הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 68564-12-19

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקש:

הנרי כהן

נגד

המשיבה:

עיריית רמת גן

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בהרצליה (כב' הרשמת הבכירה יעל מרמור דומר) מיום 11.12.19 בת"ק 63247-07-19 ולפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבה (להלן: "העירייה").

2. המבקש הגיש בחודש יולי 2019 תביעה קטנה בסך 30,000 ₪ נגד העיריה בשל כך שבוצעו פעולות אכיפה, עיקולים וגבייה על פי פק' המסיים גביה ע"י העירייה לשם גביית קנסות חניה משנת 1998.
נטען כי הקנסות התיישנו. מעולם לא שלחו לתובע הודעות בדואר רשום ביחס לקנס ולא בוצעו פעולות גבייה מידי 3 שנים לפי דרישת החוק.

רכיבי התביעה הם:
א) לשון הרע, עוגמת נפש: 30,000 ₪ לפחות.
ב) הפסד חודש עבודה: 10,000 ₪.
ג) עוגמת נפש ובושת פנים: 5,000 ₪.
ד) סחיטה ופיצוי בגין ניפוח החוב: 10,000 ₪.
התביעה הועמדה ע"ס 30,000 ₪ בלבד.

3. העירייה ביקשה לסלק התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. העדר סמכות לדון בהרשעה פלילית וכן בשל שיהוי כבד העולה לכדי התיישנות. אפילו לשי טת התובע הוא מודע להליכי הגביה עוד משנת 2011. ניהל התכתבות ביחס לחובות החל משנת 2011 ולמרות זאת פנה לבימ"ש רק במחצית השנייה של שנת 2019.
נטען כי גם טענות התובע בדבר התיישנות העונש ו/או העבירה אינן בסמכות בימ"ש לתביעות קטנות.
נטען מדוע יש לדחות התביעה גם לגופה.

4. בדיון שהתקיים ביום 13.11.19 נקבע בהחלטה כי אין סמכות לבימ"ש לתביעות קטנות לדון בהתיישנות העבירה וחלק זה של התביעה יימחק. טענות התובע ביחס לנזק ו שנגרמו לו כתוצאה מעיקולים, לשון הרע והכפשת שמו , יידונו. זאת על סמך רע"א 9016/10 עיריית רמת גן נ' צור גבע.

5. לבקשת העירייה נדחה הדיון למועד נוסף (כפוף לחיוב העירייה בהוצאות בסך של 600 ₪).
לקראת הדיון שהתקיים ביום 4.12.19 צרפה העירייה פירוט דוחות החניה, התכתבויות הצדדים החל משנת 2011 וכן פירוט הליכי גביה.

6. בדיון שהתקיים ביום 4.12.19 העיד התובע. בעדותו אף טען:
"אני טוען שאין לעירייה אישורי מסירה של דואר רשום שנשלחו אלי בכל התקופה. משכך עונש התיישן גם אם עברתי את העבירות, עברו כל כך הרבה שנים אני לא יכול להוכיח אם עברתי או לא עברתי. אנו מדברים על החוק. החוק מחייב את הנתבעת לשלוח בדואר רשום את המכתבים על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות וזאת לא נעשה".
(עמ' 7 שורות 19-22).

נציגת העירייה העידה כי פעלו במהלך השנים בכתובת התובע במשרד הפנים (רחוב הכוזרי) וגם בכתובת נוספת כפי שהוא הצהיר במסמכי הארנונה.
משנת 2011 התכתב התובע עם העירייה בעניין. ב- 2009 הגיע מעקל לביתו וגם אז ברור שהוא ידע על החוב. התובע לא שינה כתובת מגוריו במשרד הפנים לכתובת אחרת שבה הוא גר ויתכן וזו הסיבה שלא ידע על החוב לפני 2009.
התובע הוסיף והעיד כי בשנת 2017 ביטלו לו שני דוחות. משמע, שטענות ההתיישנות שלו ביחס אליהן התקבלו; אך "בשיטת מצליח" לא ביטלו את כל הדוחות.
נציגת העירייה ציינה לגבי הדוחות שבוטלו כי כך נעשה מאחר ולא הייתה חותמת של רשות הדואר.

7. בפסק הדין מיום 11.12.19 נדחתה התביעה מהנימוקים המרכזיים הבאים:
תביעתו של התובע התיישנה. לפחות מיום 29.5.11; אז פנה לעירייה בבקשה לביטול הקנסות ומהמענה שקיבל מיום 6.7.11; היה ברור כי עירייה דורשת ממנו להסדיר את החוב. הגשת תביעה ביום 25.7.19 נעשתה לאחר שהתיישנה התביעה.
"למעלה מן הצורך" נדחתה התביעה גם לגופו של עניין. נקבע כי העונש לא התיישן. העירייה עמדה בנטל להראות כי כל הפעולות בהן נקטה בוצעו בפרקי זמן של פחות מ- 3 שנים כנדרש. תדפיסים מהסוג שצרפה העירייה הוכרו כ"רשומה מוסדית" לפי סע' 35-36 לפק' הראיות והתובע לא ניסה לסתור תוכנן והרשומה ותוכנה מתקבלים כראיה.
משהפכו הדוחות לחלוטים, על ההליכים לגביית החוב חלה פק' המסים (גביה) ואין לפי הפסיקה דרישה למשלוח מכתבים בדואר רשום ביחס אליה ם (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13).
במקרה דנן; במסמכים שצורפו היה כדי לבסס חזקת מסירה כי פעולות גבייה בוצעו בכתובת שאליה נשלחו המכתבים בפרק זמן של פחות מ- 3 שנים אף שאלה לא נשלחו בדואר רשום. משהוכיחה הנתבעת כי פעלה בהתאם לדרישות החוק, לא התיישן העונש. פעולות הגביה נעשו כדין ולכן יש לדחות תביעה נז יקית מכוחם; מה גם שסכומי התביעה לא הוסברו או נתמכו באסמכתאות. התובע חויב בהוצאות בסך 1,000 ₪.

8. בבקשת רשות הערעור נטען כי נפלה טעות בולטת ב פסק הדין שאין להנציחה ולכן יש ליתן רשות ערעור. בימ"ש קמא שגה כאשר קבע שהעונש על הקנסות לא התיישן לאחר 20 שנה. שגה בכך שאפשר לעירייה לגבות ריבית בסך 1,000 אחוז ושגה כאשר קבע כי תדפיסי העירייה קבילים כרשומה מוסדית.
באשר לקביעת בימ"ש קמא כי תביעת התובע התיישנה:
המבקש טוען כי אין זה נכון שמיום 29.5.11 לא עשה דבר. הוא פנה במכתבים והתקשר בעניין הדוחות וזכותו לתביעה מעולם לא התיישנה. עובדה שביטלו לו ביום 25.9.17 שני דוחות. נטען כי חובותיו התיישנו לאור הפסיקה ו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיום 25/4/12 .

9. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה מהנימוקים כדלקמן:

א) הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת...".
(רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).
ראה לעניין זה גם: רע"א 5623/18 עיריית ירושלים נ' מור(9/8/18) ורע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן (26 .12.16).

בימ"ש לתביעות קטנות אינו קשור לסדרי דין הנהוגים בבימ"ש "רגיל" ורשאי לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר על מנת להגיע להכרעה מהירה וצודקת (ראה סעיף 62 לחוק בתי המשפט ותקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976).

עניינינו אינו נכנס לגדר ההחריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.

ב) במקרה דנן בימ"ש קמא קבע כי תביעתו של המבקש התיישנה, שכן חלפו 7 שנים מהיום שבו אליבא דגירסת התובע הוא ידע על קיומו של חוב נטען ע"י העירייה וידע כי העירייה דוחה את טענותיו. העובדה שהמשיך להתכתב עם העירייה אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות , התשי"ח – 1958 התביעה התיישנה .
אין בקביעה זו של בימ"ש קמא שום חדשנות משפטית והקביעה מושתתת על העובדות התחומות למקרה שלפנינו (כפי שהיה במקרה בו דנתי זה מכבר ברת"ק 16155-0919 רבינוביץ נ' עיריית גבעתיים ( 21.11.19)).
על מנת לעצור תקופת התיישנות יש צורך להגיש תביעה לבימ"ש ולא להתכתב במשך שנים על שנים.

העובדה שהעירייה הסכימה לבטל שני דוחות בשנת 2017 (כאשר נציגת העירייה הסבירה בדיון מדוע כך נעשה) אין בה כדי לבטל את מרוץ ההתיישנות ביחס לתביעה ועילותיה.

ג) הקביעות הנוספות בפסה"ד נעשו רק "למעלה מן הצורך", שכן התביעה יכלה להידחות בשל התיישנותה וממילא אין הצדקה בנסיבות אלו ליתן רשות ערעור גם בטענות הנוספות.

אציין בעניין זה כי גם הטענות הנוספות שהועלו ע"י המבקש הן טענות שכבר נדונו והוכרעו במקרים אחרים.
בימ"ש קמא הכריע בסוגיה על בסיס העובדות שלפניו ולאור פסיקה קיימת ואין הצדקה ליתן רשות ערעור חריגה על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות. כך למשל ראה : רת"ק 60527-11-18 ורקשטל נ' עיריית תל אביב – יפו (2.12.18) ורת"ק 52453-11-18 וינברג נ' עיריית ת"א – יפו (26.11.18).

10. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ב. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ג. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ו' טבת תש"פ, 03 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.