הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 40442-02-20

לפני
כבוד ה שופט אברהם הימן

המערער

אמנון סומך

נגד

המשיבה

עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב- יפו (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) מיום 1.1.20, על פיו הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 והושת עליו קנס בסך של 500 ₪.

רקע דיוני

אין מחלוקת כי המערער החנה את רכבו ביום 27.11.18 בשעה 21:30 ברחוב ארלוזורוב ליד בית מס' 17 על דרך שאינה כביש. המחלוקת בבית משפט קמא הייתה, ועודנה במסגרת הערעור דנן , בשאלה האם המקום בו הוחנה רכבו של המערער הוא מדרכה.

בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי על פי התמונות שהוצגו לפניו המתעדות את הרכב בזמן חנייתו במועד הרלבנטי לכתב האישום ועל פי עדותו של הפקח, הוחנה הרכב על חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש והמיועד להולכי רגל. בית משפט קמא נדרש למבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך השאלה מהי מדרכה- מבחן המיקום ומבחן הייעוד, וקבע כי המקום בו הוחנה הרכב מסומן על ידי עמודים ובאבני שפה הצבועים אדום- לבן והוא צמוד לחנויות ומהווה מקום בו מהלכים הולכי רגל. על כן קבע בית משפט קמא כי מקום חניית הרכב על פי כתב האישום הוא מדרכה, וכי לא הוכח אחרת.

המערער לא השלים עם קביעותיו של בית משפט קמא והגיש את הערעור שלפני.

טיעוני הצדדים

המערער טוען כי החנה את רכבו ברחוב ארלוזורוב במקום לצד הכביש שהוא שטח מרוצף ברוחב של כ-8 מטרים, צמוד לקיר ורחוק ככל האפשר משפת הכביש. לטענתו, לא הוכח כי מקום חניית הרכב מהווה מדרכה, וכי על כן יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. על פי הטענה, מדרכה אמנם מוגדרת על פי הוראות החוק כחלק מרוחבה של דרך המיועד להולכי רגל, אולם, לשיטתו של המערער, לא כל חלק מרוחבה של דרך מהווה מדרכה וכי הפרמטרים לקביעת רוחבה של מדרכה המהווה רצועת הליכה להולכי רגל נקבעו במסמך "הנחיות לתכנון רחובות בערים- תנועת הולכי רגל" שפורסם ביום 9.3.09. מדובר בהנחיות אשר לטענת המערער הכתיבו את כללי המקום. המערער טוען כי המשיבה לא הוכיחה, על פי תכנית בנין עיר הרלבנטית למקום בו הוחנה הרכב והנוקבת ברוחב המדרכה שאושר במקום, כי אותו מקום מהווה מדרכה להבדיל משטח ציבורי פתוח מרוצף. על כן טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר ביסס הכרעתו כי המקום מהווה מדרכה על תמונות ועל עדות פקח, מקום בו לא הוצגה לפניו תכנית מאושרת על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ל גבי רוחבה של המדרכה במקום בו חנה רכבו.

המערער הפנה לפסק דין שניתן, ביום 2.4.19, בערעור שהגיש במקרה אחר על הרשעתו בעבירה של חנייה על מדרכה בעיר מודיעין- עפמ"ק 65545-01-19 (מחוזי מרכז). בית המשפט המחוזי באותו עניין קיבל את טענת המערער כי המאשימה לא הוכיחה שהמקום בו הוחנה הרכב הוא מדרכה וכי היה עליה להוכיח זאת בהוכחת רוחב הדרך כפי שהוא בתכניות.

בדיון שהתקיים לפני ביום 24.5.20 שב המערער על טענותיו הכתובות, תוך שהוסיף וטען כי ההגדרה החוקית באשר למדרכה אינה מלמדת מהם גבולות המדרכה. לטענתו, המקום בו החנה את הרכב מוגדר מן העבר האחד בגבול ברור לפי סימון אבני השפה הסמוך לכביש , אך אינו מוגדר באופן ברור מן העבר האחר ה סמוך לחנויות, בו חנה הרכב.

באת כוח המשיבה טענה, מנגד, כי יש לדחות את הערעור. לטענתה לא קיימת מחלוקת משפטית ושעה שפסק דינו של בית משפט קמא התבסס על ממצאים עובדתיים, אין ערכאת הערעור רשאית להתערב בו. לגופו של הערעור טענה באת כוח המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס כדבעי על המבחנים שנקבעו בפסיקה ועל ממצאים עובדתיים שהוכחו לפניו, וכי אין כל דרישה להוכיח מדרכה על פי תכניות הבנייה של המקום. בתוך כך הפנתה באת כוח המשיבה לע"פ 50/71 בר- שלום נ' מדינת ישראל (26.4.71) (להלן: "עניין בר שלום") ולקביעה שבו על קיומם של שני יסודות להגדרת מדרכה- יסוד הייעוד ויסוד המיקום, וכן לרע"פ 2450/09 הופטמן נ' מדינת ישראל (24.3.09) שם נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. באותו מקרה קבע בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב כי הגדרת "דרך" בפקודת התעבורה אינה שמה דגש על ההגדרות התכנוניות וכי הרחבתה משרתת את התכלית שבהגנה על בטיחותו של הציבור בכל מקום אליו יש לו נגישות.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לטענות המערער ולטענות באת כוח המשיבה, מצאתי כי אין בסיס לערעור וכי דינו להידחות.

כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מוכחת טעות או עיוות דין.

אין זהו המקרה שלפני, שהרי אין המערער טוען כי נפלה טעות בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא עת בחן את המקום בו חנה הרכב על פי מבחני מיקום וייעוד ובהתאם לתמונות שהוצגו לפניו ועדותו של פקח, ומצא כי מדו בר במקום המשמש כמדרכה להולכי רגל אשר החניה עליו אסורה.

טענת המערער היא, אפוא, כי היה על המשיבה להוכיח שהמקום בו חנה הרכב הוא מדרכה על פי מבחן תכנוני, דהיינו- באמצעות הצגת תכנית בנין עיר החלה על המקום ובה נתונים על רוחבה של הדרך אשר יועדה למדרכה. כך, למעשה, טוען המערער כי היה על בית משפט קמא להתעלם ממצאי מיקום וייעוד ולבסס הכרעתו על העדר ממצאים תכנוניים של המקום. אני דוחה טענה זו.

ההלכה בשאלת קביעת חלק מרוחבה של דרך כמדרכה- על ידי יישום מבחן המיקום והייעוד - נקבעה בעניין בר שלום שאוזכר לעיל (ראו רע"פ 3435/17 ניר נ' מדינת ישראל (27.3.18)). מבחנים אלה הופעלו על ידי בית משפט קמא והם שסללו את דרכו לקביעה כי המקום בו החנה המערער את רכבו מהווה מדרכה . המדובר בקביעה משפטית המבוססת היטב על ממצאים עובדתיים שהיו לפני בית משפט קמא ואין להתערב בה.

לטענת המערער כי המבחן התכנוני מחליף את מבחני הייעוד והמקום - אין כל יסוד. בהקשר זה מקובלת עליי עמדת באת כוח המשיבה כי תכלית האיסור מחייבת להגן על הציבור ללא קשר למעמדו התכנוני של המקום. הפסיקה עליה נסמך המערער אינה בבחינת הלכה מחייבת ולא הונח בסיס להחלת דין זהה. משום כך, גם אם מבחינה תכנונית היה מיועד המקום בו חנה הרכב למטרה מסוימת, הרי גם אז לא היה בכך כדי לסייע למערער. מעבר לעקרון שמדרכה היא חלק מרוחב דרך, המבחן הנוסף או שמא המהותי יותר הוא מבחן היעוד. דהיינו מקום המיועד להולכי רגל. זו תכלית האיסור לחנייה על מדרכה – הגנה על הולכי רגל. ועוד ראוי להפנות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע''פ 178/97 מרקוס נ' מדינת ישראל (19.10.98) אשר קבע כי גם שטח פרטי יכול ויחשב למדרכה על פי מבחן היעוד והתכלית.

מבחני המיקום והייעוד מצביעים דווקא על כך כי גם עברו האחר של המקום בו חנה הרכב, הסמוך לחנויות ולבתי עסק והמצוי בחזיתם , מהווה דרך המשמשת הולכי רגל לצורך מעבר ולצורך כניסה ויציאה מבתי העסק. חנייתו של רכבו של המערער סיכנה את בטחון הולכי הרגל. ויתירה מכך, נסיעתו של רכב המערער למקום ויציאתו ממנו חייב ו עלייתו על מדרכה ונסיעה עליה, באופן המסכן אף הוא את הולכי הרגל במקום.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

ומכאן לשאלה האם הערעור שלפני מחויב המציאות הוא או שמא כל שהיה בו הבזבוז משווע של זמן שיפוטי. אני סבור כי לא היה בסיס משפטי להגיש הערעור. בהחלטה מיום 17.2.20 הצעתי למערער לשקול שוב אם יש מקום להגיש הערעור לנוכח העובדה שנמנע מלהעיד על כל המשתמע מכך. המערער עמד על קיום הערעור וטען כי אין המחלוקת עובדתית אלא משפטית. כפי המפורט לעיל, איני רואה כל מחלוקת משפטית.

משום כך, אני סבור שיש מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט (ראו ההחלטה ברע''פ 817/20 ברגמן נ' מדינת ישראל (18.3.20)). אני מחייב את המערער בתשלום סך של 1,500 ש''ח כהוצאות משפט, לטובת אוצר המדינה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' סיוון תש"פ, 25 מאי 2020, בהעדר הצדדים.