הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4653-12-21

לפני
כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא

המבקשים- המערערים:

  1. יוסף דבש
  2. גיא מונרוב

ע"י ב"כ עו"ד כרמית שריקי

נגד

המשיבה:

אדריאן פרל מנדלר
ע"י ב"כ עו"ד אסף קוסטיקה

פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בהרצליה (כב' השופט גלעד הס) מיום 4.10.21 בת"א 2658-03-21 (להלן: "תיק קמא") במסגרתה נדחו שתי בקשות מטעם המבקשים – הנתבעים: בקשה להעברת התיק לבית הדין לשכירות בתל אביב ובקשה ל סילוק התביעה על הסף.

2. בכתב התביעה נטען כי התובעת- המשיבה היא בתה היחידה של גב' אריאדה מנדלר ז"ל (להלן גם : "אמה המנוחה") שנפטרה ביום 30.9.20.
נטען כי אמה המנוחה של המשיבה היתה דיירת מוגנת משנת 1977 לפי הסכם שכירות מוגנת מיום 1.4.77 בדירת 4 חדרים ברח' קינג ג'ורג' 31 בתל אביב (להלן: "המושכר") והמשיבים – הנתבעים הם בעלי המושכר .

התובעת התגוררה עם אמה המנוחה מיום לידתה (1978) והמשיכה לה תגורר עמה לכל הפחות ב- 6 החודשים שקדמו לפטירתה, ובמ ועד פטירת האם לתובעת לא הייתה דירה אחרת למגורים.
לפיכך מתקיימים לגבי התובעת שני התנאים המנויים בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") והתובעת זכאית לקבל מעמד של דיירת מוגנת.

נטען כי בעקבות עבודות שבוצעו בבניין בו מצוי המושכר שהחלו בשלהי שנת 2017 , הפך המושכר למסוכן ובלתי ראוי למגורים באופן שאילץ את אמה ומשפחתה (לרבות התובעת) לעזוב את המושכר. בחודש נובמבר 2018 עברו זמנית להתגורר אצל חבר והחל מחודש אפריל 2019 החלו לשכור דירה.
הנתבעים (והקבלן) הבטיחו בכתב להשיב את המושכר לקדמותו תוך תשלום דמי דיור חלוף ולאפשר לדיירת המוגנת ומשפחתה לשוב ולהתגורר במושכר.

בעקבות הליך משפטי שננקט ע"י אמה המנוחה נגד הנתבעים שול מו לתובעת דמי דיור חלוף (בחסר) בסך של 100,000 ₪.
התובעת ממשיכה להתגורר בדיור חלוף שכן המושכר לא הושב לחזקתה.

כאשר נפטרה אמה- הדיירת המוגנת , בעודה מתגוררת בדיור חלוף עם התובעת, נכדה הקטין והמטפלת, נוצרה עילת התביעה , והתובעת זכאית לקבל מעמד של דיירת נגזרת.

הסעדים המבוקשים:
סעד הצהרתי לפיו התובעת דיירת מוגנת מכוח סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר.
סעד כספי בסך 88,000 ₪ - סך של 5,500 ₪ לחודש לפי הסכם שכירות מחודש אפריל 2019 כאשר הופחת תשלום הדיור החלוף שכיסה את הוצאות הדיור החלוף עד חודש אוקטובר 2019.

3. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר תו"ל קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט, מעשה בית דין ביחס לסעד הכספי והעדר עילה ויריבות.
לגופו של עניין, נטען כי המנוחה החזיקה בנכס מ- 11/77 ועד 11/18 והחזקה הושבה לנתבעים – בעלי הנכס טרם פטירתה, לאחר שהיא עזבה את המושכר מרצונה בחודש נובמבר 2018. הנתבעים מעולם לא פינו אותה מהדירה ועם פטירתה נותקו יחסי השכירות המוגנת ואין לתובעת כל זכות או זיקה למושכר.
כן נטען כי התובעת לא התגוררה עם אמה והיא מנהלת תא משפחתי נפרד מחוץ לעיר ת"א עם בן זוגה ובנה משך שנים רבות.

4. הבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבעים:

המבקשים טענו כי כתב התביעה הוגש תוך שימוש לרעה בהליכי בימ"ש ובחוסר תום לב קיצוני. המשיבה מסתירה מבימ"ש הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים במסגרתם הוכרעו ההליכים וניתנו פס"ד חלוטים.

נטען כי עילות התביעה נידונו והוכרעו בהליכים משפטיים קודמים – ש' 61556-05-18; ש' 28886-03-19, במסגרתם ניתן פס"ד חלוט ע"י בית הדין לשכירות. קיים מעשה בית דין ביחס לטענות התובעת ולא ניתן לדון באותן עילות שנדחו ע"י בית הדין לשכירות.

יחסי הדיירות המוגנת בין הנתבעים לבין הדיירת המוגנת נותקו במועד פטירתה של אמה המנוחה ולכן החזקה בנכס שהועברה לנתבעים עפ"י החלטת בית הדין לשכירות נותרה בידי המבקשים בעלי הדירה בלבד ולתובעת אין כל זיקה לדירה.
מועד הפטירה אינו יכול לייצר עילת תביעה חדשה עבור המשיבה בעוד תביעת המשיבה מתבססת על אותן עילות תביעה קודמות שנדחו על הסף בפס"ד חלוט.

בית הדין לשכירות קבע כי אין כל מקור חיוב נורמטיבי חוקי המחייב בעלי נכס לשלם פיצוי כלשהו בגין דיור חלוף וכי רצונם הטוב של המבקשים ששילמו סך של 100,000 ₪ לאמה המנוחה של המבקשת נעשה ללא החלטה שיפוטית מחייבת.

המבקשים ביקשו להורות על סילוק התביעה על הסף. לחלופין, להורות על העברת הדיון לבית הדין לשכירות בתל אביב במסגרתו נדונו הליכים משפטיים קודמים באותה מסכת עובדתית.

5. ביום 4.10.21 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק קמא . התובעת העידה בנוגע למקום מגוריה וב"כ הצדדים טענו בנוגע לבקשה לסילוק על הסף והמחלוקות בתיק. ב"כ התובעת טענה בנוגע להליך שהתקיים בבית הדין לשכירות ובנוגע למקום מגוריה של ה תובעת.
לקראת סיום הדיון ב"כ הנתבעים ציינו כי הם עומדים על כך שבימ"ש יחזיר את התיק לבית הדין לשכירות.

6. החלטת בימ"ש קמא מיום 4.10.21:

א. נקבע כי המחלוקות בתיק זה הן מחלוקות מעורבות של עובדה ומשפט.
נקבע כי יש לברר:
ראשית, האם עזבה אמה המנוחה של התובעת, הדיירת המוגנת, את הדירה עקב אילוץ או מרצונה החופשי.
שנית, האם העובדה כי בעת פטירתה לא התגוררו אם התובעת והתובעת בנכס, יש בה על מנת למנוע ממנה את זכות הדיירות הנגזרת מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר .
שלישית, בהנחה שאכן יש זכאות עקרונית במקרה זה לדיירות נגזרת, האם התגוררה התובעת בנכס בפרק הזמן הרלבנטי לפי החוק והאם לא הייתה לה דירה אחרת.

ב. יש לדחות את בקשת הנתבעים להעביר את התיק לבית הדין לשכירות שדן בתביעות הקודמות הן מטעמים דיוניים והן מטעמים מהותיים והנתבעים חויבו לשאת בהוצאות הבקשה בסך של 2,500 ש"ח .
מבחינה דיונית, לא הוגשה כל בקשה או רשימת בקשות בהתאם לתקנה 49 לתקנות סדר האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות"). כמו כן קשה לדון בבקשה בע"פ, ללא בסיס עובדתי, ללא תצהיר וללא נימוק סדיר.
לגופו של עניין, לבימ"ש זה קיימת סמכות מקומית.
כמו כן, אין יתרון דיוני בהחזרת התיק לשופט הספציפי שדן בתביעות הקודמות.
המחלוקת המרכזית בתיק נוגעת לזכות הדיירות המוגנת הנטענת של התובעת ושאלת כספי הדיור החלוף פחות מהותית בתיק. בתביעות הקודמות אין כל דיון בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.
בימ"ש קמא הוסיף כי יש חשש שהעלאת הטענה רק בסופו של קדם המשפט, לאחר שבימ"ש חידד את המחלוקות מהווה ניסיון ל"פורום שופינג".

ג. טענות הסף שהעלו הנתבעים מחייבות בירור עובדתי, ולכן אין מקום לדון בהם במנותק מכלל הטענות בתיק.
טענות אלו יידונו במסגרת הדיון לגופם של דברים.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

7. תמצית טיעוני המבקשים בבקשת רשות הערעור:

א. קיים מעשה בית דין שחוסם את המשיבה מלברר שוב את טענותיה בעניין. בימ"ש קמא התעלם מפסה"ד שניתן ביום 15.9.19 בתיק 28886-03-19 ומהקביעה משפטית כי לא ניתן לכפות על בעל בית לפנות דייר שלא מרצונו של בעל הבית לשם קבלת פיצוי כספי.

נטען כי אין מקום לברר שנית את השאלה אם התובעת פונתה מרצונה או אולצה להתפנות. קיים השתק פלוגתא החוסם את המשיבה מלברר טענות שנטענו והוכרעו בפס"ד חלוט.

בירור השאלה העובדתית שעלתה מכתבי הטענות של המנוחה – אם אולצה או נכפה עליה לפנות את הדירה, התבררה כחלק מטענותיה והייתה חיונית לתוצאה הסופית שהובילה לדחיית התביעה ולקביעה המשפטית שלא ניתן לחייב בעל דירה לפצות את הדייר בזמן שבעל הדירה כלל לא מעוניין לפנותו. קביעה זו מוכיחה כי המבקשים לא היו מעוניינים לפנות ולא אילצו או כפו על המנוחה לפנות את הדירה אלא היא זו שניסתה לכפות על המבקשים לשלם לה פיצוי כספי.
כמו כן קיימת קרבה משפטית מובהקת ואינטרס משותף של המשיבה ואמה המנוחה.

השתק הפלוגתא מצדיק את סילוק טענות המשיבה כי נאלצה להתפנות מהבית וכך מצדיק גם את סילוק התובענה ביחס ליתר העילות הנשענות על פלוגתא שהוכרעה בהליך בבית הדין לשכירות, ומשכך לא קמה למשיבה עילת תביעה.

ב. בימ"ש קמא התעלם מטיעון המבקשים כי המשיבה מסתירה באופן מכוון ניהול הליכים משפטיים באותה מסכת עובדתית ושניתן פס"ד בעניין.

ג. בימ"ש קמא שגה עת סרב להעברת הדיון לבימ"ש בתל אביב ובכך ניתן יתרון דיוני ברור למשיבה לדון שוב בממצאים עובדתיים ומשפטיים חלוטים ו הותר לה צירוף ראיות חדשות. בשל העובדה שלא הוגשה רשימת בקשות בהתאם לתקנה 49 לתקנות החדשות נשאו המבקשים בתשלום הוצאות. כמו כן הבקשה להעברת הדיון הועלתה כבר במסגרת כתב ההגנה ולמותב ששמע את התיק יש יתרון דיוני לבירור המחלוקת.

תמצית טיעוני המשיבה בתשובה לבקשת רשות הערעור:

א. אין מקום ליתן רשות ערעור הואיל וההחלטה מיום 4.10.21 מנומקת ומבוססת הן על טעמים דיוניים והן על טעמים מהותיים ולא נפלה בה טעות.

ב. אין השתק פלוגתא. הצדדים בבית הדין לשכירות היו אחרים והסוגיה המשפטית הייתה שונה בתכלית מהתביעה בתיק דנן להכרה בזכות המשיבה כדיירת נגזרת מכוח סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר. המחלוקות בהליך בבית הדין לשכירות לא נדונו לגופן וממילא לא הוכרעו כיוון שההליך בין המנוחה לבין המבקשים הסתיים לבקשת המנוחה במסגרת בקשת לדחיית התביעה לפני שלב סיכומים.
פסה"ד מיום 15.9.19 בתיק ש' 28886-03-19 לא הכריע בטענות הצדדים אלא קיבל את בקשת המנוחה לדחיית ההליך. החלטת בית הדין לשכירות מיום 18.11.19 עסקה רק בשאלת הוצאות ההליך לאור דחיית התביעה ולא הכריעה בפלוגתאות.

ג. בית הדין לשכירות קונה סמכות מקום בו ישנו דיון בין דייר מוגן לבעליו של המושכר ואילו המבקשים טוענים בכתב ההגנה מטעמם כי המשיבה אינה דיירת מוגנת. לכן לא ברורה דרישתם להעביר את התיק לבית הדין לשכירות. כמו כן טענתם בהקשר זה, מעבר לכך שהמבקשים שמרו אותה לסופו של דיון קדם המשפט, היא נטענה בעלמא, ללא נימוקים.
8. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה ניתנת רשות ערעור רק בנוגע לסוגיית העברת התיק לבית הדין לשכירות ודין הערעור להידחות לגופו. לגבי יתר רכיבי ההחלטה אין ליתן רשות ערעור.

9. בנוגע לבקשת הנתבעים להעברת התיק לבית הדין לשכירות בתל אביב:

א. מדובר בבקשה שההכרעה בה מצריכה דיון בסוגיית הסמכות העניינית.
בימ"ש נוטה לאפשר השגה ערעורית על החלטת ביניים בעניין סמכות עניינית יותר מאשר בהחלטות ביניים בנושאים אחרים וזאת כיוון שהחלטה זו במקרים רבים יש בה כדי להשפיע על הזכויות ועל ניהול ההליך.

ככל שההשגה הערעורית תתאפשר רק לאחר מתן פסק דין, יהיה זה כבר לאחר שכל ההליך נוהל בערכאה, שיתכן ואינה מוסמכת. על כן מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור.

כאמור, דין הערעור להידחות לגופו.

ב. רקע נורמטיבי בנוגע לסמכות העניינית :

פרק ב' של חלק ד' לחוק הגנת הדייר עוסק בבית הדין לשכירות.
בסעיף 140 לחוק מוגדרת סמכות בית הדין לשכירות :
"(א)בית דין לשכירות יהיה מוסמך לדון בכל ענין הנובע מהוראות פרקים ב' עד ה', של חלק ב' יהיה שוויו אשר יהיה.
בתחום סמכות זה יהיה כוחו של בית דין לשכירות ככוחו של בית משפט שלום במשפט אזרחי.
סעיף זה אינו בא לגרוע מסמכות הנתונה לבית משפט אחר לפי חיקוק אחר".

פרקים ב' עד ה' לחוק עוסקים בדמי שכירות וכן בשירותים ותיקונים (אם בדירה ואם בבית עסק).

סעיף 151 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 קובע כי:
"(א) ענין שהובא לפני בית משפט ומצא בית המשפט שהענין בסמכותו של בית דין לשכירות, יעבירו בית המשפט לבית דין לשכירות, ובית דין זה ידון בענין, ורשאי להמשיך בדיון מהשלב שאליו הגיע בית המשפט; והוא הדין כשענין שהובא לפני בית דין לשכירות והוא מצא שהוא בסמכות בית המשפט.
(ב) ענין שבסמכותו של בית דין לשכירות, רשאי לדון בו גם בית המשפט כשהענין מתעורר אגב דיון בענין שבסמכותו.

ג. סעד הצהרתי שהתובעת היא דיירת מוגנת אינו נמצא בגדרי סמכותו של בית הדין לשכירות (ראה: המ' 53/80 פרויד נ' שורץ, פ"ד לד (3) 805).
אני סבורה כי בימ"ש קמא רשאי לדון בסעד הכספי לכל הפחות מכוח סמכותו לפי תקנה 151 (ב) לחוק הגנת הדייר.
בימ"ש קמא קבע כי המחלוקת המרכזית בתיק נוגעת לזכות הדיירות המוגנת הנטענת של התובעת ושאלת כספי הדיור החלוף פחות מהותית בתיק. מנוסח כתב התביעה כך ניתן להתרשם.
הסעד הכספי בסך 88,000 ₪ מורכב גם מתשלום עבור דמי דיור חלוף לאחר פטירת האם, כלומר דמי דיור חלוף שהתובעת טוענת כי מגיעים לה.
משכך אני סבורה כי ממילא רק לאחר שבימ"ש יכריע במחלוקת העיקרית - שאלת מעמדה של התובעת כדיירת מוגנת , ניתן יהיה להכריע בסעד הכספי.

לאור האמור לעיל, אין מקום להעביר את תיק קמא לבית הדין לשכירות וניתן להותיר ההליך בבית משפט השלום בהרצליה.

10. בנוגע לבקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף:

א. החלטת ביניים ניתנת לערעור ברשות עפ"י סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 רק אם יהא בהותרת הערעור על ההחלטה רק במסגרת פסק הדין ולא באופן מיידי משום השפעה "באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". וראה לעניין זה גם רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב (8/2/15) (להלן: "עניין תרכובות ברום").
בעניין תרכובות ברום נקבע בסעיף 7 לגבי החלטה ולפיה בימ"ש לא סילק תביעה על הסף:
" ההצדקה לדון בטענות כלפי החלטת ביניים שדחתה טענה לסילוק על הסף במסגרת בקשת רשות ערעור, בטרם הסתיים ההליך כולו, מהטעם שיש אפשרות שהמשך הדיון יתברר בסופו של דבר כמיותר, שמורה למקרים קיצוניים בהם המשך הדיון כרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן וכד'.
המקרה דנא אינו נמנה עליהם, ומכל מקום – לא הוצגו נתונים שיוכיחו זאת".

דברים אלו יפים לענייננו.

ב. אזכיר מושכלות יסוד ולפיהן סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה, פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

ג. זאת ועוד, ערכאת ערעור ממעטת להתערב בהחלטה דיונית המורה על המשך בירור ההליך לגופו, מבלי לסלק ההליך על הסף וראה לעניין זה: רע"א 5062/16 רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ נ' ניצן ענבר ניהל פרויקטים בע"מ, סעיף 6 להחלטת כב' הש' חיות (23.8.16); רע"א 8222/18 עיריית תל אביב יפו נ' בכדשן (25.3.19) פסקה 11 וכן רע"א 6794/18 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ (26 .11.18) סעיפים 8-9; רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ (23 .11.20) סעיף 8. רע"א 3449/20 אריאל גבאי תשתיות בע"מ נ' ש.מ. שירותים א. שאיבות בע"מ (7.7.20) סעיף 9.

גם כאשר קיים חשש כי בסופו של דבר דחיית בקשה לסילוק על הסף תוביל לניהול הליך מיותר, אין זה מצדיק לכשעצמו סטייה מהעיקרון ולפיו ערעור על החלטת ביניים יתאפשר רק במסגרת ערעור על פסק דין וסטייה תיעשה רק במקרים יוצאי דופן. ראה לעניין זה: רע"א 4729/17 שמעון אליעזר דוד לוי נ' אבירג'ל (22/5/18).

ד. ומן הכלל אל הפרט:

תיק ש' 61556-03-18 ענייננו בבקשה לצו מניעה שהוגשה ע"י התובעת ואמה המנוחה. בהחלטה מיום 8.7.18 נמחקה הבקשה בהסכמת הצדדים.

תיק ש' 28886-03-19 ענייננו בתביעה שהגישה אמה המנוחה של התובעת לפיצוי דיור חלוף לדייר מוגן בהתאם לחוק הגנת הדייר. ביום 15.9.19 התביעה נדחתה בהסכמת הצדדים ונקבע כי הצדדים יטענו לעניין ההוצאות.
ביום 18.11.19 בית הדין לשכירות נתן החלטה בעניין ההוצאות.
בפתח ההחלטה נכתב כך:
"התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה לבית הדין לשכירות, ובה עתרה לחייב את הנתבעים להתקשר עמה בהסכם פינוי מן הדירה שבה היא מחשיקה כדיירת מוגנת. מלכתחילה, הביע בית הדין את עמדתו, כי הבסיס המשפטי שביסוד התביעה – רעוע, שכן פירוש התביעה כי דייר מוגן רשאי לכפות על העל הבית לפנותו כנגד דמי פינוי, גם כאשר בעל הבית אינו מעוניין כלל בפינוי כאמור .

במהלך שמיעת ההוכחות התברר כי גם התשתית העובדתית שביסוד ההליך, קרי –הטענה כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן שהגיע לכלל סיכום, ולא השתכלל לחוזה מחייב רק מחמת חוסר תום-לבם של הנתבעים - קלושה, ואינה יכולה לעמוד. בנסיבות אלה, קיבלה התובעת את המלצת בית הדין, והסכימה לדחיית תביעתה".

במקרה דנן בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי בשלב זה של הדיון אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף ויש צורך בבירור עובדתי שיעשה יחד עם בירור הסוגיות שעולות בתיק.
איני סבורה כלל כי במקרה שלפני הוכח כי אי הכרעה מידית בסוגיית מעשה בית דין שהעלו המבקשים , בשלב הנוכחי , תוביל לפגיעה ממשית בזכויותיהם או כי ייגרם להם נזק של ממש שאינו ניתן לריפוי במידת הצורך, בדרך של פסיקת הוצאות.
בימ"ש קמא פירט את המחלוקות בתיק וקבע כי אין מדובר במחלוקת משפטית בלבד, המנותקת לחלוטין מהמחלוקת העובדתית, המצדיקה הכרעה בשלב מקדמי.
ההכרעה בטענות המבקשים יכולה להידחות לשלב פסה"ד, לאחר שיישמעו הוכחות והתמונה העובדתית והמשפטית תתברר לאשורה ובימ"ש יכריע במחלוקות.

11. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, נדחה הערעור בנוגע לבקשה להעברת התיק לבית הדין לשכירות ונדחית בקשת רשות הערעור בנוגע לבקשה לסילוק על הסף.

ב. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 7500 ₪.

ג. העירבון יחולט ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

ד. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ט טבת תשפ"ב, 23 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.