הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 39124-05-19

לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

המבקש

ישראל מאיר סלמה
ע"י ב"כ עו"ד יובל חרש

נגד

המשיבים

YOUTUBE LLC - נמחקה
גיא צברי

פסק דין

לפניי בקשת המבקש, הוא המבקש בהמרצת הפתיחה דנן, למחיקת התובענה ללא צו להוצאות.

רקע עובדתי
ביום 17.5.2019 הגיש המבקש לבית משפט השלום בראשון לציון את המרצת הפתיחה דנן, במסגרתה עתר לסעד הצהרתי, לפיו בהתאם לסעיף 6 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים"), "פרסום החלטות בית משפט כנגזרת לכתבי טענות במרשתת ו/או מחוצה לה" אינו מהווה הפרה של חוק זכויות יוצרים.
לטענת המבקש, כפי שבאה לידי בהמרצת הפתיחה, הסעד האמור נדרש נוכח ניסיון של גורמים חסרי תום לב למנוע או להסיר מהמרשתת פרסומים של החלטות שיפוטיות (אף כנגזרת של כתבי טענות), בטענה של הפרת זכויות יוצרים, מקום בו ברור כי אין כל הפרה מעין זו.
המבקש, אשר לפי המתואר בהמרצת הפתיחה הינו פעיל חברתי ו"בלוגר" העוקב אחר הנושא של מלחמה בפדופיליה כעזרה ושירות לטובת הציבור, טען כי המשיב 2, מדווח על סרטונים המועלים בפלטפורמה של המשיבה 1, כמפרים זכויות יוצרים, ופועל להסרתם מהמרשתת, הגם שברור כי על פי הוראות חוק זכויות יוצרים, אין כל הפרה כאמור.
ביום 20.5.2019, עוד בטרם הגיש תשובה להמרצת הפתיחה, הגיש המשיב 2 בקשה לסילוק התובענה על הסף, מפאת חוסר סמכות עניינית, ולחלופין להעברת הדיון בה לבית המשפט המחוזי.
בהחלטה מיום 21.5.2019, שניתנה נוכח הסכמת המבקש, נקבע כי הסעד המבוקש אינו מצוי סמכותו העניינית של בית משפט השלום, והדיון בתובענה עבר לבית המשפט המחוזי.
ביום 12.6.2019 הגיש המשיב 2 את תשובתו להמרצת הפתיחה במסגרתה טען, בין היתר, כי התובענה דנן הינה הליך נפל שיזם אדם בשם אבי רועי דוביצקי (להלן: " דוביצקי"), עבריין ישראלי נמלט ופושט רגל, בניסיון לעקוף ו/או לרוקן מתוכן פסק דין שניתן לטובת המשיב 2 במסגרת ת.א. 36517-03-19.
לטענת המשיב 2, כפי שבאה לידי ביטוי בתשובתו להמרצת הפתיחה, המבקש כאן הינו "איש קש" אשר פועל מטעם דוביצקי. לטענתו, דוביצקי החל להוציא את דיבתו רעה באינספור סרטונים שהעלה לפלטפורמה של המשיבה 1, בהם הציג כתבי טענות פרי עטו של המשיב 2 והחלטות שניתנו בתיקים שבהם מייצג האחרון, בתוספת פרשנות שלפיה המשיב הוא עורך דין כושל.
לטענת המשיב 2, התנהלותו הפוגענית של דוביצקי לא הותירה לו ברירה והוא הגיש נגדו תביעה בגין שורה של מעשים ומחדלים, אשר מהווים, לטענת המשיב 2, הטרדה מינית והתנכלות, הפרת חובה חקוקה, לשון הרע והפרת זכויות יוצרים. ביום 27.5.2019 ניתן נגד דוביצקי פסק דין בהיעדר הגנה, במסגרתו ניתן צו מניעה האוסר עליו להציג כתבי טענות שחיבר המשיב וצו עשה, המחייב אותו בהסרתם של פרסומים הכוללים אותם. עתה, טוען המשיב 2, מנסה דוביצקי באמצעות המבקש לעקוף את פסק הדין שניתן בעניינו.
בנוסף, העלה המשיב 2 שורה של טענות באשר לסרטונים מושא התובענה, ולהפרתם הנטענת את זכויות היוצרים שלו בכתבי טענות פרי עטו, וכן טענות להיעדר עילה ויריבות וטענות בדבר הסעד הנתבע.
בהחלטת כב' הנשיא אורנשטיין מיום 28.7.2019 נמחקה התובענה כנגד המשיבה 1, ללא צו להוצאות, נוכח הסכמת הצדדים. לאחר מכן נותב התיק למותב זה.
בהחלטתי מיום 22.10.2019 קבעתי, כי לאחר עיון בכתבי הטענות דומה כי לא ניתן להיעתר לתובענה כפי שהוגשה, הן שעה שלא צורף לה תצהיר ערוך כדין, הן שעה שלא ברור מהי העילה המשפטית עליה נסמכת התובענה שכן אין זכויות יוצרים בפסקי דין והחלטות שיפוטיות, והן שעה שהסעד המבוקש אינו סעד שניתן להיעתר לו אף אם תוכחנה העובדות העומדות בבסיס התובענה שכן מדובר בסעד הצהרתי שלילי.
בהמשך להחלטה מיום 22.10.2019 הגיש המבקש עמדתו, ביום 25.10.2019, לפיה אין מניעה כי התובענה תימחק ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים
במסגרת העמדה שהגיש המבקש ביום 25.10.2019 טען הוא, כי ככל ולא יוכל לקבל את הסעד המבוקש, אזי ממילא מתייתר הצורך בתובענה דנן ואין כל טעם לנהלה, ועל כן יש למחוק התובענה ללא צו להוצאות.
לטענת המבקשת, קביעת בית המשפט במסגרת ההחלטה מיום 22.10.2019, לפיה אין זכויות יוצרים בהחלטות שיפוטיות מהווה בעצם חלק נכבד מהסעד שהתבקש במסגרת התובענה דנן, והמבקש יכול לעשות שימוש בהחלטה האמורה, כך שמתייתר הצורך בניהול ההליך.
המבקש טוען, כי לא התקיים כל דיון בתובענה, ומרבית השיח שנוהל בעניינה נוהל בינו לבין המשיבה 1, כך שאין מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיב 2.
מנגד, טוענן המשיב 2, כי במסגרת המרצת הפתיחה הועלו טענות כוזבות כאילו המשיב 2 תובע זכויות יוצרים בפסקי דין ובהחלטות שיפוטיות, אך לא כך הדבר. טענותיו זכויות יוצרים התייחסו אך לכתבי טענות פרי עטו.
עוד טוען המשיב 2, כי הסעד שנתבע הינו סעד הקבוע בחוק, כפי שאף הבהיר במכתב לב"כ המבקש עוד בטרם הגשת המרצת הפתיחה, וממילא לא היה מקום להגשתה, בפרט שעה שהמבקש נעדר יריבות כנגד המשיב 2 ושעה שלא נתמכה בתצהיר כדין.
לטענת המשיב 2, התובענה דנן הינה הליך נפל ותכליתה היחידה היא הטרדתו של המשיב 2 וניצול לרעה של הליכי משפט. משכך עומד המשיב 2 על דחיית התובענה, להבדיל ממחיקתה.
בנוסף, עומד המשיב 2 על פסיקת הוצאות לחובת המבקש, לרבות הוצאות לדוגמה, שעה שלטענתו נדרש להשקיע משאבים רבים החל מהגשת בקשה לסילוק על הסף שבעקבותיה הועברה התובענה לבית המשפט המחוזי, דרך הגשת תשובה להמרצת הפתיחה ובהמשך אף בקשה לצירוף ראיות. כל אלו דרשו מהמשיב 2, אשר הינו עו"ד במקצועו, עבודה וזמן רבים וגרמו לו להוצאות כספיות בגין פעולות כגון חקירות פרטיות ותמלול הקלטות, אשר דוחותיהן הוגשו לבית המשפט.

המסגרת הנורמטיבית
מיום 29.6.1996
תק' (מס' 2) תשנ"ו-1996
ק"ת תשנ"ו מס' 5756 מיום 30.5.1996 עמ' 932
(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנה 511 תקנת משנה (א), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל ששולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוּסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק.

מיום 11.7.1996
ת"ט תשנ"ו-1996
ק"ת תשנ"ו מס' 5772 מיום 11.7.1996 עמ' 1442
(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף ששולם שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוּסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק.

מיום 17.11.2010
תק' תשע"א-2010
ק"ת תשע"א מס' 6933 מיום 18.10.2010 עמ' 62
החלפת תקנת משנה 512(ג)
הנוסח הקודם:
(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוּסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק.

מיום 13.9.2012
תק' (מס' 8) תשע"ב-2012
ק"ת תשע"ב מס' 7163 מיום 13.9.2012 עמ' 1693
החלפת תקנת משנה 512(ג)
הנוסח הקודם:
(ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע.
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא יצא בהפסדו, וממילא זכאי הוא להוצאותיו [ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן ואח', פ"ד מו(4) 330 (1992)]. עם זאת, נקבע כי ההוצאות שעל בית המשפט לפסוק צריכות להיות פרופורציונאליות להליך עצמו ומהותו, שכן יש בכך כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד בהליך, כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה [ת.א. 39821-08-17 PRIMA Lab SA נ' קומון סנס בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 19.11.2017)].
באשר לשאלת החיוב בהוצאות משפט מקום בו נמחק ההליך על ידי מגישו נקבע, כי בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כפועל יוצא מכך, חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיוב בהוצאות שנגרמו לו. אמנם, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. כך למשל, במקרים בהם מבקש עותר לחייב משיב בהוצאותיו כאשר משך את העתירה לאחר שבא על סיפוקו. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת התובענה מלכתחילה והסעד שקיבל התובע בפועל [ראו למשל בג"ץ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 5.1.2005)].
לעניין שיעור ההוצאות שעל בית המשפט לפסוק נקבע, כי הגורמים המשפיעים על קביעת שיעור ההוצאות הינם, בין היתר, אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. [ראו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח' (פורסם בנבו, 16.6.2005)].

מן הכלל אל הפרט
ראשית, סבורתני כי שעה שלא התקיים דיון לגופה של התובענה, וטענות הצדדים שלא נדונו ולא הוכרעו לגופן, יש להורות על מחיקת התובענה, להבדיל מדחייתה. משכך, אני מורה על מחיקת התביעה.
באשר לשאלת פסיקת ההוצאות, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המבקש בהוצאות המשיב 2 .
ככלל, יש טעם בעמדה, לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו, יישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד, שכן במצב זה אין החלטה הקובעת את צדקת הגשתו של ההליך, ומבין שני בעלי הדין, ראוי כי זה שגרם להוצאות יישא בהן.
בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, סבורתני כי לא היה מקום להגשת התובענה מלכתחילה, שעה שהסעד שנדרש במסגרתה הינו סעד הקבוע, הלכה למעשה במסגרת הוראות חוק זכויות יוצרים. בנסיבות אלה ברי כי המבקש הוא שצריך לשאת בהוצאותיו של המשיב 2.
סכום ההוצאות שעל בית המשפט לפסוק במקרה של מחיקת תובענה על ידי מגישה נגזר מנתוני המקרה המסוים, ובעיקר מן השאלה האם בוצעו על ידי בעל הדין שכנגד פעולות בגינן נשא בהוצאות, אשר ראוי לזכותו בהן. (ראה ע"א 5825/03 ד' ש' ואח' נ' כ' א' (לא פורסם, 21.12.2003)).
בענייננו, מדובר בתביעה שהוגשה לפני כחצי שנה, במסגרתה הוגשה בקשה לסילוק על הסף, אשר בעקבותיה הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי. הגם שלא התקיים דיון בתובענה, המשיב 2 נדרש להגיש תשובה להמרצת הפתיחה (המונה 63 עמודים לרבות נספחים), ובהמשך אף הגיש בקשה להוספת ראיות, אשר לא הוכרעה נוכח החלטתי מיום 22.10.2019.
בנסיבות אלה סבורתני, כאמור, כי יש לחייב את המבקש בהוצאות המשיב 2.
עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה כי הבקשה למחיקת התובענה מוגשת בשלב דיוני מוקדם, בטרם קיום דיון בתובענה. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העובדה כי המשיב 2 לא תמך את טענותיו בדבר ההוצאות שהוצאו על ידו באסמכתא כלשהי.
לאור האמור, לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, בהתחשב באופי התובענה, הסעד שנתבע במסגרתה; בעובדה כי ההליך נמחק על בשלב מוקדם; ובהיעדר האסמכתאות להוצאות המשיב 2, מצאתי לחייב את המבקש בהוצאות המשיב 2 , בסך של 5,000 ₪.
הסך האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן החלטתי זו ועד למועד תשלומו בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' חשוון תש"פ, 04 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.