הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 29544-01-20

לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

מבקשת

ד. ד. גולדשטיין נכסים והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד: גזית – בקל, עורכי דין
דרך מנחם בגין 7 (בית גבור ספורט), רמת גן
טל': 03-XXXX331; פקס: 03-XXXX338
ובאמצעות ציטבר, גלאור ושות', עורכי דין
רח' מנחם בגין 150 (מגדל WE), תל אביב
טל': 03-XXXX778; פקס: 03-XXXX779

נגד

משיבים

1. סימיגון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד: אסף ביגר
ממשרד עמית, פולק, מטלון ושות'
מרחוב ראול ולנברג 18, בית APM, תל אביב 6971915
טל': 03-XXXX092; פקס: 03-XXXX023
2. עמוס וייצר
3. ע. וייצר החזקות בע"מ

החלטה
פתח דבר
לפניי בקשה להכרה בהמצאת כתב בי דין – המרצת פתיחה, אשר בוצעה על ידי המבקשת, ד.ד. גולדשטיין נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "המבקשת") לידי המשיב 2, מר עמוס (עמי) וייצר (להלן: "המשיב"), כהמצאה כדין בהתאם להוראותיו, ולרבות בהתאם לתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") (להלן: "הבקשה").
הבקשה שבכותרת הוגשה בגדרי הליך המרצת הפתיחה בו פתחה המבקשת כנגד חברת סימיגון בע"מ (להלן: "סימיגון" או "החברה"), המשיב וחברת ע.וייצר החזקות בע"מ (להלן: "וייצר החזקות"), באמצעותה מחזיק המשיב בסימיגון (להלן: "המרצת הפתיחה").
המרצת הפתיחה הומצאה כדין לסימיגון באמצעות עורך הדין אשר מייצגה בגדרי ההליכים שבכותרת, ובהתאם להוראות תקנה 477 לתקנות – ובאשר לכך הצדדים אינם חלוקים.
סלע המחלוקת הניצב בין הצדדים הינו האם ניתן להכיר בהמצאה אשר בוצעה על ידי המבקשת כדין לסימיגון, באמצעות עורך הדין, כהמצאה כדין גם ביחס למשיב, ותוך שסימיגון משמשת לעניין זה כ"מורשה בהנהלת עסקים" של המשיב, כמשמעות תיבה זו בתקנה 482 לתקנות, ובראי הפסיקה הרבה אשר הותווה על ידי בתי המשפט במסגרת פרשנותה של תקנה זו.
אציין כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות אשר הוגשו מטעם הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם, ושקלתי את מכלול השיקולים הדרושים, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן בנסיבות העניין להכיר בהמצאה אשר בוצעה על ידי המבקשת למשיב כהמצאה כדין בהתאם לתקנה 482 לתקנות.
אולם אציין גם זאת – כי דעתי אינה נוחה עם כך.
בראי התכליות העומדות ביסוד התקנות בכלל, ובבסיס מוסד ההמצאה בפרט, ובוודאי בשים לב לחובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, וחלה על כל בעל דין במסגרת כל הליך משפטי באשר הוא, וכך גם על סדרי הדין, באשר הם – בנסיבות העניין שלפניי, אין ספק כי בעוד שלא נפל כל רבב בהתנהלותה והגינותה של המבקשת בקשר עם ביצוע ההמצאה למשיב, הרי שהתנהלותו של המשיב, מעוררת קושי רב מאוד.
הרציונאל העומד בבסיס כלל ההוראות הדנות בדרכים השונות לביצוע המצאות דרך גורם שלישי שאינו בעל הדין עצמו, אחד הוא – כי ניתן יהיה להניח כי דבר ההגשה יגיע באמצעות אותו גורם לבעל הדין, ובעל הדין ידע כי הוגש נגדו הליך משפטי ומהו תוכנו [רע"א 8957/09 שמואל אוזן נ' סידני קיובי (08.03.2011) (להלן: עניין אוזן)].
במובן הרחב יותר, תכליתם של סדרי הדין, ובכלל זאת ההוראות הקבועות בעניין חובת ההמצאה, היא לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים, אשר תאפשר התנהלות תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית, ותוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין והבטחת יומם בבית המשפט.
ובתוך כך: חובת ההמצאה מטרתה להבטיח כי כל שלב ופעולה במסגרת ההליך השיפוטי שבעל דין צד לו, יהיו בידיעתו, שאם לא כן, עשויה זכותו הדיונית להיפגע. זכות זו הינה יסודית במשפטנו והיא נשמרת בקפידה. אולם תחת ההכרה בחשיבות סדרי הדין והצורך לפרשם בדווקנות, ובשים לב לצורך בהתאמת הדינים הקיימים למציאות המודרנית, הטומנת בחובה מצבים חובקי עולם, כמו גם קלות וזמינות בהעברת מידע – הכירו בתי המשפט בדרכים חלופיות בהן נשמרת תכלית ההמצאה כאמור, אף מקום בו לא עמד בעל דין בחובת ההמצאה על פי הוראות התקנות כלשונן [ראו רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG ואח' (29.1.2009)] .
כזה הוא למשל "כלל הידיעה" המהווה חריג ל"כלל ההמצאה" בשיטתנו, ומכוחו ניתן בנסיבות מסוימות להכיר בהמצאה גם מקום בו לא עמד בעל דין בחובת ההמצאה על פי הוראות התקנות כלשונן, אולם אין סיפק כי בעל הדין קיבל לידיו את כתב בי הדין – ומשכך, משנשמרה תכלית ההמצאה כאמור – ניתן להכיר בה.
הטעם לכך הינו כי בנסיבות בהן קיבל בעל דין לידיו את כתב בי הדין, ניתנו בידיו מלוא האמצעים לפעול על פיו, תוך שזכויותיו הדיוניות נשמרות. במסגרת החובה הכללית המוטלת על בעל הדין לפעול בהליך דיוני בתום לב - מצופה מבעל הדין לפעול במסגרת הוראות הדין, וכמי שאכן מכיר ומודע לתוכנו של כתב בי הדין אשר הובא לידיעתו, על כל המשמעויות והחובות החלות עליו מכוח כך לצורך התגוננות מפניו. כל הימנעות של בעל דין לפעול על פי כך באצטלה של אי ביצוע המצאה כדין, פורמאלית- חסרת תום לב היא [ראו לעניין זה רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן ס' 6-7 (17.10.2004) (להלן: עניין סרביאן)].
ואולם, תחולתו של כלל הידיעה במשפטנו טרם הורחבה ביחס להמצאת כתב בי דין ראשון בהליך, כבענייננו [ראו בעם 1378/07 צפורה יוסף זדה נ' אליהו יוסף זדה ס' ו' (29.04.2007) (להלן: עניין זדה)] – ומשכך, לא היה בידי להכיר בהמצאה למשיב אף מכוח כך, וחרף נסיבותיו הייחודיות של תיק זה.
אי החלת כלל הידיעה בענייננו נוכח העובדה שמדובר בכתב בי דין ראשון, ובשל כך בלבד, אינה גורעת מהתכליות הברורות עליהן עמדתי, ואין כל ספק כי בענייננו, החמצתן זועקת לשמיים.
אולם אין לבית משפט זה אלא את שהדין נותן בידיו. לשון התקנות - ברורה היא; וכך גם ההלכות אשר הותוו על ידי בית המשפט העליון, ויושמו על ידי בתי המשפט השונים, לרבות בית משפט זה – ברורות אף הן. משכך, התוצאה אליה הגעתי, היא המתחייבת בנסיבות העניין.
חברה אינה יכולה לשמש "מורשה בניהול עסקים" עבור נושא משרה בה כפי שמבקשת המבקשת בענייננו; וכלל הידיעה, כחריג לכלל ההמצאה, אינו חל מקום בו מדובר בהמצאת כתב בי דין ראשון ופותח הליך כבענייננו, וכל שכן כאשר מדובר בנתבע שאינו מתגורר בישראל.
אשר על כן, וכפי שאפרט בהמשך החלטתי זו, מצאתי לנכון בנסיבותיו הייחודיות של העניין שבפניי, בהתאם לסמכות הנתונה לי מכוח סיפת תקנה 477 לתקנות, ליתן הוראות אחרות ומפורטות לצדדים בדבר אופן ביצוע המצאת המרצת הפתיחה מהמבקשת לידי המשיב – ואשר בעשותה כן, תוכר ההמצאה לידי המשיב כהמצאה כדין.
הצדדים לבקשה
המבקשת היא חברה פרטית המאוגדת בישראל, ועוסקת בין היתר בתחום ההשקעות. המבקשת הינה בעלת מניות מיעוט בחברה, ועל יסוד כך נפתח על ידה ההליך שבכותרת כנגד סימיגון והמשיב, ובגין פעולות אשר בוצעו על ידם לכאורה בניגוד לדיני החברות וכללי הממשל התאגידי, ובאופן העולה כדי קיפוח בעלי מניות המיעוט.
סימיגון היא חברה המאוגדת על פי הדין הישראלי, ונסחרת בבורסת ה- AIM בלונדון. משרדיה ועובדיה של סימיגון פועלים בישראל, ובהתאם למסמכי ההתאגדות שלה, מכירה סימיגון בתחולת הדין הישראלי עליה.
המשיב הוא אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל, כך למיטב ידיעת המבקשת, וכאשר עובדה זו לא נסתרה (אך גם לא בוארה די) על ידי סימיגון. המשיב הוא מייסדה של סימיגון, והוא משמש כמנכ"ל סימיגון, יו"ר דירקטוריון סימיגון ובעל מניות בה (בכ- 22.11%- 24.9%). שיעור החזקותיו הוא חלק מליבת המחלוקת בין הצדדים, אולם אין מחלוקת כי המשיב מחזיק במניותיה של סימיגון. על פי תדפיס רשם החברות, כתובתו של המשיב היא בישראל (אולם כתובת מגוריו ו/או כתובתו על פי מרשם האוכלוסין אינה ידועה, וגם לא דווחה עד כה).
ע.וייצר החזקות בע"מ (להלן: "וייצר החזקות"), היא המשיבה 3, הינה חברה ישראלית הרשומה בישראל ובעלת כתובת בישראל. וייצר החזקות הינה בבעלותו המלאה דה פאקטו של המשיב, ובאמצעותה מחזיק המשיב בסימיגון.

תמצית טענות הצדדים
לטענת המבקשת יש להכיר בהמצאה אשר בוצעה למשיב באמצעות החברה בהיותה "מורשה בהנהלת עסקים" עבור המשיב, ובהתאם לתקנה 482(א) לתקנות. זאת, בהתקיימם של המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לצורך הקביעה כי החברה הינה מורשה בניהול עסקים של המשיב – היינו, התקיימותם הן של מבחן "אותו העסק" והן של מבחן "אינטנסיביות הקשר", וזאת כפי הנלמד מעובדות המקרה שלפנינו, ובשים לב למעמדו ותפקידיו הבכירים של המשיב כמייסד החברה, בעל השליטה בחברה, מנכ"ל החברה, נשיא ויו"ר דירקטוריון החברה.
עוד טוענת המבקשת, כי בענייננו מתקיימות התכליות העומדות בבסיס תקנה 482(א) לתקנות אשר עיקרן הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע באמצעות מי שעומד עמו בקשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך הדברים הרגיל, וכפי שהוכח לטענתה על ידה בענייננו. זאת, בהתבסס על הדיווח של החברה לבורסה בלונדון אודות הגשת התביעה שבכותרת נגדה – דיווח עליו חתום המשיב בעצמו ואשר העתקו צורף לבקשה; העובדה כי המשיב היה מכותב לכלל תכתובות הדואר האלקטרוני אשר הוחלפו בין ב"כ החברה לבין המבקשת עובר לנקיטת ההליך ובקשר לאותו עניין; סברתה כי המשיב הוא החתום על ייפוי הכח שהגישה החברה לתיק בית המשפט ביום 20.01.2020.
בנסיבות אלה סבורה המבקשת כי כל התנהלותו והתחמקותו העיקשת של המשיב מהכרה בהמצאה, אינה אלא ניסיון חסר תום לב, מובהק וזועק, למנוע דיון בטענותיה של המבקשת גופן. למעלה מכך סבורה המבקשת, כי הוכרה בפסיקה עליונותו של "כלל הידיעה" על "כלל ההמצאה" ואף מטעם זה יש להכיר בהמצאה שבוצעה כדין.
לאור כל אלה, סבורה המבקשת כי עמדה בנטל הנדרש לפי תקנה 482(א) לתקנות לצורך הכרה בהמצאה שביצעה לחברה כהמצאה כדין למשיב, ובאופן המייתר ביצוע המצאה לפי תקנה 500 לתקנות. אולם גם באשר לכך טוענת המבקשת, כי ממילא מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 500 לתקנות, שעה שהמשיב הינו בעל דין דרוש או בעל דין נכון בהליך שהוגש והומצא כדין כנגד החברה; עילת התביעה בהליך הינה טובה; והפורום הנאות לדון בה הוא בישראל.
לטענת סימיגון אין להכיר בהמצאה שבוצעה למשיב באמצעות החברה כ"מורשה בהנהלת עסקים" של המשיב, במובנה של תקנה 482 לתקנות. זאת, שעה שההלכות הקבועות בעניין המצאה כאמור אינן מאפשרות לראות בחברה כמנהלת או כמורשית לעסוק מטעם נושא המשרה, אלא אך ההפך; ובתוך כך, הרי ש"מבחן אינטנסיביות הקשר" עליו מתבססת המבקשת, כלל אינו רלוונטי לענייננו; וכיוצא מכל אלה, שעה שהודתה המבקשת בכך שהמשיב מתגורר בחו"ל (ומודגש כי החברה לא איששה עובדה זו), הרי שדי בכך על מנת לחייבה בהמצאת כתב בי הדין בהמצאה מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 500 לתקנות. כתובתו של המשיב בחו"ל, ככל שאכן מתגורר המשיב בחו"ל, לא דווחה על ידי החברה.
אציין כי לתשובת החברה לא צורף תצהיר בתמיכה לטענות אשר נטענו בקולו של המשיב, וכך גם ביחס לטענות עובדתיות אשר הובאו במסגרת תגובתה, אולם שעה שהמבקשת לא עתרה לקבלת סעדים בנוגע לכך, לא מצאתי לנכון להרחיב בעניין זה.
למותר לציין כי עמדתו של המשיב, אין.
דיון והכרעה
כפי שציינתי בפתח החלטתי, לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם, ושקלתי את מכלול השיקולים הדרושים, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להכיר בהמצאה אשר בוצעה על ידי המבקשת לידי החברה כ"מורשה בהנהלת עסקים" עבור המשיב, כהמצאה כדין בהתאם להוראות תקנה 482 לתקנות. אבאר מסקנתי.
המצאה לידי "מורשה בניהול עסקים" לפי תקנה 482 לתקנות
תקנה 477 לתקנות קובעת כי דרך המלך להמצאת כתבי טענות הינה המצאה לנמען עצמו, ומקום בו יש לו לנמען מורשה או עורך דין, דיה המצאה למי מהם, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
אשר לנמען אשר מתגורר מחוץ לאזור השיפוט של בית המשפט, שעה שלא בוצעה המצאה כדין בהתאם להוראות תקנה 477 לתקנות, הרי שדרך המלך להמצאת כתבי בי דין למענו הינה באמצעות תקנה 500 לתקנות.
בין שני מסלולים אלו עובר נתיב נוסף, הוא המצאה באמצעות "מורשה לניהול עסקים" של בעל הדין, וזאת ביחס לבעל דין המתגורר מחוץ לתחומי המדינה, אך יש לו בישראל מנהל מורשה, כמשמעות תיבה זו בתקנה 482 לתקנות, הקובעת כדלהלן:
"482.   (א)   היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט".
תקנה 482(א) לתקנות מאפשרת לתובע להמציא כתב תביעה לידי "מורשה בהנהלת עסקים" של נתבע, אשר נמצא מחוץ לתחום השיפוט שבו מוגשת התביעה, ואף מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל; זאת, בתנאי ש'המורשה' מצוי בשעת ההמצאה בשטח ישראל. אם בוצעה המצאה כדין לפי תקנה זו, התובע אינו נדרש לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות [עניין אוזן, פסקה 3; רע"א 11822/05Philip Morris Products Inc נ' אל רואי פסקה ה(2) (8.5.2006); רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו פסקאות 7-6 (27.2.2006); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 395-394 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: "גורן")].
בפסיקה נקבעו שני מבחנים מצטברים לצורך הגדרת 'מורשה': על-פי המבחן הראשון – החשוב והעיקרי מבין השניים – 'מורשה' הוא "מי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו" [רע"א 39/89 General Electric Corp נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762, פסקה 8 (1989); וכן ראו: רע"א 77/16 צ'מפיון מוטורס בע"מ נ' נאסר פסקה 3 (24.1.2016)]. אינטנסיביות זו, כך נקבע, היא 'עניין של דרגה', לא ניתן לטעת בה מסמרות מראש ויש לבחון אותה מנקודת מבט נורמטיבית, כל עניין על-פי נסיבותיו [ רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ פסקה 6 (25.8.1994) (להלן: עניין טנדלר)].
המבחן השני הינו מבחן 'אותו העסק'. מבחן זה הינו משני בחשיבותו למבחן אינטנסיביות הקשר [ראו רע"א 1607/16 Amazon.com.inc נ' פריימיר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ פסקה 18-17 (10.4.2016)], ובתי המשפט אשר נדרשו לפרשנותו קבעו לא פעם כי כל שנדרש להוכיח במסגרת מבחן זה הוא זהות בין עניינה של התובענה לבין עסקו של המורשה [ראו למשל רע"א 7804/17 כרמל דיירקט בע"מ נ' R.H. PETERSON CO ס' 9-11 (28.12.2017) (להלן: עניין כרמל דיירקט)].
המבקשת פרסה בפניי את העובדות המצביעות לטעמה על אינטנסיביות הקשר שבין החברה לבין המשיב, וכן ראיות המצביעות על כך שבהתאם לתכלית הגדרתו של 'מורשה', בענייננו הובאה הידיעה בדבר הגשת התביעה לידי המשיב. בבסיס כך הצביעה המבקשת על מעמדו ותפקידו של המשיב בחברה, מהם נגזר כי מרבית מוקדי הכח בחברה מרוכזים בידו (בהיותו בעל מניות, יו"ר דירקטוריון, נשיא ומנכ"ל); ולמעלה מכך, הציגה המבקשת ראיות פוזיטיביות המצביעות על ידיעה דה פאקטו של המשיב אודות ההליך – ובעיקרן, הדיווח של החברה לבורסה בלונדון אודות הגשת התביעה שבכותרת נגדה, ועליו חתום המשיב בעצמו (נספח ז' לבקשה); וכך גם תכתובות דוא"ל אשר הוחלפו בין ב"כ החברה לבין המבקשת עובר לנקיטת ההליך ובקשר לאותו עניין, ואשר המשיב היה מכותב להן (נספח יא' להמרצת הפתיחה).
תוכנו של הדיווח אשר פורסם על ידי החברה בלונדון, בחתימת המשיב, מלמד ביתר שאת על מידת הידיעה המיוחסת למשיב - שכן בגדרו עומד המשיב, בין היתר, על סיכויי התביעה שבנדון; וכן מדווח המשיב אודות עדכון חברת הביטוח בדבר הגשת התביעה כנגדו כדירקטור בחברה, וכך בדיווח:
"SimiGon LTD. (the "Company"), a global leader in providing simulation solutions, announces that it has learned that D.D Goldstein Real Estates and Investment Ltd., which to the Company's knowledge acquired 1,500,000 shares in the Company during 2019, has filed two legal actions in the Tel Aviv District Court- a petition for leave to file monetary claim concerning salaries on behalf of the company and an action for prerogative relief concerning resolution approved at the Company's annual general meeting held on December 30, 2019 regarding the appointment of directors and the determination of their compensation.
The Company will study the materials relating to the claims and intends to vigorously defend against them. The Company has notified its insurers with respect to allegations against directors.
Upon initial review of the claims, we do not foresee any potential financial penalties to the Company even if the court was to decide that these have merit".
(ההדגשות אינן במקור; ח.כ)
יוצא אפוא, כי למקרא הדיווח ותוכנו, אין ספק כי צודקת המבקשת בביסוס "הקשר האינטנסיבי" שבין החברה לבין המשיב, ונראה גם כי אין מחלוקת שרציונאל הידיעה – כנגזר מן האינטנסיביות כאמור – מתקיים בענייננו ביתר שאת. המבקשת הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת כי החברה תעביר לידיעת המשיב את דבר ההליכים שהוגשו נגדו, ואף למעלה מכך – כי הדבר הובא לידיעתו.
אשר למבחן השני אציין, כי ממילא כל שנדרש להוכיח במסגרת מבחן זה הוא זהות בין עניינה של התובענה לבין עסקו של המורשה, וברי כי המבקשת הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת גם התקיימותו של מבחן זה – התובענה הינה בעניינה של החברה וביחס למעשים אשר בוצעו לכאורה על ידי המשיב בחברה עצמה. אולם גם בכך אין כדי לסייע למבקשת בענייננו, ואבאר מדוע.
הכרה בחברה כ"מורשה בניהול עסקים" עבור נושא משרה, במובנה של תקנה 482 לתקנות
בהתאם להלכות הקיימות בעניין, אף בהתקיים שני המבחנים כאמור, מקום בו מדובר בחברה, הרי שלא ניתן להכיר בה כ"מורשה לניהול עסקים" עבור נושא משרה בה.
ההלכה המנחה לעניין זה הינה זו אשר הותוותה על ידי כבוד השופט סולברג ברע"א 415/13 Roland Hecht נ' אדיר שפירא (להלן: עניין הכט), ואומצה ואוזכרה בשורת פסקי דין מאוחרים, בין היתר של בית משפט זה [ראו למשל תנג (ת"א) 34642-07-15 א.דורי תשתיות ואנרגיה בע"מ נ' דוראד אנרגיה בע"מ פסקה 13 (09.12.2015) (להלן: עניין דורי)], ולפיה לא ניתן להכיר בחברה כמורשה עבור דירקטור המתגורר מחוץ לישראל, ודרך המלך במקרה כאמור הינה הגשת בקשה להיתר על פי תקנה 500 לתקנות.
כך גם בהחלטתי בעניין ת"צ 13189-16-13 תורג'מן נ' מלאנוקס טכנולוגיות בע"מ ואח' פסקה 12 (1.9.2013) (להלן: עניין מלנוקס) ציינתי מפורשות כי סבורני שהגדרת חברה כמנהל או מורשית לעסוק מטעם הדירקטורים שלה, חורגת מלשון התקנה.
נוכח טענות המבקשת בעניין זה, מצאתי לנכון להתייחס לטיעוניה ביחס לפסק הדין אשר ניתן בגדרי ת.צ 69990-09-16 תורתי אגדי נ' DOLPIN NETHERLANDS BV (23.4.2017) (להלן: עניין תורתי ), שהינו חריג ויחיד בנסיבותיו, במסגרתו אכן הכיר בית המשפט בחברה כ"מורשה בהנהלת עסקים" של בעל השליטה (ויו"ר הדירקטוריון בחברה). לטענת המבקשת תואם עניין תורתי את נסיבותיו של העניין שלפנינו באופן ברור ומובהק, ומשכך יש ליישמו גם בענייננו. אולם דעתי שונה.
מלבד העובדה שמדובר בפס"ד יחיד וחריג כאמור, יש להדגיש כי נסיבותיו שונות מנסיבות העניין שבפנינו, ובפרט ביחס לעובדה כי בעניין תורתי דובר בחברה ציבורית אשר ניירות הערך שלה נסחרים בבורסה בתל אביב.
ודוק: הן בעניין הכט והן בעניין דורי ועניין מלנוקס הנזכרים לעיל, הושארה בצריך עיון השאלה האם ייתכן ויש מקום לקבוע שניתן יהיה להמציא כתבי בי דין לדירקטור של חברה שניירות הערך שלה נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב למענו המפורסם של דירקטור בדוחות החברה, מבלי להידרש להוראות תקנה 500 לתקנות, וכפי שאכן נעשה בעניין תורתי - אולם אני כשלעצמי, וכפי שכתבתי בהחלטותיי הנזכרות לעיל, עודני סבור כי סוגיה זו טרם הוכרעה ועודנה מונחת לפתחו של המחוקק.
בין כך ובין אחרת, שונה עניין תורתי מענייננו, ובהתאם להלכת הכט כאמור, אין בידי להכיר בהמצאה אשר בוצעה לחברה כמורשה בניהול עסקים עבור המשיב כהמצאה כדין, ובהתאם להוראות תקנה 482(א) לתקנות.
בנסיבות אלה, ומקום בו לא ניתן לבצע המצאה למי שאינו מתגורר בישראל באמצעות תקנה 482(א), אזי ככלל דרך המלך הינה באמצעות קבלת היתר המצאה לפי תקנה 500 לתקנות, כפי שאפרט בהמשך.
החלת "כלל הידיעה" כחריג ל"כלל ההמצאה"
בטרם אדרש לסוגיית ההמצאה על פי תקנה 500 לתקנות, ונוכח טענתה של המבקשת כי בענייננו, אף מבלי להידרש לתקנה 482 לתקנות, ניתן יהא להכיר בהמצאה שבוצעה על ידה למשיב מכח "כלל הידיעה", וכחריג ל"כלל ההמצאה" – אפרט בקצרה נימוקיי מדוע אין באפשרותי לעשות כן בנסיבות העניין שלפניי.
בתמצית הדברים – שעה שבענייננו מדובר בכתב בי דין ראשון ופותח הליך, וכל שכן כאשר מדובר בבעל דין המתגורר מחוץ לגבולות ישראל, הרי שבהתאם לפסיקה הקיימת, לא ניתן להכיר בהמצאה שבוצעה על ידי המבקשת למשיב, אף לא מכוח כלל הידיעה.
כאמור, המצאת כתב בי דין ראשון הינו אקט המקנה סמכות שיפוט לבית המשפט, כך שהעובדה שההליך הובא לידיעת המשיב אינה מספקת, ולא כל שכן יפים דברים אלו ביחס לבעל דין הנמצא מחוץ לגבולות ישראל (ראו עניין זאדה לעיל, ס' ו'; וכן עניין דורי, ס' 10).
כן אציין כי מרבית הקביעות השיפוטיות אשר דנו ונעתרו להכרה בכלל הידיעה כאמור, ואשר אל חלקם הפנתה המבקשת בבקשתה ותגובתה, עניינם בהמצאת מסמכים משפטיים ופסקי דין שנתן בית המשפט, להבדיל מהמצאה של כתב טענות הפותח הליך [ראו 4577/09 חסון נ' י.ש. יגדל חברה לבנין והשקעות (4.8.2009); רע"א 8467/06 אבו עוסקה נ' בית הברזל טנוס (8.7.2010)].
דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאמור בכל הנוגע להמצאה למי שאינו מתגורר בישראל כבענייננו, וזאת בשל שקניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית ולא דיונית גרידא, שכן יש בה הפעלת סמכות שיפוט של בית המשפט על נתבע שיושב מחוץ לתחום השיפוט (גורן, עמ' 455).
יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט סולברג בעניין הכט הנזכר לעיל (פסקה 17):
"בנסיבות אלה, החלת כלל הידיעה ככלי לקניית סמכות שיפוט בינלאומית בניגוד למסלול הדיוני שנקבע בתקנה 500 לתקנות סד"א, אינה אפשרית. קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית וספק אם ניתן לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה'".
וכן בהחלטתי בעניין דורי הנזכר לעיל (פסקה 10):
"מן האמור עולה כי אין להסתפק ב'כלל הידיעה' שעה שמדובר בהמצאה לחו"ל אשר אמורה להקנות לישראל סמכות שיפוט בינלאומית, ולכן אין בידיעת הדירקטורים לגבי הגשת הבקשה לאישור כדי להוות בסיס להמצאת כתבי בי דין. בהתאם לכך, אף אין בחובות דיווח המוטלות על מנכ"ל החברה, ככל שיש בהן כדי לחייבו ליידע מי מנושאי המשרה בחברה על אודות הגשת הבקשה לאישור, כדי להוות המצאה כדין מכוח 'כלל הידיעה' ".
בהערת אגב אציין כי פרשנות כאמור, עולה גם בקנה אחד עם רוח תקנות סדר הדין אזרחי, תשע"ט-2018 (טרם נכנסו לתוקפן) (להלן: התקנות החדשות"), במסגרתן ניתנה הבכורה לכלל הידיעה, ובפרט ביחס להמצאת כתב בי דין ראשון בהליך, כבענייננו. התקנות החדשות אומנם טרם נכנסו לתוקפן, אולם משיקולי מדיניות שיפוטית סבורני כי ראוי לפרש גם את התקנות הקיימות ברוח דומה – וכפי שמצאתי לנכון להעיר בשולי החלטתי זו להלן [ראו תקנה 163(א)-(ב) לתקנות החדשות; וראו גם עידו באום ואסף טבקה "המצאת כתב הטענות הראשון: עליית ההמצאה, ירידת הידיעה, ומעמד הבכורה של עורך הדין בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות", משפטים על אתר (טרם פורסם)].
עוד אציין, כי הגישה האמורה תואמת את גישת המשפט גם מפרספקטיבת תקנה 482 לתקנות, לגביה נקבע לא אחת כי לצורך בחינת קיומו של מורשה, ממילא לא ניתן להסתמך על בחינת הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית (עניין טנדלר, פסקה 6). אשר על כן, גם מזווית זו, ולאור העובדה כי ההכרה בהמצאה המבוקשת בגדרי בקשה זו הינה בהתאם לתקנה הנ"ל, לא נכון יהיה להחיל את כלל הידיעה בענייננו.
המצאה לנתבע שאינו מתגורר בישראל מכח תקנה 500 לתקנות
מכל אלה יוצא, כי חלופת ההמצאה אשר נותרה בידי המבקשת לצורך ביצוע המצאה למשיב, כדרך המלך ומבלי להתייחס לסמכותי להורות על כל דרך המצאה אחרת כפי שאפרט בהמשך החלטתי זו, היא על פי תקנה 500 לתקנות, אשר לשיטת המבקשת ממילא מתקיימים תנאיה. ודעתי כדעת המבקשת.
תקנה 500 לתקנות מונה רשימה של עילות המצאה המאפשרות לבית המשפט להתיר המצאתם של כתבי בי דין אל מחוץ לתחום המדינה, וביניהן:
"500. רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:
(...)
(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה".
בעל דין המבקש לקבל היתר להמצאת כתבי בין דין לנתבע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט כבענייננו, נדרש לעמוד בנטל ההוכחה כי עניינו בא בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון", וכן להראות לבית המשפט כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" במובן שאין מדובר בתביעת סרק או בתביעה טורדנית [ראו גורן, 449-450; רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר פסקה 3 (12.4.2012); ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd פסקה 6 (4.9.2007)]. רק אם ישתכנע בית המשפט בקיומה של עילת המצאה ועילת תובענה כאמור יעניק את היתר ההמצאה בכפוף לבדיקת נאותות הפורום ( גורן, 449).
אשר לבחינת עילת ההמצאה אליה הפנתה המבקשת, השתכנעתי כי מתקיימים בענייננו תנאיה של העילה המנויה בתקנה 500(10) לתקנות. ראשית, הרי שאין מחלוקת כי המרצת הפתיחה הומצאה כדין ובתחום המדינה הן לחברה והן לחברת וייצר החזקות, המצויה בבעלותו המלאה של המשיב; שנית, עניינה של המרצת הפתיחה, בין היתר, במעשים ומחדלים המיוחסים למשיב עצמו, הן בכובעו כנושא משרה, והן בכובעו כבעל מניות – וזאת בחברה עצמה.
לפיכך, סבורני כי המשיב הינו בעל דין "דרוש" ו"נכון" בהליך דנן, שכן אילו היה המשיב מתגורר בישראל, ניתן היה לצרפו להמרצת הפתיחה ובית המשפט היה מוסמך לברר את התביעה כנגדו (גורן, 455).
כמו כן, לאחר שעיינתי בהמרצת הפתיחה על נספחיה, וכן בתצהיר אשר צורף בתמיכה לה, מצאתי כי על פניו מדובר בתביעה שאיננה מופרכת או קנטרנית, ולמצער כי מדובר בתביעה הראויה להתברר בפני בית משפט זה. זאת, מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן מדובר בתביעה שתתקבל בסופו של יום, אם לאו.
אשר לנאותות הפורום, מבלי להרחיב בדבר, הרי שעסקינן בתביעה כנגד חברה המאוגדת על פי הדין הישראלי, ואשר הכפיפה עצמה במסגרת תקנונה לדין זה (וכך בס' 1 לתקנון החברה: "The Law or the Companies Law- The Israeli Companies Law, 5759-1999, as amended from time to time, and the regulations promulgated thereunder"), וכאשר כפי שנקבע בפסיקה, שאלת הדין החל קשורה קשר בל ינותק לשאלת נאותות הפורום [ראו למשל ע"א 3299/06 יובינר נ' סקלאר (26.4.2009)]. כך גם חברת וייצר החזקות, באמצעותה מחזיק המשיב בחברה, הינה חברה ישראלית, וכן המעשים והמחדלים המיוחסים למשיב בגדרי התביעה הינם בקשר לחברה כאמור.
לפיכך, בית המשפט בישראל הינו הפורום הטבעי, ועל כן גם הפורום הנאות לבירור התובענה, וזאת בהתבסס על מבחן "מירב הזיקות"; מבחן "ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות"; ומבחן "השיקולים הציבוריים", אשר נקבעו לעניין זה בפסיקה [ראו ע"א 4025/13 נייגל וויליאם נ' Deutsche Telekon ag (6.11.2014), וכן ע"א 3999/12 אלצר בע"מ נ' LINAK A/S (20.1.2014); רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD (2.8.2012); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (21.4.2013)] .
על מנת שלא לצאת חסר, אתייחס בתמצית להתקיימות המבחנים הנ"ל, ובכלל כך: אשר למבחן "מירב הזיקות" אציין כי העובדה שהחברה הכפיפה עצמה לדין הישראלי, כי החברה מושא ההליכים הינה ישראלית כך שגם המעשים נשוא התביעה בקשר אליה, התרחשו בישראל, וכן העובדה שהצדדים להליך מתגוררים בישראל (ואף המשיב- בעל כתובת כזו), מהווים אינדיקציות מספקות להתקיימותו של מבחן זה [ראו ע"א 300/84 אימן עלי אבו עטיה נ' עיסא יוסוף ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365 (1985); וכן ת.צ (ת"א) 56722-05-16 דיגיטק אס אם טי אסמבליזם בע"מ נ' JEAN DOMUT (15.5.2017)]; אשר למבחן "ציפיותיהם הסבירות של הצדדים" נדמה שאין מחלוקת כי העובדה שהחברה החילה על עצמה את הדין הישראלי מקימה ציפייה כי זה גם יהא הפורום אשר ידון בענייניה (ראו רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefua servicos de saude S/C Ltda., פ"ד נז(5) 414 (2003)]); וכך גם ביחס למבחן "שיקולי מדיניות ציבורית" אין סיפק כי מבחינת מדיניות ציבורית, סכסוך אשר הדין החל עליו הינו הדין הישראלי, ראוי ונכון כי מי שיכריע בשאלות הנוגעות לדין, יפרש אותו ויאכוף אותו, יהיה הפורום המומחה בדין הרלוונטי, הוא הפורום הישראלי.
מכל אלה יוצא אפוא כי בנסיבות האמורות, מתקיימים התנאים לאישור המצאת כתב בי הדין למשיב המתגורר מחוץ לתחום המדינה בהתאם לתקנה 500(10), ואני מאשר ביצוע ההמצאה כאמור, ובהתאם להוראותיי להלן.
הוראות בדבר ביצוע ההמצאה בענייננו בהתאם לתקנה 477 לתקנות
חרף העובדה שניתן היה לכאורה להסתפק במתן ההיתר למבקשת על פי תקנה 500 לתקנות כפי שהתרתי, סברתי כי בנסיבותיו של תיק זה, יהא זה נכון וצודק ליתן הוראות מפורטות יותר באשר לאופן ביצוע ההמצאה למשיב, וזאת מכח הסמכות הנתונה לי בגדרי תקנה 477 לתקנות.
זה המקום לציין, כי עד לשלב זה כתובת המגורים של המשיב טרם "נחשפה", והוא ו/או החברה ו/או מי מטעם מי מהם לא טרחו לבאר סוגיה זו, הן בפני בית המשפט והן בפני המבקשת, ונדמה כי לא בכדי.
סבורני כי התנהלות המשיב בענייננו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת עליו, וכך גם מתן פרשנות דווקנית להוראות ההמצאה הקבועות בדין – ואשר יש באלו, בסופו של יום, להביא לפגיעה לא מידתית דווקא במבקשת. אציין לעניין זה, כי המבקשת לא סברה, ואף לא ניסתה לדרוש, כי המצאה לכתובתו של המשיב ברשם החברות תהווה המצאה כדין, וזאת תחת הכרתה הכנה בכך שהמשיב אינו מתגורר שם – וראוי לזקוף זאת לזכותה.
עוד אציין, כי מצאתי טעם של ממש, ובפרט בבחינת תום הלב של הצדדים להליך דנן, בטענת המבקשת לפיה ממילא הבקשה לביצוע המצאה למשיב באמצעות החברה, דה פאקטו, לא נועדה להעניק לה כל יתרון דיוני או מהותי כלשהו. אולם מנגד נראה, כי דווקא התנהלות המשיב במקרה זה, אפילו אם תואמת בדווקנותה את הוראות התקנות וסדרי ההמצאה, בוודאי מבקשת לקבל יתרון כאמור.
אשר על כן, סבורני כי כל תוצאה אחרת אשר לא תכיר בהמצאה שבוצעה, ואף לא תורה באופן פרטני על אופן ביצועה, תטיל במקרה זה, שלא בצדק, נטל בלתי מידתי ובלתי סביר על המבקשת, אשר בלא השקעת עלויות ומשאבים לצורך איתורו של המשיב (אשר כאמור הכתובת אותו דיווח ברשם החברות – הינה בישראל), תמצא עצמה גם לאחר מתן ההיתר בפני שוקת שבורה - בכך לטעמי, יהא בסופו של יום לפגוע בזכות הגישה לערכאות של המבקשת עצמה, ואיני רואה כל טעם בכך. זאת, כמו גם טעמים של תום לב, יעילות דיונית, וכן חיסכון בזמן שיפוטי יקר, הביאוני להחליט כפי שהחלטתי.
נוכח כלל הנימוקים המפורטים לעיל, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי בהתאם להוראות תקנה 477 לתקנות, ולהורות לצדדים על אופן ביצוע ההמצאה, אשר תחתן תחשב ההמצאה כהמצאה כדין, וכך אני מורה:
ככל שיתקבל בידי המבקשת תוך 48 שעות ממועד מתן החלטתי זו, דיווח רשמי אודות כתובתו של המשיב מחוץ לישראל, בין על ידי החברה ובין על ידי מי מטעמה ו/או מטעמו של המשיב, תבוצע על ידה המצאה בהתאם להוראות התקנות למען בו מתגורר המשיב, וכאשר לעניין זה, בהתאם לנימוקים אותם פירטתי לעיל, ניתן לה היתר על ידי בית המשפט לביצוע המצאה כאמור, ובהתאם להוראות תקנה 500 לתקנות.
היה ולא יתקבל בידי המבקשת תוך 48 שעות ממועד מתן החלטתי זו דיווח רשמי כאמור, תפנה המבקשת לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל תמצית רישום ממרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובתו הרשמית של המשיב בישראל – ולכתובת זו תבוצע על ידה המצאת כתב בי הדין, ובהתאם להוראות הקבועות לכך בתקנות.
עם ביצוע מי מן החלופות המנויות לעיל על ידי המבקשת, תחשב ההמצאה למשיב כהמצאה כדין, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

הערה לסיום: על תחולת חובת תום הלב על בעלי דין וסדרי הדין, באשר הם
בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מצאתי לנכון להתייחס לחובת תום הלב אשר הוכרה במשפטנו כמחייבת, ובעלת תחולה על כל בעל דין במסגרת כל הליך משפטי באשר הוא, וכך גם על כל סדרי הדין, באשר הם.
כפי שציינתי בפתח הדברים, תכליתם של סדרי הדין, ובכלל זאת ההוראות הקבועות בעניין חובת ההמצאה, היא לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים, אשר תאפשר התנהלות תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית, ותוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין והבטחת "יומם" בבית המשפט. בתוך כך: חובת ההמצאה מטרתה להבטיח כי כל שלב ופעולה במסגרת ההליך השיפוטי שבעל דין צד לו, יהיו בידיעתו, ועל מנת למנוע כל פגיעה שהיא בזכויותיו הדיוניות.
אולם, מקום בו מושגת תכלית ההמצאה כאמור, אף בלא קיום פורמאלי של הוראות הדין – היינו בעל הדין קיבל לידיו את כתב בי הדין, כך שניתנו בידיו מלוא האמצעים לפעול על פיו, החובה הכללית לפעול בהליך דיוני בתום לב, מקימה ציפייה כי בעל הדין יפעל במסגרת הוראות הדין, וכמי שאכן מכיר ומודע לתוכנו של כתב בי הדין אשר הובא לידיעתו, על המשמעויות והחובות הנובעות מכך (ראו עניין סרביאן לעיל).
בהתאם לאמור, ומתוך מטרה לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם ועל פי תכליתם, הכירו בתי המשפט לא פעם בהמצאות אשר לא בוצעו באופן דווקני על פי הוראות התקנות כהמצאות תקפות, וזאת מכח עיקרון תום הלב כאמור (ראו עניין סרביאן, פסקאות 6-7).
אולם החלת עקרון תום הלב – שהינו אמת מידה מופשטת, על סדרי הדין – שתכליתם לקבוע כללים בהירים ומפורטים תוך צמצום שיקול הדעת הנתון לצדדים, אינה פשוטה כלל ועיקר.
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ ואח' פסקאות 16, 23, 24 (08.07.2010):
"עיון בפסיקת בית המשפט מלמד כי במרוצת השנים השתנתה גישת בית המשפט ביחס לסוגיה דנן. בתחילה עמדה הפסיקה על כך שיש לקיים את דרישת ההמצאה כדין על כל דקדוקיה, על אף ידיעת בעל הדין על פסק-הדין שניתן בעניינו (ראו: פרשת שרונה; ע"א 244/73 פיורקו נ' עמירב, פ"ד כז(2) 834 (1973)). יחד עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר החלה להתגבש ההכרה בכוחה של ידיעת בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו והתנהגותו לאורה, ליצירת השתק כלפי טענת בעל הדין כי נפל פגם בהמצאה בשלב מאוחר יותר (ראו: פרשת מנורה). כמו כן, רוככה דרישת ההמצאה נוכח מניעותו של בעל דין לטעון לפגם בהמצאה [...] בד בבד ניתנו החלטות מהן משתמעת הנטייה להכיר בכוחה של הידיעה לכשעצמה של בעל הדין המערער כדי לייתר את דרישת ההמצאה הקבועה בתקנות, אם כי הדבר לא הגיע לכדי הכרעה ברורה [...]
עקרון תום הלב מטיל על בעלי דין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני. "שדה הקרב" המשפטי אינו נטול רסן גם אם מחוצה לו בעלי-הדין חשים איבה עמוקה ואף פעלו בחוסר תום לב האחד כלפי השני במישורים משפטיים אחרים. תום הלב בהקשר הנידון תפקידו ליצור גבולות נורמטיביים של המותר והאסור בגדרו של המאבק המשפטי [...]
בעלי דין אינם בוחרים, במובן החוזי, להימצא במסגרתו של ההליך המשפטי ואף לעיתים נקלעים אליו מכורח הנסיבות. אולם מרגע שהם באים בין כתלי בית המשפט עליהם לנהוג בהגינות ויושר האחד כלפי השני, וכן כלפי המערכת השיפוטית הפועלת לשם בירור הסכסוך בין בעלי הדין. החיקוקים המסדירים את סדרי הדין אומנם מסדירים את "כללי המשחק", אולם המשפט אינו מתמצה בהם בלבד. חובת תום הלב בהקשר הדיוני מטילה על בעלי הדין חובה לפעול לשם בירור המחלוקות העומדות ביניהם, לצד זכויותיהם הדיוניות, ולא לנצלן כדי להשיג יתרונות החורגים מתכליתן של זכויות אלו".
הדברים האמורים אשר נקבעו על ידי בית המשפט בשורת החלטות, נוכחים במלוא עוצמתם בהליך שבפנינו.
ודוק: כל הימנעות של בעל דין לפעול על פי כך באצטלה של אי ביצוע המצאה כדין, פורמאלית- חסרת תום לב היא, וכל ניסיון של בעל דין להערים קשיים בעניין ההמצאה יוצר רושם של ניסיון התחמקות מניהול ההליך - וכך התרשמתי בענייננו.
אין ספק כי המבקשת ביצעה ניסיונות כנים לבצע "המצאה כדין" של המרצת הפתיחה לידי המשיב (ובתחילה גם לידי החברה בלא הצלחה), וזאת כמעט בכל דרך אפשרית (ובכלל זאת בוצעה המצאה למשרדי החברה, למשרדי באי כוח החברה וכן בדואר רשום למען הרשום של וייצר החזקות המצויה בבעלותו המלאה של המשיב).
המשיב מנגד, עשה כל שלאל ידו על מנת להימנע מההמצאה כאמור, ונהג בחוסר תום לב כאשר הערים קשיים על המבקשת וניסה להימנע בכל דרך מביצוע המצאה כדין לידיו, ובתוך כך אף נמנע, עד לשלב זה, למסור את כתובת מגוריו לצורך ביצוע ההמצאה כאמור.
כן מצאתי טעם של ממש בטענת המבקשת לפיה ממילא הבקשה לביצוע המצאה למשיב באמצעות החברה, דה פאקטו, לא נועדה להעניק למבקשת כל יתרון דיוני או מהותי כלשהו. מן העובדה שהמשיב הינו אזרח ישראלי, בעל כתובת בישראל, ובבעלותו חברה ישראלית נוספת אשר כתובתה בישראל גם כן, אשר אינן מצריכות היתר המצאה, ניתן ללמוד כי בקשת ההמצאה אליו אינה מייצרת בשום דרך סמכות שאינה נתונה ממילא לבית המשפט בישראל, ואינה "עוקפת" את הוראות החוק הנוגעות להמצאת כתבי בי דין אל מחוץ לתחום.
אולם מן העבר השני, נדמה שמשאלתו של המשיב בנסיבות אלו היא לעכב את ההליך לצורך בקשת היתר המצאה שתוצאתה ידועה – ובשל כך, הוסיפה המבקשת גם נימוקים להתקיימות התנאים הקבועים בתקנה, ופי שפירטתי לעיל- עמדתי כעמדתה.
בנסיבות כאמור, ומקום בו דבר ביצוע ההמצאה עולה בקנה אחד עם אמנת האג כבענייננו, הכיר בית המשפט לא פעם בהחלת "כלל הידיעה", וזאת אף אם נפלו פגמים טכניים ובלתי מהותיים בהמצאת כתב בי הדין [ראו למשל ת"א (מחוזי מרכז) 52872-09-12 רועי ליאון נ' איתי סחיש (09.01.2014)‏‏].
על יסוד כל אלו, שקלתי היטב האם היה מקום בנסיבות העניין שלפניי לצעוד שעל נוסף בשורת הלכות אשר נקבעו והושרשו בבתי המשפט ביחס להתגברות כלל הידיעה על כלל ההמצאה, ובפרט בנסיבות בהן חוסר תום הלב הינו כה קיצוני, כבענייננו.
אולם משיקולים רחבים יותר של מדיניות שיפוטית רצויה, ומתוך חשש שמא החלטה כאמור (בנסיבות בהן מדובר בכתב בי דין ראשון, וכן בבעל הדין המתגורר מחוץ לישראל, לכאורה) תהווה פתח לניצול לרעה ולעקיפת הוראות ההמצאה במקרים רבים מידי, בהם קיימת חשיבות תהומית לביצוע ההמצאה כדין, ולפרטיה - החלטתי שלא לעשות כן. חלף זאת, הוריתי על אופן ביצוע ההמצאה, אשר לטעמי יש בו כדי לרפא, ולו במעט, את חוסר הצדק אשר עשוי להיגרם למבקשת.
ואבהיר, אינני סבור שסדרי הדין, על פרטיהם ודווקנות הוראותיהם, הינם טכניים בלבד, אלא יש בהם כדי לשקף מהות העומדת ביסוד ההליכים המשפטיים, ובפרט, תפקידם לשמש מגן מפני פגיעה בזכויותיהם הדיוניות של הצדדים. הרחבה יתר על המידה של עליונות כלל הידיעה על כלל ההמצאה, ובראי שיקולים של תום לב של בעלי הדין, עשויה להיות מדרון חלקלק אשר יביא בסופו של יום לפגיעה משמעותית בהגנה כאמור על הזכויות הדיוניות, ובבחינת מדיניות שיפוטית רצויה - זו אינה תוצאה נכונה.
מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם תקנות סדר הדין החדשות ודברי ההסבר הנלווים להן [תזכיר תקנות סדר הדין אזרחי, התשע"ה- 2014 (להלן: "דברי ההסבר")] – שכן, חרף המגמה הברורה בפסיקה, עליה עמדתי לעיל, בדברי ההסבר הנלווים לתקנות החדשות הובהר מפורשות כי כלל הידיעה לא יחול על כתב בי דין פותח הליך, כבענייננו.
כן ראוי לציין בהקשר זה, כי התקנות החדשות נטעו גם שינוי משמעותי בכל הנוגע להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט המוסדר כיום בתקנה 500 לתקנות, וזאת תחת ההנחה כי מרבית הבקשות להיתר המצאה מתקבלות ממילא, וכפי שציינתי ביחס למקרה שבפנינו. גם בכך הולמת החלטתי את רוח התקנות החדשות ותכליתן.
וכך בדברי ההסבר לתקנות החדשות (פרק י"ג: המצאות):
"כאמור לעיל, עיקר התכלית העומדת בבסיס המצאת המסמכים המשפטיים היא בהבאת תוכנם לידיעת הנמען. לפיכך, ההסדר המוצע קובע כי הנמען ייחשב כמי שיודע את תוכנו של מסמך אם הוא הומצא לו בהתאם לתקנות או אם הוכח כי הוא יודע את מלוא תוכנו בדרך סבירה אחרת. ההמצאה מהווה אפוא חזקת ידיעה.
נוכח ההתפתחות הטכנולוגית המאפיינת את התקופה שבה אנו חיים, קובע ההסדר המוצע חובת המצאה באמצעים אלקטרוניים. מסגרת זו עשויה לסייע אף בצמצום העלות, הטרחה, חוסר היעילות והנזק הרב הנגרמים כתוצאה מהדרישה הקיימת היום להמצאת מסמכים בעותק קשיח ובמשלוח בדואר או באמצעות שליח. ראוי להדגיש כי מקום שבו מדובר בבעל דין אשר אינו מיוצג, מאפשרת המסגרת המוצעת המצאה בדרכים אחרות, הכול על מנת להקל ולפשט את הגישה לבית המשפט ולא למנוע את האפשרות לכך ממי שידו אינה משגת. חובת ההמצאה האמורה אינה חלה גם על כתב טענות המוגש ראשון בתיק ועל כתב תביעה (אם אינו המסמך הראשון) ועל כתב הגנה.
באשר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט, ההסדר המוצע מותיר את עיקרי המצב הקיים על כנו, בכפוף לקיומם של שלושה הבדלים עיקריים: ראשית, בוטל הצורך בבקשה לקבלת היתר להמצאה מחוץ לתחום (שכיום רובן ככולן מתקבלות), אך בסמכותו של בית המשפט לקבוע את דרך ביצוע ההמצאה האמורה, לרבות את אופן הגשת כתבי הטענות, והוא אף רשאי למנוע את ההמצאה אם הוא סבור שהיא אינה ראויה. בכך מתקיימת הבקרה המתאימה למניעת פגיעה בריבונות של מדינות אחרות. שנית, מלבד עילות ההמצאה המוכרות שנותרו על מכונן, מוצע להוסיף את האפשרויות לבצע המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט גם בנסיבות אלו: אם נקבע בחיקוק או בהסכם, כי בית המשפט הישראלי מוסמך לדון בסוגיה; אם מתבקש סעד לגבי מעשה, מחדל או נזק שניתן היה לצפותו מראש, שנעשה, עומד להיעשות או צריך היה להיעשות בתחום המדינה; ואם האדם שמחוץ לתחום השיפוט הוא בעל דין בתובענה שלגבי אחת מעילותיה יש זיקה מהזיקות המפורטות בתקנה זו. שלישית, כאשר הנתבע בוחר לכפור בסמכות בית המשפט הישראלי, והוא או נציגו מגיעים למדינה לצורך כך, מבקש ההסדר המוצע למנוע את אפשרות ההמצאה במצב זה עד 14 יום לאחר מועד ההחלטה בעניין. בכך תוקנה תקלה ניסוחית המופיעה בתקנות הנוכחיות, המאפשרת, דה פקטו, את ההמצאה בשלב מתן ההחלטה."
(ההדגשות אינן במקור; ח.כ)
במכלול השיקולים, וכך גם מטעמים של מדיניות שיפוטית רצויה, מתוך חשש כי שימוש בהחלטה כאמור ירחיב את היריעה יתר על המידה, תוך כרסום בתכליות אשר עומדות ביסוד מוסד ההמצאה – וטעם רב להן, מצאתי שלא להכיר בתוקף ההמצאה כפי שבוצעה, חרף נסיבותיו של התיק דנן.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לא בוצעה המצאה כדין למשיב באמצעות החברה כ"מורשה בניהול עסקיו", בהתאם להוראות תקנה 482 לתקנות.
המבקשת תפעל לביצוע המצאה למשיב כמפורט בהחלטה, אשר תחתה תחשב ההמצאה כהמצאה כדין, וכדלהלן:
ככל שיתקבל בידי המבקשת תוך 48 שעות ממועד מתן החלטתי זו, דיווח רשמי אודות כתובתו של המשיב מחוץ לישראל, בין על ידי החברה ובין על ידי מי מטעמה ו/או מטעמו של המשיב, תבוצע על ידה המצאה בהתאם להוראות התקנות למען בו מתגורר המשיב, וכאשר לעניין זה, בהתאם לנימוקים אותם פירטתי לעיל, ניתן לה היתר על ידי בית המשפט לביצוע המצאה כאמור, ובהתאם להוראות תקנה 500 לתקנות.
היה ולא יתקבל בידי המבקשת תוך 48 שעות ממועד מתן החלטתי זו דיווח רשמי כאמור, תפנה המבקשת לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל תמצית רישום ממרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובתו הרשמית של המשיב בישראל – ולכתובת זו תבוצע על ידה המצאת כתב בי הדין, ובהתאם להוראות הקבועות לכך בתקנות.
עם ביצוע מי מן החלופות המנויות לעיל על ידי המבקשת, תחשב ההמצאה למשיב כהמצאה כדין, ובית משפט זה ירכוש הסמכות לדון בענייניו.
אשר לעניין הוצאות, הרי שבשלב זה, לפנים משורת הדין, איני מטיל הוצאות על מי מהצדדים, אולם מובהר כי הדבר יישקל על ידי בתומו של הליך זה, ובהתאם להתנהלות הצדדים בגדרו.
המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט שבט תש"פ, 24 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.