הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 12345-06-18

מספר בקשה:11
לפני
כבוד השופטת עינת רביד

המבקשת

רויאל בנייני יוקרה בע"מ

נגד

משיבים
1. טוביה דימנשטיין
ע"י ב"כ עו"ד מוזס

2. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד פרנק- זאבי

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המשיב לסילוק התביעה מחמת אי תשלום אגרה מספקת, או לחילופין לחיוב המבקשת בתשלום אגרה בהתאם לתביעה בשווי של 10 מיליון שקלים.
החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 3.2.19 אשר דנה בבקשות שונות שהוגשו על ידי הצדדים: לסילוק התביעה על הסף או למחיקת חלקים ממנה, וגילוי מסמכים ומינוי מומחה לכתבי יד. במסגרת ההחלטה מיום 3.2.19 נקבע כי טרם הכרעה בבקשת המשיב בסוגיית האגרה יש לקבל את עמדת המדינה בנושא.
לטענת המשיב, במסגרת המרצת הפתיחה עתרה המבקשת לסעד הצהרתי לפיו 50% ממניות חברת חן פתח תקווה בע"מ (להלן: החברה) המוחזקות בידי המשיב הן בבעלות המבקשת, וכן עתרה לסעדים הצהרתיים נוספים לפיהם ההסכם משנת 2001 והסכם הפשרה תקפים, וכן ליתן סעד אופרטיבי בדבר העברת המניות למבקשת. לטענת המשיב היות והמבקשת טוענת כי שווי אולם האירועים, שהוא הנכס בבעלות החברה, עולה לסך של 20 מיליון ₪, והיא עותרת לקבל 50% ממניות החברה, הרי שעליה לשלם אגרה עבור הסך של 10 מיליון ₪.
היועמ"ש הגיש תשובתו לבקשה וטען כי חלק מהסעדים ההצהרתיים המבוקשים בתביעה טומנים בחובם סעדים שהם כספיים לכל דבר ועניין. כך לדוגמא הסעדים המבוקשים בסעיפים א' ד' ו- ה' להמרצת הפתיחה שעניינם בהצהרה כי 50% מהמניות המוחזקות בידי המשיב הן של המבקשת, וכן העברת 50% מהמניות של החברה לידי המבקשת, וכן עתירת המבקשת להורות על השבת כל מניות החברה שרשומות או אמורות להירשם על שם המבקשת, הם סעדים אשר יש להם משמעות כספית, ואף המבקשת מציינת כי המדובר בנכס בשווי של למעלה מ- 20 מיליון ₪. על כן יש לחייב המבקשת בתשלום אגרה בגינם.
לאחר שהוגשה עמדת המדינה ניתנה למבקשת האפשרות להגיב עליה. לטענת המבקשת יש לדחות את עמדת המדינה ולקבוע כי האגרה תעמוד על 1,157 ₪ בגין תביעה בהמרצת פתיחה.
לטענת המבקשת היא לא הסתפקה בהגשת תביעה לסעד הצהרתי אלא עתרה במפורש לחייב את המשיב להעביר לה את המניות. בנסיבות אלו התייתר הצורך בבחינת משמעות הסעדים ההצהרתיים, ובירור המחלוקת האם היה צורך בהגשת תביעה אופרטיבית, שכן כזו הוגשה.
לטענת המבקשת על פי התקנות בנוסחן הקודם תביעה למתן צו עשה לקבלת חזקה בנכס לא באה בגדר הליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי כספי. הוראה זו נשמטה בתקנות האגרות המאוחרות, אשר אין מחלוקת כי הן חלות על התביעה הנדונה. השינוי בנוסח התקנות מלמד כי על פי ההתקנות החלות על תביעה זו תביעה למסירת חזקה בנכס תוכר בגדר ההליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף בגינם משולמת אגרה בסכום קצוב. לעניין זה מפנה המבקשת לע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מ"ו (1) 562, ה"פ 1192/03 בובליל נ' קרני, בש"א (ת"א) 16616/07 אביב נ' מוסדן בע"מ ורע"א 783/05 ענבי נ' קורן. במסגרת בקשת המבקשת מיום 5.6.19 הפנתה זו אף להחלטה בעניין 11339/06 ארנון נ' פיוטרוקובסקי (31.12.08).
לטענת המבקשת קבלת עמדת המשיב תרוקן מתוכן את תקנות האגרות בכל הנוגע לתביעה אשר לא ניתן לאמוד את שוויה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי אין לחייב המבקשת בתשלום אגרה מעבר לסכום ששולם על ידה.
תקנה 2(א) לתקנות תקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), קובעת את חובת תשלום האגרה עם פתיחתו של הליך בבית המשפט. תקנה 6 לתקנות האגרות קובעת כי בתביעה לסעד כספי יש לשלם אגרה (כ- 2.5% מסכום התביעה), ותקנה 3 לתקנות האגרות, קובעת רשימה של הליכים שרואים אותם כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, ואשר סכום האגרה בגינם הוא מופחת, והקובעת כדלקמן:
"3. בענינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת, לפי הענין:
(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;"
בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 1194/91‏ מריאן פלצמן‎ ‎נ' גזברות בית המשפט המחוזי, תל-‏אביב-יפו, פ"ד מו(1) 561 (1992) נקבע, כי בתביעה לצו עשה לקבלת מניות תשולם אגרה כסעד שאינו ניתן לביטוי בכסף ולא לפי שווי המניות. אומנם בעניין פלצמן נוסח תקנות האגרות שונה במקצת, אך בית המשפט קבע כי הלכה זו עומדת על כנה גם לאחר שינוי נוסח התקנות. לעניין זה ראו החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בבש"א 11339/06 ארנון נ' פיוטרוקובסקי (31.12.08) (להלן: עניין ארנון) , כבוד השופט אורנשטיין (כתוארו אז), קבע כי מניות נכללות במושג "נכס" באופן שתביעה להשבת מניות באה בגדר תביעה להשבת נכס , אשר אינה מצדיקה חיוב בתשלום אגרה. לעניין זה נקבע כדלקמן:
"יש לראות "מניות", כנכללות במושג "נכס". מכאן, שלפי התקנות בנוסח הקודם, תביעה למתן צו עשה לקבלת חזקה בנכס, לא באה בגדר "הליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף". הוראה זו נשמטה בתקנות האגרות המאוחרות, שאין מחלוקת כי חלות על התובענה שלפני. השינוי בנוסח התקנות מלמד שלפי התקנות העדכניות החלות על התביעה, תוכר תביעה למסירת חזקה בנכס, בגדר הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, בגינם משולמת אגרה בסכום קצוב, בהבדל מהמצב הקודם. השינוי החקיקתי, תומך איפוא בעמדת המבקש שכן הוסרה המגבלה הקודמת אשר לכאורה מנעה את ההכרה בתביעה למתן צו למסירת חזקה בנכס, כתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף."
ובהמשך:
"טעם נוסף למסקנתי הוא בכך שקבלת עמדת המשיבים, תרוקן הלכה למעשה, מכל תוכן את תקנות האגרות בכל הנוגע לתביעות שאינן ניתנות לביטוי כספי. כמעט ואין בנמצא תביעה אזרחית, שאינה מגלמת בחובה עניין כספי. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 232/02 ויקטור שרייבמן נ' מ.ט.ס. תעשיות מחקר כרמיאל בע"מ ואחר' "כבר נפסק לא פעם שיכול ועניין יכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית". בית המשפט באותו מקרה ראה בתביעה להסרת הקיפוח, כתביעה שאינה ניתנת לביטוי כספי, הגם שכאמור הבהיר שניתן היה לערוך שומה ולכמת את הסכום מאחורי הקיפוח הנטען.
זאת ועוד, תוצאה אחרת עלולה לגרום לשינוי סדרי בראשית שאין לה כל הצדקה, וזאת בנוגע לחיובי אגרות באותן תביעות למתן פסק דין המצהיר על בעלות בנכס, בין מיטלטל ובין דלא ניידי הכוללות גם עתירה להקניית הנכס לתובע, בהן האגרה המחוייבת היא כרגיל לפי סעד שאינו ניתן לביטוי בכסף
עוד ראיתי לציין, כי ההלכה הפסוקה מורה יש ליתן פרשנות מקלה לתשלום אגרות משפט, וכאמור בדברי כב' השופט רובינשטיין בסעיף ח(8) להלכת ענבי:
"לדידי, יש ככלל מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין."
גם בכך טעם לקבלת עמדת המבקש."
לעניין האמור ראו גם ת"א (מחוזי ת"א) שטיצברג נ' טויב (2.4.17), ת"א (מחוזי מרכז) 972-11-12 משה בן אור ז"ל נ' יעקב יניב גזיאל (27.03.2014) .
ת"א (מחוזי מרכז) 5475-03-13 סטרטסיס בע"מ נ' רמי בונן (18.11.2013)
לעניין זה ראו גם ע"א 7019/14 שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' יעקב פרג'י (16.05.2018) , שם טען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לסלק את תביעות המשיבים על הסף, שכן דובר בתביעות לסעדים הניתנים לכימות כספי שהוגשו במסווה של סעדים הצהרתיים, לצורך התחמקות מתשלום אגרה גבוהה. בית המשפט דחה את טענת המושב וקבע את הדברים הבאים:
"שאלת סיווגם של הליכים ככאלה ש"שוויים בלתי ניתנים לביטוי בכסף" עולה פעמים רבות בבתי המשפט, לרבות בבית משפט זה. כבר נפסק, כי לעתים, גם הליכים הניתנים לביטוי כספי ברור, ייכללו בהגדרה זו (רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, פ"ד מו(1) 561, 563 (1992), אשר התייחס לתקנות האגרות הקודמות (תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987)). במלים אחרות, אין בעובדה שבמקרה ספציפי ניתן להעריך את שווי הסעד כדי לשנות מן הסיווג של ההליך ככזה ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף (רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים, פסקה 8 (9.8.2009), והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 9451/11 אלדן נ' מימון, פסקה 4 (11.4.2012)). ההכרעה אם מדובר בסעד ששוויו ניתן לביטוי כספי אם לאו תהיה תלויה, בסופו של דבר, באופן בו נוסחו הסעדים בכתב התביעה (השוו: רע"א 9920/17 כהן סולל נ' KEYRUS SA FRANCE פסקאות 12-11 (12.4.2018)).
.......
הסעד המרכזי שהתבקש הוא להורות למושב להקצות למשיבים זכויות מלאות בנחלה (סעיף (ה)). הסעדים שפורטו בסעיפים (א), (ב) ו-(ג) הם נלווים לסעד מרכזי זה. לא יכול להיות חולק כי לכל הסעדים הללו ישנו שווי כספי. יש להניח כי אף ניתן לכמת את השווי הכספי של כל הזכויות הללו יחדיו, ולו על דרך ההערכה. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר, לטעמי, כי יש לראות את התביעה כתביעה כספית, לצורך תשלום האגרה. התביעה דנן צופה פני עתיד. היא מבקשת להכיר בזכויותיהם של המשיבים כבעלי נחלות במושב, על כל הזכויות הנלוות לכך, מעתה ואילך. במצב דברים זה, איני רואה פסול בכך שהתביעה הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי (או למתן צווי עשה)."
טוען המשיב כאמור, כמו גם המדינה, כי שעה שהמבקשת טוענת כי המבנה בו מחזיקה החברה עולה לסך של 20 מיליון ₪, ועתרה לקבלת 50% ממניות החברה, משמעו כי אף לשיטתה של המבקשת ניתן להעריך את שווי מניות החברה, ואין המדובר בתביעה שהיא לסעד אופרטיבי בלבד.
על פי פסק הדין בעניין ארנון, יש להבחין בו תובענה להשבת מניות עצמן, שאז המדובר בתביעה שאינה ניתנת לכימות כספי, לבין תביעה לחיוב בגין הזכויות הנלוות למניות ואשר בגינן יש לשלם אגרה (בעניין ארנון נתבע תשלום דיבידנדים שלגביו נפסק כי המדובר בסעד אשר יש לשלם בגינו אגרה).
זאת ועוד, ועל פי פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 9920/17 סיריל כהן סולל נ' KEYRUS SA FRANCE (12.4.2018) (להלן: עניין סיריל), שם נדון סיווגו של סעד לכפיית רכישת מניות המיעוט בתובענה לפי סעיף 191 לחוק החברות, נקבע, על ידי כבוד השופטת י' וילנר, כי יש לבחון בדווקנות את הסעד הנדרש. במקרה שנדון בעניין סיריל בית המשפט נדרש ליתן הוראות אופרטיביות לצורך הרכישה, ובכללן הוראה על מינוי מומחה לצורך הערכת שווי המניות ורכישתן, שמשמען כי ככל ותתקבל התביעה, יזכה המבקש בשווי הכספי של מניותיו כבר בסופו של ההליך ומבלי שיידרש להגיש תביעה נוספת למימוש זכויותיו, ומכאן – שתביעתו היא התביעה לקבלת הסעד הכספי, המחייבת תשלום אגרה.
בענייננו, ובהתאם לפסיקה לעיל יש לבחון את הסעד המבוקש על ידי המבקשת בכתב התביעה. בשלב זה, לאחר שבהחלטתי מיום 3.2.19 הוריתי על מחיקת הסעד הכספי בסך של מיליון ₪, אזי הסעדים הנתבעים שנותרו בכתב התביעה הם להצהיר כי המבקשת היא הבעלים של המניות בחברה וכן להורות על העברת המניות לידיה. אין המדובר, כבעניין סירל, בצורך במתן הוראות אופרטיביות מעבר לנדרש בכתב התביעה.
אף כי ניתן להעריך את שווי המניות, ואף שהמבקשת טענה כי שווי נכס החברה עולה לסך של 20 מיליון ₪, הערכה אשר יש בה כדי להשליך על שוויה של החברה, אזי ובהתאם לפסיקה לעיל, בחינת החיוב יעשה לפי הסעד הנתבע (שעה שכמעט וכל תביעה היא תביעה שניתן להעריך את שוויה) . במקרה שבפני, התביעה היא להצהיר ול הורות על העברת בעלות בנכס, ה ן המניות (וזאת בדומה החלטה בעניין ארנון) , אשר אינה כוללת כל תביעה אופרטיבית נוספת, ועל כן אינה מצדיקה חיוב באגרה כתביעה לסעד כספי.
על כן הבקשה בסוגיית האגרה נדחית.
בשים לב כי נושא ההוצאות נפסק כבר בהחלטתי מיום 3.2.19 לא מצאתי לפסוק הוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.