הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 12006-09-20

לפני
כבוד ה שופט ציון קאפח

מערערים

1.שמעון לוי
2.יעקב דוד בן לולו
ע"י ב"כ עוה"ד קרני מור ואור מור

נגד

משיבה

ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד ענת סגל

פסק דין

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כבוד הש' יעקובוביץ) בתיק מאוחד (בב"נ 8537-07-20 ו-בב"נ 47671-07-20), מיום 11.8.2020, שעניינו דחיית בקשת המערערים לביטול שני צווי הפסקה מנהליים אשר הוצאו ע"י המשיב כנגד בניה בשטח חצר אחת של בניין ברחוב ריינס 50 בתל אביב-יפו, בהתאם לסעיף 228(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

1. רקע עובדתי והליכים קודמים

מערער 1- מר שמעון לוי
ביום 18.6.2020 הוצא צו מנהלי להפסקת עבודה (מס' 2020-3067), חתום על ידי מהנדס העיר, האדר' אודי כרמלי (להלן: "מהנדס העיר") , מתוקף סמכותו לפי סעיף 216(א ) לחוק. על הצו נכתב כי במקום מתבצעת עבודה ללא היתר בנייה, אשר טרם הסתיימה, זאת לאחר שבביקורת בשטח שנעשה ביום 17.6.20 נמצא כי בעורף המבנה מתבצעות עבודות בנייה של חפירות עם כלים הנדסיים (''בובקט''). כמו כן נכתב בדו"ח הביקורת כי לפי תמונות מיום 18.5.2020 נראה כי בקומת מרתף מבוצעות עבודות שיפוץ בתוך דירה ללא פגיעה בפיתוח סביב המבנה, אשר חשפו את יסודות המבנה.
בצו המנהלי להפסקת העבודה נכתב כי מבוצעת חפירה בשטח של כ-101 מ''ר ובעומק שנע בין כ-0.30 מ' לכ-1.20 מ'. ההודעה גובתה בתמונות ובתרשים המרתף.

ביום 5.7.2020 הגיש המערער בקשה לביטול הצו המ נהלי, בטענה כי החל בעבודות עקב הצפה מהחורף האחרון ומילאה את כל יחידת הדיור בגובה של 30 ס''מ, כמו גם לשם הנגשת שביל הכניסה ליחידת המגורים של בנו ה נכה. המבקש טען כי הצו אינו עומד בדרישת סעיף 216 לחוק .

מערער 2- מר דוד יעקב בן לולו
ביום 30.6.2020 הוצא צו מנהלי להפסקת עבודה (מס' 2020-3069), חתום על ידי מהנדס העיר, מתוקף סמכותו לפי סעיף 216(א) לחוק. בצו נכתב כי במקום מתבצעת עבודה ללא היתר בנייה, אשר טרם הסתיימה.
על פי דוח ביקורת בשטח שנערכה בכתובת הנ"ל ביום 21.6.2020 נמצא כי עבודות החפירה לא הופסקו . בהודעה להגשת צו מנהלי להפסקת עבודה נכתב כי מבוצעת חפירה בשטח של כ-41.26 מ''ר ובעומק של כ-1.20 מ'. ההודעה לוותה בתמונות ובתרשים השטח.
בבקשה לביטול הצו המנהלי שהגיש מערער 2 ביום 21.7.2020, טען כי הצו אינו עומד בדרישת סעיף 216 לחוק התכנון והבניה, כמו גם כי ביצוע עבודות חפירה-פטורות מהיתר.

המשיבה התנגדה לביטול הצווים וההוכחות נשמעו במאוחד בשתי הבקשות לפי שמדובר בחצר אחת. בית משפט קמא קבע כי התצהירים שהמערערים צירפו לבקשה לביטול צווי ההריסה המנהלים שהוצאו לכל אחד מהם היו זהים בתוכנם, ועל כן אוחדו תיקיהם. בתצהיר נכתב כי הם הבעלים של היחידות בבניין-מערער 1 הבעלים של היחידה הדרומית ומערער 2 הבעלים של היחידה הצפונית.
בתצהירם מסבירים המערערים כי במהלך החורף נגרם ליחידות נזק והם החליטו לבצע עבודות שיפוץ על מנת למנוע מצב של נזק נוסף בעתיד.

2. החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא צמצם את המחלוקת בין הצדדים לשניים:
א. אופן הוצאת הצו (קיום חובת ההיוועצות) ותקפותו.
ב. האם הבנייה שבוצעה בנכס ללא היתר, חוסה תחת תקנות הפטור.

אשר לאופן הוצאת הצו ותקפותו קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין לא נראה כי היה פגם בהליך ההיוועצות או שההתייעצות הייתה למראית עין או שלא הובא בפני המייעץ- ב"כ הוועדה - מידע רלבנטי. בנוסף, נהנית המשיבה מחזקת תקינות המעשה המנהלי, ועל הטוען אחרת מוטלת החובה לסתור חזקה זו באמצעות ראיות פוזיטיביות לקיום פגם בהליך. בית המשפט קבע כי די בכך שלתביעה צורפו טפסי חובת ההתייעצות של נותן הצו עם התובע, וכי המפקח (מר סילביו קריקון) העביר הודעה על פרטי התיק לסגנית בכירה ליועמ"ש של עיריית תל אביב יפו (ה גברת הניה שכטמן), כדי להקים תשתית עובדתית מספקת שמאפשרת מתן ייעוץ כמתחייב מהוראת החוק.
על כן הטענה נדחתה.

אשר למחלוקת האם הבנייה הנדונה חוסה תחת תקנות הפטור קבע בית המשפט כי מדובר בבנייה מסיבית שאיננה נכללת בתקנות הפטור.
לגבי הטענה כי העבודות בוצעו לשם הנגשת הדירה עבור בנו של מערער 1 קבע בית המשפט כי לא שוכנע כי החפירה המאסיבית סביב השטח כולו, תוך שינוי בתשתית והנמכת פני הקרקע כולה, נופלת בגדרו של ס' 32 לתקנות הפטור , אשר מטרתו הנגשה ומתן שוויון הזדמנויות לכל אדם בהתאם לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. בית המשפט התבסס בקביעתו על דבריו של העד המפקח קריקון .
העבודות שבוצעו במקום כוללות הקמת קיר חיצוני, קיר תמך, שינויי אינסטלציה, שינוי גובה הקרקע ועבודות ניקוז, כמו גם הגעה ליסודות המבנה. אין מדובר בעבודות של מה בכך, אלא בעבודות המשנות את פני השטח, את מראיתו, את מערכת הניקוז שלו וכו' ו לא ניתן להגדיר אותן ''שינוי פנימי''. מדובר בשינויים מאג'וריים בבניין, כולל בתשתיות, ועל כן הן הדורשות היתר. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על עדויותיהם של המפקח, המערער והמהנדס שהעיד מטעמו, וכן על התמונות שצורפו.

3. טיעוני הצדדים

א. טיעוני המערערים
המערערים טענו במשותף, למעט טענות מערער 1 אשר טען בנוסף כי העבודות נועדו להנגשת הכניסה לבנו הנכה.
מדובר בבניין ברחוב ריינס, אשר בקומת המרתף קיימות שתי יחידות דיור בעורף הבניין. המערער 1 הינו הבעלים של יחידה בקומת המרתף אשר רשומה כתת חלקה 2, אשר על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין שטחה 59 מ"ר ומוצמד לה שטח קרקע בסך מצטבר של 100 מ"ר (להלן: "תת חלקה 2") . המערער 2 הינו הבעלים של תת חלקה 1 שעל פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין שטחה 45 מ"ר ומוצמד לה שטח קרקע בסך מצטבר של 45 מ"ר (להלן: "תת חלקה 1").

אין מדובר בעבודות הדורשות היתר בניה:
החפירה שביצע מערער 1 בוצעה, בין היתר, על מנת להנגיש את הכניסה ליחידה לבנו הנכה והיא נכנסת תחת הפטור שבסעיף 32 לתקנות הפטור, בהתאם למונח "דרך גישה". אף המפקח בעדותו לא שלל זאת.
כמו כן, העבודות פטורות בהתאם לסעיף 31 לתקנות הפטור - ביצוע עבודות פיתוח. לשיטתם, עבודות פיתוח שנעשות בהיקפים גדולים באמצעות כלים הנדסיים כבדים, הן עדיין עבודות פיתוח, כל עוד אין בנייה של קירות מעל מטר ואין פגיעה בניקוז הקיים או בערכי טבע , כפי שהתקיים בעניינינו.
בית משפט קמא לא התייחס לטענה זו.
בנוסף, בכל התמונות שהוגשו ובכל העדויות, אין מדידות על יד מטר. הקירות החיצוניים של הדירה עשויים מבלוקים. סגירת פתח אחד עקב שבירת חלק מהקיר וזליגת חול פנימה, איננה מהווה עבירת בנייה.

כמו כן, לפי הפרוטוקול, מתמקדת ההחלטה בעבודות אשר לא אוזכרו בצווים או בדוחות אשר צורפו להם, כגון שינוי בניקוז הקיים, ואשר נטענו לראשונה ע"י המשיבה רק במהלך דיון ההוכחות וזאת על מנת להצדיק בדיעבד את מתן הצווים.

עצם הוצאת הצו הייתה פגומה היות ולא קוימה התייעצות בכתב, כקבוע בס' 225 לחוק. חוות הדעת של תובע הוועדה המקומית המצוינת בצו, ריקה מתוכן. בצווים לא נכתב באיזו עבודה מדובר, האם ומדוע מדובר בעבודה אסורה אשר אינה חוסה תחת תקנות הפטור ואין התייחסות לדיווח שנעשה. על כן לא ייתכן שעבר מידע מלא מהמפקח לחותם הצו ובכך לא התקיים האמור בס' 225 לחוק.

הצווים פוגעים בקניינם של המערערים ועל כן מנוגדים לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המערערים פעלו כדין ולמעלה מן הנדרש עת דיווחו אודות העבודות טרם תחילתן, קיבלו ייעוץ מבעלי מקצוע כי העבודות פטורות מהיתר וקיימו את כל הוראות הדין.
המערערים הגישו שלושה דיווחים על ביצוע העבודות בהתאם לתקנות הפטור, כמפורט להלן:

(1) דיווח על ביצוע עבודה "ריצוף חצר, הקמת מסלעה ועבודות פיתוח", מיום 25.5.20.
(2) דווח על ביצוע עבודה "הקמת גדר או קיר תומך", מיום 25.5.20.
(3) דווח על "שפור נגישות לבניין ובתוכו", מיום 28.6.20.
דיווחים אלה לא באו לידי ביטוי בפסק הדין של בית משפט קמא.

בטיעוניו בבית המשפט הדגיש ב"כ המערערים כי לפי ס' 225ב' על חובת ההתייעצות להיות מתועדת בכתב וצריכה להיות חוות דעת של היועץ המשפטי. בשני הצווים שהוצאו בעניינינו לא ידוע מה הייתה חוות הדעת אלא רק שהצו הוצא באישור.
לעניין העבודות- מדובר בהוצאת חול בחצר פרטית אשר לא הנמיכה את מפלס האדמה ב-15 ס"מ כדרישת סעיף 2.10 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. הוצאת החול נדרשה עקב הצפת הדירות במים בחורף האחרון. נעשה שימוש ב-בובקט לשם הוצאת החול. לא הייתה פגיעה בניקוז או בביוב.
על אף שהעבודות חוסות תחת תקנות הפטור, דיווחו המערערים למשיבה טרם תחילת העבודות ולאחר שהתייעצו עם אנשי מקצוע.
בית משפט קמא לא נימק בהחלטתו מדוע העבודות אינן חוסות תחת תקנות הפטור ולא נימק מדוע מדובר בעבודות מאסיביות.

ב. תגובת המשיבה לערעור
המשיבה טוענת כי עומדת לה חזקת התקינות המנהלית והנטל להוכיח כי נפל פגם בהתנהלותה מוטל על המבקש לסתור חזקה זו.
אשר לטענה כי לא קוימה חובת ההתייעצות ועל כן נפל פגם בהוצאת הצווים טוענת המשיבה כי בית משפט קמא קבע שדי בכך שתהיה הודעה על כך שקוימה התייעצות, כפי שאכן היה. במקרה דנן, התייעץ מפקח עם עו"ד מטעם הרשות טרם הוצאת הצו, ועל כן קוימה החובה.
אשר לטענה כי העבודות שבוצעו פטורות מהיתר טוענת המשיבה כי 2 הצווים הוצאו בגין חפירה כדלקמן:
צו 2020-3067 הוצא בגין חפירה בשטח של 101 מ"ר בעומק שנע בין 0.30 מ' ל-1.20 מ'.
צו 2020-3069 הוצא בגין חפירה בשטח של 41.26 מ"ר בעומק של 1.20.
המשיבה טוענת כי עבודות הפיתוח המוזכרות בסעיף 31 לתקנות הפטור אינן כולל ות חפירות שכן חפירות משנות לחלוטין את פני השטח ובמקרה הנוכחי ה פכו דירת מרתף לדירת קרקע ואף פגעו במערכת הביוב. כך גם הקמת הקיר החיצוני, קיר תומך מבטון וכ לונס מבטון- הללו טעונים היתר מאחר ומדובר באלמנט חיצוני ובאלמנטים קונסטרוקטיביים בהתאמה. על כן הם אינם נכנסים לגדר סעיף 32 או 5 לתקנות הפטור.
לגבי טענת המערערים כי הצווים יצאו בגין חפירות ולא ברור מדוע בית משפט קמא התייחס בהחלטתו גם לקירות התמך טוענת המשיבה כי מרגע שמוצא צו מנהלי להפסקת עבודות ולמרות זאת העבודה האסורה נמשכת, הרי שברור כי כל עבודה שהמשיכו בה לאחר הוצאת הצו, כלולה בצו.

ב"כ המשיבה טענה במהלך הדיון כי תקנה 2.10 אשר הוזכרה ע"י ב"כ המערערים מתייחסת לדירת מרתף ועל כן אינה רלוונטית. המפקח העיד שדירת המרתף הפכה לדירת קרקע בעקבות שינוי המפלסים. עבודות החפירה שבוצעו יצרו הבדלים במפלסים החיצוניים והפנימיים שהיו קיימים טרם העבודות ועל כן מדובר בעבודות הטעונות היתר משום שהן שינו את פני הקרקע ופני השטח. בנוסף העיד המפקח כי עבודות הביוב אשר בוצעו פגעו במערכת הביוב ואף התקבלה תלונה בנושא. המהנדס של המערערים לא היה מעורב בעניין זה.
סעיף 31 לתקנות הפטור עוסק בעבודות פיתוח, לרבות מסלעה, חיפוי קרקע וריצוף חצר. הסייג בסעיף הוא שעבודות הפיתוח אינן כוללות מסלעות או קירות פיתוח בגובה העולה על 1 מטר ואינן פוגעות בניקוז הקיים. בעניינינו הייתה פגיעה בניקוז הקיים וגם הייתה הקמה של קיר תמך בגובה של 1.60 מטרי ם. בכל מקרה, אין התייחסות בסעיפים לחפירה וביתר שאת לחפירה בעומק של מעל מטר.
הצווים הוצאו אכן מלכתחילה כנגד החפירות, כטענת ב"כ המערערים, אולם כאשר המפקח הגיע למקום לצורך הדבקת הצו הוא ראה כי העבודות נמשכו והוא תאר את שראה. קיר התמך והכבש הם המשך של הבנייה הבלתי חוקית שהייתה במקום.

4. דיון והכרעה

א. טענותיהם המרכזיות של המערער ים מתרכזות בשגיאות שנפלו, לשיטת ם, בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. חלק מהטענות המשפטיות מבוססות אף הן על הנחות עובדתיות שנדחו על ידי בית המשפט קמא. בהקשר זה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים בהם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם הראיות והשכל הישר או במקרים בהם אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו למשל ע"פ 6237/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 6.9.2016; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625).

אני סבור כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות כדבעי ומפורטות היטב ואינ ני מוצא מקום להתערב בהן.

ב. למעלה מן הדרוש, אבחן בקצרה את טענות המערערים.

אשר לטענה כי מדובר בעבודה החוסה תחת תקנות הפטור בהתאם לסעיף 31 לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע''ד-2014.
המהנדס גיל רוזנבאום, אשר העיד מטעם המערערים במסגרת דיון ההוכחות בבית המשפט קמא , תאר כי ביקר בנכס נשוא הצו לאחר החישוף הראשוני. בעדותו ט ען, כי העבודות שביצע הן עבודות פיתוח של סידור השטח האחורי, החצר, הנגשה, איטום היקפי של הבית, איטום הסיפים שלו וקיר תמך נמוך. האדמה נחפרה בעומק של כמטר אחד, זאת ניתן לקבוע גם לפי מספר המדרגות היציאה מהבית (חמש במספר).
העבודות של הנחת ברזלים לפני יציקת בטון, הינן עבודות שעליהן לא פיקח ולא ראה זאת. כמו כן העיד כי ראה את קירות התמך טרם היציקה, רק בשלב הביסוס. המשך הביצוע נעשה כנראה על ידי הקבלן, אך לא תחת פיקוחו. לשיטתו, אם הקיר בגובה של פחות ממטר אין צורך בהיתר על פי התקנות.
לגבי עבודות הניקוז והאינסטלציה, אין בסמכותו לבדוק.

המערער 1 נשאל בעדותו האם הכין תכנית לבור הניקוז ועל כך השיב כי ''לניקוז לא צריך תכנית אינסטלציה''. לשיטתו, מהייעוץ שקיבל אין צורך בהיתר לבור ניקוז.
הוא דיווח על העבודות לעיריית תל אביב, ומבחינתו זה אישור ("מבחינתי זה אישור כל הזמן. אתה אומר דיווח אני אומר זה אישור'' (שורות 3-4 בעמוד 30 לפרוטוקול מיום 29.7.2020).

מטעם המשיבה העיד המפקח, קריקון . לדבריו, בביקורת בשטח ראה כי במקום מתבצעות עבודות חפירה עם בובקאט. מדובר בעבודות חפירה ופיתוח, בעומק של כמטר וחצי בפיתוח לדירת מרתף-עבודות שהפ כו את דירת המרתף לדירת קרקע, תוך העלמת ההבדלים במפלסים החיצוניים והפנימיים שהיו קיימים לפני העבודה. עבודות החפירה הללו לא פטורות מהיתר, ויש צורך בהוצאת היתר בנייה.
השינויים שבוצעו במקום והפכו את דירת המרתף לדירת קרקע, פגעו, בין היתר, בניקוז הקיים ועל כן הוגשה התלונה. דבר זה מסכן את יציבות המבנה בטווח הארוך , ובטווח הקצר פוגע באינסטלציה, מאחר והבניין מתוכנן כך שחלקים ממנו יהיו מעל פני הקרקע וחלקים אחרים ממנו יהיו מתחת לפני הקרקע.
מאחר ויש פגיעה בניקוז הקיים, לא נכנסות העבודות להגדרה של "עבודות פיתוח", לפי ס' 31(א) לתקנות.
לסיכום העיד כי "החפירה שבוצעה נעשתה במטרה ליצור מפלס אחד ויחיד בין הבפנים לחוץ של הפיתוח, להפוך את הדירה שנמצאת חצי באדמה לדירה פתוחה לגמרי ואם אין היתר בנייה מתאים, אז זה גורם לעבירת בנייה". בנוסף, אין לשנות מערכת ביוב מתחת לקרקע בלי היתר.

הנה כי כן, העבודות שבוצעו במקום כוללות הקמת קיר חיצוני, קיר תמך, שינויי אינסטלציה, שינוי גובה הקרקע ועבודות ניקוז , תוך כדי הגעה ליסודות המבנה. על כן מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בבנייה מאסיבית אשר אינה נכללת בתקנות הפטור ודין טענה זו להידחות.

הקשר בין הנגשת הגישה לבנו הנכה של מערער 1 לבין היקף העבודות הינו שולי בלבד.

לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המערערים בדבר שגיאה שנפלה בהחלטת בית משפט קמא שעה שהתייחס גם להקמת קיר חיצוני וקיר תמך אשר לא אוזכרו מלכתחילה בצווים. ברי, וכך הגיונם של דברים כי הצווים יחולו גם על כל מה שנבנה ללא היתר לאחר הוצאת הצווים. כל פרשנות אחרת מעוותת את רוח החוק וביתר שאת לאחר כניסת תיקון 116 לחוק אשר כלל את החלפת פרק האכיפה. התיקון נועד ליתן מענה מהיר ויעיל לסילוק בניה בלתי חוקית. הסברה והטענה של ב"כ המערערים כי על הרשות לפתוח בהליך נפרד על כל דבר שנבנה לאחר הוצאת הצווים הראשונים, עומדת בניגוד לרוח החוק ולשונו, הגיון החיים והשכל הישר.

עוד יש לציין, כי העובדה שהמערערים דיווחו אודות העבודות, אינה פוטרת מכללא את הצורך בהיתר.

ג. הוצאת הצו וקיום חובת היוועצות

סעיף 225 לחוק קובע כי לא יינתן צו הריסה אלא לאחר שנותן הצו (בענייננו- יו"ר הוועדה המקומית) התייעץ עם תובע מטעם הוועדה המקומית או הרשות המקומית. בית משפט קמא קבע, אמנם, שמי שהעביר את התיק ובו החומר העובדתי הנדרש הוא המפקח אשר ביקר במקום ולא התובע, אולם חוות הדעת שניתנה על ידי התובעת תועדה בכתב והופנתה אל נותן הצו והועברה אליו במסגרת כל החומר שהועבר טרם הוצאת הצו. ומשניתנה חוות הדעת המשפטית בכתב המופנית אל נותן הצו אין פגם בכך שנותן הצו בעצמו לא פנה לתובעת לקבלת חוות הדעת. אין צורך שיהיה פירוט לגבי ההתייעצות, אלא די בכך שתהיה הודעה על כך שקוימה התייעצות.

החוק עצמו קובע מה יכלול צו הריסה מנהלי (סעיף 221(ג) לחוק) ואין דרישה כי לצו ההריסה יצורפו נספחים מעבר לנוסח הצו. אמנם, מצויין כי יש לכלול "אישור בדבר קיום חובת ההיוועצות", אך אין מדובר בצירוף טופס ההיוועצות עצמו ודי בציון כי קוימה חובת ההיוועצות, כפי שמופיע בטופס צו ההריסה.

לעניין זה ראו למשל דברי כב' הש' קרא ב רע"פ 8811/18 פריאל ג'עביס נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים (פורסם בנבו, 6.1.19) (פסקה 7 ):

"יודגש כי החוק אינו קובע את אופן ההיוועצות או תוכנה, וכי בהתאם למטרת תיקון 116 שהיא "לעדכן ולייעל את הכלים המאפשרים סילוק של הבנייה הבלתי חוקית והפסקת השימושים האסורים" (הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), ה"ח הממשלה התשע"ו 1074, 1426), פרשנות של סעיף 225 לחוק שיביא לסרבול הליך זה אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. כמו כן, עובר לתיקון 116, עמד בית משפט זה על כך כי "במקרה פשוט, אם היועץ המשפטי סבור כי אין בעיה משפטית... להוצאת צו הריסה, די שיאמר זאת בכתב, בקיצור ובפשטות, בהסתמך על התצהיר החתום בידי המהנדס" (רע"פ 6034/99 כהן נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פד"י נ"ד(1) 438, 453)). סבורני כי גם לאחר תיקון 116, במקרה פשוט כגון דא, ובהתחשב בכך שמטרת התצהיר לבסס תשתית עובדתית להתקיימות התנאים להוצאת הצו המינהלי, שינוי זהות החתום על התצהיר, בפני עצמו, אין בו כדי לשנות מהלכה זו".

ד. למעלה מן הדרוש אציין, כי גם אם נפל פגם ב היוועצות או בתוכנה, ואינני קובע כן, הרי שאין בו כדי להביא לבטלות הצווים ,וזאת על-רקע עקרונות דוקטרינת הבטלות היחסית. ראה לעניין זה דברי חברתי כב' השופטת לומפ בעפמ"ק 30968-11-18 ג'עביס נ' מדינת ישראל (סעיף 47 לפסק הדין).

"תוצאת הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, וזאת אגב איזון בין מכלול שיקולים שבמסגרתם תיבחן: חומרת הפגם, הרלבנטיות שלו ביחס להחלטה, תכלית ההוראה שהופרה, הנזק או העוול שהסבה ההפרה ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי לוּ תבוטל ההחלטה בגינו. משנתחוור, כי אכן לא הייתה מניעה משפטית להוצאת הצו וכי הצו היה חיוני לשם מניעת יצירת עובדה מוגמרת, הרי שאין לראות בפגם הנטען, משום פגם שהיה בו להביא לבטלות הצו. "

ה. בעניינינו, כפי שנקבע ע"י בית משפט קמא, ואני מצטרף לקביעה זו, " לתביעה צורפו טפסי חובת ההתייעצות של נותן הצו עם התובע, וכך שהמפקח, מר סילביו קריקון , העביר הודעה על פרטי התיק ל עו"ד הניה שכטמן-סגנית בכיר ה ליועמ"ש של עיריית תל אביב יפו, כדי להקים תשתית עובדתית מספקת שמאפשרת מתן יעוץ כמתחייב מהוראת החוק והדין ".

ו. בנוסף, צו הפסקה מנהלי, בדומה לצו הריסה מנהלי, הינו מעשה מ נהלי שעומדת לו חזקת תקינות המעשה המ נהלי. כך נקבע ברע"פ 9242/16 מרזוק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה [פורסם בנבו, 8/5/18], בסעיף 13:

"נפסק בעבר כי "צו הריסה מנהלי הינו אקט מנהלי, ולא אקט עונשי, ומשום כך עומדת למשיבה חזקת התקינות המנהלית, היינו, חזקה כי פעולתה המנהלית נעשתה כדין. המבקש לסתור חזקה זו – עליו הנטל להוכיח את הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית".

לא עלה בידי המערערים להפריך את חזקת התקינות המנהלית.

5. הערעור נדחה אפוא על כל חלקיו.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"א, 05 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.