הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 58504-01-20

לפני
כבוד ה שופט אברהם הימן

המערער

יעקב בן יששכר

נגד

המשיבה

עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופטת י' אונגר ביטון , להלן – "בית משפט קמא"). הכרעת הדין ניתנה ביום 19.9.19 וגזר הדין ניתן ביום 12.12.19. על פי הכרעת הדין, הורשע המערער בעבירה של חניה על מדרכה לפי סעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר לתל - אביב – יפו, התשמ''ד – 1983 (להלן – "חוק העזר"). כמו כן גזר בית משפט קמא דינו של המערער לקנס בסך 1,200 ש''ח שישולם בשני תשלומים חודשיים ורצופים מיום 15.1.20.

בערעור שלפני חזר המערער על הטענות שהעלה לפני בית משפט קמא, לפיהן יש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו על פי חוק העזר. שתי טענות עיקריות היו למערער בבית משפט קמא אשר חזר עליהן בערעור שלפני. הטענה האחת היא שהשלט אשר הוצב במקום בו חנה הינו בלתי חוקי, ומשכך מותר היה לו להחנות רכבו באותו מקום. הטענה השנייה היא טענה של הגנה מן הצדק בעילה של אכיפה בררנית, לפי שהוא טוען כי באותו מקום כמו גם באותן נסיבות, חנו כלי רכב אחרים, להם לא נרשם דו''ח כפי שנעשה לגביו.

עיינתי עיין היטב בהכרעת הדין ולא מצאתי כי נפלה טעות בה או שמא אומר שמץ טעות. כפי ה עולה מהכרעת הדין, כמו גם מהראיות שהוגשו לבית משפט קמא, נפל המערער לכל טעות בטענתו והוא אוחז בה גם בערעור. טעותו של המערער היא בפרשנותו כנגד חוקיות שלט שהוצב באותו מקום. ראוי לציין כי המקום בו החנה המערער את קטנועו הוא רחבת בית המשפט בתל אביב המצויה לפני הכניסה אליו בחזיתו לרחוב ויצמן. השלט אשר הוצב ברחבה אומר לציבור : "חניית כלי רכב דו גלגלי ברחבת המדרכה אסורה". טעותו של המערער באשר ל חוקיות השלט פשוטה בתכלית - אין כלל מדובר ב "תמרור" כמשמעותו בחוק. כל שיש הוא שלט הסבר בלבד . אין בכך ולא כלום עם הצורך ליתן לשלט תוקף חוקי כלשהוא. כל שיש הוא שלט הסבר או שמא כדברי בית משפט קמא: "הצבת התמרור נועדה ליתן משנה תוקף לאיסור החוקי, ולהוות אלמנט נוסף שיתריע אודות האיסור הנובע מהחוק.".

האיסור להחנות כלי רכב על מדרכות נובע מהוראת חוק העזר ולא מהוראת השלט. ככל שהמערער החנה רכבו בניגוד להוראת חוק העזר הרי עבר עבירה על חוק העזר. אין בסיס משפטי או אחר לערעור בעניין זה.

באשר לטענת המערער לאכיפה בררנית, הרי שמדובר למעשה בטענה שיש בה כדי לתקוף ממצא עובדתי של בית משפט קמא. על הטוען טענה להגנה מן הצדק, מוטל נטל ההוכחה להוכיח טענותיו. לא די בטענה בעלמא. בית משפט קמא אשר שמע עדותו של הפקח כמו גם קיבל ממנו דו''ח אשר סומן ת/2 התומך בעדותו של הפקח לפיה באותו יום רשם דו "חות לכלי רכב אחרים באותו מקום ולא רק למערער כפי טענתו . לאחר שבית משפט בחן ושקל הראיות שלפניו אל מול טענותיו של המערער, שלא היה להן ביסוס ראייתי, קבע ממצא עובדתי לפיו: "...[ש]לא עלה בידי הנאשם להוכיח, גם לא ברמת מאזן ההסתברות הנדרשת ממנו, כי אמנם התרחש אותו אירוע, בו הפקח רשם דו''ח לנאשם אך סירב או נמנע מלרשום דו' ''ח לאחר שביצע את אותה עבירה" (סעיף 34 להכרעת הדין).

בטיעוניו לפני, בדיון, טען המערער כי בית משפט קמא לא התייחס לטענתו כי בידו תו נכה המזכה אותו בחנייה על המדרכה. אין ממש בטענה זו. בית משפט קמא קבע בעניין זה כקביעה עובדתית הנסמכת על מהימנות עדות הפקח. אפנה לסעיף 15 להכרעת הדין בו קיבל בית משפט קמא עדותו של הפקח כמו גם קבע: "...והנאשם לא טען כי בידו תג נכה לכלי זה". משמע, מדובר בקביעות עובדתיות ובקביעה הנוגעת למהימנות עד.

כידוע, רק לעיתים נדירות וחריגות תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות או במהימנות. במקרה שלפני, בית משפט קמא נימק באופן מפורט, ענייני ומקיף ביותר, בבחינת דבר דבור על אופניו, את הבסיס להכרעת הדין. לא מצאתי כי המקרה שלפני הוא מהמקרים החריגים והנדירים המבססים התערבות בקביעות מהימנות ועובדות על ידי בית משפט קמא.

יתירה מזו, באשר לטענת חוקיות השלט, שכאמור אין לה בסיס על פי החוק, מצא בית משפט קמא, בבחינת למעלה מן הצריך, לפרט ולנתח הנסיבות החוקיות להצבת השלט. ולאחר שניתח כאמור, הגיע לכלל מסקנה כי גם בעניין זה אין בסיס לטענת המערער.

עולה מן המקובץ כי אני דוחה הערעור.

אלא שהשאלה שיש לשאול בשלב זה בערעור שלפני היא: האם לנוכח טענותיו הבלתי מבוססות של המערער אל מול הכרעת דין, ברורה ומנומקת כדבעי, הן מבחינה ראייתי ת- עובדתית כמו מבחינה משפטית, יש מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט.

לא התעלמתי מכך שהמערער אינו עורך דין או משפטן. יחד עם זאת, ראוי היה לו להתייעץ בטרם הגשת הערעור. היה עליו לברר השאלה: האם יש בסיס משפטי לטענותיו?. לנוכח האמור לעיל, אני סבור כי אילו התייעץ המערער, כאמור, היה נמנע מהגשת הערעור ובכך חוסך מזמן שיפוטי יקר ביותר. אני סבור שיש לחייב המערער בהוצאות משפט.

אשר על כן, אני מחייב המערער בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 ש''ח.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אדר תש"פ, 04 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.