הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 88-02-19

לפני
כבוד ה שופט אברהם הימן

המבקשת

בתיה מסמבר

נגד

המשיבה

מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב- יפו (כב' השופטת ר' אופיר) מיום 17.12.18, לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול צו הריסה מנהלי וזה אושר לביצוע באופן מיידי (להלן- "החלטת בית משפט קמא").

מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא על ידי המשיבה ביום 21.6.18 בהתאם להוראת סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 בגין ביצוע עבודה אסורה של בניית מבנה חדש בשטח של כ- 93.5 מ"ר ובגובה של כ- 2.5 מ'.

בית משפט קמא דחה, כאמור, את בקשתה של המבקשת לביטול צו ההריסה המנהלי, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ואת עדויותיהם וכן עיין בראיות שהוצגו לפניו. בית משפט קמא מצא כי הצו מבוסס על תשתית ראייתית סבירה לפיה המבנה מושא הצו לא היה קיים קודם ליום 14.3.18, וכי מנגד, לא היה בעדויות המבקשת ובראיות שהוצגו מטעמה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה, לפיה מדובר בבנייה של מבנה קיים שנהרס לאחר שעץ קרס עליו, בבחינת החלפת רכיב ברכיב- גג ישן בחדש, שאינו טעון היתר בנייה. בית משפט קמא אף קבע כי המבקשת לא הוכיחה בראיות, טענותיה הנוגעות לתקינות הצו או לאכיפה בררנית וכן לא הוכיחה טענותיה כי יש לאשר את הצו באופן חלקי, כך שיחול רק על הבניה החדשה היות ולא הוכיחה גודלו והיקפו של המבנה שהיה קיים בעבר.

ביום 1.2.19 הגישה המבקשת ערעור על החלטת בית משפט קמא ויחד עמה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד לבירור הערעור.
בכתב הערעור טוענת המבקשת כי החלטת בית משפט שגויה היות וניתנה על אתר ומבלי שמיצתה את הראיות כולן. בתוך כך טענה כי לאחר הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא מצאה היא תמונות וסרטונים המבססים טענתה כי הבנייה מושא הצו היא תוספת בנייה של מבנה אשר היה קיים והיה סגור לחלוטין ועל כן ביצוע צו ההריסה אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת וקיימת עילה לביטולו , כך שיחול רק על הבנייה החדשה ולא על המבנה המקורי. לטענתה, ראיות אלה לא היו בידיה בעת הדיון בפני בית משפט קמא ולא הוצגו בפניו משום שהיא לא יודעה בדבר הצורך בהן על ידי בא כוחה אשר אף אמר לה כי פסק הדין לא יינתן בתום הדיון. כמו כן טוענת המבקשת במסגרת כתב הערעור כי נפל פגם בצו ההריסה המנהלי היות והבניה מושא הצו נסתיימה במועד שהוא למעלה משישים יום לפני הגשת התצהיר מהנדס הועדה המקומית. בנוסף, טוענת המבקשת כי יש בידיה תמונות המהוות ראיות לקיומם של מבנים שנבנו ללא היתר בכפר שלם ולא הוצאו לגביהם צווי הריסה היכולות לשמש ראיות לביסוס טענה של אכיפה בררנית.

במסגרת הבקשה בכתב לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא המהווה למעשה בקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי לתקופת הערעור, טענה המבקשת כי ביצועו של הצו יגרום לנזק בלתי הפיך וכי לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל וצו ההריסה המנהלי יתבטל.

המשיבה התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתה, כתב הערעור מהווה ניסיון ל"מקצה שיפורים" ולהצגת ראיות חדשות אשר לא הוצגו בפני בית משפט קמא, והמבקשת מנועה מלהעלות טענות כנגד חוות הדעת של מפענחת התצ"א (תצלום אוויר) מטעם המשיבה במסגרת הערעור כאשר בהליך בפני בית משפט קמא נמנעה מלהציג חוות דעת נגדית מטעמה.

בדיון שהתקיים לפני מוקדם יותר היום שמעתי את טיעוני הצדדים.

את המבקשת ייצג מר שלום מסמבר, לאחר שייצוגו אושר בהחלטה קודמת. מר מסמבר טען בשם המבקשת כי צו ההריסה המנהלי צריך לחול על הבנייה החדשה ולא על המבנה הישן. לטענתו, המפקח מטעם המשיבה טעה כאשר לא הבחין בין תוספת הבנייה לבין המבנה המקורי. כמו כן טען כי סיכויי הערעור גבוהים משום שקיימות טעויות חמורות בתצהיר המפקח ובתצהיר מפענחת התצ"א ומשום טענה לאכיפה בררנית באשר למבנים שנבנו בשנות החמישים ללא היתר בניה בידיעת הרשויות.

באת כוח המשיבה טענה בדיון כי המבקשת לא הוכיחה כלל את זיקתה למקרקעין, ודי בכך כדי לבסס את צו ההריסה המינהלי וללמד כי סיכויי הערעור נמוכים. כמו כן טענה כי טענת המבקשת לפיה שהצו מוחל גם על מבנה מקורי אינה נכונה.

כידוע, על מנת שתתקבל בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור עליה לעמוד במבחן כפול ומצטבר. וכך נקבע בעע"מ 7142/13 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (19.11.13):

"... על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לשכנע כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני – כי "מאזן הנוחות" בין הצדדים נוטה בבירור לטובתו, כך שייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יינתן לו הסעד המבוקש עוד בטרם שיוכרע הערעור ...), קרי: שאם תדחה בקשתו, ובסופו של יום יתקבל ערעורו, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו .... בפסיקה נקבע כי "התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו הנדרשים בערכאה הדיונית, שכן עם מתן פסק הדין נגד המבקש משתנה נקודת האיזון בין הצדדים" ..., וכי על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לתמוך את טענתו בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובתו באמצעות תשתית ראייתית איתנה".

כמו כן נקבע "כי מאזן הנוחות הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורלה של הבקשה לעיכוב ביצוע" (ע"א 1272/15 נובוקרטין בע"מ נ' הייר אקספרס בע"מ [פורסם בנבו] (19.2.15).

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים לעניין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא להידחות.

באשר לסיכויי הערעור, אני סבור ובזהירות המתבקשת כי אלה אינם גבוהים. הע רעור מכוון נגד עדויות וראיות שנשמעו בפני בית משפט קמא, ובמיוחד עדות המפקח ומפענחת התצ"א, ולממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא על פיהם, ובאלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא במקרים חריגים ומיוחדים . עיון בכתב הערעור מלמד כי בעיקרו בא להציג ראיות חדשות וכאלה שלא הוצגו בפני בית משפט קמא בעניין הטענה לתוספת בנייה על מבנה שהיה קיים, בעניין הטענה כי הבנייה נסתיימה למעלה משישים ימים לפני שניתן תצהיר המהנדס ובעניין טענה לאכיפה בררנית. פרט לכך שמדובר בראיות חדשות אשר האפשרות להצגתן בהליך הערעור אינה גבוהה, אין בידי המבקשת כל טיעון המבסס את זיקתה למקרקעין עליהם בוצעה הבנייה הבלתי חוקית.

באשר למאזן הנוחות, אני סבור כי זה אינו נוטה לטובת המבקשת. צו ההריסה מכוון להריסת בנייה שנעשתה ללא היתר בהיקף רחב , ובכך יש לבסס חשש כי זו מסכנת את המשתמשים במבנה ואת החולפים בסמוך אליו. בנסיבות אלה גובר האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של צו ההריסה על האינטרס הפרטי של המבקשת, כשלצידה סיכויי ערעור שאינם גבוהים.

על פי החלטת ביניים בבקשה זו עוכב ביצוע ההריסה עד החלטה אחרת. לנוכח אשר החלטתי בבקשה זו אני מורה על שינוי ההחלטה לעיכוב הביצוע, וממילא דוחה הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.