. . . אז אמרתי תחתמי. זה הכל בסדר. כי הייתי קצת לחוץ וכל הדברים האלה, תקופה לא טובה. קצת הלחץ. החתמתי אותה ויצאנו. היא לא שאלה על מה מו, כשהיינו כבר בדרך היא שאלה על מה זה אמרתי כלום הכל בסדר סבתא, תהיי רגועה"; (עמ' 22) ". . . היא חתמה על המסמך הזה היא לא שאלה על מה , אמרתי סבתא הכל בסדר, היא לא מבינה. עו"ד פיק: הסבירו לה? העד, מר מלכוב: לא";
" ברור כי אני שיקרתי עליה. זה אני אשם בכל הדברים, אבא שלי אשם לא היא אשמה. . . היא לא אשמה בכלום כי ראו מישהו בן אדם תמים שיש לו משהו אמרו בואו ניקח את זה, אני אשם ואבא שלי אשם. . . "; (עמ' 28) "היא לא הבינה, ביקשתי סבתא תחתמי, היא חתמה, נקודה".
כשנשאל, האם הסביר לסבתא לשם מה הוא לוקח אותה, השיב (עמ' 36): "היא לא יודעת, ביקשתי סבתא את יכולה לבוא איתי? היא באה איתי. היא אמרה לאן הוליכם? אמרתי סיבוב. באנו לסיבוב הזה, עלינו לעורך דין אמרתי סבתא בואי נשב נחתום פה כמה חתימות הכל יהיה בסדר".

17. אמנם, במקום אחד בעדותו מספר דני ג רסה מעט אחרת, כי אמר לה שהיא חותמת על מסמך המבטל את המסמך הקודם, עליו חתמה (עמ' 27): " שישבתי שם היא שאלה אותי על מה הם חותמים אמרתי סבתא את זוכרת את החתימה הראשונה שהלכת חתמת?
עו"ד אסבג [ב"כ המבקש]: הסכם הלוואה שזה בוטל,
העד, מר מלכוב: לא יודע, לא יודע, איפה שהוא מקום שהחתמת
ש: כן
ת. החתימה הזאתי שמה שחתמנו הם שיקרו עלינו אז אני בא להחתים, כאילו הסברתי בפוליטיקה כאילו שתחתום.
ש. אז עכשיו, אז כן הסברת לה,
ת: לא הסברתי לה על הבית שנמכור, שנעשה,
ש. שאמרת לה זה לטובת הבית,
ת. כן היא מוחקת את החתימה הזאתי שהיא חתמה אצל מנשה [ עו"ד ששון] ששיקרו עלינו וזה אז היא באה,
ש. אז היא הבינה שזה בשביל להציל את הבית?
ת. לא היא לא הבינה את זה כי היא אמרה שהנכד שלה ביקש אז היא עשתה. זהו".

אין ללמוד מקטע עדות זה שהמשיבה הבינה את תוכנו של הסכם הפשרה.
אדרבא, ההסבר שנתן לה דני, לפי עדות זו, היה מנוגד לתוכן הסכם הפשרה. בעוד שהסכם הפשרה נועד למכירת הדירה, ההסבר שדני נתן לה היה שהמסמך נועד למנוע את מכירת הדירה.

18. ארקדי, בנה של המשיבה, העיד (עמ' 58 ואילך), כי הוא הגיע למקום לאחר שבנו דני התקשר אליו, אך כשהגיע למקום אמו ובנו כבר נכנסו לפגישה, הוא המתין למטה ולא עלה לפגישה, לכן הוא אינו יודע מה נאמר בפגישה, והוא גם לא דיבר עם אמו לפני הפגישה. לדבריו, הוא סמך על בנו.

19. עו"ד ששון העיד (עמ' 11) שהוא לא זוכר שהסכם הפשרה הוקרא למשיבה, וכי מאחר שהיא היתה מיוצגת על ידי עו"ד גילר הוא הניח שזה הסביר לה לשם מה היא הגיעה.
יצוין, שעו"ד גילר לא נקרא על ידי מי מהצדדים להיחקר.

20. המבקש העיד (בהגינות, יש לומר) שהוא הגיע לפגישה באיחור, לאחר שהמשיבה כבר חתמה על הסכם הפשרה (עמ' 17).

21. סיכום העדויות הוא שהמשיבה העידה שהיא לא ידעה ולא הבינ ה על מה היא חותמת, דני העיד שלא הסביר לסבתו על מה היא חותמת ואף ניסה להטעותה שהיא חותמת על מסמך שמהותו אחרת, מהעדויות הנוספות (עו"ד ששון, ארקדי והמבקש) לא ניתן ללמוד דבר בקשר לידיעתה והבנתה או חוסר ידיעתה והבנתה של המשיבה.

אמנם, הכלל הרגיל הוא שאדם אינו יכול להתכחש לחתימתו ולטעון שהוא לא הבין על מה הוא חתם, ויתכן שגם הימנעות המשיבה מזימונו של עו"ד גילר לעדותו יש בה כי לפעול ל רעת גרסתה, אלא שאין זה המצב הרגיל: כבר נקבעה קביעה עובדתית חלוטה שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה שהיא חתמה על הסכם הלוואה ועל שטר משכנתא. כיוון שכך נדרש היה מהמבקש, כאמור לעיל, הסבר ברור ומשכנע לשאלה, מדוע תסכים המשיבה לחתום על הסכם הפשרה שנועד לסלק את חוב ההלוואה על דרך מימוש המשכנתא על דירת המגורים שלה? הסבר כזה לא נמצא, ולכן המסקנה המתבקשת מהראיות שנשמעו מתיישבת עם המסקנה העובדתית שנקבעה בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת.
יצוין, כי אמנם המשיבה לא ציינה בכתב התביעה שהגישה בתביעה הקודמת את קיומו של הסכם הפשרה, אך זה צוין בכתב התשובה של המבקש, כך שבית המשפט היה מודע אליו, ולמרות זאת הוא הגיע למסקנות שנקבעו בפסק הדין.
לכך אוסיף גם את התרשמותי מהמשיבה, שהיא מתקשה להבין את הדברים הקורים סביבה, אם משום גילה המבוגר, אם משום חוסר שליטתה בשפה העברית, שבה מתנהלים כל הדברים במדינה אליה היגרה, אם משום שהיא סומכת באופן מוחלט על בנה ועל נכדה שהטעו אותה בכל השתלשלות הדברים כאן, ואם משום כל אלה יחד.

מסקנה ותוצאה

22 המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה שהיא חותמת על הסכם, הקושר אותה להלוואה שהיא נטלה כביכול (ושכבר בוטלה בפסק הדין הקודם), ושנועד לממש שטר משכנתא (שגם הוא בוטל בפסק הדין הקודם) לשם מכירת דירת מגוריה. כלומר, המשיבה לא ידעה מה תוכנו של הסכם הפשרה ולא הסכימה לאמור בו.

23. שתי הערות לסיום:
א. בדומה לדברים שכתב כב' השופט גינת בפסק דינו , אינני מביע דעה באשר לזכותו של המבקש להגיש תביעה מתאימה נגד ארקדי או דני בשל השתלשלות הדברים המתוארת, אך בוודאי שאין בדחיית תובענה זו כדי לחסום את הדרך בפניו לכך.
ב. בהתחשב בכך שהמבקש פעל מצדו בהתאם להסכם הפשרה, שילם לחדיף מה ששילם ואף פעל לדחיית התביעה הכספית שהיתה תלויה ועומדת נגד המשיבה, אינני פוסק הוצאות.

24. התוצאה: התובענה נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, 10 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.