הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 25713-05-21

לפני
כבוד ה שופט גרשון גונטובניק

המערער
אלי עמיר
ע"י ב"כ עו"ד סמדר בן-דוד

נגד

המשיבה
מדינת ישראל – משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים
ע"י ב"כ עוה"ד איל אדר ודניאל מרגל
פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק-דין
ועדת האתיקה של המהנדסים והאדריכלים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים הרשיעה את המערער בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע . היא קבעה כי הוא הטעה, בכוונת מכוון, את רשם המהנדסים והאדריכלים, ומסר לו מידע לא נכון על אודות השכלתו, וכך בוצע רישומו שלא כדין. בגזר דינה היא הוסיפה והחליטה לבטל לצמיתות את תעודת אדריכל הרשוי שלו, ולבטל את רישומו בענף האדריכלות בפנקס המהנדסים והאדריכלים. האם היה על הוועדה להמתין להליך פלילי בעניינו של המערער, והאם בהחלטתה היא התערבה שלא כדין בשיקול דעת הרשם? הקמה עילה להתערב בהכרעת הדין ובגזר הדין המשמעתיים שניתנו? אלה הן השאלות העומדות להכרעה.
רקע - ההליכים המשמעתיים
מר אלי עמיר (להלן: המערער) הינו אדריכל רשוי הרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים (להלן: הפנקס) מיום 15.9.98. לאחר מכן (ביום 3.2.05) אושרה בקשתו להירשם בפנקס כאדריכל רשוי (היכול לטפל בפרויקטים מורכבים יותר בהתאם לאמור בדין).
ביום 13.6.17 הגיש יו"ר הוועדה להגנת המקצוע בעמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, תלונה לרשם המהנדסים והאדריכלים (להלן: הרשם), בה נטען, בין השאר, כי המערער הצהיר בקורות חייו כי למד בין השנים 1998-1996 לתואר שני MSc בארכיטקטור ה בטכניון, ולא היא. לפיכך התבקשה בדיקה האם האמור בקורות החיים נכון, ועוד נדרשה בחינה של המסמכים שעל בסיסם התקבל הרישיון של המערער.
בעקבות התלונה נפתח הליך בירור אצל הקובלת, בהתאם לתקנה 3 לתקנת המהנדסים והאדריכלים (סדר דין בדיון לפני ועדת האתיקה), התש"ס-1999. לאחר חילופי מסמכים בין הקובלת למערער החליטה הקובלת להגיש קובלנה נגדו בעילה של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.
ביום 4.8.18 הוגש כתב הקובלנה נגד המערער. נטען כי רישומו ורישויו היו תוצאה של שורת הטעיות מכוונות שהטעה את הרשם. כדי להירשם כאדריכל רשום בפנקס מדור אדריכלות, הוא הצהיר הצהרה לא נכונה לפיה הוא תלמיד לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, ושהשלים את מכלול המקצועות הנדרשים לשם קבלת התואר השני, האמור. עוד הצהיר כי סיים לימודיו וחסרה לו תזה לשם קבלת התואר. הקובלנה ציינה כי במעשיו אלה נהג המערער בניגוד לכבוד המקצוע ופגע בו, וזאת על בסיס סעיף 16 לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק המהנדסים והאדריכלים).
המערער העלה מספר טענות מקדמיות (בין היתר טען לחוסר סמכות לפיה הוועדה לא יכולה לדון באישומים שהם פליליים למעשה, ושיש להמתין לפסק דין מרשיע בעניינו; לפגיעה בעקרונות הגינות וצדק; לשיהוי; ולחוסר יכולת לבטל רישיון אלא אם בוסס סיכון מצדו). טענותיו המקדמיות נדחו. לגופם של דברים המערער טען שמעולם לא הצהיר לפני הרשם שסיים לימודי תואר שני בטכניון, והוסיף שסיום הלימודים לא היה תנאי לקבלת הרישיון נוכח הוותק המקצועי שלו. לטענתו, הוא נרשם בפנקס וקיבל לאחר מכן רישיון כאדריכל, ללא קשר לסיום לימודיו וזאת בשל הרמה המקצועית הגבוהה שהפגין אגב הליך הבדיקה בעניינו.
הכרעת הדין וגזר הדין של ועדת האתיקה
לאחר הליך בו נשמעו המערער ועדים שביקש להעיד, ניתנה ביום 29.12.20 הכרעת הדין המקיפה של הוועדה (כב' היו"ר לאונרדו שטדלר, וכב' החברים רמי לוטן ו בני פרי). הכרעת הדין ניתנה על ידי כב' החבר פרי, ולחוות דעתו הצטרפו שני החברים האחרים. הכרעת הדין היא מפורטת ומנומקת ואסתפק בהצגת עיקריה בלבד.
הוועדה ציינה כי מהנתונים שהוצגו לה עולה שהמערער לא הוסמך מעולם כאדריכל על ידי מוסד אקדמי מוכר, כמשמעותו בחוק.
נקבע שהמערער הציג לפני הרשם תעודת מוסד לימודים המקנה תעודות גמר לבוגריו באמצעות לימודים מרחוק (של אוניברסיטת ניופורט מקליפורניה), אך מוסד זה לא הוכר על ידי הרשם בישראל. לכן, המערער פנה למסלול אחר והציג לפני הרשם וצוותו מצג שווא כאילו הוא כשיר לקבלת תואר שני באדריכלות, ושלכל הפחות הוא תלמיד מן המניין לתואר שני בפקולטה לאדריכלות בטכניון לאחר שהתקבל ללימודים אלה. הרשם הודיע למערער כי יאות לרשום אותו בפנקס אם ישלים תואר שני באדריכלות בטכניון. ה מערער נדרש להמציא מכתב מדיקאן הפקולטה לאדריכלות ובנוי ערים בטכניון שהוא מאשר שהמערער השלים בהצלחה את מכלול הקורסים הנדרשים לקראת השלמת התואר השני, ואושר הנושא לתזה. ועדת האתיקה קבעה כי תנאים אלה לא מולאו מעולם, ובכל זאת המערער המשיך לדרוש את רישומו, בשלחו סדרת מסמכים שהציגו מצגי שווא כאילו הוא פעל להשלמת הדרישות כלשונן.
אכן, המערער הציג מכתב שקיבל בשעתו מדיקאן הפקולטה אך זה המליץ על לימודים מתקדמים של היחידה ללימודי המשך ולימודי חוץ, כתנאי לקבלה ללימודים לקראת תואר מגיסטר. ודאי שאין המדובר בהשלמת לימודי תואר שני. המערער הציג לפני הרשם מצג כאילו הוא לומד תואר שני MSc מגיסטר בארכיטקטורה בטכניון, שעה שהד ברים אינם נכונים. הוא היה רשום ללימודים מתקדמים אך לא ללימודי התואר השני הרלוונטי. המערער לא טעה בהבנת הדברים, שהרי לא ניגש לבחינת ה-GRE שהיוותה תנאי לקבלתו ללימודי התואר השני, ומרגע שנרשם כאדריכל חדל מניסיונותיו להירשם ללימודי התואר בטכניון.
עוד נקבע כי המערער לא התקבל מעולם ללימודי תואר שני באדריכלות במוסד אקדמי כלשהו. מכאן שהמערער לא היה זכאי לרישום ולרישוי כאדריכל, ולמרות זאת רשם המהנדסים והאדריכלים רשם אותו כאדריכל רשום בשנת 1998 וכאדריכל רשוי בשנת 2005, וזאת נוכח ההבנה השגויה כי השלים חובותיו בלימודי התואר השני.
נקבע שהמערער הציג לרשם תדפיס ציונים שכותרתו "תדפיס לימודים מתקדמים" על גבי נייר מכתבים של הטכניון – ביה"ס ללימודי מוסמכים, כשלא צוינה בו הפקולטה או התואר במסגרתו נלמדו הקוסים המופיעים בו. כך נוצר הרושם השגוי שהמערער סיים את לימודי התואר הרלוונטי. הוועדה ציינה כי חלו חילופי גברי במוסד הרשם, והמערער נרשם כאדריכל רשום ביום 15.9.98. ובשנת 2004 פנה למשרדי הרשם לשם קבלת הרישוי כאדריכל שעה שהוא מציין בקורות חייו כי למד תואר שני בארכיטקטורה בטכניון בחיפה, תוך שהוא מציין כי חסרה לו תזה. רישיונו אושר ביום 3.2.05, וזה אפשר לו "לתכנן ולחתום על תוכניות של בנינים שאינם פשוטים, כמו רבי קומות ומבני ציבור" (פסקה 53 להכרעת הדין).
עוד הוסיפה הוועדה וציינה כי לאחר שמיעת עדותו התרשמה שהמערער אינו דובר אמת. המערער טען לפני הוועדה כי הוא מעולם לא נדרש לסיים את לימודי התואר השני כדי להירשם בפנקס או לקבל את הרישוי, ושהוא מעולם לא הצהיר כי סיים את התואר השני. לשיטתו, רישומו נעשה נוכח הרמה המקצועית הגבוהה שהפגין, החורגת מהדרישות הסטנדרטיות לרישום. הוא התבקש על ידי הרשם לבצע השלמות לתואר הראשון הלא מוכר שבידו, וכזאת עשה. הוועדה לא קיבלה את הדברים, ודחתה את פרשנותו למסמכים שנשלחו בזמן אמת. עוד ראתה הוועדה בחומרה רבה את ניסיון המערער לכוון את הדיון לנוסח ישן של החוק, לפיו אין צורך בהסמכה אקדמית לרישום ורישוי של אדריכל, וזאת למרות שהחוק תוקן בתחילת שנות התשעים, שנים לפני המועדים שפורטו בכתב הקובלנה (פסקה 87 להכרעת הדין ).
הוועדה, כאמור, מצאה את גרסתו של המערער כלא אמינה. נקבע שדרישתו המפורשת של הרשם הייתה להשלים את לימודי התואר השני בטכניון כתנאי לרישום . לא הוחלט להסתפק ב"השלמות" כאלה ואחרות, וגם המערער בעצמו במכתביו לרשם ציין כי הוא לומד לתואר שני בטכניון. הוועדה גם התרשמה כי מסלול הלימודים באוניברסיטת ניו-פורט רחוק מאוד מלקיים את הנדרש מלימודי תואר אקדמי, שיוכלו להכשיר אדריכלים לעבוד במקצוע בישראל (פסקה 66). עוד נקבע כי אין כל הוכחה לכך שהרשם שינה את עמדתו שהובעה בכתב כמה וכמה פעמים והתרצה לרשום את המערער בשל נימוקים נסתרים , שסתרו את כל הראיות.
הוועדה התייחסה לטענת המערער כי גיליון הציונים שלו מתאריך 13.8.98 ניתן על ידי ביה"ס ללימודי מוסמכים, ולא על ידי היחידה ללימודי חוץ, ולכן הוא עולה בקנה אחד עם טענתו כי המדובר בלימודים לקראת תואר שני. היא נשענה על עדות נושאת תפקיד רלוונטית בטכניון לפיה ההדפסה של גיליון הציונים נעשתה באותה יחידה המדפיסה גם תדפיסים של ציוני ביה"ס ללימודי מוסמכים, ולכן התנוססה על התדפיסים הכותרת של בית הספר הזה, אך אין בכותרת כדי לשנות את העובדה הבסיסית שהמערער לא נרשם מעולם וגם לא התקבל לבית הספר ללימודי מוסמכים.
הוועדה בחנה גם את הוראות החוק. היא הצביעה על כך שסעיף 9(א)(2) לחוק מקנה זכאות לרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים למי שהם בעלי תעודה מעת מוסד להשכלה גבוהה באחד מענפי ההנדסה או האדריכלות, והתעודה והמוסד הוכרו על ידי השר. לרשם אין סמכות להתעלם מדרישה זו.
על רקע כל אלה הרשיעה הוועדה את המערער בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.
ביום 25.4.21 ניתן גזר דינה של הוועדה (על-ידי שלושת חבריה יחדיו). הוועדה שבה וציינה כי בניסיונו להירשם בפנקס, ומאוחר יותר לקבל רישוי כאדריכל, המערער פעל באופן שיטתי ועקבי להטעיית כל הנוגעים בדבר, שהם עובדי ציבור. הוא הצהיר בפני הרשם הצהרות כוזבות בדבר השכלתו כאדריכל ובדבר היותו ראוי להירשם בפנקס ולקבל הסמכה כאדריכל רשוי; הוא לא קיבל מעולם תואר אדריכל ממוסד מוכר, ובוודאי שלא יכול היה לעמוד בדרישות לקבלת תואר שני מהטכניון; הוא ידע שהרשם אינו מאשר את המסמכים שהציג, ואינו מקבל את ניסיונותיו לטעון כי הוא עומד בדרישות לצורך הרישום , ולכן הציג מצג מטעה.
הוועדה ציינה כי התנהלות המערער פגעה באמון הציבור באנשי המקצוע, והביאה לדמוי שלילי של העוסקים במלאכה. "כוונת הוועדה ותכליתו של הדין המשמעתי היא להעביר מסר מרתיע לציבור אנשי המקצוע על חשיבות השמירה על כללי התנהגות אתיים, בפועלם המקצועי. לאור זאת אין בידי הוועדה כל ברירה, אלא לשלול לצמיתות את רשיונו של הנקבל, שהרי רשיון שניתן שלא כדין אינו יכול להתקיים ואחת דינו – להתבטל" (פסקאות 27-26 לגזר הדין).
הוועדה החליטה אפוא לבטל לצמיתות את תעודת האדריכל הרשוי של המערער ולבטל את רישומו בענף אדריכלות בפנקס המהנדסים והאדריכלים, זאת – על פי סעיף 17(א)(5) לחוק המהנדסים והאדריכלים, והכול מיום מתן גזר הדין. הוועדה גם התירה את פרסום הכרעת הדין וגזר הדין.
מכאן הערעור שלפני.
טענות הצדדים בערעור וההתפתחויות הדיוניות
המערער העלה טענות רבות נגד הכרעת הדין של הוועדה ונגד גזר דינה, ואציג כאן את העיקריות שבהן. לחלקן אוסיף ואתייחס אגב הדיון שיבוא להלן, ובשאר לא מצאתי סיבה לסטות מהתוצאה אליה הגעתי.
המערער מציין כי הוא רשום כאדריכל בפנקס המהנדסים והאדריכלים מזה 23 שנים, ורשום כאדריכל רשוי בפנקס המהנדסים והאדריכלים במדור ארכיטקטורה מזה 16 שנים. בכל השנים הללו הוא קנה לעצמו שם כאדריכל מוערך ומקצועי, ללא שהועלתה תלונה מקצועית כלשהי נגדו. והנה כעת באים אתו חשבון בגין אירועים שאירעו לפני שנים כה רבות, וזאת ללא בסיס. חלוף הזמן פגע ביכולתו להתגונן שכן הרשם, שטיפל בשעתו בהליכים השונים , הלך לעולמו ולא יכ ול היה , מטבע הדברים, לשפוך אור על ההליך בו טיפל.
הקובלת פתחה בהליך משמעתי נגדו למרות שידעה היטב כי לא נדרש כלל תואר שני לצורך רישום כאדריכל. המערער טוען כי מעולם לא טען שיש לו תואר שני, וכך עולה מנספחי הקובלנה עצמם. הקובלנה נוסחה באופן מניפולטיבי ובבסיסה ככל הנראה שיקולים זרים.
לשיטת המערער נוהל נגדו למעשה מעין הליך פלילי, ועל רקע זה כבר מראשית הדרך הוא טען כי הוועדה אינה מוסמכת לדון בטענות הפליליות של מרמה והטעיה, שהרי הוועדה אינה מנוהלת על ידי משפטנים, ואינה פועלת על בסיס דיני ראיות. ואכן, התוצאה המצערת היתה שהמערער הורשע על בסיס "תחושת בטן". היה על הוועדה להמתין לפסק דין פלילי שיש עמו קלון לפני שיכלה להידרש לעניינו.
בנוסף, הוועדה שגתה שעה שייחסה למערער "הצהרת כזב". המערער הצהיר שהוא לומד לקראת תואר שני, והוא השלים 24 מקצועות מרשימת המקצועות הנלמדים לתואר שני, היכולים להיחשב כחלק מתואר שני אם יירשם אליו. המערער גם הגיש גיליון ציונים שעליו הוטבעה חותמת בית הספר ללימודי מוסמכים של הטכניון. הוא מעולם לא הצהיר שהוא תלמיד תואר שני, אלא לומד לקראת תואר כאמור ללא תזה, ואין צורך בתואר שני לשם רישום או רישוי. ההחלטה בעניינו של המערער התקבלה על-ידי הרשם לאור מכלול הנתונים שעמדו על הפרק ולא רק על בסיס תארים כאלה או אחרים. משמעות קביעת הוועדה היא שהרשם לא ידע את מלאכתו, ולא ידע להבחין בין רשימת מקצועות לבין תואר מוסמך מהטכניון.
מכל מקום, מוסיף המערער וטוען כי ועדת האתיקה לא הייתה מוסמכת מלכתחילה לדון בקובלנה. כדי שתקום לוועדה סמכות על הנאשם המשמעתי להיות רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, ובנוסף צריך לבסס שההתנהגות המיוחסת לו אינה הולמת את כבוד המקצוע. בניגוד לפרופסיות אחרות, כמו עריכת דין, לא קיים הסדר המחיל את הדין המשמעתי על מתמחים או מי שטרם נכנסו למקצוע. לא יכול להיות חולק שבזמן ההצהרות המערער לא היה רשום בפנקס. בנוסף, לא מדובר בהתנהגות אתית בתחום המקצוע, ומכאן שאין אפשר ות להרשיעו בהתנהגות שאינה הולמת.
עוד נטען כי הראיות שעמדו לנגד עיני ועדת האתיקה לא היו בדרגה גבוהה במיוחד כנדרש לשם ביסוס מרמה. הוועדה למעשה דרשה מהמערער להוכיח את חפותו, והעדיפה עדויות מפי השמועה על פני המסמכים שבכתב שעמדו לנגד עיני הרשם בזמן אמת. היא הייתה נחושה לפגוע בו ותעיד העובדה כי המליצה להגיש קובלנה נגד עדה שסייעה למערער בפרויקט עליו עבד. בנוסף, מדובר בשיהוי כבד ללא תקדים בן 20 שנה, שחלפו ממועד התרחשות האירועים, ו עוד חלפה זה מכבר ההתיישנות החלה בפלילים על העבירות שהיו מיוחסות למערער אם היה ננקט נגדו ההליך הפלילי. בנוסף, אין גם סמכות לבדוק מחדש את הליך הרישום בפנקס או את קבלת הרישיון, אלא אם התרחש אירוע חדש היוצר סיכון מיוחד, נתון שלא התקיים בענייננו.
המערער טוען כי לא נפלה כל טעות בעבודת הרשם, והוועדה אינה רשאית לשים את שיקול דעתה במקום שיקול דעתו. אין בנמצא טענה כי המערער הגיש תעודה מזויפת חלילה, אלא הוועדה הגיעה למעשה למסקנות שונות מאלה שהרשם הגיע אליהן לאחר עיון במסמכים שעמדו לנגד עיניו. כזאת לא ניתן לעשות.
בנוסף, המערער טוען כי גם גזר הדין אינו יכול לעמוד. משנרשם המערער בפנקס היה רשאי להניח כי הבדיקות המתאימות נעשו ביסודיות הראויה, ואין לפגוע בו ולשנות את המרשם אלא אם קם סיכון מיוחד המצדיק את ביטול הרישום או הרישיון. במקרה הנוכחי אפילו הקובלת לא טענה לפגם כלשה ו בעבודתו של המערער במשך כל השנים שחלפו מאז הרישום. המערער מצטיין בעבודתו ובכישוריו המקצועיים , ולא חלה כל פגיעה בשלום הציבור או בבטיחותו כתוצאה מעיסוקו . על רקע זה נטען שטעתה הוועדה בכך שהתיימרה לבטל את רישיון המערער לאחר 23 שנות עבודה. אין בנמצא תקדים לשלילת רישיון בתחום כלשהו לאחר שיהוי כה ממושך. הוועדה התעלמה מיכולותיו המקצועיות המוכחות של המערער ומנתוניו האישיים. היא התעלמה מכך שגזר הדין יוביל לחורבן כלכלי. בנוסף, המערער מחוייב לפרויקטים רבים והותרת גזר הדין על כנו תוביל לפגיעה נוספת בו.
על רקע כל אלה טוען המערער שיש לבטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין שניתנו בעניינו.
המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. ראשית, נטען שעל בתי המשפט לנהוג בריסון בבואם להתערב בהכרעות טריבונלים משמעתיים, ומקרה זה אינו מצדיק התערבות בהינתן הבדיקה המקיפה והמעמיקה שביצעה ועדת האתיקה. בניגוד לטענת המערער, הרי שהיא הייתה מוסמכת לבדוק את עניינו. היא מעולם לא התיימרה לבחון את מעשיו מזווית הראיה הפלילית אלא המשמעתית, ובסמכותה לקבו ע את האחריות המשמעתית ולהטיל את אמצעי המשמעת הנובעים ממנה. אין מניעה כי אותה התנהלות תהיה נתונה לאחריות משמעתית כמו גם לאחריות פלילית. ובכל הנוגע למישור המשמעתי חברי הוועדה בהחלט כשירים להידרש אליו. ועדת האתיקה מורכבת מאנשי מקצוע, מהנדסים ואדריכלים, הממונים על ידי מועצת ההנדסה והאדריכלות; הם אינם נדרשים להיות משפטנים ולא מתיימרים לנהל הליכים פליליים. לוועדה עומדת היכולת לבטל תעודת אדריכל רשוי ולבטל את הרישום בפנקס המהנדסים וכזאת היא עשתה, וזאת למען הגנת הציבור, ושמו הטוב של המקצוע.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרשנותו של המערער את גבולות סמכות ועדת האתיקה היא צרה מידי. סעיף 16(א) לחוק נועד להוות סעיף סל בגדרו נכנסות גם התנהגויות שאינן מפורטות בתקנות. מעת שנרשם המערער במרשם, הוא מכפיף עצמו לסמכות הוועדה, והיא חלה גם על פעולות שהובילו לרישום שלא כדין. אין גם מקום לקבוע שסמכותה של ועדת האתיקה קמה רק מקום בו המערער היה מורשע בהליך פלילי מתאים.
לגופם של דברים, בזמן הרלוונטי לא ניתן היה להירשם בפנקס ללא תעודת מוסמך לארכיטקטורה מהטכניון או תעודה מוכרת ממוסד להשכלה גבוהה באחד מענפי האדריכלות. ורישומו של אדריכל בפנקס הוא תנאי סף למי שמבקש לקבל הסמכה כאדריכל רשוי. אין להתערב בהכרעת הוועדה שדחתה את טענת המערער כי לא נדרש להשלים לימודי תואר שני, ואין גם להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה. טענת התיישנות לא חלה במישור המשמעתי ביחס לפעולות מהסוג המיוחס למערער, ולא נדרש אירוע חדש כדי לשלול את רישיונו. עוד נטען כי ההליך בעניינו לפני הוועדה היה ראוי, ונוכח ממצאיה אמצעי המשמעת שהוטל עליו היה מתבקש ואף מידתי.
עם הגשת הערעור עתר המערער לעיכוב ביצוע גזר הדין ולעיכוב פרסום הכרעת הדין וגזר הדין. ביצוע גזר הדין עוכב, אך נדחתה בקשתו לעכב את הפרסום. הצדדים השלימו את טיעונם בתאריך 20.7.21, וגם המערער טען לקראת סיום הישיבה.
הגיעה עת ההכרעה.
דיון והכרעה
המערער העלה טענות רבות נגד הכרעת דינה וגזר דינה של הוועדה. תחילה אדרש לטענות התוקפות את סמכותה להחיל בעניינו את הדין משמעתי. לאחר מכן, אבחן האם יש מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה לגופם של דברים, ולבסוף אבחן את אמצעי המשמעת שהוטל עליו בגזר הדין.
ועדת המשמעת פעלה בסמכות עת נדרשה לעניינו של המערער
נקודת המוצא של הדיון בעניין הסמכות מצויה, מטבעם של דברים, בחוק המסמיך – חוק המהנדסים והאדריכלים. וכך קובעים סעיפים 16-15 לחוק:
מיום 22.5.1991
תיקון מס' 4
ס"ח תשנ"א מס' 1345 מיום 22.2.1991 עמ' 95 ( ה"ח 1899)
החלפת סעיף 14
הנוסח הקודם:
עבירות
14. (א) העובר על סעיפים 2 או 12, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס אלף לירות.
(ב) העובר על סעיף 13, דינו – קנס מאה לירות ולא פחות מהאגרה שהוא חייב בה.
15. התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע
השר יקבע בתקנות, לאחר התייעצות במועצה, כללים בדבר התנהגותם של הרשומים בפנקס המהנדסים והאדריכלים, והעובר עליהם ייאשם בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.
16. חקירה בהתנהגות מהנדסים ואדריכלים
(א) המועצה רשאית למנות ועדת אתיקה, מבין חבריה או מחוצה לה, שתחקור מקרה שהובא לידיעתה ובו נאשם רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, בין שנקבעת בכללים לפי סעיף 15 ובין אם לאו, או שנתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון או על עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שקבע שר העבודה לענין זה באישור ועדת העבודה של הכנסת; ובלבד שתינתן הזדמנות לנאשם להשיב על האשמה ולהתגונן.
(ב) ועדת אתיקה לענין סעיף זה תהא מורכבת רובה ממהנדסים או אדריכלים מאותו ענף ההנדסה או האדריכלות אשר בו רשום הנאשם.
החוק גם הסדיר את אמצעי המשמעת שוועדת האתיקה ראשית להטיל. וכך מורה אותנו סעיף 17:
מיום 30.12.1976
תיקון מס' 3
ס"ח תשל"ז מס' 836 מיום 30.12.1976 עמ' 39 ( ה"ח 1262)
(א) המועצה רשאית למנות ועדה, מבין חבריה או מחוצה לה, שתחקור מקרה שהובא לידיעתה ובו נאשם רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, בין שנקבעת בכללים לפי סעיף 15 ובין אם לאו, או שנתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון או על עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שקבע שר העבודה לענין זה באישור ועדת העבודה של הכנסת; ובלבד שתינתן הזדמנות לנאשם להשיב על האשמה ולהתגונן.

מיום 22.5.1991
תיקון מס' 4
ס"ח תשנ"א מס' 1345 מיום 22.2.1991 עמ' 95 ( ה"ח 1899)
16. (א) המועצה רשאית למנות ועדה ועדת אתיקה, מבין חבריה או מחוצה לה, שתחקור מקרה שהובא לידיעתה ובו נאשם רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, בין שנקבעת בכללים לפי סעיף 15 ובין אם לאו, או שנתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון או על עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שקבע שר העבודה לענין זה באישור ועדת העבודה של הכנסת; ובלבד שתינתן הזדמנות לנאשם להשיב על האשמה ולהתגונן.
(ב) ועדה ועדת אתיקה לענין סעיף זה תהא מורכבת רובה מהנדסים או אדריכלים מאותו ענף ההנדסה או האדריכלות אשר בו רשום הנאשם.
17. עונשים על התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע
(א) לאחר חקירה כאמור בסעיף 16, רשאית ועדת האתיקה, אם תראה לעשות כן למען הגנת הציבור או שמו הטוב של המקצוע, להחליט על אחד מאלה:
(1) התראה;
(2) נזיפה;
(3) קנס בשיעור שלא יעלה על הקבוע בתקנות;
(4) התליית תעודת מהנדס רשוי או אדריכל רשוי או הפסקת הרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים או שתיהן כאחת, והכל לתקופה שתקבע ועדת האתיקה;
(5) ביטול תעודת מהנדס רשוי או תעודת אדריכל רשוי או ביטול הרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים או שניהם כאחד.
ואכן, השר התקין את תקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), התשנ"ה-1994 (להלן: כללי האתיקה).
נחזור עתה לענייננו.
טענתו הראשונה של המערער היא כי היה על ועדת האתיקה להדיר רגליה מלעסוק בעניינו, וזאת שכן המרמה המיוחסת לו היא למעשה אישום בפלילים, וחברי הוועדה נעדרי כשירות לעסוק בכך. מכאן, שהיה על הוועדה לנתב את הדברים למישור הפלילי, ולהמתין לתוצאות ההתדיינות הפלילית. ולראיה, החוק מכיר באפשרות לנקוט בצעדים משמעתיים לאחר הרשעה בעבירה שיש עמה קלון (כאמור בסעיף 16(א)).
דין טענה זו להידחות מכל וכול.
המישור המשמעתי והמישור הפלילי אינם מוציאים בהכרח זה את זה. אכן, קו הגבול שבין התחומים אינו תמיד ברור, אך יהיו מקרים שבהם שתי מערכות הדינים תחולנה במקביל. עמד על כך כב' המשנה לנשיא, כתוארו אז, ברק בבג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(2) 749, 782 (1994)(להלן: עניין סויסא) כשפסק כי "בגיבוש הקונקרטיזציה של אמת המידה המשמעתית הכללית ('התנהגות שאינה הולמת', 'התנהגות... שיש בה כדי לפגוע בתדמית...') נתקל המשפט בבעיה של גבולות. עליו לקבוע את גבולות ההתפרסות של הדין המשמעתי. משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לעתים קרובות, התנהגות האסורה בדין הפלילי אסורה גם על-פי הדין המשמעתי. עם זאת, אין זהות בין השניים. יכול שהתנהגות תהא אסורה במישור הפלילי, אך לא תהווה התנהגות אסורה במישור המשמעתי [...]. יכול שהתנהגות תהא אסורה במישור המשמעתי אך לא תהווה התנהגות פלילית. במצב דברים זה גבולו העליון של הדין המשמעתי הוא בדין הפלילי."
בעיני, המקרה הנוכחי אינו מעורר דילמה של ממש בכל הנוגע בהתוויית הגבולות. אכן, פעולת הטעיה מכוונת, המובילה לרישום שגוי אצל המאסדר הרלוונטי, יכולה לעלות לכדי אחריות פלילית, ולא אנקוט, כמובן, כל עמדה בשאלה האם במקרה זה קמה כזו. ועדיין היא יכולה, בוודאי , לעלות גם לכדי התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע של מהנדס או אדריכל. מצגים מטעמים מכוונים בעניינים מקצועיים או בענייני כשירות להיכנס בשערי המקצוע אינם הולמים , בבירור, את כבודו ו פוגעים באמון הציבור בעוסקים בו. מכאן שההתנהגות המיוחסת למערער יכולה להתברר בשני המישורים – הפלילי והמשמעתי, והאחד אינו מוציא את השני.
החפיפה הזו אינה עולה לכדי זהות בין המישור הפלילי לבין המישור המינהלי. זאת משום שהמוקד של שני המישורים הוא שונה לחלוטין. "מטרתה העיקרית של הסנקציה המשמעתית היא 'הגנתית' [...]. בעיקרה, היא נועדה לקיים פעילות תקינה של המינהל הציבורי. היא בעלת אופי מניעתי. היא נועדה להבטיח משמעת וסדר טוב [...]. היא נועדה לקיים פעילות תקינה" (עניין סויסא, בעמ' 778). דברים אלה שנפסקו ביחס לדיני המשמעת של עובדי המגזר הציבורי, יפים, בשינויים המחויבים, גם לעוסקים בפרופסיות שהמחוקק הכפיף להליכים משמעתיים, ובכלל זה לקהל המהנדסים והאדריכלים. לעומת זאת, במישור הפלילי אנו בוחנים האם הנאשם עבר על האיסור הפלילי הקבוע בדין, ומהו העונש ההולם שיש להטיל ככל שאכן כך.
על רקע זה, כאשר מתברר כי אדריכל נרשם כתוצאה מהטעיה מכוונת יכולה להיות תחולה לשני המישורים – הפלילי והמשמעתי – כשכל אחד יבקש להשיג תכליות אחרות אגב יישומו. זאת גם הסיבה שבגינה אחריות פלילית יכולה להוביל במקרים רבים לאחריות משמעתית, אך ודאי שאין לומר שאין סמכות לנקוט בהליכים משמעתיים נוכח האפשרות למצוא אחריות פלילית.
כך באופן כללי, וודאי שכך בנסיבות העניין , שעה שנראה שאין אפשרות להטיל אחריות פלילית נוכח התיישנותה. בנסיבות אלה שלילת האפשרות לנקוט בצעדים משמעתיים נוכח "התייבשות" האפיק הפלילי תוביל לתוצאה שאין הדעת סובלת. תוצאה זו לא תאפשר לנקוט בצעד כלשהו נוכח המעשה המרמתי, באופן המתעלם מהתכלית המניעתית של הדינים המשמעתיים.
התכלית השונה של הדין המשמעתי ושל הדין הפלילי מקרינה על תחולת דיני ההתיישנות בעניינם. שעה שדיני העונשין בוחנים את האחריות של המעשים שבוצעו בעבר, הרי שהחלתם כפופה לתקופות ההתיישנות השונות הקבועות בדין. זאת משום שמן הראוי לשים קץ ליכולת של להב החרב הפלילית להתהפך מעל ראשם של אלה שניתן לייחס להם אחריות פלילית, על כל הנלווה לכך.
לעומת זאת "נפסק כי אין דיני ההתיישנות חלים על הליכי משמעת בהיעדר הסדר סטטוטורי מפורש בעניין זה" (על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 72 (2004)). כב' השופטת פרוקצ'יה התייחסה באותה הפרשה (שם, בעמ' 73) להטמעת דיני המשמעת על עיסוקים מקצועיים באופן הבא לבער התנהלות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. ביחס אליהם "חלוף העתים אינו מרפא את הדופי שדבק באיש המקצוע ואינו הופך אותו ראוי לחזור ולהצטרף לשורות הארגון המקצועי [...]. בעבירות מסוג זה אין לרוב דין התיישנות סטטוטורי, ומצב דברים זה חל על ענייננו." תוצאה זו אינה אמורה להפתיע, שעה שעל הפרק הגנה על כבוד המקצוע, וכפי שראינו האחריות המשמעתית היא מניעתית וצופה פני עתיד.
מכאן שלא היה על ועדת האתיקה להמתין, בנסיבות העניין, לבירור פלילי כלשהו בטרם תבצע את מלאכת הבדיקה המשמעתית.
טענתו הבאה של המערער היא כי הוועדה נעדרת סמכות לדון בעניינו, שכן המעשים שיוחסו לו נעשו לפני שנרשם, והדין המשמעתי חל רק על מי שהם כבר אדריכלים רשומים. מוסיף המערער וטוען כי בניגוד למקצועות אחרים, כמו מקצוע עריכת הדין למשל, אין החוק מחיל את הדין המשמעתי על פעולות של אדריכלים שבוצעו לפני רישומם אצל הרשם.
גם טענה זו לא אוכל לקבל. גם היא משקפת עירוב תחומין בין הדין הפלילי לבין הדין המשמעתי. בדין הפלילי צו השעה אמור להיות פרשנות זהירה של היקף הפרישה של האחריות הפלילית. עקרון החוקיות, שהוא עקרון יסוד בפלילים, מצריך "שהעבירה תהא מוגדרת על כל פרטיה בחיקוק, שאם לא כן, החיקוק, אפילו פורסם, אינו יכול לעזור לציבור לדעת בדיוק מה אסור עליו לעשות, ובכך נגרע מתפקיד האזהרה וההרתעה של דיני העונשין" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין 15 (כרך ראשון, 1984)). על רקע זה קיומן של עבירות מסגרת בפלילים, בעלות תוכן עמום, מעורר קשיים מהותיים של ממש.
מנגד, העולם המשמעתי רווי במושגי שסתום כגון "התנהגות שאינה הולמת", היכולים לבסס אחריות משמעתית. " מטרתן של אמות מידה מקיפות אלה - התנהגות שאינה 'הולמת', או שיש בה כדי לפגוע ב'תדמית' - לשקף את התפיסות הבסיסיות המונחות ביסוד השירות הציבורי. 'מושגי שסתום' אלה מבטאים את הערכים והעקרונות אשר שוררים בשירות הציבורי. הם פרי ההשתקפות של היחסים הבסיסיים שבין הפרט לבין הרשות, ושבין האזרח לבין השירות. הם משתרעים על כל אותן פעולות אשר יפגעו באמון שהציבור נותן לעובדי השירות הציבורי. הם פרי ההשקפות 'המקובלות בחברה ובנורמות ההתנהגות הכללית הקיימות' " (עניין סויסא, בעמ' 779). מושגי השסתום המשמעתיים, בעלי היקף הפרישה הרחב, באים לתת לאוכפי המשמעת את הגמישות המתאימה לפתח את הדין המשמעתי , בהתאם להשקפות ו לנורמות החברתיות המשתנות עם הזמן. על כן, ובניגוד לתחום הפלילי, עבירות מסגרת משמעתיות הן בבחינת לחם חוק של העולם המשמעתי .
19. על רקע זה נשוב לבחון את מקור הסמכות של ועדת האתיקה. זו מוסמכת לבחון אחריות המיוחסת לנאשם "רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע" (סעיף 16(א)) לחוק). פשיטא, לכאורה, שהוועדה קנתה סמכות לדון בעניינו של המערער. הוא רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, והוא נאשם בהטעיה מכוונת של הרשם, שוודאי אינה הולמת את כבוד המקצוע. אלא שהמערער טוען כי פשוטו של מקרא אינו משקף את הדין. זאת משום שהעבירות המשמעתיות צריכות ל התבצע לאחר שהאדריכל רשום בפנקס, ואילו בענייננו מדובר בעבירות המיוחסות למערער שעה שכלל לא היה אדריכל.
טיעון זה יש לדחות.
ראשית, פרשנות המערער מנוגדת ללשון. הלשון של סעיף 16 לחוק היא רחבה. מקרא פשוט שלה מחיל את החוק על המערער, ואין היא כוללת את ההבחנה שהוא עורך. ולעיתים המובן הפשוט של לשון החוק הוא גם המובן הראוי של פרשנותו.
שנית, פרשנות המערער מנוגדת לתכלית הדין המשמעתי. כניסה למקצוע על בסיס מצגי מטעים מצויה בליבת ההסדרה של דין זה. הדברים גם עולים במפורש מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשט"ז מס' 257, 66, 68) בהם נכתב ש"החוק המוצע בא להסדיר את ההתעסקות במקצועות ההנדסה והאדריכלות, להבטיח שרק בעלי הכשרה מתאימה יוציאו לפועל פעולות הנדסה ואדריכלות, ושתישמר רמה נאותה של אתיקה מקצועית". תכליתו הברורה של החוק היא לתת לוועדת האתיקה מרחב רחב של פיקוח. הדבר נלמד גם מהוראת החוק הקובעת כי הוועדה יכולה לבחון האם התנהלות העוסקים במקצוע אינה הולמת, בין אם הדברים מוסדרים בתקנות שקבע השר ובין אם לאו. מכאן שהמחוקק העניק לוועדה את הכוח ליצוק תוכן למושג שסתום זה בכוחות עצמה גם מחוץ לתחומי ההסדרה של התקנות. על רקע זה יש לפרש את מקור סמכותה באופן נדיב.
אכן, ישנם תחומים שבהם נקבע במפורש בחקיקה שהשגת רישום בפנקס או השגת רישיון באמצעות מצג שווא מהווה עבירת משמעת (ראו למשל בסעיף 19(א)(2) לחוק הרופאים הווטרינרים, התשנ"א-1991; סעיף 41(2) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976; סעיף 33(2) לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977; סעיף 13 לחוק העיסוק באופטומטריה, התשנ"א-1991; סעיף 14א(4) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996; סעיף 16(4) לחוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס, התשס"ה-2005; סעיף 27(3) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996; סעיף 12(3) לחוק רואי חשבון, התשט"ו-1955 ועוד). יחד עם זאת, אין ללמוד מכך הסדר שלילי לענייננו. בחוקים אלה המחוקק הגדיר את עבירות המשמעת באופן פרטני יותר, אך הבהיר כי מבחינתו השגת הרישיון במרמה מהווה עבירת משמעת; זהו אחד הענפים של הגזע המשמעתי, אם תרצו. לעומת זאת בחוק המהנדסים והאדריכלים אין בנמצא פירוט של עבירות המשמעת, ותחת זאת ישנה הגדרה כוללת אחת של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. אין למצוא בו הגדרה חקוקה של ענפים אלא הכול מתחיל ונגמר במושג השסתום הכולל. אין כל סיבה שתחת מושג שסתום כולל זה יבואו גם המקרים בהם העוסק במקצוע קיבל את כרטיס הכניסה לבוא בשעריו על ידי הטעיה מכוונת.
זאת ועוד; קבלת טיעונו של המערער יותיר "ואקום" משמעתי, ומבחינה זו הפרשנות המוצעת על ידו תוביל לאבסורד. לשיטתו, אדם שנכנס למקצוע האדריכלות במרמה לא יוכל לעמוד לדין משמעתי, ולהיות חשוף לסנקציות המשמעתיות. הוא יוכל להיות כפוף למשפט פלילי, אך לא לדין המשמעתי. ובמקרה שבו התיישנה האחריות הפלילית, הרי שיצא האדריכל נשכר מחטאו. תוצאה זו לא יכולה לעמוד על כנה. תכליתו של הדין המשמעתי היא להבטיח את אמון הציבור בפרופסיה ובמקצועיותה. פרשנות המערער עומדת אפוא בניגוד גמור לתכלית המשמעתית. ועל הפרשן להרחיק עצמו מאפיקי פרשנות המוליכים לתוצאות בלתי סבירות שכאלה. כפי שציין השופט, כתוארו אז, זוסמן " תפקידו של בית-המשפט הנדרש לפרש חוק הוא לרדת לסוף דעתו של המחוקק ולגלות את כוונתו הרצויה, ואם פירוש מסוים של חוק מוליך אותנו לפתרון חסר כל הגיון, אות הוא, בדרך כלל, כי אין זה הפתרון אשר המחוקק רצה בו, וכי אין זה הפירוש הנכון של החוק" (ע"א 73/50 דעואל נ' פטרזילקה, פ"ד ו 599, 604 (1952)).
20. הנקודה האחרונה אליה אתייחס בחלק זה נוגעת בדיני התיקון והביטול של המשפט המינהלי. כידוע, כלל יסודי הוא שרשות מינהלית המבקשת לתקן את החלטתה, בעקבות מידע שהגיע לידיה, צריכה – ככלל – לחזור על הדרך שבה התקבלה ההחלטה. הדברים מעוגנים בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. בענייננו, הרישום נעשה על ידי הרשם. האין לומר, לפיכך, כי נוכח החשש להטעייתו, היה צריך להעביר את הנושא לבחינתו המחודשת של הרשם, על מנת שיבחן האם יש לתקן את החלטתו, ולבטל את הרישום של המערער ככל שימצא לנכון לעשות כן?
הצדדים לא התייחסו לנקודה זו בטיעוניהם, אך במהלך הדיון ביקשתי את התייחסות המשיבה, וניתן לה מענה שהניח את דעתי (ראו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 20.7.21). מסתבר כי בהתאם למצב הדברים הנוהג אצל המשיבה, הרשם עוסק בקבלה לרישום, אך בכל הנוגע בטענות ביחס להתנהלותם של מי שרשומים כאדריכלים, הרי שהדבר נבדק על ידי ועדת האתיקה, והרשם מתקן את הרישום בהתאם להחלטותיה. תיחום תפקידים זה הוא אפשרי מבחינת המשפט המינהלי. כפי שציינה פרופ' ברק-ארז "לא אחת קורה שבעל התפקיד המעוניין בשינוי ההחלטה המקורית אינו זה שקיבל אותה בעבר [...] עשויים להיות גם מצבים מורכבים יותר של החלטה חדשה המתקבלת לא על-ידי מי שקיבל את ההחלטה המקורית. מצבים אלה כוללים, בין השאר, נסיבות...שבהן החוק מסמיך כמה בעלי תפקידים לפעול באותו עניין" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 383-382 (כרך ראשון, 2010)). כזה הוא המקרה שלפנינו. אין מניעה שהרשם יידרש לשוב ולבחון את החלטתו ולתקנה, ואין מניעה כי ועדת המשמעת תוכל להורות על התליית רישיון או ביטול הרישום, כאמור בסמכותה מכוח סעיף 17 לחוק. בנסיבות אלה יש לעשות מאמץ למנוע "ריב סמכויות" (ברק ארז, שם, בעמ' 383) ונראה כי המשיב ה אימ צה מדיניות המונעת ריב שכזה. לא מצאתי פסול בדבר המצדיק התערבות.
21. אני דוחה אפוא את טענת המערער כי ועדת האתיקה הייתה חסרת סמכות לדון בעניינו.
אין מקום להתערב בקביעת ועדת האתיקה כי המערער הטעה במכוון את הרשם
22. שעה שבוססה הסמכות, אעבור לבחון את הדברים לגופם.
23. כאן יש להזכיר כי הוועדה ניהלה הליך הוכחות והתרשמה מהמערער באופן בלתי אמצעי. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים הנקבעים לאחר התרשמות שכזו, ומקרה זה אינו בא בקהל החריגים לכלל.
24. המערער הבחין בטענותיו בין שלב הרישום בפנקס לבין שלב הרישום כאדריכל רשוי. לגבי השלב הראשון טענתו הייתה שהוא לא נדרש לתואר שני בטכניון, ואילו בשלב השני ניתן כבר היה להסתפק בוותק ובפרויקטים שביצע. אלא שהראיות שהמערער הציג אינן תומכות בטענתו. הוועדה התרשמה כי הסבריו לא היו אמינים, והם לא עלו בקנה אחד עם המסמכים השונים שהוצגו בהליך, ולמעשה גם לא עם השכל הישר.
25. נקודת המוצא של הדיון היא שלימודיו של המערער באוניברסיטת ניו-פורט שבארצות הברית לא הוכרו כמאפשרים את רישומו כאדריכל בפנקס. הצדדים (וגם הוועדה) הקדישו מאמצים לדון בשאלה האם אכן ניתן היה להכיר בלימודים אלה, אך לא נדרשת הכרעה בכך במקרה הנוכחי. אין חולק כי כך קבע הרשם שעה שבא לבחון את עניינו של המערער. לא בוסס שבזמן אמת הנחה זו הותקפה, והכל פעלו על בסיסה. מכאן שהתואר שקיבל המערער מחו"ל לא אפשר את רישומו.
26. על רקע נקודת מוצא זו הרשם, ד"ר צוריאנו ז"ל, דרש תחילה מהמערער לסיים את לימודיו לתואר שני בטכניון לצורך הרישום בפנקס (נספח י' לקובלנה), וגם המערער למעשה מודה בכך (פסקה 153 להודעת הערעור). יש לכך אינדיקציות ראייתיות רבות. כך למשל, במכתב (מיום 20.4.28) מטעם הרשם נכתב במפורש כי "בהתחשב במכלול למודיך בתחום האדריכלות בעבר ובהמלצת ועדת הבירורים שלנו שהופעת בפניה, החלטתי היא לאפשר רשומך בפנקס המהנדסים והאדריכלים לאחר שתסיים את למודיך לתואר שני באדריכלות בטכניון. הניסיון בעבודה רלבנטית שתרכוש בתחום האדריכלות ילקח בחשבון מיום פנייתך אלינו כלומר מיום 31.12.1997 כשנדון בבקשתך לרשיון לאחר שתקבל את התואר השני באדריכלות בטכניון."
המערער שב וטען כי אין בדין דרישה לתואר שני כדי להירשם בפנקס, אך גם כאן אין צורך לבחון את הדברים באופן מופשט, אלא על רקע הנסיבות הפרטניות של המקרה שלפני. כאמור, התואר של המערער, שקיבל מהמוסד האמריקאי לא הוכר. על רקע זה קם הצורך להקפיד על תעודה אקדמית נאותה מבחינת הרשם, ומכאן ההתניה של הרישום בסיום הלימודים לתואר שני באדריכלות בטכניון. התניה זו ניתנה בעניינו הפרטי של המערער. היא קבעה את "כללי המשחק" בעניינו. בכללים אלה היה עליו לעמוד, ללא קשר לדין הכללי.
המערער גם ציין בפנייתו למחלקה לרישום מהנדסים ואדריכלים (מיום 31.12.97 נספח ז לקובלנה) כי "כיום אני לומר תואר שני MSc מגיסטר בארכיטקטורה בטכניון ", נתון שאינו נכון.
ועדת האתיקה עמדה על המצגים המטעים שעלו מפניית המערער, לפיהם ניתן היה לקבל את הרושם שהוא תלמיד התואר השני הרלוונטי (ראו הקטע המצוטט בפסקה 36 להכרעת הדין) ותשובותיו לא הניחו את הדעת, והוסיפו לאי האמינות שהיא ייחסה לו. כפי שציינה הוועדה "הנה לנו עוד אסמכתא למצג השווא שהציג [המערער] בפני הרשם והוועדה המייעצת, ממנה עולה באופן ברור כי הוא מצהיר על כך שהינו תלמיד לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. כאשר נשאל על כך באופן מפורש על ידי יו"ר הוועדה, התחמק [המערער] מתשובה ישירה לשאלה ועל כן אין לנו לקבל את גרסתו לעניין זה" (פסקה 37 להכרעת הדין).
אין חולק כי המערער לא השלים את לימודי התואר השני בטכניון. המערער הפנה (נספח א2 לכתב ההגנה) למכתב דיקאן בית הספר ללימודי מוסמכים בטכניון שהמליץ למערער להירשם למספר קורסים במסגרת הלימודים המתקדמים של היחידה ללימודי המשך ולימודי חוץ, וההישגים בקורסים אלה לצד בחינת GRE "יוכלו לשמש כמצע לדיון בבקשתך להתקבל ללימודים לקראת תואר מגיסטר". ודאי שלימודים אלה אינם עולים ללימודי תואר שני.
והנה, המערער טוען כי הרשם חזר בו מדרישת התואר השני. לטענתו הוא שוחח עמו טלפונית, ולמעשה סוכם שהרשם יסתפק בקורסים שהמערער למד. המערער שלח לרשם (ביום 13.8.98) את תדפיס הלימודים לקראת תואר שני (נספח יג/1 לקובלנה). הוועדה לא קיבלה טענה זו, ולא נמצא עילה להתערבותי בהתרשמותה הישירה. בכל הכבוד, נראה כי טענה זו היא חסרת היגיון שכן משמעותה שהרשם ויתר על דרישות הכשירות הקבועות בחוק, ואין כל סיבה שיעשה דבר שכזה.
המערער הפנה לנספח טו לכתב הקובלנה, שהוא פתק בכתב יד ובו כתוב שבהסתמך על גיליון הציונים "סיימתה [כך במקור] 24 נקודות זכות בלימודים אקדמיים בטכניון במסגרת לימודים לתואר שני באדריכלות... ". הוועדה לא ייחסה משקל לפתק זה שעה שציינה כי אין הוא חתום והוא ללא תאריך, וזאת בניגוד למכתבים אחרים מהרשם ומהיחידה בראשה עמד. ועדיין, כפי שקבעה, גם ממנו עולה במפורש המצג כאילו המערער למד בלימודי תואר שני באדריכלות, נתון העומד בסתירה חזיתית לטענתו כי הוסכם עם הרשם להסתפק בלימודים לקראת תואר שני.
בנוסף, לא נמצא הסבר מניח את הדעת לכך שבבקשה לרישיון באדריכלות שהוגשה ביום 26.12.04 (נספח טז/1 לקובלנה) צורף הפרופיל האישי של המערער (נספח טז/2) שם נכתב כי לזכותו עומדים "לימודי 'תואר שני בארכיטקטורה' טכניון חיפה (חסרה תזה)". מדובר במצג שווא גם לשיטת המערער שכן לשיטתו הרשם ויתר על לימודים אלה, ואין חולק כי הוא לא למד אותם מעולם. הלימודים במסגרת לימודי המשך ולימודי חוץ יכלו להיחשב כנקודות זכות כאלה ואחרות במסגרת התואר השני, אך לא כתחליף ללימודי התואר השני.
27. על רקע זה לא מצאתי להתערב בקביעת ועדת האתיקה שמצאה את גרסת המערער כלא אמינה, לאחר שהתרשמה מעדותו באופן בלתי אמצעי. עמדתה של הוועדה הייתה חד משמעית. היא קבעה ש"לאחר שמיעת [המערער], ובדיקת הטענות אחת לאחת, התרשמה הוועדה ש[המערער] אינו דובר אמת, וכי בניסיונו להירשם בפנקס, ומאוחר יותר לקבל רישוי כאדריכל, פעל באופן שיטתי ועקבי להטעיית כל הנוגעים בדבר, שהם עובדי ציבור. בהתנהלותו פגע בכבוד המקצוע" (פסקה 55 להכרעת הדין).
28. שעה שזו הקביעה העובדתית העומדת בבסיס הכרעת הדין מתבקשת דחיית יתר טענות המערער. כך, בין היתר:
א) המערער הפנה לפסיקה לפיה הרשם הוא גורם מינהלי מקצועי וש"אין בית-המשפט נוהג, אפוא, להתערב בהחלטותיהם של גורמים מקצועיים דוגמת הרשם אלא אם כן קמה איזו מעילות ההתערבות המוכרות במשפט המינהלי" (פסקה 7 לחוות דעתה של כב' השופטת, כתוארה אז, חיות בבג"ץ 2621/04 זולטק נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה (פורסם במאגרים 2006); וראו גם את בג"ץ 7510/05 לוטן נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם במאגרים; 2006)).
מדובר כמובן במושכלת יסוד, אך אין היא רלוונטית לענייננו. ועדת האתיקה לא התערבה בשיקול דעת הרשם, במובן זה שהיא גיבשה תנאי כשירות שונים מאלה שהרשם קבע. הוועדה מצאה שהרשם הוטעה. ושעה שכך, ודאי שתוכל לומר את דברה במישור המשמעתי, ולהטיל את אמצעי המשמעת שיוביל לשינוי הרישום.
ב) המערער הפנה גם להלכה הידועה לפיה הרשות המינהלית, המבקשת לבטל רישיון לאחר שניתן, צריכה לעמוד בנטל גבוה יותר להצדיק החלטתה בהשוואה למצב דברים בו היא מסרבת לתת את הרישיון מלכתחילה. כך נקבע , למשל, בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, פ"ד לו(1) 317 (1981)(להלן: עניין שללם).
אלא שוודאי שלא ניתן ללמוד מהלכה זו את שהמערער מבקש ללמוד ממנה. כאשר מסתמך אדם בתום לב על הרישיון שניתן לו, הרי שהסתמכות זו ראויה להגנת המשפט. אך שעה שאדם מקבל את הרישיון כתוצאה מהטעיה מכוונת על בסיס מסירת מידע שגוי, לא עומדת לימינו הסתמכות לגיטימית, ואין הוא ראוי להגנת הדין. בעניין זה לא צריך להרחיק נדוד, ודי אם נפנה לעניין שללם עצמו שם נפסק (בפסקה 9 לחוות דעתו של כב' השופט, כתוארו אז, ברק) "דומה שאין כל ספק, כי תרמית של מבקש הרישיון יש בה, בדרך כלל, כשלעצמה כדי להצדיק ביטול הרישיון [...]. אך מה הדין, אם עניין לנו בטעות גרידא, וטעות זו לא הוסבה על-ידי בעל הרישיון, אלא נגרמה באשמת המינהל בלבד? גם במקרה זה ניתן לבטל את הרישיון, אך השימוש בסמכות זו חייב להיעשות רק בנסיבות מיוחדות. הטעם לכך הוא אותו טעם, עליו עמדנו לעיל, דהיינו, שמקבל הרישיון רשאי להניח, כי הבדיקות הנחוצות נעשו".
בענייננו, כפי שקבעה ועדת האתיקה, לא מדובר בטעות שנפלה אצל הרשם, אלא בהטעיה של המערער. במקרה שכזה אין ספק כי ניתן לבטל את הרישיון שהושג בדרך זו.
ג) על רקע זה לא ניתן לקבל את טענת המערער לכך שהיה על הוועדה לאתר סיכון הנלווה ממנו או צידוק אחר מסוג זה לשם ביטול רישיונו. די בממצאים שנקבעו לגבי התנהלותו כדי להצדיק את אכיפת הדין המשמעתי על עניינו, ואין בעובדה שחלפו שנים רבות מאז כדי לשנות , שאחרת חוטא יצא נשכר.
ד) בבג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533, 540 (1971) קבע כב' מ"מ הנשיא, כתוארו אז, זוסמן כי "רשות מינהלית שהוטעתה רשאית לבטל את המעשה הנגוע, אך היא אינה רשאית להשהות את הביטול זמן רב יתר-על-המידה. ביטול רישיון נוטל מאדם את מקור פרנסתו, ואזרח אף-על-פי שחטא והטעה את הרשות, אזרח הוא ואינו הפקר [...] מקום שניתן לבטל רישיון בהליך מינהלי, מחובת הרשות לגלות כוונה לבטל ולבצע את מעשה הביטול בזריזות סבירה".
לא התרשמתי כי ההתנהלות בעניינו של המערער לקתה בעיכובים מיותרים שיש לשקול לחובת המשיבה. על הפרק דובר בעניין כבד משקל, שצריך היה לבחון אותו בכובד הראש הראוי. הוועדה קיימה דיונים, וקיבלה מסמכים. היא בחנה את עניינו של המערער ביסודיות רבה. עניין זה אינו ראוי לגנאי. להפך.
29. על רקע כל אלה אני דוחה את טענות המערער נגד הכרעת הדין המשמעתית בעניינו.
אין מקום להתערב בגזר הדין המשמעתי
30. הסוגיה האחרונה שנותר לדון בה היא האם יש להתערב בגזר הדין המשמעתי. כיצד על ערכאת הערעור להפעיל את סמכותה בעניין זה ? התשובה היא שבזהירות. עמדתי על הדברים בעש"א (מחוזי ת"א) 67513-02-20 משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים נ' מרעי (פורסם במאגרים; 2020; בפסקה 16) ולשם הנוחות אחזור עליהם כאן.
31. חלים בענייננו הכללים הרגילים בדבר התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתם של גורמים משמעתיים. וכבר נפסק שהיקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות בתי דין משמעתיים הוא מצומצם. כפי שקבעה כב' השופטת פרוקצ'יה בעש"ם 11976/05 חליל נ' נציבות שירות המדינה (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2007)(להלן: עניין חליל):
הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. ההנחה הפועלת לענין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו" [...] (פסקה 20 להחלטה).
הלכה היא כי בהפעילו ביקורת שיפוטית, על בית המשפט לאמץ את עילת הביקורת של סבירות שיקול הדעת (ע"א 412/90 ד"ר אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מד(4) 422, 427 (1990)):
אמות המידה בדבר ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו יצדיקו התערבותה של ערכאה זו. בנסיבות כאלה נדרש בית-משפט זה לעניין כדי לכוון את ההתנהגות המקצועית למסלול הראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות.
גישה עקרונית זו יפה, בשינויים המחויבים גם לעניין שלפניי. שיקול הדעת בבחירת אמצעי המשמעת הראוי הופקד בידי גורמי המשמעת ובעלי הסמכות, ולא בידי בית המשפט. על גורמי המשמעת ליצוק את התוכן לנורמות המשמעתיות המונהגות על-ידן, ועל בתי המשפט, הבוחנים את שיקול דעתם במסגרת הביקורת השיפוטית, לנהוג בהנסגה-שיפוטית (deference) ראויה, ולהיזהר מפני החלפת שיקול דעת הגורמים המוסמכים בשיקול דעתם הם.
מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שפסיקותיו של בית הדין כפופות לביקורת שיפוטית. גם זו היא מצוותו של המחוקק. אכן, עלינו לנקוט בהנסגה שיפוטית נוכח הכרעות גורמי המשמעת בתחומי מומחיותם, אך הנסגה שיפוטית אינה שקולה לאי-שפיטות (לדיון כללי ראו גרשון גונטובניק "מחשבות על שפיטות, על ביקורת שיפוטית ועל החשש מטעויות מוסדיות" ספר אליהו מצא 219 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי, 2015)). כפי שציינה כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין חליל חוסר סבירות ביחס בין חומרת העבירה לחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו יכול להצדיק התערבות של ערכאת הביקורת.
32. שעה שמיישמים כללים אלה על ענייננו, לא מצאתי להתערב בשיקול דעת ועדת האתיקה. אכן, הוועדה הטילה על המערער אמצעי משמעת חמור ביותר , אך היא ייחסה משנה חומרה להתנהלותו. וכחומרת ההתנהלות כך חומרת אמצעי המשמעת שננקט לאורה. אכן, שעה שנקבע כממצא עובדתי שהרישום והר ישוי הושגו בתרמית, בחרה הוועדה להעביר מסר מרתיע חד וברור. עניין זה מצוי בליבת סמכותה. השאלה העומדת על הפרק אינה מה בית המשפט של הערעור היה מחליט לו היה מפעיל את סמכותה של הוועדה, אלא האם החלטתה חורגת ממתחם הסבירות או שהיא לא מידתית. בהינתן הקביעות העובדתיות אליהן הגיעה הוועדה , התשובה היא בשלילה. על רקע זה ונוכח עמדתה של הוועדה, השיקולים האישיים עליהם הצביע המערער נסוגו לאחור, כפי שקורה במקרים רבים בהם מבקשים גורמי המשמעת לאכוף את הדין המשמעתי במלוא חומרתו.
33. על רקע זה אני דוחה את הערעור נגד גזר הדין.
התוצאה
34. הערעור נדחה.
היות ועוכב ביצוע גזר הדין, ועל מנת לאפשר למערער להתארגן ולכלכל את צעדיו, אני קובע שגזר הדין המשמעתי ייכנס לתוקפו בתאריך 1.11.21. המערער ציין כי הוא מחויב לפרויקטים רבים, אך ניתן לו זמן להיערך נוכח עיכוב הביצוע שכבר ניתן, ולכן לא אקבע תקופת היערכות ארוכה יותר. לא אחייב בהוצאות בנסיבות העניין, מה גם שלא הוטלו הוצאות בדיון לפני ועדת המשמעת.
המזכירות מתבקשת לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד תשרי תשפ"ב, 20 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.