הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 69241-03-17

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשת - המערערת :

עיריית ראשון לציון
ע"י ב"כ עו"ד עדי קורנפלד

נגד

המשיבה:

ע.מ. עיני מזון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אבי עמבר

פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום תל אביב (כב' סג"נ השופט אילן דפדי) מיום 28.2.17 בת"א 38330-06-12.

2. במסגרת התיק קמא נדונה תביעה לסכום קצוב שהוגשה ע"י המבקשת (להלן גם: "העירייה") נגד המשיבה (להלן גם: "עיני") בעניין חוב ארנונה ב גין נכס באזור התעשייה הר הגעש בראשל"צ הידוע כחלקה 32 בגוש 3946 (להלן: "הנכס").
עיני הגישה התנגדות לתביעה וכן תביעה שכנגד בגין חיובי ארנונה מופרזים ומנופחים בנוגע לשנים 2006-2009 ביחס לנכס.
התביעות הוגשו בשנת 2012.

3. בית משפט קמא (כב' הרשם הבכיר אמיר צ'כנוביץ) בהחלטתו מיום 30/3/14 קבע כי יש למחוק את הגנתה של עיני בשל היעדר סמכות עניינית והורה על המשך הליכי ההוצל"פ נגדה.
נקבע כי אין בסמכות בימ"ש שלום לדון בהגנתה של עיני, אשר בירורה מסור להליך המנהלי.
כב' הרשם קבע כי נוכח הוראת סעיף 3 (א) (2) הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר") הסמכות לדון במחלוקת בשאלת שטח וסיווג הינה בהגשת השגה למנהל הארנונה ומאחר והמקרה אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים פנייה לביהמ"ש תחת פניה לגוף המנהלי, שכן מדובר בשאלה עובדתית התחומה לנסיבותיו הספציפיות של המקרה.

כמו כן כב' הרשם הורה על דחיית התביעה שכנגד מאותו נימוק שבגינו הורה על מחיקת הגנתה של עיני בתביעה הראשית.
נקבע כי אין בסמכות בית משפט שלום לדון בתביעת ההשבה שהוגשה במסגרת התביעה שכנגד, שכן מדובר בניסיון לעקוף את הוראות חוק הערר לפיו הבירור צריך להיות לפי הליכים שנקבעו בחוק במסגרת הליך מנהלי ולא על ידי הגשת תביעה כספית לבית משפט השלום.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב במסגרת ע"א 2554-06-14 (להלן: "הערעור").

4. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת רות לבהר-שרון בערעור הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה אשר נוסחה בפרוטוקול מיום 26/2/15 כדלקמן:
"ב"כ הצדדים: הגענו להסכמה לפיה הערעור יתקבל בחלקו באופן שהתביעה שכנגד תמשיך ותתברר בסדר דין רגיל, בנוסחה כפי שהוגשה בבית משפט קמא כאשר מוסכם שהמשיבה לא תעלה טענת התיישנות. זאת ללא קשר לתביעה המקורית שהגישה העיריה ולגביה התקבל פסק דין שכבר שולם".
ניתן תוקף של פסק דין בהתאם להסכמת הצדדים והתיק הוחזר לבית משפט השלום, הפעם לטיפולו של כב' סגה"נ השופט אילן דפדי.

5. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 25/11/15 עלתה שאלת היקף המחלוקת שהועברה להכרעת בית משפט השלום.

העירייה טע נה, כי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור , התביעה הוחזרה לדיון בבית משפט שלום ללא טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות, התשכ"ה – 1965 (להלן: " חוק ההתיישנות") . כלומר העירייה לא ויתרה על טענותיה מכוח חוק הערר אשר קובע את סופיות השומה ואת העובדה שלא ניתן לעקוף את השומה באמצעות הגשת תביעת השבה בבית משפט השלום.

ב"כ עיני התנגד לטענה זו. הדגיש, כי לתביעה שכנגד לא הייתה משמעות לעניין התיישנות לפי חוק ההתיישנות, ולכן ברור שלא הי יתה כוונה לוויתור על טענת ההתיישנות, שממילא לא קיימת , והכוונה ה ייתה לכך שהעירייה לא תעלה טענותיה ולפיהן לא ניתן לטעון את הטענות במסגרת התביעה הכספית.

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בסוגיה זו, ניתנה החלטת בית משפט קמא עליה מוגשת הבר"ע שלפני.

6. החלטת בית משפט קמא:
בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים וקיבל את עמדתה של עיני.
נקבע, כי במועד הגשת כתב תביעה שכנגד, אוקטובר 2012, תביעת ההשבה שהתייחסה לשנים 2006-2009 לא התיישנה, שכן טרם חלפו 7 שנים לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות .
התקופה שבה מנוהלים הליכים משפטיים בבית משפט עוצרת את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ועל כן אין הגיון בדברים לסבור שעיני בדיון בערעור חששה מכך שתביעתה נגד העירייה התיישנה על פי חוק ההתיישנות.

עוד נקבע, כי העירייה במסגרת נימוקיה כמפורט בכתב ההגנה לסילוק התביעה על הסף, טענה, כי חיובי הארנונה הם חלוטים וסופיים וזאת לאור סעיף 3 (א) לחוק הערר. העירייה טענה כי על פי הפסיקה , קביעת מועד בחוק הערר להגשת השגה כמוה כקביעת התיישנות לפי חוק ההתיישנות ( ע"ש 557/95 הד הקריות נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה (15.5.96)).

כב' השופט קמא בחן את טיעוני הצדדים כפי שנטענו טרם ניתנה החלטת כב' הרשם צ'כנוביץ וגם את הנכתב לגבי התיישנות בהחלטתו של כב' הרשם אשר אימץ את נימוקי העירייה, וקבע בסעיפים 18 ו-19 להחלטה :
"18. מהאמור לעיל עולה תמונה ברורה אחת ויחידה ולפיה כאשר נקבו הצדדים במילה התיישנות כוונתם הייתה להתיישנות אותה כינה ב"כ עיני התיישנות מינהלית. אין כל הגיון לקבוע אחרת, שאחרת המילה "התיישנות" בהסכמת הצדדים, שקיבלה כאמור תוקף פסק דין חסרת משמעות אופרטיבית.
19. אשר על כן, אני קובע כי העירייה מנועה מלטעון טענה ולפיה לאחר שחלפה התקופה שנקבעה בחוק להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה, עייני מנועה מלטעון נגד חיוב הארנונה".

עוד נקבע, כי ההחלטה אינה מונעת מהעירייה לטעון כי שתיקתה של עיני במשך כל השנים פועלת לחובתה ויש לראותה כראיה לזכותה.

העירייה חויבה בהוצאות בסך 4,000 ₪.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

7. העירייה טוענת כי יש ליתן לה רשות ערעור ולקבל את הערעור לגופו ולקבוע, כי הסכמת הצדדים בערעור נגעה לעניין ויתור על טענת ההתיישנות בלבד ואין בה כל הסכמה על ויתור מצד העירייה על הטענה כי חלפו המועדים עפ"י דין להשיג על חיובי הארנונה בהן חויבה עיני וכי חיובי הארנונה הינם סופיים וחלוטים כך שלא ניתן להשיג עליהם עוד.
לטענת העירייה יש צורך להכריע בסוגיה כבר עתה שאם לא כן ינוהל הליך באופן שגוי וייגרם לה נזק של ממש.
נטען, כי לגופו של עניין שגה בית משפט, שכן התערב בהסכמה מפורשות וברורה בין הצדדים שלא הצריכה כל פרשנות ולא היה מקום להוסיף להסכמת הצדדים את מה שלא נאמר או הוסכם בה מעולם. הסכמת העירייה מעולם לא כללה ויתור או הסכמה לוויתור על טענה פרט להתיישנות במובנה המשפטי והבסיסי הברור והצר ביותר.
לטענת העירייה, ב"כ עיני היה זה שהעלה בדיון ביום 26.2.15 בע"א 2554-06-14 את החשש מטענת "התיישנות" עפ"י חוק ההתיישנות שתטען ע"י העירייה כנגד התביעה הכספית, ככל שזו תידון כתביעה עצמאית.

8. מנגד, המשיבה טוענת כי לא יגרם לעירייה כל נזק מדחיית בקשת רשות הערעור שכן כבר הוגש כתב הגנה מטעמה במסגרת התביעה שכנגד והיא כבר פרסה את טענותיה ואין מניעה מצדה של המבקשת להמשיך לנהל את ההליך.
נטען כי החלטת בימ"ש קמא מפורטת ומנומקת. בימ"ש קמא סקר במסגרת החלטתו את כל הרקע, הדיונים והעובדות אשר הובילו להגשת הערעור הראשון ואת החלטת כב' הרשם צ'כנוביץ וכן הסכמת הצדדים בערעור אשר קיבלה תוקף של פס"ד.
החלטת בימ"ש קמא ניתנה לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בסוגיה ולאחר שבימ"ש קמא בחן טענותיהם ועל סמך כתבי בית דין שהוגשו, בדגש על כתב הגנה שכנגד שהוגש ע"י המבקשת.

9. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי יש ליתן רשות ערע ור ולדחות הערעור ל גופו מהנימוקים כדלקמן:

10. ההלכה הפסוקה והמושרשת קובעת באופן עקבי, כי השגות בעלי הדין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו, ככלל במסגרת ערעור על פסק הדין וזאת למעט מקרים נדירים שבהם מבקש רשות הערעור מראה כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלול להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלול לגרום לנזק של ממש או עלול להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.
ראה לעניין זה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב, סעיפים 6-7 להחלטת כב' הש' צ' זילברטל (8/2/15).

אני סבורה כי החלטת בימ"ש קמא לפיה העירייה מנועה מלטעון טענה ולפיה עיני מנועה מלטעון נגד חיובי הארנונה לאחר שחלפה התקופה שנקבעה בחוק הערר להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה; עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים ועל ניהול ההליך ועל כן מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור ולהכריע בנושא כבר עתה.

11. על מנת להכריע בשאלה, האם הסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של פס"ד ביחס ל"התיישנות", משמעותה אי העלאת טענות בנוגע להתיישנות עפ"י חוק ההתיישנות או מניעה מהעלאת טענות לפיהן חלף המועד בחוק הערר להגשת השגה למנהל הארנונה ולא ניתן לתקוף את המחלוקת בענייננו בבימ"ש זה , יש מקום לבחון את המסגרת הדיונית שעמדה במסגרת ההליך שהתקיים בע רעור.

בהודעת הערעור שהוגשה ביום 16.4.14 ע"י עיני על החלטות כב' הרשם צ'כנוביץ מיום 30.3.14, טענה עיני כי ההחלטה שגויה ומנוגדת להחלטה קודמת של אותו מותב, אשר נתן לה רשות להתגונן באותה טענת קיזוז של סכומים ששילמה ביתר עבור ארנונה בגין חישוב מוטעה של שטחים וסיווגים ועל כן אינה אפשרית עפ"י כלל מעשה בית דין.
נטען כי ממילא במתן הרשות להתגונן נבלעת גם הקביעה כי הטענה אינה חסומה בשל אפשרות לטעון אותה גם בהליך של השגה.
עוד נטען כי בימ"ש קמא טעה כשהתעלם מזכותה לתבוע השבת דמי ארנונה שניגבו ביתר, בתביעה נפרדת.

המבקשת – העירייה טוענת בבקשת רשות ערעור שלפני כי הח שש מפני התיישנות עלה מצידו של ב"כ עייני בדיון ביום 26.2.15 כיוון שלא היה ברור, מהי אותה מסגרת דיונית עצמאית בה תתברר "תביעת ההשבה שכנגד". בהקשר זה מפנה ב" כ הע ירייה לעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בערעור שורות 20-23:
"ב"כ המערער: ההצעה מקובלת עלי ואני אנסה לשכלל אותה. אנו אומרים שמגיע לנו כסף. המקום שמגיע לנו כסף אני לא בטוח שזה בעתירה מינהלית. יכול להיות שנצטרך לבחור בין שתי חלופות. אם לא תטען תביעת התיישנות אני יכול להעלות טענותיי. יתכן שהמקום הנכון הוא הגשת תביעה כספית נפרדת מבלי שתעלה טענת התיישנות, רק שהמינהלי לא יידרש לתביעה כספית".
ב"כ העירייה מוסיף וטוען כי הרציונל ש עמד מאחורי טענת עיני היה , כי ברגע שמדובר בהגשת תביעה כספית נפרדת, העירייה כבר אינה מנועה מלטעון טענת התיישנות בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות ולהלכה הפסוקה ובהחלט ניתן יהיה לטעון התיישנות נגד התביעה.

מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 26.2.15 עולה כי ב"כ עיני הסביר מדוע לא הגיש הליך מנהלי (רק לאחר שהוגשה התביעה אזי עיני גילתה כי העיריה שגתה לאורך השנים).
ב"כ העירייה הסביר מדוע לטעמו בימ"ש קמא נתן לעיני להגיש תביעה שכגד ולשאלת בימ"ש השיב : "אם אתם בתום לב הייתם אומרים שתי פרשות: התביעה שלנו תשלמו לנו ולא נטען לא שינוי ולא כלום ושיפנו לבית משפט מינהלי אני אומר שיכול להיות שנ סכים". (עמ' 3 שורות 15-16).

מעיון מדוקדק בפרוטוקול הדיון לא עלה בידי למצוא תימוכין לתיאוריה שהעלה ב"כ העירייה בבקשת רשות ערעור שלפני.

זאת ועוד; אם אותה "התיישנות" הכלולה בהסכמה בערעור הינה עפ"י חוק ההתיישנות וללא ויתור מצד העירייה על טענות הנוגעות לחלוף המועד להגשת ערר עפ"י חוק הערר, הרי שהתוצאה תהיה כי למעשה, ביהמ"ש בערעור לא הכריע בערעור שהובא לפתחו, שהרי עניינו בשאלה – האם עיני חסומה מלטעון להשבה הואיל ושילמה ביתר עבור ארנונה בגין חישוב מוטעה של שטחים וסיווגים , בשל אפשרות לטעון את הטענה במסגרת השגה.
במידה והתיק היה מוחזר לבימ"ש שלום, מבלי להתייחס לשאלה זו, הרי משמעות הדבר היא כי החלטת כב' הרשם בוטלה על מנת שבימ"ש שלום ידון פעם נוספת בבקשה למחיקת התביעה - בקשה שכבר הוכרעה על ידו.
לא נכתב כך בהסכמת הצדדים וממילא גם לא בפסק הדין, ואיני סבורה שלאור המסמכים שלפני ניתן לקבל את עמדת העיריה.
.

12. לאור האמור לעיל, ומשמקובלים עלי נימוקי בימ"ש קמא; מצאתי לנכון לדחות את הערעור.

13. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, ניתנת לעירייה רשות לערער והערעור נדחה לגופו.

ב. העירייה תישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. סכום זה יחולט מתוך העירבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה. יתרת העירבון תוחזר לעירייה באמצעות בא כוחה.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ט סיוון תשע"ז, 13 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ז, 13 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

חתימה