הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 34812-02-20

לפני
כבוד ה שופט אברהם הימן

המערער

אליהו נחום

נגד

המשיבה

מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (להלן – "בית משפט קמא"). הערעור הוא על הכרעת הדין כמו גם על גזר הדין. הכרעת הדין ניתנה על ידי כב' השופט ד' סעדון ביום 30.12.19, וביום 5.1.20 ניתן גזר הדין .

רקע דיוני

ביום 10.1.17 הוגש נגד המערער בבית משפט קמא כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש חורג מהיתר בניה. על פי עובדות כתב האישום, על גג הבית ברח' דיזנגוף 8 בתל אביב, ניתנו שני היתר י בנייה שעל פיהם ניתן היה לבנות חד ר כביסה בשטח של 9.3 מ''ר. שטח הגג (היחידה) הוא 80 מ''ר. באשר ליתרת השטח של הגג - 72.7 מ''ר לא ניתן לעשות שימוש כלשהוא על פי היתרי הבנייה. מסתבר כי על הגג, כאמור , נבנתה דירת מגורים בשטח של 80 מ''ר. לפיכך הואשם המערער בשימוש חורג, דהיינו במקום חדר כביסה בשטח של 9.3 מ''ר, נעשה שימוש בדירת מגורים בשטח של 80 מ''ר.

המערער כפר בעובדות כתב האישום, טען טענות הן עובדתיות כמו גם משפטיות נגד כתב האישום. לפיכך הובאו לפני בית משפט ראיות הן מטעם המאשימה כמו גם מטעם המערער. בסופו של הליך, ניתנה הכרעת דין מפורטת ומנומקת ביותר. בית משפט קמא קבע כי עובדות כתב האישום הוכחו כדבעי, כפי הנטל המוטל על המאשימה, בתוך כך דחה טענותיו העובדתיות כמו גם המשפטיות של המערער והרשיע ו בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ביום 5.1.20 גזר בית משפט קמא על הנאשם עונשים אלה: קנס בסך 40,000 ש''ח אשר ישולם בעשרה תשלומים, תשלום האגרה בסך 5.184 ש''ח, חיוב בהתחייבות להימנע מביצוע עבירה על סך 80,000 ש''ח למשך שנתיים, הפסקת השימוש האסור וצו הריסה.

המערער לא השלים עם תוצאות משפטו ולפיכך הגיש הערעור הנדון לפני.

טענות המערער בבית משפט קמא

למקרא הודעת הערעור ונימוקיה כמו גם פרוטוקולי הדיון, הכרעת הדין וגזר הדין, נראה עיקר טענותיו של המערער מתמקד בשניים: האחד כי בעת שרכש את הנכס בסמוך לשנת 1996 לא ידע כי על פי היתר הבנייה מדובר בחדר כביסה בשטח של כ- 9 מ''ר. טענתו היא כי סבר לתומו שרוכש הוא דירת מגורים בשטח של כ- 80 מ''ר. טענתו השנייה, ניתן להגדירה כטענת הגנה מן הצדק. לפי טענה זו, הרשות ידעה כי מדובר בנכס שנעשה בו שימוש בניגוד להיתר הבנייה, ואף על פי כן, במשך שנים לא נקטה בהליכים בהם נקטה בבית משפט קמא בהליך מושא הערעור. המערער טוען בעניין זה, שהיו לפני הרשות כל הנסיבות שיש בהן כדי להצביע על השימוש החריג: המערער הציג מסמכים לפיהם, נעשו מטעם ה רשות מספר ביקורים במקום ולא נאמר או נכתב דבר בקשר לשימוש החריג. כמו גם בעקבות הליך שהתקיים נגדו בבית משפט , ובהסכמה דיונית , ניתן צו הריסה על חלק מהמבנה . לאחר מתן צו זה, נעשה ביקור במקום על ידי מפקח מטעם הרשות לבדוק קיום הצו וכי בממצאיו של המפקח לא נמצא איזכור כלשהוא לשימוש החורג. עוד נטען והוצג לבית משפט קמא כי המערער חויב בתשלום ארנונה על שטח של 73 מ''ר ליחידת מגורים (שטח היחידה עודכן לאחר שסככה שהוקמה במקום, ואשר בגינה שולמה ארנונה – נהרסה ).

מתוך כך, טען המערער כי הסתמך על מעשי הרשות אשר הציגה לפניו מצג שמדובר בשימוש חוקי בהתאם להיתר הבניה בשטח של הדירה כפי שהוא במציאות.

הכרעת הדין

באשר לטענה הראשונה דהיינו תום לבו של המערער לפיו קנה את הדירה בידיעה שמדובר בדירת מגורים, קבע בית משפט קמא קביעה עובדתית כי אינו מקבל טענה זו. בית משפט קמא ביסס קביעה עובדתית זו על הרישום בנסח המצוי בלשכת רישום המקרקעין, בו מצוין שטח המבנה על הגג והשימוש שלו, דהיינו , חדר כביסה. ב ית משפט קמא קבע כעובדה כי השימוש שנעשה בנכס חורג מזה הרשום בלשכת רישום המקרקעין כמו גם מזה הרשום בהסכם רכישת הנכס. המערער עצמו בעדותו העיד כי מה שרשום בהסכם הרכישה הוא מה שרשום בטאבו. עוד קבע בית המשפט כי: "די לכל בר דעת להשוות את האמור בהסכם רכישת הדירה בנוגע לשטח שנבנה על הגג לשטח שנבנה בפועל על מנת לראות כי מדובר בפער משמעותי המחייב בירור והעמקה. לאור כל האמור אינני יכול לתת אמון בגרסת הנאשם לפיה לא ידע כי היחידה אותה רכש נבנתה שלא על פי היתר בנייה כדין".

באשר לטענת המערער כי הסתמך על מעשי הרשות כי מדובר בדירת מגורים על פי היתר הבנייה, קבע בית משפט קמא כי גם אם יניח לטובת המערער כי הרשות יצרה כלפיו מצג חזק דיו לפיו השימוש ביחידה הוא למגורים, הרי שקבע שני טעמים שיש בהם לדחות טענת ההסתמכות: האחד, שמעבר לדרישה הצגת המצג על ידי הרשות, קיימת דרישה מצטברת והיא שהמערער יסתמך על המצג. ובית המשפט קבע עובדתית על פי הראיות שלפניו, כי המערער כלל לא הסתמך על המצג שהרי השימוש למגורים שעשה בנכס החל עוד בטרם הוצג המצג על ידי הרשות וממילא לא שינה המערער מצבו לרעה בעקבות המצג שהוצג על ידי הרשות. טעם שני לדחיית טענת ההסתמכות, הוא בכך שקבע בית משפט קמא כי לא שוכנע שהמערער, כמי שרכש את הנכס במיטב כספו, "לא ידע ולא היה יכול לדעת במאמץ סביר מהו מצבו התכנוני של הנכס ובכלל זה כי השימוש הנעשה ביחידה למטרת מגורים הינו בלתי חוקי".

למותר לציין כי המערער לא הציג בבית משפט קמא את הסכם רכישת הדירה כמו גם לא הביא כעד את עורך הדין אשר טיפל ברכישת הדירה. משום כך, קבע בית המשפט, שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה ואילו המערער לא עשה דבר כדי לסתור או לבסס הנטל המוטל עליו בנסיבות המשפטיות הללו.

טיעוני הצדדים בערעור

בערערו שלפני, חזר המערער על טענותיו בבית משפט קמא, דהיינו חזר על שתי הטענות : האחת תום לבו בעת ה רכישה והשנייה טענת ההסתמכות או שמא אומר "הגנה מן הצדק".

בדיון שלפני, עתרה המשיבה לדחות הערעור לפי שפסק הדין המפורט והמנומק של בית המשפט מבוסס כדבעי על העובדות העולות מתוך הראיות שבאו לפניו.

דיון והכרעה

ראשית לכל, ראוי להדגיש את הידוע, המוכר והמבוסס בשיטתנו המשפטית. כוונתי לדרך ההכרעה של ערכאת הערעור. הקביעה העקרונית היא שרק במקרים נדירים ביותר, בהם למקרא הראיות שבאו לפני בית משפט קמא עולה טעות בולטת על פני הפסק, רק אז, תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא. כמו גם, ובבחינת קל וחומר תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות אשר קבע בית משפט קמא . כפי העולה מהכרעת הדין, קבע בית משפט קמא קביעות עובדתיות, על בסיס הראיות שבאו לפניו, לאחר שקבע ממצאי מהימנות באשר לראיות הללו. משום כך, למעשה שלל בית משפט את טענת תום לבו של המערער עת רכש את הנכס. בית משפט קמא למעשה לא האמין למערער וקבע ממצאי מהימ נות באשר לעדותו לפניו. לעומת זאת, בית משפט נתן אמון בעדות עד התביעה המפקח טום דרעי. על פי עדות עד התביעה קבע בית משפט קמא כי אין בהיתר הבנייה הרלבנטי (או שמא שני היתרי הבנייה הרלבנטיים למקום) כדי לבסס השימוש בנכס למגורים אלא אך ורק שימוש כחדר כביסה.

שנית, הכרעת הדין של בית משפט קמא מנתחת ומתייחסת לכל טענה וטענה, עובדתית כמו גם משפטית. בתוך כך, מצא בית משפט קמא להתייחס לטענת "ההגנה מן הצדק", שהעלה המערער במיוחד באשר לטענת ההסתמכות. וכפי שמצאתי להביא מדברי בית משפט קמא לעיל, אני סבור שקביעת בית המשפט, נכונה ועולה באופן ברור ונחרץ מתוך הראיות שבאו לפני בית המשפט. בית המשפט, התייחס לעובדה שהמערער לא מצא להציג כראיה את הסכם הרכישה של הנכס. אף על פי שאישר כי מה כתוב בו זהה למה שכתוב בנסח "הטאבו". משמע, רכש המערער חדר כביסה בשטח של כ- 9 מ''ר. הפער בין נכס בשטח זה לבין דירת מגורים בשטח של כ- 80 מ''ר הוא פער שאין הדעת סובלת אותו, ומניה וביה יש בכך כדי לסתור טענותיו של המערער, הן המשפטיות כמו גם העובדתיות.

באשר לעונש שהושת על המערער. טוען המערער כי קנס בסך 40,000 ש''ח שהוטל עליו הינו מופרז בחומרתו. גם בעניין זה, מטיל המערער יהבו על השיהוי שבפתיחה בהליכים. ככל שאני שוקל הנסיבות שעמדו לפני בית המשפט ובוחן גזר הדין, אני סבור שבית משפט קמא אף הקל עם המערער במידה מסוימת. כפי שקבע בית משפט קמא, העבירה בה הורשע המערער יש בה מימד רחב ביותר של רווח כלכלי. הסכם המכר לא הוצג לפני בית משפט קמא לפיכך לא ניתן לבחון מחיר הנכס. הנכס מצוי ברחוב דיזנגוף 8, כל המצוי בנכסי המקרקעין בעיר תל אביב ובמיוחד במקום בו מצויה הדירה, יגיע אל נקל ל מסקנה כי בעקבות השכרת הנכס, שבמקורו הוא חדר כביסה בשטח של כ- 9 מ''ר, הפיק המערער רווח כלכלי ניכר. בית משפט קמא קבע מתחם עונש הקנס בין 20,000 ש''ח ל- 50,000 ש''ח. בנסיבות המקרה, במיוחד נוכח התנהלות המערער נראה לי שהמתחם מקל עם המערער. אלא שלא מצאתי להתערב בכך מסיבות משפטיות מובנות. כשאני שוקל כל השיקולים הצריכים לעניין מצאתי לדחות הערעור גם על העונש.

סוף דבר שאני דוחה הערעור.

לפני סיום. בחנתי בחון היטב, האם יש ממש בערעור שלפני. כפי שקבע בית משפט קמא עובדתית, הרי , לשון המעטה, אין ממש בטענ ות המערער הן לעניין הכרעת הדין כמו גם לעניין העונש. אין ממש בטענת תום לבו של המערער . עוד מצאתי להוסיף כי מתוך קביעת בית המשפט, נראה כי התנהלותו של המערער יש בה כדי להצביע על חוסר תום לב. העולה מתוך כך הוא שהמערער ידע את מהותו של הנכס שהוא רוכש כפי הרשום בנסח "הטאבו". העולה מתוך הכרעת הדין, המנומקת, כאמור, כדבעי, שהמערער כלל לא הסתמך על מצג הרשות כדבריו, הוא ידע בדיוק מה השימוש החוקי של הנכס על פי היתר הבנייה, וקיווה במשך השנים שהרשות תמשיך ותטעה באשר למהות החוקית של הנכס ולשימוש שהוא עושה בנכס בניגוד להיתרי הבנייה .

אני סבור שמוטב היה אלמלא הוגש הערעור שלפני. אני סבור כי בטרם יוגש ערעור לבית משפט מחוזי, בעניינים של תכנון ובנייה, ובתוך כך, בשים לב למצוקת הזמן השיפוטי היקר, ראוי לבחון בחון היטב הבסיס המשפטי לערעור. נראה לי כי היה מקום, במקרה שלפני להגיע לכלל מסקנה שונה מהגשת ערעור.

בעת הדיון לפני, הצעתי למערער לשקול בשנית, האם יש מקום להמשיך בערעור. תשובת המערער באמצעות בא כוחו הייתה שהוא מעדיף להמשיך בהליכים. כמו כן, הבהרתי כי אם אגיע לכלל מסקנה שאין בסיס לערעור אשקול חיוב בהוצאות משפט. בנסיבות אלה אני סבור שיש מקום לחייב המערער בהוצאות משפט.

אני מחייב המערער בהוצאות משפט בסך 2,500 ש''ח שישולמו לאוצר המדינה.

מזכירות בית המשפט תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד סיוון תש"פ, 16 יוני 2020, בהעדר הצדדים.