הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עתפ"ב 6582-03-19

לפני כבוד ה שופטת עמיתה מרים סוקולוב

המערער

יצחק בן נוב

נגד

המשיבה

מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופטת ע. יעקובוביץ) מיום 26.2.19 לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מנהלי והפסקת השימוש האסור שניתן ביום 14.3.18.

הרקע
עסקינן בצו הריסה מנהלי מס' 108/18 שניתן ביום 14.3.18 לגבי חלוקת מרתף לשתי יחידות נפרדות בדרך של בניית קירות גבס וכלים סניטריים (להלן: "עבודה אסורה") ללא היתר בניה כחוק. ביום 12.4.18 הוגשה ע"י המערער בקשה לביטול ועיכוב ביצוע של צו ההריסה המנהלי.
ביום 26.6.18 התקיים דיון בבית משפט קמא במעמד הצדדים אשר בסיומו הורה בית משפט לצדדים להגיש את כל המסמכים הרלבנטיים.
ביום 1.11.18 נערך דיון נוסף בבית משפט קמא במסגרתו הודיע המערער כי הוא מבקש להתחיל באופן מיידי בהליך של הכשרה וקבלת היתר כנדרש ולצורך כך ביקש עיכוב ביצוע ואורכה של 6 חודשים. המשיבה התנגדה למתן אורכה לתקופה זו ובית משפט קמא החליט לעכב את ביצוע הצו למשך 4 חודשים בקובעו: "הצו יעוכב למשך 4 חודשים מהיום... בהתאם, אם יהיה צורך בכך יקבע דיון המשכי בעניין. הצו למען הסר ספק עומד על תילו וביצועו מעוכב בעת הזאת עד ליום 1.3.19". עוד קבע בית משפט קמא כי על המערער לדווח למשיבה ולהודיע לבית משפט על אודות ההתקדמות בהליכי הרישוי בעוד 3.5 חודשים.
ביום 13.2.19, מסר המערער הודעה למשיבה אודות ההתקדמות בהליכי הרישוי, כמבוקש, ובמקביל ביקש מבית משפט קמא אורכה של חודשיים נוספים. המשיבה התנגדה למתן אורכה נוספת. ביום 26.2.19, דחה בית משפט קמא את בקשת המערער למתן ארכה נוספת וזאת לנוכח העובדה שדומה כי היתר הבנייה אינו מצוי בהישג ידו של המערער כמצוות החוק והפסיקה ולאור תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בית משפט קמא אף קבע בהחלטתו זו "הצו אכן אושר ביום 1.11.18 תוך מתן עיכוב ביצוע ארוך לדברי ב"כ המבקשים".
ביום 27.2.19 הגיש המערער בקשת הבהרה לבית משפט קמא לדבריו במטרה להבין מה היא העבודה האסורה שהצו מורה על הריסתה, אך זו לא נענתה.
ביום 3.3.19 הגיש המערער בקשת הבהרה לבית משפט קמא לדבריו על מנת להבין מה נפקות ההחלטה מיום 1.11.18, שלא נענתה עד למועד הגשת ערעור זה.
ביום 6.3.19 נתן בית משפט קמא את החלטתו לבקשה זו וקבע כי מדובר בהחלטה הדוחה את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי נשוא הדיון.
על החלטת בית משפט קמא מיום 26.2.19, הוגש הערעור שבפני ביום 4.3.19. כמו כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הצו עד להכרעה בערעור.
ביום 12.3.19, דחה בית משפט זה את בקשת עיכוב הביצוע וקבע כי אין מקום לעכב את ביצוע הצו עד לתום ההליכים.

נימוקי הערעור:
לטענת המערער, בית משפט קמא לא התייחס בהחלטתו לבקשה לביטול צו ההריסה. בית משפט קמא הפנה בהחלטתו מיום 26.2.19 אל החלטתו מיום 1.11.18, ואולם, בהחלטתו האחרונה לא נקבע שהצו הפך סופי או מאושר לביצוע, אלא שהוא "עומד על תילו וביצועו מעוכב". לטענת המערער, נוצר "מצב אבסורדי" שכן מחד גיסא בקשתו לביטול צו ההריסה לא הוכרעה, ומאידך בקשתו להאריך בתקופה נוספת את עיכוב ביצוע הצו נדחתה על ידי בית משפט קמא תוך שנקבע – באופן רטרואקטיבי – כי הצו תקף.
לכן, מבקש המערער להשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בבקשה לביטול צו ההריסה ו/או על מנת שינמק את הכרעתו על פי דין.
לחילופין מבקש כי ככל שייקבע כי החלטת בית משפט קמא מיום 1.11.18 משמעה דחיית בקשת הביטול, מתבקש בית משפט זה לדון כערכאת ערעור בהחלטה לדחות את בקשתו לביטול צו ההריסה.
בהקשר זה, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בדחיית בקשתו, שכן צו ההריסה המנהלי לא הומצא לו ואף אינו חתום כדין, באו פן המקים עילה לביטולו. בנוסף, לטענתו לא ברור מהם הפריטים שהצו מורה על הריסתם.
עוד טוען כי הצו למניעת פעולות, אשר לכאורה נשלח אליו לפי המצויין בדו"ח הביקורת המצורף לצו ההריסה המנהלי, מעולם לא התקבל אצלו. בנוסף, כך למערער, דו"ח הביקורת רצוף אי דיוקים, חוסר התאמה וחוסר פירוט.
לגופו של עניין טוען המערער כי המדובר בעבודות פנים שאינן טעונות הוצאת היתר בנייה, ומציין כי הכלים הסניטריים במבנה היו קיימים משך עשרות שנים, וכל שעשה הוא זה לחדשם. עוד טוען כי קירות הגבס אינם מחלקים את הנכס לשתי יחידות, ולכן יש לראות, כאמור, את כל הבנייה, כשיפוץ פנימי. לחילופין טוען, כי גם אם יקבע שיש להוציא היתר עבור העבודות שבוצעו, הרי שצו הריסה מנהלי איננו כלי האכיפה ההולם בנסיבות העניין שכן כל מטרתו היא מניעת קביעת עובדה מוגמרת בשטח, אך "עובדות" אלו כבר קיימות בשטח למעלה מחמישים שנה.
לחילופי חילופין, ומבלי לגרוע מזכויותיו בעניין הבקשה לביטול צו הריסה, מבקש המערער מבית משפט זה ליתן רשות ערעור ובמסגרתו לשנות את החלטת בית משפט קמא מיום 26.2.19, ולהאריך את תקופת עיכוב הביצוע בפרק זמן נוסף של 6 חודשים.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי באריכות את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק בית משפט קמא שוכנעתי כי דין הערעור להדחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

באשר לטענת המערער כי שגה בית משפט קמא בדחיית בקשתו לביטול צו ההריסה המנהלי, או בכך שלא דן בה וכן כי לא קבע שהצו דנן הפך סופי ומאושר לביצוע. תיקון מספר 116 לחוק מבצע רפורמה משמעותית בחוק זה לרבות בפרק ח' שעניינו עיכוב ביצוע צווים. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הם סעיפים 254 ח' ו-254 ט' לחוק, אשר עוסקים בעיכוב ביצוע זמני של צו עד להכרעה בבקשה לביטולו ובבקשת בעל זכות במקרקעין לעיכוב ביצועו של צו הריסה מנהלי לאחר אישור לביצוע.

כמפורט לעיל, ביום 12.4.18 הוגשה ע"י המערער בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי עפ"י סעיף 228 לחוק ועיכוב ביצועו של הצו לפי סעיף 254 ח' לחוק. ביום 26.6.18 החליט בית משפט קמא: ש"חסרים פרמטרים שונים המהותיים לקבלת החלטה מושכלת בעניין" וקבע בהחלטתו מיום 1.8.18 כי בעקבות קבלת המידע הרלבנטי יש לקבוע מועד לדיון ועיכב את ביצועו של הצו עד להחלטה אחרת בהתאם להוראות סעיף 254 ח' לחוק. משניתן עיכוב ביצוע זמני עד להכרעה בבקשה, ברי היה לצדדים כי הדיון הבא שהתקיים בעניין אשר נערך ביום 1.11.18 במעמד שני הצדדים עניינו בדיון בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, ובמתן הכרעה האם יאושר הצו לביצוע או שיבוטל. ואכן בפתח הדיון ציין ב"כ המערער: "אנו עומדים על הבקשה שלנו" (עמ' 4 לפרוטוקול).
אולם, מקריאת המשך פרוטוקול הדיון אני למדה כי ב"כ המערער זנח את טענותיו לביטול הצו והסכים לאישורו. ובמה דברים אמורים? לאחר דבריו אלו של ב"כ המערער הציגה ב"כ המשיבה את עמדתה לפיה היא עומדת על ביצוע צו ההריסה המנהלי ומבקשת את אישורו לביצוע תוך שציינה: "שיתכבד המבקש ויפנה להוצאת היתר כדין, ולאחר מכן יבצע את השינויים שביצע במקום" (עמ' 5 לפרוטוקול). למשמע דברים אלה ביקש ב"כ המערער להתייעץ עם לקוחו לצורך: "לקבל פרק זמן לבצע או להוציא היתר או לראות מה הדרך הנכונה להתמודד עם הסיטואציה" ולאחר התייעצות זו ביקש ב"כ המערער: "פרק זמן של חצי שנה לפעול באפיקים המקובלים מול הרשויות להסדרת השימוש". ב"כ המשיבה הסכימה לעיכוב ביצוע לא לפני שציינה כי הסכמתה מותנית בזניחת טענות המערער לעניין ביטול הצו וכדבריה: "אם חברי מבטל את טענותיו לעניין ביטול הצו ומבקש אורכה אז נדון באורכה". ב"כ המערער לא הביע כל התנגדות לדברי ב"כ המשיבה דהיינו, לחזרה מטענותיו לעניין ביטול הצו, ובית משפט קמא קבע כי צו ההריסה יעוכב וכי; "הצו, למען הסר ספק, עומד על תילו וביצועו מעוכב בעת הזאת עד ליום 1.3.19" (עמ' 6 לפרוטוקול).

הסכמת ב"כ המערער לפנייה לאפיקים המקובלים לצורך הוצאת היתר בנייה מעידה גם היא על הסכמתו לזנוח את טענותיו לעניין ביטול צו ההריסה. אמנם בפרוטוקול הדיון לא מצוין במפורש כי ב"כ המערער הסכים לכך, אך הסכמה זו ניתן ללמוד מהתנהלות ב"כ הצדדים במהלך הדיון ומדבריהם של הצדדים כמפורט בפרוטוקול. לרבות מדבריה של ב"כ המשיבה שהצהירה בבית משפט כי לא תסכים למתן ארכה אלא אם יחזור בו המערער מטענותיו בבקשה לביטול צו ההריסה. ב"כ המערער לא טען אחרת, ובית משפט קמא החליט על מתן ארכה כאמור לעיל.

מסקנה זו הינה המסקנה ההגיונית היחידה בנסיבות העניין. הכיצד יכול בית משפט קמא לקבוע כי ביצוע צו ההריסה יעוכב לפי סעיף 254 ט' לחוק מבלי לקבוע שהצו מאושר לביצוע. הרי לא ניתן לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי שאיננו לפי סעיף 254 ט' טרם אושר. ברי כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. לא ניתן לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי כאשר בפני בית משפט מונחת בקשה לביטולו, בטרם תידון הבקשה ובטרם תינתן החלטה בעניין אישור הצו או ביטולו. לצורך כך קיים צו עיכוב זמני לפי הוראות סעיף 254 ח' ובית משפט קמא אף השתמש בו ונתן עיכוב ביצוע זמני עד החלטה אחרת, דהיינו, עד למתן החלטה בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי.

אין ספק כי טוב היה עושה בית משפט קמא אם היה קובע בהחלטתו נשוא הערעור, באופן מפורש כי הצו מאושר לביצוע. אולם גם אם לא עשה כן לא ניתן להתעלם לא מההליך שהתנהל בבית משפט קמא בבקשה לביטול הצו, לרבות דבריהם של ב"כ הצדדים והתנהגותם במהלך הדיון ולא מהחלטתו של בית משפט קמא שקבע כי הצו עומד על תילו. כדברי בית משפט קמא: "הצו למען הסר ספק עומד על תילו ובצעו מעוכב בעת הזאת עד ליום 1.3.2019".
גם הודעת ב"כ המערער בנוגע לפנייה ל"אפיקים המקובלים" לצורך הוצאת היתר בנייה מהווה הודאה והכרה בעובדה כי יש צורך בהיתר בנייה לבנייה נשוא הדיון וכי צו ההריסה המנהלי ניתן כדין.
בנסיבות הללו, תמוהה ביותר טענתו של המערער כי עבודות הבנייה אינן טעונות היתר כאשר הוא החל בתהליך לקבלת היתר ולשינוי השימוש ממחסן למגורים.

מסקנה זו אף מקבלת חיזוק משמעותי בעובדה שב"כ המערער ביקש לצאת להתייעץ עם מרשו בעניין זה. ככל שעיכוב ביצוע הצו לא היה כרוך בוויתור על הטענות לעניין ביטול הצו, הרי שלא היה כל צורך בה יוועצות זו שכן עיכוב ביצוע הצו היתה אחת הבקשות שביקש המערער. על כן, עצם ההיוועצות מלמדת כי ב"כ המערער והמערער הכירו בכך שעיכוב ביצוע הצו מותנה בוויתור על הטענות בנוגע לביטולו והסכימו לדרישת ב"כ המשיבה בעניין זה. סבורתני כי טענות ב"כ המערער לפיהן בית משפט קמא לא אישר את צו ההריסה המנהלי באותו דיון, הינן טענות שיש בהן משום היתממות ונגועות במידה רבה בחוסר תום לב.

מעבר לעובדה שהמסקנה כמפורט לעיל עולה בקנה אחד עם השכל הישר עם הצהרות ב"כ הצדדים כמפורט בפרוטוקול ועם החלטת בית משפט קמא, קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם לשון החוק בנוגע לעיכוב ביצוע, אין מקום לפרשנות אחרת להוראות סעיף 254ט' לחוק, ניתן לעשות בו שימוש רק לאחר שצו ההריסה המנהלי אושר והדיון בנוגע לאישורו הסתיים. דברי בית משפט קמא לפיהם לא ייעתר מראש לבקשת ארכה של 6 חודשים תואמת את הוראות סעיף 254 ט' לחוק, לפיהם תקופת עיכוב הביצוע המרבית הינה 6 חודשים. יודגש כי בית משפט קמא בהחלטותיו בבקשות ההבהרה שהגיש ב"כ המערער, ציין כי צו ההריסה נשוא הדיון אושר לביצוע ביום 1.11.18 וכי מדובר בהחלטה המסיימת את הדיון בבקשה לביטולו.

ב"כ המערער עותר לערכאת הערעור לדון בערעורו על החלטת בית משפט קמא לדחיית הבקשה לביטול הצו. כפי שקבעתי יש לראות בהחלטת בית משפט קמא ככזו אשר דוחה את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי ומאשרת את הצו דנן. נוכח העובדה שבית משפט קמא דחה את הבקשה לביטול צו ההריסה והחלטתו הושתתה על הסכמת המערער לחזור בו מטענותיו ועל זניחת הטענות הללו, לא התקיים דיון לגופם של הטיעונים הללו. אין מקום עתה להידרש לטיעוניו של המערער שהועלו בבקשה לביטול הצו בנוגע לביטולו מחמת פגמים שנפלו בו. מושכלות יסוד הן שערכאת הערעור ככלל איננה דנה בממצאים שבעובדה שלא נדונו ולא נקבעו ע"י בית משפט קמא במסגרת הדיון שהתנהל בפניו. תפקידה של ערכאת הערעור לדון ולשקול האם שגה בית משפט קמא בהחלטתו אם לאו.
עוד יוער כי מיום אישור הצו בתאריך 1.11.18 ומתן הצו לעיכוב ביצועו ועד היום, חלפו למעלה מ-6 חודשים וזו התקופה המרבית אשר קבועה בסעיף 254 ט' לחוק.

אי לכך, לאור כל האמור לעיל ומאחר ולא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו, אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.