הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 2062-03-20

לפני
כבוד ה שופט ציון קאפח

מערערים

פנחס קשקש
ע"י ב"כ עו"ד עידו וראס ( הס"צ)

נגד

משיבים

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד אייל רייך

פסק דין

ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט י. ברכיה), מיום 15.1.20, בתיק 2582/14, במסגרתו נגזרו על המערער חמישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 12,000 ₪, מאסר על תנאי והתחייבות בסך 25,000 להימנע מביצוע עבירה. הערעור מופנה כנגד גובה הקנס ומשך תקופת המאסר לריצוי בעבודות שירות.
רקע והשתלשלות ההליך
במסגרת ת"פ 2/778/96, הורשע המערער בעבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו – 204 לחוק התכנון והבניה, ה תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק")(בנוסחו טרם תיקון 116 לחוק). ביום 10.2.97 נגזר דינו של המערער ובית המשפט הורה לו להרוס את המבנה מושא כתב האישום, שגודלו 49 מ"ר, הממוקם ברחוב נווה עובד 20, בשכונת נוף ים בהרצליה, גוש 6669, חלקה 437, עד ליום 10.7.97.

המערער לא הרס את המבנה ולפיכך הוגש נגדו כתב אישום נוסף בת"פ 2/3632/99, שייחס לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק, בנוסחו הקודם. המערער הורשע בכתב האישום ונגזר עליו מאסר על תנאי בן 4 חודשים, קנס וקנס יומי.

לפי שהמערער לא הרס את המבנה, הוגש נגדו כתב אישום נוסף במסגרת עמ"ק 2/622/06, בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק. המערער הורשע גם בתיק זה ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, שלושה חודשי ם מאסר על תנאי וקנס.

כתב האישום מושא ערעור זה הוגש כנגד המערער, ביום 10.9.14, לאחר שאף בפעם הזו לא הרס את המבנה. העבירה שיוחסה למערער הינה אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק, בנוסחו הקודם.

ביום 29.12.15 התקבלה בעניינו של המערער חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ממנה עולה כי המערער כשיר לעמוד לדין, מבין את טיב האישומים נגדו ואת תוצאות מעשיו.

המערער כפר באמור בכתב האישום ונשמעה פרשת התביעה בתיק. ביום 27.9.17, לאחר שנדחתה טענת "אין להשיב לאשמה" שהועלתה על ידי המערער, הוא חזר בו מכפירתו, והורשע על פי הודאתו בעבירה המיוחסת בכתב האישום.

טרם מתן גזר הדין, הופנה המערער לממונה על עבודות השירות (להלן: "הממונה"), כמו גם לשירות המבחן, על מנת שיערוך תסקיר מבחן בעניינו.

מתסקיר שירות המבחן, שהתקבל ביום 17.9.18, עולה, כי המערער, יליד 1958, בוגר 6 שנות לימוד, אינו יודע קרוא וכתוב, מתגורר בהרצליה עם אשתו, במבנה מושא האישום, אשר היה שייך לאמו ומתפרנס מעבודה כעוזר קצב. עוד עולה מהתסקיר, כי המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית משנת 1982, וכיום מאובחן, מטופל ומשתף פעולה עם הטיפול הניתן לו. כמו כן, ציין שירות המבחן כי "מדובר באדם שאינו לוקח אחריות על הבעייתיות בהתנהגותו... מסר כי אינו מתכוון להיענות לצו השיפוטי ולהרוס את המבנה בו מתגורר עם משפחתו וניכר כי אינו ... רואה אפשרות אחרת להתנהגות". לאור האמור, לא בא שירות המבחן בהמלצה בעניינו, לרבות המלצה להארכת המאסר על תנאי שתלוי ועומד כנגדו.

ביום 13.12.18 התקבלה חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, לפיה נדרש המערער להציג לממונה חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית, המתייחסת לכשירותו של המערער לבצע עבודות שירות. על אף שנדרש מספר פעמים להעביר את המסמכים הרפואיים, לא עשה כן המערער, ואף חויב על ידי בית המשפט קמא בהוצאות משפט בסך 1500 ₪, בגין התמשכות ההליכים בתיק, אשר נבעה מהתנהלות המערער. ביום 25.7.19 התקבלה חוות דעת מסכמת מטעם הממונה, ובה המלצה לשבץ את המערער לביצוע עבודות שירות בבית אבות "קוק" בהרצליה.

ביום 5.8.19, לבקשת בא כוח המערער, ובהיעדר התנגדות המדינה, הופנה המערער בשנית לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מבחן עדכני בעניינו. מהתסקיר המשלים, שהתקבל ביום 30.10.19, עולה, כי על אף הלחצים הנפשיים בהם נתון המערער, הוא משתדל ככל יכולתו לפרנס את משפחתו ומשתף פעולה עם הגורמים הרפואיים במרפאה לבריאות הנפש בהרצליה. שירות המבחן התרשם, כי הטלת עונשים בעבר לא היוותה גורם מרתיע עבור המערער, וכי קיים סיכון להמשך התנהגות בעייתית ואי קיום צווי בית משפט. לאור האמור, שב שירות המבחן על מסקנתו, לפיה אין בידו לבוא בהמלצה להארכת המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המערער.

ביום 15.1.20, כאמור, גזר בית משפט קמא את דינו של המערער לעונשים המפורטים לעיל.
גזר דינו של בית המשפט קמא
בית משפט עמד בגזר דינו על חומרתן של עבירות התכנון והבניה, המהוות "מכת מדינה", ועל כך שיש להילחם בהן באמצעות ענישה מחמירה. עוד עמד בית משפט קמא על הנסיבות הייחודית בתיק זה, כאשר לאורך תקופה של 23 שנים, החל משנת 1997, מסרב המערער לציית לצווי בית משפט והמאשימה נאלצה להגיש נגדו שלושה כתבי אישום בגין הפרת צו שיפוטי. לקולא, שקל בית משפט קמא את העובדה שמדובר באדם בן 61, בעל רקע נפשי מורכב, אשר מצבו הבריאותי אינו מן המשופרים, והוא סובל ממחלת הסכרת וממחלת ריאה חסימתית. עוד שקל בית המשפט לטובת המערער את האמור בתסקיר שירות המבחן על אודות שיתוף הפעולה של המערער עם מערכת בריאות הנפש, ומאמציו לפרנס את משפחתו על אף מצבו.

בית המשפט סקר בהרחבה את מדיניות הענישה הנוהגת ואת העובדה כי בענייננו מדובר בעבירה שלישית של הפרת צו שיפוטי, וקבע מתחם ענישה שנע בין קנס בסך 4000 ₪ לקנס בסך 12,500 ₪. נסיבות תיק זה ונסיבותיו האישיות של המערער הובילו את בית המשפט לקבוע כי יש להטיל על המערער קנס ברף הגבוה של המתחם, בסך 12,000 ₪. עוד קבע בית המשפט, כי לאור גילו ומצבו הרפואי והנפשי של המערער, לא ראוי למצות עימו את הדין ועל כן, יש לגזור עליו עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, לתקופה של 4 חודשים. אשר למאסר המותנה, בן 3 חודשים, שתלוי ועומד כנגד המערער, קבע בית המשפט כי יש להפעילו בחופף ובמצטבר, כך שבסך הכל ירצה המערער 5 חודשי עבודות שירות. בנוסף, כאמור, הטיל בית משפט קמא על המערער מאסר על תנאי והתחייבות בגובה 25,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה. למערער אף ניתנה אורכה להריסת המבנה מושא האישום, עד ליום 1.11.20.
טענות הצדדים
בהודעת הערעור, טוען המערער, כי על אף העובדה שבית המשפט קמא סקר את מצבו הבריאותי והנפשי הקשה של המערער, הוא לא נתן לכך ביטוי בגזר דינו. נטען, כי עונשו של המערער נגזר ברף העליון של מתחם הענישה שקבע בית המשפט, ללא התחשבות מספקת בנסיבותיו האישיות. המערער עותר להפחית מגובה הקנס שנגזר עליו ולקבוע כי עונש המאסר על תנאי ירוצה כולו בחופף לעונש המאסר בעבודות שירות שנגזר על המערער.
המשיבה עמדה בטיעוניה על חומרת העבירה כשלעצמה וביתר שאת שעה שהמערער אינו מקיים צו שיפוטי אשר ניתן בשנת 1997 ומאז הועמד לדין 3 פעמים בגין אי ביצוע הצו. כמו כן טוענת המשיבה כי העונש מצוי ברף התחתון של המתחם וכי בית המשפט שקל ואיזן בין השיקולים השונים.

דין הערעור להידחות.

כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים ( ע"פ 3336/18 מדינת ישראל נ' סמארה (פורסם ביום 29.11.2018)). בענייננו, סבורני, כי כלל לא שגה בית המשפט קמא בגוזרו על המערער עונש ברף הגבוה של מתחם הענישה.

בית המשפט העליון חזר והבהיר לאורך השנים כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה, מן הראוי, ככלל, להטיל על נאשמים מאסרים בפועל (ראו רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 26.3.2007)). זאת, הן לצורך המאבק בעבירות התכנון והבניה, שהוכרו זה מכבר כ"מכת מדינה" (ראו רע"פ 5545/11 יאסין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל (פורסם ב יום 2.8.2011); רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49)) והן לנוכח הפגיעה הקשה בשלטון החוק הנגרמת מהפרת צווים שיפוטיים. הדברים נכונים במיוחד, כאשר מתרשם בית המשפט, כי הטלת קנסות ומאסרים מותנים אינה משיגה את מטרת ההרתעה ואינה מביאה את הנאשם לקיים את הצו השיפוטי. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט שהם ברע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 2.1.2013):

"בנדון דידן, בנה המבקש, עוד בשנת 2003, ללא כל היתר כדין, בית מידות, ..., ואף שבית-משפט השלום הוציא צו מלפניו המורה למבקש להורסו עד ליום 18.6.2009, הוא לא עשה כן, עד לעצם היום הזה. התנהלותו זו של המבקש, מבטאת זלזול חמור בצווים השיפוטיים ובשלטון החוק, ואין להקל ראש בהתנהלות חמורה זו. לפיכך, חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, ולמרות מצבו הרפואי, סבורני, כי עונש המאסר אשר הושת על המבקש, מבטא, בנסיבות העניין, איזון ראוי, בין כלל השיקולים לקולא ולחומרה".

במשך תקופה של 23 שנים לא מקיים המערער צווים של בית משפט להריסת המבנה שנבנה ללא היתר. הליכים פליליים שנפתחו נגדו ועונשים שהוטלו עליו לאורך השנים, כגון קנסות, מאסרים מותנים ואף עבודות שירות לא הרתיעו את המערער והוא מסרב בתוקף לקיים את צווי ההריסה שהוצאו למבנה. אף בפני שירות המבחן ציין המערער כי אינו מתכוון להיענות לצו השיפוטי ולהרוס את המבנה בו מתגורר.

בנסיבות אלה, העונש שנגזר על המערער מאזן נכונה בין חומרת העבירות לבין נסיבותיו האישיות והרפואיות הקשות.
סוף דבר
הערעור נדחה.

ההוראה בדבר עיכוב ביצוע עבודות השירות בטלה בזאת.

לפי שבצוק העיתים-מצב החירום-לא ברור מתי ישולב המערער בעבודות שירות,הדיון מוחזר לבית משפט קמא לשם השלמת מתווה זה.

העתק פסק הדין יועבר לצדדים ולממונה על עבודות השירות המתבקש להכין חוות דעת עדכנית ולהעב ירה לבית משפט קמא עד ולא יאוחר מיום 1.7.2020.

ניתן היום, י"ג אייר תש"פ,7 מאי 07 מאי 2020, בהעדר הצדדים.