הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 29186-08-21

לפני
כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא

המבקשת -

משטרת ישראל – מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אריאל אררט
פרקליטות מחוז תל אביב – אזרחי

נגד

המשיב -

אלעד יפת
ע"י ב"כ עו"ד נתי לב

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' השופטת ליעד שגב) מיום 28/7/21 בת"ק 25667-05-21 ולפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיב – התובע כנגד המבקשת – הנתבעת.

2. עסקינן בתביעה בסך 33,800 ₪ שהגיש התובע כנגד משטרת ישראל בגין הליכי מעצר וחיפוש שנערכו נגדו.

בכתב התביעה טען התובע כי החיפוש בביתו נערך באופן אלים, משפיל ולא כדין . במהלך החקירה סורבה בקשתו ליטול תרופה להתקף של מחלה בה הוא חולה, וכי נגרם נזק למכשירי אלקטרוניקה שהוחרמו לצורכי חקירה. עוד ביקש התובע- המשיב בכתב התביעה כי יושב לו רישיון הנשק שנשלל לאחר שנפתח נגדו תיק פלילי.

התובע העריך את הנזק שנגרם לו בסך של 3,289 ₪ נזק למכשירי אלקטרוניקה, 15,000 ₪ פיצוי על ביצוע צו חיפוש שלא כדין, ו50,000 ₪ פיצוי על עוגמת נפש, צער, סבל, השפלות, עיוות דין, עינוי דין ונזקים בלתי ממוניים.

לצרכי אגרה ולאור ההגבלה על סכום התביעה בתביעות קטנות, העמיד התובע את סך הפיצוי על 33,800 ₪.

לכתב התביעה צורפו תכתובות בין ב"כ התובע למשטרה והפרקליטות. קבלות על תיקונים שנדרשו לציוד הטכני שנתפס, צו החיפוש והטופס שקיבל התובע לאחר תפיסת הציוד וסיכום אשפוז רפואי.

3. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע נחשד בביצוע בעבירות של איומים, הטרדה מינית והתנכלות ופגיעה בפרטיות.
בעקבות תלונות של קטינה, נערכה חקירה לאיתור כתובת הIP של המחשב ממנו התבצעו השיחות. הבדיקה הובילה למחשב בבעלות אמו של התובע .

הנתבעת טענה כי היא ו/או מי מטעמה מילאו את חובת ם כדין, כי פעולות החקירה לרבות הליכי החיפוש שנערכו בבית התובע נוהלו באופן סביר, ענייני, מקצועי ולפי סמכותה של המשטרה. הנתבעת טוענת כי בעת ביצוע החיפוש בדירה ,אם התובע הסכימה לביצוע החיפוש ללא נוכחות עדים, לאחר שהוסבר לה כי היא זכאית לנוכחות עדים.

עוד טענה הנתבעת כי לא נפל רבב בחקירת התובע, ושטענות התובע בדבר התעלמות השוטרים ממצבו הרפואי הן מצג שווא, שכן הוא עצמו ביקש להמשיך בחקירה.
העובדה כי לא הוגש בסופו של דבר כתב אישום אינה יכולה ללמד על טענת התובע כנגד המשטרה ואינה ראיה לכך שלא היה צריך לחשוד בו מלכתחילה.

הנתבעת טוענת כי בהתאם לתקנה 93 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 (להלן: " התקנות"), ככל והיה רוצה הנתבע להעלות טענות בדבר מצבו הרפואי, היה עליו להגיש חוות דעת רפואית כהגדרתה בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1977.
עוד טענה הנתבעת כי אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים ע"י התובע, לבין הנתבעת ו/או מי מטעמה.
הנתבעת טענה שהתנהגותה לא עלתה כדי רשלנות בנזיקין, ועל כן היא פטורה מאחריות לפי סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952.

לבסוף טענה הנתבעת כי ייחוס אחריות נזיקית למדינה בנסיבות מקרה זה ירתיע את הרשויות והפועלים מטעמן מלבצע את תפקידם.

4. בדיון שהתקיים ביום 27/7/21 נחקרה באת כוח הנתבעת בעניין מועד סגירת התיק, הנזק אשר נגרם לציוד האלקטרוני וסוגיית רישיון הנשק. ב"כ הנתבעת העידה כי ביום 26/8/20 הסתיימה החקירה והתיק הועבר להמתנה לגניזה בפרקליטות הפלילית, אשר נתנה הנחיות להשלמת חקירה במשטרה. עד ינואר בוצעו השלמות חקירה בתיק, ביום 18/4/2 1 התיק חזר לפרקליטו ת להמשך חקירה ונגנז ביום 27/4/21.

5. פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות:

א. נקבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הליך המעצר, החיפוש והחקירה, אך התקבלו טענותיו של התובע בנוגע לנזקים שנגרמו למכשירים האלקטרוניים במהלך התפיסה. הנתבעת חויבה להשיב לתובע סך של 2,139 ₪ ששילם.

ב. עוד חויבה התובעת בפיצוי התובע בגין נזק לא ממוני שנגרם לו בשל התעכבות סגירת תיק החקירה נגדו, זאת גם בראי מצבו הבריאותי. נדחו טענותיה של הנתבעת שהועלו בדיון כי מדובר בפרק זמן סביר לשם גניזת תיק, לא הוצגו ראיות בעניין בקשה להשלמת חקירה, פעולות חקירה שנערכו בין חודש אוגוסט 2020 לחודש ינואר 2021 ולא הוצגו תוצריהן.

בימ"ש קמא ציין כי אינו סבור כי ככלל פרק זמן של שמונה חודשים בקירוב הוא פרק זמן סביר להחלטה על סגירת תיק לאחר שלא נמצאה אשמה או קשר בין החשדות הסבירים שהועלו לבין החשוד; ושספק אם פרק זמן של שלושה חודשים הוא סביר בנסיבות המיוחדות של התובע בענייננו. פסק הדין לא נדרש לעניין זה משום שהנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בפרק זמן של שלושה חודשים.

הוער כי גם אם מדובר בפרק זמן סביר בראיית הנתבעת, היה עליה לתמוך בראיות שילמדו כי אכן כך הוא וכי בתי המשפט מודעים לפרקי זמן ארוכים כאלו ומאשרים אותם.

ג. בימ"ש קמא חייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 8,000 ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,139 ₪, בצירוף אגרת משפט בסך 338 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

6. תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור:

א. בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי התובע זכאי לפיצוי בגין נזק שנגרם לחומרי המחשב שנתפסו ע"י המשטרה. ככל שנגרם נזק לא הוכח כל קשר סיבתי בינו לבין תפיסתו על ידי הנתבעת. העובדה כי התובע צרף קבלות המעידות על תיקונים שהתבצעות במכשיריו האלקטרוניים אין בה כדי להעיד כי אלו בוצעו בעקבות פעולות רשלניות של הנתבעת.

ב. בימ"ש קמא שגה כאשר חייב את המדינה בגין התעכבות בסגירת תיק החקירה. הטענות בעניין זה לא נטענו מעולם ע"י התובע, והועלו לראשונה ע"י בימ"ש קמא. אילו היו נטענות טענות אלו בכתב התביעה המדינה הייתה מפנה בכתב הגנתה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין משך טיפול תביעה עד להגשת כתב אישום.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין משך טיפול בתביעה עד לכתב אישום צורפו לערעור (על אף שלא הונחו בפני בימ"ש קמא, ולא הוגשה בקשה להגשת ראיות חדשות). לפי ההנחיות פרק זמן לגיבוש החלטה סופית בעניין תיק חקירה של עבירה מסוג פשע, הוא עד 24 חודשים.

המבקשת טוענת כי מאחר ומדובר היה בטענה חדשה, ב"כ המדינה ערכה בירור מול הגורמים הרלוונטיים במשטרה במהלך הדיון, והשיבה לבימ"ש קמא כי ביום 26.8.20 הסתיימה חקירת התובע והתיק הועבר לפרקליטות, זו השיבה אותו למשטרה להשלמת החקירה עד חודש ינואר 2021, ביום 18.4.2021 התיק שב לפרקליטות הפלילית וזו גנזה אותו ביום 27.4.21, כך שלמעשה עברו שלושה חודשים עד לגניזת התיק.

המבקשת טוענת כי להחלטה זו יש השלכות רוחב מרחיקות לכת והחשש הוא שיפתחו שערי הטיעון בכל אחד מאלפי תיקי החקירה הנסגרים בשנה, על העומס הכרוך בכך מבחינת הרשויות ובתי המשפט.

ג. המבקשת טוענת שלכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית כהגדרתה בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, ועל כן בהתאם לתקנה 93 לתקנות סדר הדין האזרחי התובע היה מנוע מלהעלות טענות בעניין שברפואה. המבקשת טוענת כי ככל שהיו לתובע טענות לנזקי גוף, ההליך המתאים לבירורן אינו הליך תביעה קטנה.

ד. המבקשת טוענת כי ההליך בבימ"ש קמא נוהל בצורה לא תקינה: נמנע מן הנתבעת לחקור את התובע בחקירה נגדית, נשללה מן הנתבעת זכות להעיד את העד מטעמה, אף שבימ"ש היה מודע לכך שעד המשטרה ממתין לעדותו והוגשה בקשה לזימונו מבעוד מועד.

7. תמצית הטענות בתשובה לבקשת רשות הערעור:

א. המשיב טוען כי טענות המבקשת ל"טעות עקרונית" ו"השלכות רוחב" אינן עומדות בקנה אחד עם הדרישה לבסס "טעות גלויה" או "עוול זועק" הנדרשת לפי הפסיקה על מנת להצדיק מתן רשות ערעור.

ב. פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על קביעות עובדה ומהימנות ספציפיות וכן על קביעת גובה פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בהתאם לסמכותו ושיקול דעתו. נקבע כממצא עובדתי כי המבקשת גרמה נזק למחשביו של המשיב ושהמבקשת התעכבה כשמונה חוגשים עם סגירת התיק.

בנוסף לכך נקבע לאור הנסיבות המיוחדות כי גם פרק זמן של שלושה חודשים בלבד לסגירת התיק הוא אינו סביר.

ג. טענות בקשת רשות הערעור אינן טענות עקרוניות. פסק הדין כולו נטוע בעבודות הספציפיות של המקרה ועניינה של התובענה הוא אינו מסוג העניינים שנדון בהיקף רחב בבימ"ש לתביעות קטנות. הטענה כי מדובר במקרה עקרוני שיכול לפתוח את שערי הטיעון היא טענת שווא שנועדה לשוות נופך עקרוני לבקשה והמבקשת לא צרפה אף תיק בו נדון בבימ"ש לתביעות קטנות עניין מסוג זה.

ד. בעניין הטענה כי הטענות בדבר אי-סגירת התיק נטענו לראשונה ע"י בית המשפט ולא ע"י התובע נטען כי המשיב פרט את השתלשלות הדברים בתביעה באופן מפורט וכחלק מכך התייחס במפורש לאי-סגירת התיק במשך חודשים רבים, וכי בהמשך תבע במפורש פיצויים בגין עוגמת נפש, עינוי דין ונזקים בלתי-ממוניים אחרים. עוד צויין כי יש לשים לב כי מדובר בתביעה קטנה בה נאסר הייצוג ולא ניתן לצפות מאדם מהשורה לנסח כתבי טענות כפי שמנסחים משפטנים מלומדים.

ה. נוהל היועמ"ש שצורף בערעור הוא ראיה חגשה שצורפה שלא כדין וללא היתר. יש להתעלם מנספח ג' לבקשת רשות הערעור ולהוציאו מתיק הערעור. ממילא לא מתקיימים הטעמים לצירוף ראיה חדשה בערעור שכן מודבר בראיה שניתן היה למצוא ולצרפה לכתב ההגנה ולא מדובר בראיה שהגשתה דרושה כדי למנוע עיוות דין.

ו. המשיב טוען כי הוא אדם מן הישוב שנקלע למצב ללא עוול בכפו, וטוען כי בכתב ההגנה המבקשת מודה כי ערכה חיפוש בדירת המשיב ללא נוכחות עדים, כי השוטר דחף את דלת הכניסה והדף את אם המשיב. המשיב מציין כי כתב ההגנה הוגש כשני ימי עבודה לפני הדיון בלבד, ולאור מועד הגשה לא התאפשר למשיב להביא את אימו להעיד בדיון על נסיבות החיפוש והאלימות שהופעלה נגדה. מבוקש כי אם יבחר בימ"ש להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא למשיב יוסף פיצוי נוסף וזאת בהתאם לסמכות בימ"ש הקבועה בתקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי.

8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות, מהנימוקים כדלקמן:

א. באשר לטענה בעניין הפיצוי בגין הנזק שנגרם למכשירים האלקטרוניים –
מדובר בערעור על ממצא עובדתי שקבע בימ"ש ביחס לנזק. בסעיף 16 לפסק הדין נקבע כי התובע הוכיח כי הגרם נזק לחומרי המחשב שנתפסו ע"י המשטרה. בסעיף 17 לפסק הדין קבע בימ"ש כי יש לקבל את טענותיו בנושא, בהיעדר טענה של הנתבעת באשר לנזקים לחומרה.

הסעיפים מכתב ההגנה שצירפה המבקשת לבקשתה אינם מדברים על החומרה באופן ספציפי, סעיף 52 אף מתייחס לשריטות חיצוניות שהיו על מכשיר טאבלט טרם תפיסתו.

ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין בממצאי הערכאה הדיונית  או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן.
 
ענינינו אינו מצדיק חריגה מהכלל.

ב. באשר לטענת המבקשת בדבר אי-צירוף חוות הדעת הרפואית ולטענות בעניין אופי ניהול ההליך – תקנה 93 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 אכן קובעת כי: "בעל דין שלא צירף חוות דעת בעניין שברפואה לכתב טענותיו ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא רשאי להשמיע עדות של מומחה רפואי ולא יוכל להוכיח עניין שבמומחיות רפואית מטעמו לעניין הנדון, זולת אם היתה זו חוות דעת נגדית או אם בית המשפט סבר כי יש לאפשר לו לעשות כן מטעמים מיוחדים."

עם זאת, בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי דין הנהוגים בבית משפט אחר ועליו לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה מהירה וצודקת (סעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984).
בית המשפט לתביעות קטנות אם כן היה רשאי בנסיבות לדון בטענות על סמך המסמכים הרפואיים, גם אם אינם עולים כדי הגדרת חו ות דעת רפואית לפי פקודת הראיות.
לפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב גם בעניין זה.

ג. באשר לטענת המבקשת בעניין הפיצוי בגין הנזק שנגרם מהעיכוב בסגירת התיק-
המבקשת טוענת כי מדובר בטענה שלא הועלתה בכתב התביעה, והועלתה לראשונה בדיון ע"י בימ"ש קמא, כי הזמן שחלף מסיום השלמת החקירה עד סגרית התיק הוא שלושה חודשים, וכי ממילא הוראות היועמ"ש קובעות כי משך הטיפול בתביעה בעניינים כגון זה הוא 24 חודשים.

המשיב טוען כי בימ"ש קמא קבע עובדתית כי מדובר בעיכוב של שמונה חודשים ולא של שלושה, כי הטענה בדבר אי-סגירת התביעה עלתה בכתב התביעה שהגיש וכי המבקשת צרפה לראשונה בערעור את הוראות היועמ"ש ומבלי להגיש בקשה מתאימה.

ערכאה דיונית מכריעה בסכסוך שלפניה על סמך מארג הראיות שהונחו בפניה. ודאי אינה צריכה להכריע על סמך ראיות שאינן בפניה.
הנחיית היועמ"ש שצורפה לבקשת רשות הערעור אינה חלק מחומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית והגם שמאותה הנחיה נראה לכאורה כי יש ממש בטענות המבקשת, משלא הוגשה בקשה לצירוף ראיות חדשות כדין לפי תקנה 144 לתקנות לא אוכל להתייחס לראיה זו גם אני.
משכך, דינה של טענה זו להדחות גם היא.

לעניין השלכות הרוחב האפשריות של פסק הדין, אציין כי פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות אינו מהווה תקדים מחייב וניתן הניח כי במידה וסוגיה זו תעלה בשנית בפני ערכאה דיונית, תוכל המבקשת להניח בפני המותב את מכלול הראיות המלא אשר נחוץ לצורך הכרעה נכונה.

9. לסיכום

א. לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להדחות.
ב. המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2500 ₪.
ג. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשפ"ב, 09 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.