הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 31904-07-19

לפני
כבוד ה שופט אברהם הימן

המערער

מיכה בן עמי

נגד

המשיבה

עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

לפני ערעור על הכרעת הדין שניתנה על ידי בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב – יפו ( כב' השופט ד' סעדון, להלן – "בית משפט קמא") מיום 14.7.19, בה הרשיע בית משפט קמא המערער בביצוע עבירה של נהיגה שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור כנתיב תחבורה ציבורית, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ''א – 1961.

אקדים ואומר כי הערעור שלפני חסר בסיס הוא ועדיף היה אלמלא הוגש ובכך היה נחסך זמן שיפוטי יקר.

המערער כפר בעובדות כתב האישום המיוחסות לו, לפיכך שמע בית משפט קמא עדים ו עיין בראיות. ראוי לציין כי מעיון בתשובת המערער לכתב האישום עולה כי טען ט ענת הגנה שהוא נכה בגפיו. במהלך המשפט משהעיד במשפטו כעד הגנה שינה טעמו וטען כי אכן נהג רכבו בנתיב התחבורה הציבורית, ועשה כן לשם פנייה בצו מת הקרוב ימינה, אלא שאז התברר לו כי טעה והפנייה ימינה הינה בצומת הבא . ל פיכך המשיך בנהיגתו אלא שלאחר חצייתו את הצומת עבר לנתיב השמאלי המותר לנהיגה מתוך כוונה לפנות שמאלה בצומת הבא.

דא עקא, שבית משפט קמא, בחן, בדק, שקל והתרשם מהעדויות שבאו לפניו לרבות ובמיוחד עדות הפקח וצילומי רכבו של המערער, באשר לנהיגה לפני הגיעו לצומת, בהיותו בצומת ואחרי חצייתו את הצומת. המסקנה הברורה של בית משפט קמא היא: "...נובע מכך כי הנאשם אינו יודע לומר אל נכון מדוע נסע על נתיב תחבורה ציבורית מרחק של לפחות 200 מ' לפני צומת הרחובות נמיר – ז'בוטינסקי, ומדוע בחר לחצות את הצומת ולהמשיך עוד כ-200 מ' עד השתלבותו בנתיב שלשמאלו ".
עוד יש לציין כי בית משפט קמא קבע כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה לפי סעיף 22 לחוק העונשין , תשל"ז-1977, ולפיכך די בהתקיימות היסודות העובדתיים של העבירה על מנת לקבוע כי הנאשם עבר העבירה. בית משפט קמא בחן בהתאם לאמור בסעיף 22 (ב) לחוק שמא מתקיים החריג לאחריות הנאשם, דהיינו האם עשה כל שניתן למנוע את העבירה ומצא כי על פי עובדות המקרה כמפורט לעיל, לא מתקיים החריג.

הנה כי כן, לפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט קמא שכל כולו נסב אודות קביעות מהימנות ועובדה של בית משפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים. המקרה שלפני אינו מבסס התערבות בממצאי המהימנות והעובדה של בית משפט קמא.

אילו התייעץ המערער עם משפטן יודע דין בתחום דיני ראיות וסדר דין, בטרם הגיש ערעור זה, היה לבטח נמנע מהגשתו, ובכך חוסך בזמן שיפוטי יקר ביותר, אשר לצערנו מצוי בצמצום רב במקומותינו. אני סבור כי לנוכח הראיות שהיו לפני בית המשפט, כמו גם, על פי עדותו של המערער עצמו, לא היה מקום לקיים הדיון בבית משפט קמא קל וחומר להגיש הערעור. לפיכך, אני סבור שיש לחייב המערער בהוצאות משפט.

אני דוחה הערעור.

אני מחייב המערער בתשלום הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 2,000 ש''ח.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אדר תש"פ, 04 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.