הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רצ"פ 25149-04-19

לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד
כב' השופטת עינת רביד
כב' השופט נפתלי שילה

המבקש

דוד בלס

נגד

המשיב

אלפרד כהן

פסק דין

1. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום (כב' השופט העמית מ' סובל, בתיק עש"א 34777-01-19), שדחה את ערעור המבקש על החלטת רשם ההוצאה לפועל (שרון קרן בתיק הוצל"פ 506016-05-17), מיום 25.12.18 , בה נדחתה בקשה שהגיש בטענת "פרעתי" בכל הנוגע לסכום עליו יש לדווח למס שבח מקרקעין בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם") – הוא פסק הדין שהוגש לביצוע בתיק ההוצל"פ מושא ההליך.

הרקע העובדתי פורט בפסק דינו של בית המשפט קמא ואין צורך לחזור עליו.

2. המחלוקת בין הצדדים נסובה על הסכום בו תדווח עסקה, שנכרתה ביניהם במסגרת ההסכם, למס שבח מקרקעין – האם שווי הנכס לדיווח הוא הסכום הנקוב בו (5,750,000 ₪ בתוספת סכומים נלווים) או הסכום הנקוב בהפחתת חובותיו של המבקש למשיב בתיקי ההוצל"פ שהיו פתוחים נגדו ונסגרו כחלק מאותה פשרה.

3. שמאי שמונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל העריך את הנכס בשווי של 2.7 מיליון ₪ ובתום ההליך שהתקיים לפניו קבע הרשם, כי העסקה תדווח בהתאם לסכום זה. בית משפט קמא דחה את ערעור המבקש על החלטת הרשם משמצא, כי "כלל הנסיבות מצביעות שיש להעדיף את גרסתו של המשיב ולקבוע כי הסכום שבסעיף 4 להסכם הפשרה משקף גם את שווי הנכס בגבעתיים וגם את החובות בסכום אחד כולל".

4. במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנינו טוען המבקש, כי כב' רשם ההוצאה לפועל נעדר סמכות עניינית להשלים ולפרש את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, לרבות שמיעת ראיות חיצוניות ומינוי שמאי מטעמו. עוד מסביר המבקש בהרחבה מדוע פרשנות הסכם הפשרה כפי שבוצעה ע"י רשם ההוצאה לפועל ואומצה ע"י בית המשפט קמא שגויה גם לגופה. לטענת המבקש, בקשת רשות הערעור מעלה שאלה משפטית עקרונית, בעלת חשיבות רבה והשלכות רוחב חשובות החורגות מעניינו הפרטי – סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לשמוע ראיות חיצוניות, ליצוק תוכן חדש לתוך פסקי דין המובאים לפתחו לביצוע זאת חלף מילוי החובה המוטלת עליו לפנות בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 , לבית המשפט המוסמך.

המשיב טוען, כי טענותיו של המבקש נבחנו על ידי שתי ערכאות קודמות – רשם ההוצאה לפועל ובית המשפט קמא, ואלו דחו את עמדתו. בנסיבות אלה ובהתאם להלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: "הלכת חניון חיפה"). דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. לגישתו דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה לאור הנמקת בית המשפט קמא את פסק דינו.

5. ביום 2.1.2020 טענו הצדדים לפנינו, וחזרו וחידדו, באמצעות באי כוחם, את טענותיהם.

דיון והכרעה

6. לאחר עיון בבקשה ובתגובה ושמיעת הצדדים בישיבה שנקבעה לדיון בבקשה, באנו לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.
7. בהלכת חניון חיפה התווה בית המשפט העליון את המבחנים לדיון בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי - בית המשפט לא ידון בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא במקום בו המבקש מצביע על שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית אשר חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. ראו גם: רע"א 5728/14 דריו טומין נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, [פורסם בנבו] (30/09/14). ברם, וכך נקבע בפסיקה, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בערעורים על רשמי ההוצאה לפועל, אין להפעיל את המבחנים הקפדניים שהותוו בהלכת חניון חיפה אלא מבחנים מקלים יותר, זאת נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל והפרדת מערך הגביה והאכיפה ממערכת המשפט והפיכתו לגוף " מעין שיפוטי" בלבד ולא עוד ערכאה שיפוטית רגילה. לעניין זה הפריד בית המשפט העליון בין בקשת רשות ערעור הנוגעת לבירור העובדתי, אשר לגביו יחולו מבחני הלכת חניון חיפה, אם כי במתכונת מרוככת, לבין בקשה הנוגעת לשאלה משפטית, לגביה ניתן להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר, נוכח העובדה שבית משפט השלום הוא הערכאה העורכת את הבירור המשפטי המקיף כערכאה ראשונה. ראו: רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (20/05/13) (להלן: " פסק דין מפעלי מתכת").

8. א. במקרה שלפנינו השאלה המרכזית אינה "בסוגיות של משפט מהותי הנוגעות לעצם סמכותו ולאופן הפרשנות הראוי של דיני ההוצאה לפועל" (פסק דין מפעלי מתכת, בפסקה 12 ) ומכאן שאמת המידה בה ייבחנו טענות המבקש גובלת בזו שנקבעה בהלכת חניון חיפה. הטעם לכך פשוט: עיון בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מעלה, כי האחרון מעולם לא סבר כי בידיו סמכות לפרש פסק דין שהובא לביצועו ו"שותק" באשר לסכום בו תדווח העסקה, על דרך של שמיעת טענות באשר לאומד דעת הצדדים בעת החתימה ועל דרך של מינוי שמאי מטעמו שיאמוד את שווי הנכס. כב' רשם ההוצאה לפועל מצא את מקור סמכותו למנות שמאי אובייקטיבי לשום את שווי הנכס בתוכנו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין והובא לביצועו. כב' רשם ההוצאה לפועל הפנה בהחלטתו יותר מפעם אחת להוראת סעיף 4.1 להסכם ממנה למד, כי " הצדדים הסכימו על שמאי מוסכם שיבחן את שווי הנכס" (ר' במבוא להחלטה ובסעיף 23א' להחלטה) . מטעם עיקרי זה סבר כב' רשם ההוצאה לפועל, כי "הסכם הפשרה ברור ונהיר ותואם את גרסת הזוכה, ואין אני נדרש לכל הבהרה מבית המשפט" (ס' 25 להחלטה). בית המשפט קמא, בפסק-דינו מושא הערעור שלפנינו, סבר גם הוא כי כלל הנסיבות מצביעות שיש להעדיף את גרסתו של המשיב וקבע כי מקובלת עליו מסקנת הרשם בעניין זה.

ב. אמנם, יש טעם רב בטענת המבקש לפיה כב' רשם ההוצאה לפועל ואף בית המשפט קמא נפלו לכלל טעות עת סברו, כי במסגרת הסכם הפשרה הוסכם על מינוי שמאי שיאמוד את שווי הנכס מושא ההסכם (להבדיל מנכס אחר אותו רשאי יהא המבקש לתת על חשבון הנכס מושא ההסכם). עם זאת, גם אם מדובר אכן בטעות, "שהתגלגלה" מפתחו של כב' רשם ההוצאה לפועל לבית המשפט קמא – מדובר בטעות בקביעה עובדתית ולא בקביעה משפטית. מכאן שטענות הצדדים גדורות לארבעת אמות המקרה שביניהם.

ג. נראה לי שדי באמירה זו כדי להביא לדחיית הבקשה, אך למעלה מן הדרוש נתייחס לנקודה נוספת, מרכזית לא פחות:

ד. מינוי השמאי על-ידי ראש ההוצאה לפועל לא נפל על המבקש כרעם ביום בהיר. למינוי קדמה הסכמה אליה הגיעו הצדדים בהליך אחר בבית המשפט קמא (ת.א. 22923-11-15 ) לפיה הצדדים יבקשו בהסכמה, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, "מינוי של כונס נכסים חיצוני שיפעל לביצוע פסק הדין, בהתאם להוראות פסק הדין ובכפוף להוראות שיקבל מרשם ההוצאה לפועל מעת לעת". הסכמה זו יושמה בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 7.2.2018 אז מינה רשם ההוצאה לפועל כונס נכסים על הנכס למטרת ביצועו של הסכם הפשרה תוך שהוא מסמיך את כונס הנכסים לעתור למינוי שמאי שיקבע את שווי הנכס. בהמשך יושמה ההסכמה בהחלטה נוספת מיום 28.6.18 שהורתה לכונס הנכסים לבצע שמאות לנכס באמצעות "שמאי שאינו קשור למי מהצדדים". על החלטות אלו לא הגיש המבקש ערעור לעת שניתנו ולא מחה לפני רשם ההוצל"פ על הסמכויות שהוענקו לכונס הנכסים ועל מינוי השמאי. למעשה, גם לעת שניתנה השומה ע"י השמאי שמונה מטעם כונס הנכסים, במסגרת הסיכומים שהגיש לרשם ההוצאה לפועל, לא רק שהמבקש לא טען, כי הרשם נעדר היה סמכות למנות את השמאי ולקבל שמאות לנכס אלא ביקש להתעמת עם אותה שומה באמצעות שמאות פרטית שערך לנכס ע"י שמאי מטעמו. משנגוזו תקוותיו כי השמאות שתינתן ע"י השמאי מטעם רשם ההוצל"פ תתמוך בעמדתו ולחילופין כי כב' רשם ההוצל"פ יאמץ אותה – נולדו בשלב הערעור לפני ביהמ"ש קמא טענות המבקש החותרות תחת סמכות רשם ההוצאה לפועל למנות את השמאי. הדברים בעלי משמעות לטעמנו משום שהמבקש שטוען, בין השאר, כי " מטעמי צדק" יש במקרה דנן מקום למתן רשות ערעור, לא מסביר כיצד התנהלות זו וניסיונו לאחוז את המקל בשני קצותיו עולה עם מילוי חובת תום הלב. יתרה מכך, ספק בענייננו כיצד ניתן לומר שזה המקרה בו הותרת פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו תוביל ל "עיוות דין ואי צדק חמור" (ס' 8 לבר"ע) כשבשורה התחתונה מדובר בפסק דין שמסתכם באישור החלטת רשם הוצל"פ לפיה הדיווח למיסוי מקרקעין, באשר לשווי נכס שבין הצדדים נכרתה עסקה למכירתו, יבוצע לפי שווי שהוערך ע"י שמאי אובייקטיבי שמונה (יצוין כי אין בפי המבקש טענה כלפי אובייקטיביות השמאי) ולא לפי רצונו של מי מהצדדים. זאת ועוד, קבלת עמדת המבקש משמעה דיווח שגוי לרשות המיסים שאינו משקף נכונה את השווי האמ יתי של העסקה. בית המשפט לא יכול לתת יד לדיווח כזה גם אם הוא ישקף את הסכמת הצדדים. הצדדים גם הסכימו שכונס הנכסים, ידווח "על פי דין" ואף רשות המיסים העמידה את השווי, לאחר הדיווח של המבקש על סך של 3,200,000 ₪ ולא כפי עמדתו שלו.

לנוכח כל האמור לעיל אנו מחליטים שלא ליתן למבקש רשות ערעור ולדחות את הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסכום של 20,000 ₪. לסילוק חיוב זה תעביר המזכירות לידי המשיב, באמצעות בא כוחו, את סכום העירבון שהופקד על ידי המבקש.

ניתן היום, י"ב טבת תש"פ, 09 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
עינת רביד, שופטת
נפתלי שילה, שופט