הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 5613-05-20

לפני
כבוד ה שופטת חדוה וינבאום וולצקי

המבקשת

א. ל. ש .
ע"י ב"כ עוה"ד יואח שכטר ואח'

נגד

המשיבה

איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה עבדי ואח'

פסק דין

1. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת אפרת אור-אליאס שניתנה ביום 17.12.19 בת"א 36388-12-10 שבה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

2. המבקשת נפגעה בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה , ביום 7.2.10. בגין פ גיעתה בתאונה פנתה המבקשת למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בבקשה לקבוע את נכויותיה תולדת התאונה.

התובעת עמדה בפני וועדות רפואיות שקבעו את נכותה.

3. במקביל הגישה המבקשת תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

4. בשנת 2015 עמדה המבקשת בפני וועדה רפואית בעקבות טענתה להחמרת מצב. הוועדה הכירה בהחמרת מצב בנכויות מסוימות והעמידה את נכותה המשוקללת על 36% ללא כולל תוספת מכוח תקנה 15 .

5. במסגרת הבקשה להכרה בהחמרה ביקשה המבקשת להכיר גם בנכות ראומטולוגית בשל מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת.

הוועדה ביקשה התייעצות עם ראומטולוג שבדק את המבקשת ומצא לקבוע כי היא אכן סובלת מתסמונת פיברומיאלגיה אך זו אינה קשורה לתאונה ואינה נובעת ממנה. הוועדה אימצה את קביעתו של היועץ הרפואי.

6. המבקשת לא שבעה נחת מההחלטה והגישה ערר לוועדת עררים שלא שינתה מהחלטת הוועדה מדרג ראשון.

7. המבקשת הגישה ערעור לבית הדין לעבודה ועל פי פסק דינו הוחזר הדיון לוועדה על מנת שתשוב ותדון בין היתר בשאלת הקשר הסיבתי בין הופעת הפיברומיאלגיה לבין הפגיעה בתאונה, לרבות עיון במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת שהונחו בפניה.

8. הוועדה התכנסה וביום 22.10.17 מצאה לקבוע כדלקמן:

"הוועדה התכנסה ע"פ פסק דין מתאריך 30/4/17 ופועלת לפיו.

מבחינת ע.ש. צווארי - הוועדה מקבלת את הערר וקובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) בגין מגבלה קלה בע.ש. צווארי.

הוועדה עיינה בהערכת נכות ד"ר טיטיון מ 30/11/14 ואינה מקבלת חוו"ד וממצאי בדיקת הוועדה שונים מממצאי בדיקתו.

מבחינת הפיברומיאלגיה – הוועדה עיינה במסמכים של נספח ב'
1) רק בתאריך 20/9/12 בביקור במרפאת של בי"ח לוינשטיין ד"ר בראון כותב בפירוש הממצאים יכולים להתאים לפיברומיאלגיה. בבדיקתו הגופנית אין ציון רמזים רלוונטיים לפיברומיאלגיה וזה כשנתיים וחצי לאחר התאונה.
2) קודם לכן אין שום תיעוד רלוונטי המרמז על פיברומיאלגיה.
3) אשפוז בבי"ח לוינשטיין מ 10/2/11 – 18/4/11 אין כל רמז לפיברומיאלגיה. כן מצוין שהתובעת עברה במהלך השנה האחרונה אירועים קשים של "סטרס" מחלת בע לה ועוד. אלו גרמו למצב נפשי קשה.
מהנימוקים לעיל הוועדה לא מוצאת קשר סיבתי בין התאונה לפיברומיאלגיה, ואינה מקבלת חוו"ד פרופ' בוסקילה מ 21/11/14.

...."

9. המבקשת שבה ופנתה לבית הדין לעבודה בערעור על קביעת הוועדה בטענה כי הוועדה לא השיבה על שהתבקשה בפסק הדין .

בב"ל 10099-10-18 דן בית הדין, מפי כב' השופטת דגית ויסמן , בע רעור וביום 19.8.19 דחה את הערעור תוך שהוא קובע:

"הוועדה פעלה על פי הנחיות בית הדין. מקריאת החלטתה עולה כי מדובר בהחלטה מנומקת וברורה, כאשר הנימוקים לדחיית טיעוני המערערת הם רפואיים, ובתחום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה.
ראשית יש לציין, כי הוועדה קיבלה באופן חלקי את הערעור וקבעה נכות בגין מגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי. בכך ראיה לכך שאין מדובר בוועדה הנעולה בדעתה.

שנית, הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין: היא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר טיטיון והסבירה מדוע אינה מקבלת את מסקנותיו (ממצאים שונים); הוועדה עיינה בתיעוד הרפואי אליו הופנתה והסבירה מדוע האמור שם אינו מביא לשינוי דעתה וכן התייחסה לחוות דעתו של פרופ' בוסקילה. לא למותר לציין כי הנימוקים שהוועדה ציינה בהתייחס לתיעוד הרפואי, יפים גם לגבי ההנמקה המופיעה בחוות דעתו של פרופ' בוסקילה.

כך למשל, בניגוד לאמור בחוות הדעת של פרופ' בוסיקלה, הוועדה עמדה על כך שהיו אירועי חיים שונים אצל המערערת שגם להם השפעה על הופעת המחלה ומדובר בנושא שלא נזכר בחוות דעתו.

אשר לתיעוד הרפואי אליו המערערת הפנתה במסגרת נימוקי הערעור – מדובר בסוגיה רפואית מובהקת החורגת הן מתחום מומחיותו של בית הדין והן מסמכותו. מכל מקום, במסגרת פסק הדין, הוועדה הונחתה להתייחס לתיעוד רפואי ספציפי וזאת עשתה. על כן הצגת תיעוד רפואי נוסף או אחר בשלב זה, אינה מעידה על טעות משפטית בהחלטת הוועדה."

10. ביום 22.9.19 הגישה המבקשת בקשה להבאת ראיות לסתור בפני בית משפט קמא. לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת המבקשת לתגובה ניתנה החלטת בית משפט קמא שדחתה את הבקשה.

זו הבקשה נשוא הדיון שבפניי.

החלטת בית משפט קמא

11. טענות המבקשת מופנות כלפי התנהלות הוועדה שלטעמה התנהלה בצורה לא תקינה והתעלמה מהוראות בית הדין לעבודה. הבקשה אינה מבוססת על טעמים עובדתיים שלא היו בפני הוועדה או על טעמים אחרים שהוכרו בפסיקה ככאלה המצדיקים הבאת ראיות לסתור.

12. בפסק הדין הראשון של בית הדין לעבודה אכן ניתנה הוראה להשבת הדיון לוועדה על מנת שתתייחס למסמכים שהונחו בפניה.

13. בפסק הדין השני של בית הדין לעבודה נדונו טענות המבקשת לגופן (הגם שבית הדין התייחס גם לעובדה כי הערעור הוגש לאחר חלוף המועד להגשתו). בית הדין בחן האם החלטת הוועדה האחרונה משיבה על שהתבקשה בפסק דינו הראשון של בית הדין לעבודה, ומצא כי אכן הייתה התייחסות למסמכים שהונחו בפני הוועדה כפי שהתבקשה בפסק הדין הקודם.

בית הדין אף מצא לקבל את הערר בחלקו בכל הנוגע לנכות האורתופדית ומכך ניתן להסיק כי דעת הוועדה לא הייתה נעולה כטענת המבקשת.

עיון בפסק הדין מלמד כי בית הדין סבר שעבודת הוועדה לא לקתה בכל פגם וכי טענות המבקשת נבחנו במלואן ולגופן לרבות חוות דעת שהוגשו מטעמה.

14. בית משפט קמא קבע כי מטעמים אלה אין להתיר בחינה מחודשת של עבודת הוועדה ומסקנותיה.

בית משפט קמא אף הוסיף כי הוא אינו מהווה ערכאת ערעור על קביעות בית הדין לעבודה ובשים לב לקביעות בית הדין לגופן של טענות המבקשת, אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור.

טענות המבקשת

15. שגה בית משפט קמא בהסתמכו על קביעת בית הדין לעבודה. בעניין זה טוען ב"כ המבקשת כי מקום שנמצא עיוות בהליכים שנוהלו במסגרת המל"ל בין אם בוועדה רפואית ובין אם בבית הדין - יש לבית משפט קמא סמכות לדון ולהתיר הבאת ראיות לסתור.

16. על בית משפט קמא היה לדון בבקשה במנותק מקביעת בית הדין לעבודה שכן הכלים המשפטיים המצויים בידי בית הדין שונים מאלה המצויים בידי בית משפט קמא.

17. בית משפט קמא שגה כאשר דחה את הבקשה להבאת ראיות לסתור מבלי לבחון את הנסיבות עצמן.

18. המבקשת טוענת כי נפלו פגמים מהותיים בקביעת המל"ל ויש בקביעה פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. מכאן שיש לקבל את הבקשה ולהתיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

תגובת המשיבה

19. כל מטרת הבקשה היא "לדוג" נכויות.

20. בבקשה בולט ניסיון לזגזג בין שני מסלולי קביעת הנכות בחוק על מנת שמומחה מטעם בית המשפט יקבע נכויות שהוועדות במל"ל לא מצאו לנכון לקבוע למבקשת. מדובר במסלולים חלופיים שאין לאפשר למבקשת לשוטט ביניהם כאוות נפשה רק מחמת חוסר שביעות רצונה מהקביעות.

21. ההחלטה של וועדת העררים של המל"ל שניתנה בעקבות פסק הדין הראשון בבית הדין לעבודה, נבחנה ב"שבע עיניים" על ידי בית הדין בפסק דינו השני.

22. הוועדה הרפואית קבעה למבקשת נכויות הן בתחום האורתופדי והן בתחום הנפשי על בסיס התלונות שלה ולכן תלונות אלו לא יכולות להיות מיוחסות לפיברומיאלגיה בלבד.

23. לתובעת היה יומה בפני וועדות המל"ל, בפני וועדות הערר ובפני בית הדין. בסופו של דבר נבחנו טענותיה גם על ידי בית משפט קמא כאשר בפני כל הגורמים הייתה המבקשת מיוצגת על ידי בא כוחה.

24. ההסדר בסעיף 6ב' לחוק בא לייעל את הדיון בשאלה של שיעור הנכות ולייתר את הצורך במינוי מומחים במקרים המתאימים. מטרה זו הושגה במלואה במקרה של המבקשת.

מכאן שיש לדחות את הבקשה.

דיון

25. לאחר שעברתי על הבקשה, התגובה, החלטת בית משפט קמא והנספחים שצורפו לכתבי בי-דין ראיתי לדחות את הבקשה.

26. בית משפט של ערעור ימעט להתערב בקביעות של בית משפט קמא שעניינן אופן ניהול ההליך. הוא הדין בכל הנוגע להחלטות שעניינן קבלה או דחייה של בקשה להבאת ראיות לסתור. הדבר נעשה רק במקרים חריגים שבהם ברור שמדובר בטעות בולטת שיש בה כד לקפח באופן חד משמעי את זכותו של מי מבעלי הדין. וראו בין היתר רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי מיום8.4.13 מפי כב' השופט זילברטל וכן רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, מיום 10.1.18, בפסקה 11 מפי כב' השופטת וילנר .

27. במקרה שבפניי היה זה בית הדין לעבודה בפסק דינו הראשון שהחזיר את הדיון לוועדה על מנת ליתר כל חשש שהוועדה לא הביאה בחשבון את כל הנתונים שעמדו בפניה ולא בחנה את כל המסמכים שהוצגו לה, לרבות חוות דעת מטעם המבקשת.

משמע, הוועדה נדרשה פעם נוספת לעניינה של המבקשת.

28. בהחלטת הוועדה בפעם השנייה התייחסה הוועדה לחוות דעתו של פרופ' בוסקילה והבהירה מדוע אין בידה לקבל את מסקנתו לעניין הקשר הסיבתי שבין הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המבקשת לבין הפגיעה בתאונה. בעניין זה התייחסה לכל המסמכים שאליהם מפנה ב"כ המבקשת בבקשה שבפניי אלא שהוועדה מצאה ללמוד מהם דברים אחרים.

29. עצם העובדה שהוועדה לא ראתה לקבל את קביעתו ומסקנתו של פרופ' בוסקילה אין בה כדי להוות עילה להבאת ראיות לסתור. מצב שבו רופאים שונים מנתחים מקרה רפואי באופן שונה אינה לכשעצמה הוכחה לא לטעות ולא לפגם מהותי בהתנהלות וועדה רפואית.

30. הוועדה נימקה את קביעתה בין היתר בפער הזמנים שבין האבחנה הראשונה של פיברומיאלגיה לבין הפגיעה בתאונה. לצד נימוק זה הוסיפה כי למבקשת היו נסיבות חיים מאוחרות לפגיעה בתאונה שאף הן יכלו להביא להתפרצות של פיברומיאלגיה.

למול העמדה כי הפיברומיאלגיה לא התפרצה בעקבות התאונה קיבלה הוועדה את טענות המבקשת לנכויות בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי בשל כאבים והגבלות תנועה בעמוד שדרה וכן בשל תלונות על חוסר ריכוז ואחרות. תלונות אלו ידועות כחופפות לתלונות שמושמעות בדיונים על קיומה של תסמונת פיברומיאלגיה. מכאן שעיקר תלונות המבקשת נענו, גם אם לא לשביעות רצונה המלאה מבחינת אחוזי הנכות שנקבעו.

ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית ברע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב , מיום 28.2.19.

31. החלטת בית משפט קמא פירטה את השתלשלות העניינים ונסמכה גם על המעקב והבחינה שעשה בית הדין לעבודה, כאשר נדרש לדון בערעורה השני של המבקשת ומצא לדחותו.

לא מצאתי בכך פגם לאחר שנעשתה בחינה של המסקנות של פסק הדין ובית משפט קמא ראה לאמצן.

32. לצד אלו ראה בית משפט קמא לבחון את טענות המבקשת בפניו לגופן ומצא שאין בהן טענה שמבוססת על הטעמים שהוכרו בפסיקה ככאלו שמצדיקים הבאת ראיות לסתור. בפני בית משפט קמא לא הובאו נתונים עובדתיים חדשים שיהיה בהם כדי לשנות את התמונה שנפרשה גם בפני בית הדין בפסק דינו השני. ראו למשל דבריו של כב' השופט עמית ברע"א 7950/19 פלוני נ' פלוני, מיום 30.12.19.

33. גם אם החלטה שדוחה בקשה להבאת ראיות לסתור נבחנת ביתר זהירות בשל החשש שלא לחסום תובע מלהוכיח טענתו, הרי שגם במקרה זה על המבקשת להראות שנפל פגם חריג ובעל משמעות בעבודת הוועדה. זאת לא אירע בענייננו.

סוף דבר

34. דין הבקשה להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ₪ ללא כל קשר לתוצאות ההליך בבית משפט קמא. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

35. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.