הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 24193-04-17

לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

המבקשת בה"פ 24193-04-17
(הנתבעת והתובעת שכנגד בת.א. 10704-09-17)

רותם שפי
ע"י ב"כ עו"ד מוטי קהירי ו/או עו"ד לירון כהן

נגד

המשיב בה"פ 24193-04-17
(התובע והנתבע שכנגד בת.א. 10704-09-17)

שמואל (שמוליק) נויפלד
ע"י ב"כ עו"ד עידו חיטמן ו/או עו"ד גיא קורתני ו/או עו"ד שירלי יוסרי

החלטה

רקע עובדתי
במסגרת ההליך דנן מתבררות 3 תובענות שונות, המרצת פתיחה שהגישה המבקשת ( להלן: "שפי") כנגד המשיב ( להלן: "נויפלד"), תביעה אזרחית שהגיש נויפלד נגד שפי, ותביעה שכנגד של שפי כנגד נויפלד.
המרצת הפתיחה הוגשה על ידי שפי כבר ביום 18.4.2017. במסגרת המרצת הפתיחה עתרה שפי למתן סעד הצהרתי, לפיו בינה לבין המשיב לא התקיימה מערכת יחסים חוזית, וטיוטות ההסכם עליהן ניהלו מו"מ מעולם לא התגבשו לכדי חוזה מחייב.
ביום 6.9.2017, עם הגשת תשובתו להמרצת הפתיחה הגיש נויפלד אף את התביעה בת.א 10704-09-17 כנגד שפי ( להלן: "התביעה האזרחית"), במסגרתה טען, כי שפי פנתה אליו על מנת שיסייע לה לקדם את הקריירה האמנותית שלה. לטענתו, הסיכום בין הצדדים, המגובה בכתב, היה כי יפעלו יחד לפיתוח, קידום ומינוף הקריירה האמנותית של שפי, וכשיבוא היום לקצור את הפירות כל צד יהיה זכאי לחלקו בהכנסות, אלא שלמרות שהשקיע משאבים רבים, כשהחלה שפי להרוויח, החליטה להתנער מכל התחייבויותיה.
במסגרת כתב התביעה שהגיש, העריך נויפלד את נזקיו בסך של 900,000 ₪.
ביום 28.9.2017 הגישה שפי בקשה לדחיית התביעה האזרחית על הסף, בגין היעדר סמכות עניינית, שעה שסכום התביעה הוערך על ידי התובע בסך של 900,000 ₪ בלבד. ביום 25.10.2017 הגיש נויפלד תשובתו לבקשה, וכן בקשה לאיחוד הדיון בתביעה האזרחית עם הדיון בהמרצת הפתיחה ובקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיוסף לו סעד של צו עשה המורה לשפי לתת לו קרדיט ביצירותיה, בהן לקח חלק.
בהחלטה מיום 19.11.2017 התקבלה הבקשה לאיחוד הדיון בין התובענה האזרחית להמרצת הפתיחה, אך נדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה, שעה שלא נתמכה בתצהיר ולא הובהר בה כיצד התיקון המבוקש עשוי לסייע לבית המשפט לברר השאלות במחלוקת.
ביום 22.11.201 7 הגישה שפי בקשה למתן החלטה בבקשתה לדחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. ביום 29.11.2017 הגיש נויפלד תשובתו לבקשה, וכן בקשה חדשה לתיקון כתב התביעה. משכך, נקבע בהחלטה מיום 30.11.2017, כי שעה שבתיקון המבוקש יש כדי להשליך על שאלת הסמכות העניינית, יש להמתין עד להכרעה בבקשה החדשה לתיקון כתב התביעה.
בהחלטה מיום 7.1.2018 התקבלה בקשתו של נויפלד לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת סעד של צו עשה.
ביום 10.1.2018 הגיש נויפלד כתב תביעה מתוקן, במסגרתו עתר לסעד כספי בסכום מוערך של 900,000 ₪, וכן לסעד של מתן חשבונות ולצו עשה המורה על אכיפת זכויות היוצרים וזכויותיו המוסריות ביצירות בהן העניק לשפי שירותי עיבוד והפקה מוסיקלית.
ביום 11.2.2018 הגישה שפי כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, וכן כתב תביעה שכנגד. במסגרת כתב התביעה שכנגד טענה היא, כי נויפלד גבה ממנה כספים שלא כדין, גרם לה לנזקים באופן של ביטול פגישות והופעות שהיו קבועות לה, הוציא את דיבתה, והרוויח כספים שלא כדין בגין הופעתה בפרסומת. כמו כן, טענה שפי כי נויפלד מחזיק בידו שלא כדין חומרים שהקליטה שפי. משכך עתרה היא לסעד כספי בסך של 532,231 ₪, וכן לסעד הצהרתי שיורה לנויפלד לפרסם הודעת תיקון והתנצלות מפורטת לכל אחד מהגורמים בפניהם הוציא את דיבתה של שפי.
ביום 21.6.2018 התקיים בפני דיון בהליכים המאוחדים, במסגרתו הצעתי לצדדים לפנות להליך גישור.
ביום 13.8.2018 הודיעו הצדדים על הסכמתם לפנות להליך גישור. למרבה הצער, ביום 17.12.2018 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח.
בהחלטתי מיום 29.1.2019 קבעתי, כי נוכח החלטתי שניתנה ימים ספורים קודם לכן, במסגרת ת.א. 51932-06-18 אביניאון נ' ידיעות אינטרנט ( פורסם בנבו, 21.1.2018) (להלן: "עניין אביניאון"), לעניין סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני, וכן פסיקה נוספת בנושא, ושעה שבקשתה של שפי לעניין הסמכות העניינית לא הוכרעה נוכח בקשתו של נויפלד לתיקון כתב התביעה, על הצדדים להבהיר מדוע הסמכות העניינית לדון בתובענות המאוחדות נתונה לבית המשפט המחוזי.

טענות הצדדים
ביום 14.2.2019 הגיש נויפלד את עמדתו, לפיה הוא מוכן להניח, מבלי שיהיה בכך כדי לוותר על כל טענה, כי שווי כל הסעדים הנתבעים במסגרת תביעתו נמוך מ-2.5 מיליון ₪.
עוד טען נויפלד, כי בהתאם להוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי, או צווי עשה.
לטענתו של נויפלד, שווי הסעד ההצהרתי המבוקש בהמרצת הפתיחה שהגישה שפי לא יכול לעלות על שווי התביעה האזרחית שהוגשה על ידו. כמו כן, לטענתו, ממילא מובן שהסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה הוא בסמכות בית משפט השלום, לאור הצהרותיה של שפי שטענה כי דרישותיו של נויפלד לקבל ממנה פיצוי כספי בסך של 1.5 מיליון ₪ הינה דרישה לסכומים מופרכים שאינם קשורים למציאות.
עוד טען נויפלד, כי מגמת הפסיקה הינה שסמכות לדון בתובענה בעניין קניין רוחני נקבעת בכל מקרה בהתאם לשווי התובענה, גם אם מתבקשים במסגרתה צווי עשה.
משכך, הבהיר נויפלד כי אין לו התנגדות להעברת הדיון בתובענות המאוחדות לבית משפט השלום, ובלבד שכל ההליכים יידונו במאוחד, בפני אותו מותב.
ביום 15.2.2019 הגישה שפי את עמדתה להחלטה מיום 29.1.2019. במסגרת עמדה זו טענה שפי, כי תיקון כתב התביעה על ידי הוספת סעד של צו עשה נעשתה על ידי נויפלד באופן מלאכותי, אך כדי להכניס את תביעתו לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי, בחוסר תום לב דיוני.
לטענתה, בהתאם לתקנה 101( א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") בית המשפט רשאי בכל עת להורות על דחיית תביעה שהוגשה בחוסר סמכות, וכך יש לנהוג בכל הנוגע לתביעתו של נויפלד.
עוד טענה שפי, כי ממילא הוספת הסעד של צו עשה על ידי נויפלד אינה מקנה סמכות לבית המשפט המחוזי, שעה שנויפלד לא פירט בכתב התביעה המתוקן את היצירות הנטענות בהן יש לאכוף את זכויותיו, אך ברור שכימות זכויות נטענות אלה לא מביא את התביעה לתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.
שפי מדגישה כי נויפלד עצמו העריך את נזקיו במכתב התראה ששלח אליה בסך של 1,700,000 ₪, ומאוחר יותר, בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן העריך את נזקיו בסך של 900,000 ₪. לטענתה, ברי כי שווי הקרדיט המבוקש על ידי נויפלד, עמום ומופרך ככל שיהיה, אינו עולה לשווי כספי של 1,600,000 ₪, הוא הסכום הנדרש על מנת להכניס את תביעתו של נויפלד לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, שעה שאף נויפלד עצמו אינו סבור כי הצו שהתבקש על ידו מקנה לו סמכות לנהל את תביעתו בבית המשפט המחוזי, דין תביעתו להידחות.
באשר להמרצת הפתיחה שהגישה, טענה שפי, כי הסעד היחיד שהתבקש במסגרתה הוא סעד הצהרתי אשר אינו ניתן להערכה, ומשכך, בהתאם לפסיקה, הסמכות לדון בהמרצת הפתיחה נתונה לבית המשפט המחוזי.
לטענתה, הפסיקה שנזכרה בהחלטה מיום 29.1.2019 נוגעת אך ורק לסעד של צו מניעה בקניין רוחני, ולא לסעד הצהרתי. פסיקה זו אינה קובעת כי היא משליכה על סדרי דין אחרים, בכללם סעדים הצהרתיים בדרך של המרצת פתיחה.
כמו כן, טוענת שפי, כי נויפלד מעולם לא טען להיעדר סמכות עניינית בתשובתו להמרצת הפתיחה או בכל הליכי הביניים שהתקיימו בין הצדדים עד כה, כך שהוא מושתק מלהעלות טענה זו כעת.
נוכח האמור מבקשת שפי, כי תביעתו של נויפלד תידחה מחמת חוסר סמכות, וכי המרצת הפתיחה תמשיך להתברר.
נויפלד הגיש תשובתו לעמדתה של שפי, במסגרתה טען, כי חלף מענה להחלטה מיום 29.1.2019 בחרה שפי למחזר את בקשתה לסילוק התביעה על הסף, ולחזור על טענות שטענה בעבר ונדחו.
עוד טוען נויפלד, כי בפיה של שפי אין כל טעם ממשי המצדיק את המשך ניהול ההליכים דנן בבית המשפט המחוזי. לשיטתו, טענתה כי הסעד ההצהרתי הנתבע במסגרת המרצת הפתיחה מצדיק את הותרת הדיון בה בבית המשפט המחוזי הינה טענה שגויה. שעה ששווי הסעד הנתבע במסגרת המרצת הפתיחה מצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום, יש להעביר לידיו את הדיון בתובענה.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש להעביר הדיון בתובענות המאוחדות לבית משפט השלום.
ראשית, מקובלת עלי טענתו של נויפלד, לפיה במסגרת עמדתה מיום 14.2.2019 שבה שפי על טענות שכבר נדונו במסגרת ההחלטה בבקשתה לסילוק התביעה על הסף. כך למשל הטענה כי הוספת הסעד של צו עשה נעשתה באופן מלאכותי. משכך, לא היה מקום להעלות טענות אלה בשנית.
לגופו של ענין, באשר לתביעה האזרחית שהגיש נויפלד, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי התובענה מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. כאמור לעיל, הסעד הנתבע במסגרתה הינו בסך של 900,000 ₪, ואין חולק בין הצדדים כי שוויו של צו העשה הנתבע במסגרתה לא עולה על סך של 1,600,000 ₪, שהוא הסכום הנדרש כדי להכניס את סכום התביעה לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי.
אלא שלטענתה של שפי, די בכך כדי לדחות את התביעה על הסף, ואין מקום להעביר הדיון בה לבית משפט השלום.
טענה זו אין בידי לקבל. אמנם תקנה 101( א) לתקנות קובעת, כי בית המשפט רשאי, בכל עת, להורות על דחיית תובענה מחמת חוסר סמכות, ובכלל זה חוסר סמכות עניינית. אלא שתקנה 101( ב) לתקנות קובעת, כי בית המשפט לא ייעתר לבקשה לדחיית תובענה מחמת היעדר סמכות אם נראה לו כי יש להעביר את העניין לבית משפט מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.
בענייננו, שעה שאין חולק כי בית משפט השלום מוסמך ליתן צווי עשה, כתלות בשווי התובענה, וכי שווי התביעה האזרחית מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, מצאתי כי יש להעדיף את העברתה של התביעה האזרחית, לרבות התביעה שכנגד שהוגשה במסגרתה, לדיון בפני בית משפט השלום.
כידוע, דחיית תובענה על הסף יוצרת מעשה בית דין ומכריעה בהליך שיפוטי, תוך נעילת שערי המשפט בפני התובע בטרם התבררו טענותיו לגופן. לפיכך, הלכה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו לדחיית תובענה על הסף במשורה, ודחייה על הסף תיעשה אך במקרים קיצוניים ויוצאי דופן [ ראו למשל החלטתו של כב' השופט כאבוב בת.א. (ת"א) 48631-06-17 בן דב נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ ( פורסם בנבו, 1.2.2018), וההפניות שם]. בכך יש כדי לתמוך בהחלטתי.
יובהר כי שפי לא חלקה על טענותיו של נויפלד לפיהן הסעד הנתבע במסגרת התביעה שכנגד מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. אף מטעם זה מצאתי להורות על העברת שתי התביעות ( התביעה והתביעה שכנגד) לדיון בפני בית משפט השלום.
באשר לתובענה על דרך של המרצת הפתיחה, טוענת שפי, כי שעה שנתבע במסגרתה סעד הצהרתי, אשר לא ניתן להעריך את שוויו, אזי מצויה היא בסמכות בית המשפט המחוזי. עוד טוענת שפי, כאמור, כי אין להסיק מהפסיקה הנזכרת בהחלטה מיום 29.1.2019, אשר התייחסה אך לצווי עשה, גם לעניין סעדים הצהרתיים. אין בידי לקבל טענות אלה .
אמנם נויפלד לא העלה טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בהמרצת הפתיחה. אלא ששאלת הסמכות העניינית או היעדרה היא שאלה שבית המשפט יכול, ואף חייב, להעלות מיוזמתו, ואין בעובדה כי נויפלד לא טען לכך, על מנת להותיר הדיון בהמרצת הפתיחה בפני בית משפט זה, חרף הכללים שנקבעו בחקיקה ובפסיקה בדבר הסמכות העניינית [ לעניין זה ראו למשל ע"א 613/77 אדלר נ' שומרי אמונים בע"מ, פ"ד לב(1) 788 (1978)]. כמו כן, שעה שהדיון בשלוש התובענות אוחד, ושאלת הסמכות התעוררה, אז שאלת הסמכות מתעוררת מכללא לגבי כולן.
לענין הסעד ההצהרתי הנתבע - אין בידי לקבל הטענה לפיה בכל מקרה בו נתבע סעד הצהרתי ששוויו לא הוערך על ידי המבקש בתובענה, אזי מצוי הוא, ככזה, בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. גם בעניין זה חלים כללי הסמכות הרגילים והסמכות נקבעת לפי שווי התובענה. אף אם בתובענה נתבע סעד ששוויו לא הוערך על ידי המבקש או שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדויקת, אך ניתן להעריך ששוויו נופל בסמכות בית המשפט השלום - אזי הסמכות מסורה לבית המשפט השלום.
בסעיף 75 לחוק בתי המשפט, נקבע כי כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. קרי, בית משפט השלום מוסמך אף הוא ליתן צו הצהרתי, ועל מנת לקבוע לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית יש לבחון את שווי התובענה.
יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון ( כב' השופט הנדל) ברע"א 6681/17 רשות המיסים- מכס מרכז נ' Three D Investments Ltd ( פורסם בנבו, 2.10.2017 ) (להלן: "עניין רשות המיסים"):
"תובענה לסעד הצהרתי לא בהכרח תסווג כתובענה שלא ניתן להעריך את שוויה. ישנם מקרים בהם סעד שאינו כספי, כגון סעד הצהרתי, גורר עמו עגלה עליה מונחת זכות אשר ניתן בבירור לאמוד את שוויה. המשא המונח על העגלה הוא למעשה הסעד המהותי. כלי הרכב הגורר את העגלה הינו הסעד ההצהרתי. יתכן כי במבט ראשון לא נראה הסעד ההצהרתי ככזה שניתן לאמוד את שוויו, אולם ברגע שפותחים עבורו את השער, הוא נכנס ומכניס אחריו גם את העגלה הנושאת את הסעד המהותי, בר אומדן השווי. הכוונה למצב בו עולה מהמרצת הפתיחה כי אין לנתק את הקשר בין הרכב והעגלה, באופן שבפועל הם הופכים לכלי אחד. אם כך המצב, ניתן לגלות את שווי התובענה על פי מבחן הסעד."
אף ברע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן, פ"ד נו(1) 755 (פורסם בנבו, 24.9.2001) (להלן: "עניין פוקס"), אליו מפנה שפי, קבע בית המשפט העליון, כי אין בעובדה כי הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי גרידא כדי לשלול את סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה, זאת נוכח הסמכות המוקנית לבית משפט השלום בסעיף 75 לחוק בתי המשפט. בעניין זה נקבע, כי כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי, וזהותו של בית המשפט נקבעת בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש.
בעניין פוקס נקבע, כי כאשר ניתן להעריך את שוויו הכספי של הסעד ההצהרתי המבוקש, הסמכות העניינית נקבעת על פי סכום התובענה, וכאשר לא ניתן להעריך את שוויה, נדונה התובענה בפני בית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית. הרעיון המונח בבסיס כללים אלו, כפי שנקבע בעניין פוקס, הינו שבנסיבות בהן נתבע סעד כספי בסכומים ניכרים, העניין יידון בפני הערכאה הדיונית הגבוהה ביותר.
נוכח האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי אף אם לא ניתן להעריך במדויק את שוויה של תובענה לסעד הצהרתי, אך ברי כי שוויה אינו עולה על סכום הסמכות של בית משפט השלום, הסמכות העניינית לדון בתובענה תהיה נתונה לבית משפט השלום.
תוצאה זו עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הראויה. אין מקום כי בית משפט מחוזי ידון כערכאה ראשונה בעניינים ששוויים הכולל נמוך מתחום הסמכות העניינית שנקבעה בחוק. ראו בעניין זה דברי כב' השופט גרוסקופף בהקדמה לספרם של עודד מאור ואסף דגני הפטר- חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים כרך א' 49 (התשע"ט - 2019), בהתייחס לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח - 2018, אשר לפיו הערכאה הדיונית שתדון בתיקי חדלות פירעון חדשים היא בית משפט השלום: "הגיעה העת כי מערכת המשפט הישראלית תהיה בנויה על בסיס היררכי ברור ועקבי, במסגרתו רובם המוחלט של ההליכים הדיוניים מנוהלים בערכאה הראשונה ( בית משפט השלום), ערעורים בזכות וכן מקרים בעלי חשיבות מיוחדת ( כדוגמת תיקי פשע חמור) נידונים בערכאה השנייה ( בית המשפט המחוזי) ורק שאלות משפטיות עקרוניות או מקרים בעלי חשיבות מיוחדת נבחנים בערעור בערכאה השלישית ( בית המשפט העליון)". ראו גם דו"ח הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים ( ועדת אור) (אוגוסט 1997) , וכן החלטת כב' השופטת בלכר בת.א (ת"א) 2834-05-18 בסרב נ' סמל (פורסם בנבו, 22.1.2019).
כך, לעניין הסמכות העניינית בתביעות קניין רוחני נקבע בשורה של החלטות ופסקי דין, כי המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית הוא סכום התביעה או שווי נושאה. לעניין זה נקבע, כי אין רלוונטיות לשאלה האם הסעד הוא תשלום כספי, סעד הצהרתי, צו מניעה או צו עשה. במקרים בהם ברי כי שווי התביעה אינו עולה על סכום סמכותו העניינית של בית משפט השלום, הסמכות לדון בה נתונה לבית משפט השלום [ ראו למשל החלטתי בת.א ( ת"א) 67407-03-18 BABYZEN נ.' א.ח.מ ניהול ויזמות בע"מ ( פורסם בנבו, 21.2.2019); עניין אביניאון; וההפניות הנוספות הנזכרות בהחלטתי מיום 29.1.2019].
הוא הדין במקרה שלפני. הסעד לו עותרת שפי במסגרת המרצת הפתיחה, ולפיו לא קיימת מערכת חוזית בין הצדדים, אף הוא ניתן להערכה כספית, בהינתן שוויו הכספי של החוזה הנטען. מהעובדות המועלות בכתבי הטענות השונים במסגרת ההליכים שבפני, ובפרט נוכח הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה והתביעה שכנגד, עולה כי שוויה של ההתקשרות הנטענת בין הצדדים, אשר במסגרת המרצת הפתיחה מבוקש לקבוע כי לא השתכללה כדי חוזה מחייב, לא עולה על סכום סמכותו של בית משפט השלום.
כך, כפי שפורט לעיל, הסעד שנתבע על ידי נויפלד במסגרת תביעתו, אשר התבסס על אותה התקשרות שהיא עניינה של המרצת הפתיחה הינו בסך של 900,000 ₪. שפי אף טענה כי דרישתו של נויפלד לפיצוי בסך של 1.5 מיליון ₪ בהתבסס על ההתקשרות הנטענת בין הצדדים היא דרישה בסכומים מופרכים ( כפי שעולה מסעיף 25 לתצהיר התמיכה להמרצת הפתיחה).
בנסיבות אלה, איני סבורה כי ניתן לומר ששוויה של המרצת הפתיחה עולה על סכום סמכותו של בית משפט השלום.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על העברת הדיון בתובענות המאוחדות, קרי התביעה האזרחית, התביעה שכנגד והמרצת הפתיחה, לבית משפט השלום בתל אביב.
בהמשך לאמור בהחלטתי מיום 19.11.2017, הרי שעל התביעות להישמע במאוחד.
בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.
המזכירות תתייק עותק מהחלטה זו בשני התיקים המאוחדים.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.