הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 37876-11-16

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשים - המערערים

1.האני אבו זיד
2.סאלם אבו זיד
3.שאוקי אבו זיד
4.איבראהים אבו זיד
5.סלאמה אבו זיד
ע"י ב"כ עו"ד ווליד כבוב ועו"ד מרים כבוב

נגד

המשיבות:

  1. מדינת ישראל
  2. רשות הפיתוח

שתיהן באמצעות מינהל רשות רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אורי אסא

פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש שלום בתל אביב יפו (כב' הש' ג' היימן) מיום 14.7.16 בתא"ק 26607-09-09 ולפיה נדחתה בקשת הנתבעים (להלן: "המבקשים") לביטול פסק דין שניתן נגדם ביום 1.5.16 (כפי תיקונו בהחלטה מיום 3.5.16 ופסיקתא מיום 9.5.16) בהעדר התייצבות לדיון.

2. להלן השתלשלות העניינים הרלוונטית לענייננו:
א) עסקינן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לבימ"ש השלום בת"א בשנת 2009 שעניינה סילוק יד המבקשים ממקרקעין.
בקשת רשות להתגונן מטעם המבקשים נדחתה בהחלטת כב' הש' עודד מאור ביום 5.9.2012.
בע"א 53064-11-12 בבימ"ש מחוזי בת"א התקבל ביום 10.2.14 הערעור שהגישו המבקשים והתיק הוחזר לבימ"ש שלום לבירורה של התובענה לגופה .

ב) משלא התייצבו המבקשים ואף לא אדם אחר מטעמם לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 1.5.2016 ב בית משפט קמא וכן לא הוגשו תצהירים מטעם המבקשים, ביקש ב"כ התובע ות (להלן: "המשיבות") כי יינתן פס"ד בהעדר התייצבות.

במסגרת פסק דינו מיום 1.5.16 פירט בימ"ש קמא את השתלשלות העניינים, לפיה בהחלטה מיום 26.5.2015 שוחרר ב"כ הנתבעים (עו"ד יואב מוזר) מייצוג ונקבע כי "היעדר ייצוג לא יהיה עילה לדחיית הדיון הקבוע בתיק זה". ביום 22.9.15 ניתנה החלטה בבקשת המשיבה להורות למבקשים להגיש תצהירי עדות ראשית, דבר שהם לא עשו עד אז, חרף חלוף המועד והובהרה למבקשים זכותם לייצוג חילופי לרבות באמצעות פנייה לאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. המבקשים לא התייצבו לדיון המסכם בקדם המשפט שנקבע ליום 16.11.15. ב"כ המשיבה לא ביקש פס"ד העדר התייצבות. ניתנה ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית עד ליום 15.2.16 והובהר למבקשים כי בלא ראיות – סיכוייהם להליך אינם גבוהים. כן קבע בימ"ש קמא כי נעשתה מסירה כדין.

בשים לב לסמכותו של בימ"ש בתקנה 157 (2) לתקסד"א, לאחר קריאת תצהירי המשיבות ובהתחשב בכך שהמבקשים לא הציגו לביהמ"ש שום ראיה לסתור, קבע בימ"ש קמא כי עלה בידי המשיבות להוכיח את תביעתן, עד כמה שחובת הראיה עליהן וניתן פס"ד המקבל את התובענה במלואה.

בפסה"ד נפסק כי:
"לא יאוחר מיום 15.5.2016 יפנה כל אחד מן הנתבעים, וכל מי מטעמו, כל חלק שבו הוא מחזיק במקרקעין שברחוב ולנסיה 27 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 7032, חלקה מס' 129; וברחוב ולנסיה מס' 130. זאת, מכל אדם וחפץ שבשליטתו, לרבות הריסתם וסילוקם של כל המחוברים למקרקעין".

כן חויבו המבקשים לשלם יחד ולחוד הוצאות משפט בסך כולל של 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000 ₪.

ג) בהחלטה מיום 3.5.16 נעתר בימ"ש קמא לבקשת ב"כ התובעות לתיקון טעות סופר בפסה"ד מיום 1.5.16 ובהתאם לכך נחתמה פסיקתא ביום 9.5.16.
זיהוי המקרקעין תוקן כך שכל אחד מהמבקשים, וכל מי מטעמו, צווה לפנות כל חלק שבו הוא מחזיק במקרקעין שברחוב ולנסיה 25 ו- 27 בתל אביב יפו, בגוש מס' 8994 חלקות מס' 22 ו – 23 מכל אדם וחפץ שבשליטתו ולהרוס ולסלק את כל המחוברים לקרקע.

ד) ביום 21.6.16 המבקשים ביקשו לבטל את פסה"ד שניתן נגדם מחובת הצדק (בקשה מס' 18). נטען כי אי התייצבות המבקשים לדיון בעניינם ואי הגשת ראיותיהם הינה בתום לב, עקב מצוקה אמיתית, כלכלית ומשפחתית ולא עקב זלזול בהחלטות ביהמ"ש וכי למבקשים הגנה ברורה ואיתנה.

לאחר שהתקבלה תגובת המשיבות בה הן התנגדו לביטול פסה"ד, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים לביטול פסה"ד שניתן נגדם ביום 1.5.16 בהעדר התייצבות.

ה) החלטת בימ"ש קמא:

נפסק כי לא עלה בידי המבקשים להראות כי מתקיים, ול ו אחד משני התנאים הנדרשים לשם ביטול פס"ד בהעדר התייצבות.

באשר לתנאי הראשון – סיבת המחדל :
נקבע כי המבקשים לא הצביעו על סיבה ממשית להעדר התייצבותם לדיון ההוכחות ולאי הגשת תצהירים וראיות מטעמם, גם כשקיבלו לכך ארכה. הוכח כי המבקשים ידעו על מועד דיון ההוכחות ועל הצורך שלהם להתייצב, להגיש תצהירים והוכחות לתמיכה בגרסתם ועל המשמעות של אי עשייתם.
כן הוכח כי ידעו על ההחלטה המביאה בפניהם את האפשרות לפנות לסיוע משפטי לאחר לאושרה בקשתם לשחרר את בא כוחם הקודם מלייצג אותם בתיק זה.
בית משפט קמא אף הפנה בהקשר זה להתייחסות המפורטת לכך בפסק דינו מיום 1.5.16.

נפסק כי:
"טענה של חסרון-כיס של הנתבעים לשכירת ייצוג של עורך-דין אינה מתיישבת עם ידיעתם על אפשרות פניה לסיוע המשפטי, או עם התעלמות והימנעות מכל הגשה של בקשה לתיק, לרבות אי-התייצבות לדיון-ההוכחות, שדבר-קיומו נמסר להם כדין ופעמיים. מה גם שחיסרון כיס נטען זה לא מנע מהנתבעים שכירת שירותיו של בא-כוח לצורך הגשת הבקשה שלפניי. גם טענת העדר פניוּת לטפל בתיק מצד מי מהנתבעים אינה יכול להתקבל. משנמסר כדין ופעמים לנתבעים שאינם הנתבע 4 ההחלטות הרלוונטיות, אין בידי לקבל טענה כי רק הנתבע 4 ידע את הדבר.
לאור האמור לעיל, מסקנת בימ"ש קמא היא כי אין בידי הנתבעים להצביע על טעם ממשי למחדלם, שאינו כרוך בזלזול בהליך.
באשר לתנאי השני – סיכויי הגנה:
נקבע כי אין ממש בהגנת המבקשים. לא הוצגה כל ראיה שיש בה ללמד על זכותם של המבקשים לאחוז כדין במקרקעין. חוזה השכירות למגורים שהוצג בין אימם המנוחה לבין התובעות מתייחס לגוש 7032 חלקה 134 ולא למקרקעין נושא התובענה. כל ראייה על חוזה שכירות לדיירות בכלל או לדיירות מוגנת בפרט בין המשיבות למבקשים או לבין הוריהם המנוחים בקשר למקרקעין נושא התובענה לא הוצג.
אין די בטענה בעלמא, במיוחד כשניתנו למבקשים הזדמנויות חוזרות ונישנות להגיש ראיות ותצהירים לתיק והם לא עשו כן.

נקבע:
"בתצהיר ובחוזה באשר לחלקה אחרת שצירפו הנתבעים לבקשתם הקודמת לביטול פסק-דין בהעדר הגנה, ושאליהם הפנוּ גם הפעם, אין כדי לאשש את גרסת-הגנתם, באשר החוזה אינו מתייחס לחלקות נושא-התביעה אלא לתביעה אחרת, והתצהיר אינו נושא אלא טענה סתמית על זכות, שאין לה תימוכין. טענות כלליות שהשמיעו כי בידיהם חוות-דעת מומחים, תצהירים וראיות נותרו כטענות בעלמא, שלא נתמכו באסמכתאות. הימנעותם מלצרפם לכל אורך ההליך, ובפרט לבקשתם זו לביטולו של פסק-הדין, פועלת לחובתם. גם עם ראיות שצירפו התובעות שהצביעו על פלישה של הנתבעים למקרקעין החל משנת 2000, לא הציגו הנתבעים כל ראיה ממשית לסתור, לא בבקשתם שלפניי ולא לפניה, והסתפקו בטענה בעלמא כי יש באמתחתם כאלו. בכך כאמור אין די".

בהמשך נקבע, כי גם לו הוכיחו המבקשים את גרסתם , לפיה נתקיימה בינם לבין התובעות הסכמה שבשתיקה רבת שנים באשר לישיבתם במקרקעין, המבקשים לא טענו , וודאי לא הביאו ראיה לכך כי הובטח להם ששתיקה נטענת זו תימשך לנצח או כי התובעות לא תוכלנה לחדול ממנה ולבקש בעתיד לפנות את הנתבעים מהמקרקעין שבבעלותה.

נקבע, כי מול העדר הגנה ממשית למבקשים , ניצבת מגובה בראיות נדרשות , גרסת התובעות אותה אימץ בפסק דינו מיום 1.5.16.

לאור האמור לעיל, בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי דין בקשת הביטול להידחות. כן נקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בסך 1,500 ₪ (בהתחשב במצבם הכלכלי הנטען של המבקשים אך גם בטרחת המשיבות).

3. תמצית טענות המבקשים בבקשת רשות ערעור:
א) תוצאות פסק דינו של בימ"ש קמא הינן הרות אסון וחומרתן מתעצמת , שעה שבפני בימ"ש קמא הובאו בשלביו המוקדמים של ההליך במסגרת בקשה לביטול פס"ד , ראיות ברורות ולפיהם למבקשים זכויות דיירות מוגנת במקרקעין נשוא פסה"ד , לרבות הסכמי שכירות ותצהיר מטעם מבקש 4 אשר פירט את נסיבות החזקתם של המבקשים במקרקעין והזכויות המוקנות להם משנות ה- 60 (תחילה להוריהם כדיירים מוגנים ובהמשך למבקשים עצמם).

ב) משפחות המבקשים מונות יחד 30 נפש, המתגוררים במקרקעין שעל פינויים הורה בימ"ש קמא. בני המשפחה מתגוררים במצוקה ובצפיפות. מדובר במשפחה קשת יום מתחתית הסולם הסוציו אוקונומי.

ג) אי התייצבות המבקשים לדיון בעניינם ואי הגשת ראיותיהם הייתה בתום לב, עקב מצוקה אמיתית, כלכלית ומשפחתית ולא עקב זלזול בהחלטות ביהמ"ש וכי למבקשים הגנה ברורה ואיתנה.

ביתר פירוט נטען, כי מבקש 4 ובנו נעצרו בחשד לרצח אשר אירע לכאורה בחודש ינואר 2016. כתבי אישום הוגשו כנגדם בפברואר 2016 והם עצורים עד תום ההליכים בעניינים.
מבקש 4 היה הרוח החיה בטיפול בתיק מטעם המבקשים.
המבקשים האחרים קיבלו ממנו עדכונים ומידע בנוגע לתיק, כאשר התברר, כי בלא מעט מקרים נמסר למבקשים מידע שגוי או חלקי בנוגע לתיק ומצבו.
אירוע המעצר הביא לכך , שכל מענייניה של המשפחה נתונה לעניינם של מבקש 4 ובנו.
המבקשים 1-3 ו- 5 לא ידעו שנקבע דיון בתיק ולא היו מעודכנים שלא הוגשו ראיות מטעמם.
מצבם הכלכלי של משפחת המבקשים קשה ביותר והם מתקיימים בקושי ובדוחק רב ועם היוודע דבר מעצרם של מבקש 4 ובנו, נדרשו בני המשפחה לשכירת שירותי עו"ד לצורך ניהול הגנתם בהליך פלילי מורכב ביותר אשר השפיע באופן דרסטי על חיי בני המשפחה והותירם בחסרון כיס עמוק.
אי התייצבות המבקשים לדיון בעניינם ואי הגשת ראיותיהם הינם בתום לב, עקב מצוקה אמיתית, כלכלית ומשפחתית ולא עקב זלזול בהחלטות ביהמ"ש וכי למבקשים הגנה ברורה ואיתנה.

ד ) בנסיבות המתוארות לעיל לא עלה בידי המבקשים להגיש ראיותיהם בהליך בפני בימ"ש קמא ולהתייצב להליך הוכחות, כאשר בבימ"ש קמא הונחו חלק מראיותיהם כבר בשלב בקשת רשות להתגונן ומראיות אלו, הסכמי שכירות המקימים למבקשים זכות דיירות מוגנת במקרקעין הרי שפס"ד אשר ניתן בהעדר התייצבות במעמד צד אחד הינו בבחינת עיוות דין חמור ופגיעה בעשיית הצדק וחקר האמת בפרט בשים לב לטענותיהם כבדות המשקל של המבקשים.

ה) למבקשים הגנה ברורה ואיתנה, לרבות ביחס לטענות המשיבות בדבר פלישה במקרקעין.
לא התאפשר למבקשים להביא ראיות לסתור את טענות המשיבות לרבות תצהירי עדות ראשית ומסמכים חוות דעת מומחה לתצלומי אויר וראיות נוספות ולבסס את הגנת המבקשים אשר היה בו לשמוט את הקרקע תחת טענות המשיבות. יש להורות על ביטול פסה"ד ולתת למבקשים את יומם בביהמ"ש.

ו) יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק באופן שיאפשר את בירור טענות הגנתם באופן ענייני וראוי וליתן להם יומם בפני ביהמ"ש וזאת בשל הנסיבות החריגות והקיצוניות של המבקשים.

4. תמצית טענות המשיבות בתגובה לבקשת רשות ערעור:
א) המשיבות מתנגדות למתן רשות לערער. עם זאת ככל שביהמ"ש יחליט ליתן רשות ערעור מותירות המשיבות לשיקול דעתו אם לדון בבקשה כבערעור.

ב) מן הראוי לדחות את הבקשה לרשות ערעור נוכח התנהלותם החמורה של המבקשים המבטאת זלזול בוטה בבית המשפט וכן נוכח החלטתו המפורטת והמנומקת של בימ"ש קמא שדחה את בקשת ביטול פסה"ד ובכל מקרה בהעדר סיכוי הגנה לגופם של דברים.

ג) פסה"ד אינו מורה על פינוי המבקשים מבית מגוריהם המקורי שיש להם בקרקע סמוכה אלא משטחים אחרים אליהם פלשו.

ד) אין מקום לפתוח מחדש את ההליך אשר התנהל משך שנים רבות (נפתח בשנת 2009) כאשר כל מטרת המבקשים רק לעכב ולסרבל את פינוי מקרקעי הציבור שנתפסו על ידם שלא כדין.

ה) ההחלטה נשוא ההליך מפורטת, יסודית ומנומקת, המבהירה היטב את הטעמים הרבים לדחיית הבקשה, בן במישור הדיוני והן במישור המהותי.
כעולה מההחלטה לא נתקיימו התנאים הנדרשים לשם ביטול פסה"ד ומדובר במקרה קיצוני של זלזול בוטה בהליכי בימ"ש.

5. זימנתי הצדדים לדיון קצר על מנת לנסות ולהגיע להסכמה בכל הנוגע לבקשה זו.
משלא צלח הדבר ולא הושגה הסכמה, יש להכריע בבקשה לגופה.

6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולקבל את הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

7. יש צורך להכריע בבקשת רשות הערעור כבר עתה, שכן פסה"ד ניתן כבר נגד המבקשים ולא תהיה להם הזדמנות אחרת להשיג על ההחלטה מיום 14.7.16 בגדרה נדחתה הבקשה לביטול פסה"ד.

8. לאחר שעיינתי במכלול החומר הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל לגופו של ענין .
א) נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והמגמה לתת לבעל דין את יומו בבית המשפט , גישת בתי המשפט בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו בהיעדר צד, היא ליברלית, גם כאשר הראה מבקש הביטול הצדקה דחוקה לכך (רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, פסקה 16 להחלטת כב' הש' סולברג (21.10.2014)).

ב) ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יכול שיעשה מכוח אחת משתי עילות; האחת, ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה אשר נפל פגם בנתינתה והשנייה, ביטול על פי שיקול דעת (ראה: יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי (ירושלים 1995) עמ' 737-738).

במקרה דנן; לא נפל פגם בפסק הדין המצדיק ביטולו מחובת הצדק. כל המחדלים רובצים לפתחם של המבקשים. ועל כן בימ"ש היה צריך לבחון הבקשה מכוח שיקול דעתו .

ג) כאשר ביהמ"ש בוחן האם יש מקום לבטל פסק דין מכוח שיקול דעתו, עליו לבחון שתי שאלות:
אחת – סיבת המחדל.
השנייה – סיכויי ההצלחה של המבקש בתיק, אם יבוטל פסק הדי ן.

  התשובה לשאלה השנייה – היא החשובה יותר.

ד) באשר לסיבת המחדל:

גם אם אצא מנקודת מוצא לפיה, הסבריהם של המבקשים באשר לאי התייצבותם לדיון ואי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם ,אינם מצדיקים התנהלות מעין זו , אזי יש מקום בענייננו לבטל את פסה"ד, הואיל ושוכנעתי מהבקשה על נספחיה, כי בנסיבות העניין התנהגות המבקשים אינה עולה לכדי התעלמות מההליך המשפטי ואינה מגלה יחס של זלזול באשר לחובתם כבעלי דין והמבקשים הצביעו על סיכויי הצלחה בהליך כפי שאפרט להלן.
כאשר קיימים סיכויי הצלחה, נוטה ביהמ"ש לבטל את פסק הדין גם כאשר הסיבה למחדל אינה מספקת וניתן "לכפר" על המחדל בדרך של פסיקת הוצאות.
 
בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של כב' השופט אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12) בעמ' 642-643:
"אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול). בדונו בשאלה זו ייטה בית המשפט להיעתר לה אלא אם כן שוכנע כי אין בתשלום ההוצאות משום פיצוי הולם לנזק אשר נגרם ליריבו. אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת את הוצאות בגין הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו על ידי הפיגור, וכאשר מגלה הנתבע – המבקש סיכויי הצלחה – יש להיענות לבקשת הביטול.
כאשר התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה היא כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי ומגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, לא תמיד יוכל הוא לכפר על מחדליו בתשלום הוצאות (אפילו הראה סיכויי הצלחה)".

מחדלי המבקשים נמצאים ברף הגבוה של מחדלים דיוניים הנעשים על ידי בעל דין.
יחד עם זאת, בשים לב להסברים שניתנו; אינני סבורה כי מוצדק לנעול שערי בית משפט בשל אותם מחדלים, כל עוד ניתן "לכפר" עליהם באמצעות תשלום הוצאות.

ו) באשר לסיכויי ההצלחה:

די שהמבקשים יצביעו על הגנה אפשרית.

אין עסקינן בנתבעים שלא התגוננו כלל ואז סיכויי ההצלחה נלמדים מהבקשה לביטול ומהתצהיר התומך בה.
בדיקת סיכויי ההצלחה של הגנת המבקשים נעשית עפ"י כתב ההגנה המצוי כבר בתיק ביהמ"ש (תצהיר מבקש 4 שתמך בבקשת רשות להתגונן מהווה כתב הגנה בהתאם להחלטה מיום 10.2.14 בע"א 53064-11-12).
(ראה בספרו של א' גורן שם, בעמ' 643).

יודגש כי המבקשים אינם חייבים להראות שהגנתם איתנה ובטוחה ודי אם יראו שהגנתם אפשרית וכי ביטולו של פסה"ד יצמיח להם תועלת.

בפסה"ד שניתן ביום 10.2.14 בע"א 53064-11-12 בו התקבל הערעור על פסק דינו של בימ"ש שלום וניתנה למבקשים רשות להתגונן נקבע כי:
"המערערים טענו בבקשת הרשות להתגונן שהגינה הינה חלק ממושכר מוגן וכי הוריהם המנוחים של המערערים ואחריהם המערערים עצמם משתמשים בה עשרות שנים. בית משפט קמא דחה את הבקשה בציינו כי בחקירתו הנגדית על תצהירו אישר המערער שבין דירתו לבין השטח נשוא התביעה הפריד בעבר רחוב השיפון, ולכן אין השטח יכול להוות חלק מהמושכר וודאי שאין מדובר בשטח רציף אחד, כפי שטען המערער בתצהירו.
דין הערעור להתקבל. עיינו בחקירתו של המערער בבית משפט קמא ולא מצאנו בה את שבית משפט קמא מצא בה. אדרבא, המערער העיד כי "...לא קיים כביש כזה...הרחוב הזה לא קיים". בהמשך דבריו שלל מפורשות את האפשרות הוצגה בפניו לפיה "השטח שממנו המנבל מבקש את הפינוי נמצא בין אותו רחוב שיפון לבין הבית שלכם". להשקפתנו, מקום בירור הסוגיה בכללותה הינו במשפט גופו. בהצהרתו של המערער לפיה הוריו המערערים עושים בשטח שימוש רצוף קרוב ל-50 שניה, די כדי להצדיק מתן רשות להתגונן".

בימ"ש המחוזי ביטל את פסק דינו של בימ"ש השלום והתיק הוחזר על מנת שהתביעה תתברר לגופה. כן נקבע כי תצהירו של מבקש 4 יהווה כתב הגנה.

בכתב התביעה המתוקן בסדר דין מקוצר נטען כי המבקשים פלשו למקרקעין ומחזיקים חלקים ממנו שלא כדין וללא כל רשות מהמשיבות. בבדיקה שנערכה מטעם המשיבות התגלה כי על חלק משטח הנכסים הקימו המבקשים בניגוד לדין בין היתר, שטח לחניית רכב, גינה ושטח מרוצף. פניית המשיבות למבקשים מיום 1.6.09 נותרה ללא מענה.
המשיבות מבקשות צו המורה למבקשים לפנות לאלתר את הנכסים המצויים במקרקעין.

בכתב ההגנה נטען כי המבקשים והוריהם המנוחים מחזיקים ומתגוררים בבית מגורים ביפו שהכניסה אליו ממזרח מרח' השעורה וממערב מרח' ולנסיה. החזקה בבית היא עפ"י חוזי שכירות דיירות מוגנת בין הורי המבקשים לבין עמידר כבאת כוח המשיבות.
נטען כי משנות ה- 60 ועד היום הוריו המנוחים מחזיקים ומתגוררים כדין בבית שהוא מבנה הידוע כחלקה 134 בגוש 7032. הורי המבקשים והמבקשים מחזיקים, מתגוררים ומשתמשים בבית המגורים כדין כדיירים מוגנים מכוח חוזי השכירות המוגנים בהם התקשרו הורי המבקשים המנוחים עם המשיבות או מי מהן באמצעות עמידר ביום 7.12.1965 ומאז ועד היום המבקשים ובני משפחתם מתגוררים בבית.
השטח נשוא התובענה בגודל 150 מ"ר הוא שטח קרקע ריק, התחום עשרות שנים בחומה לצד מערב ולצד צפון (חצר פנימית הכוללת חנייה וגינה) . המבקשים לא פלשו לשטח ולא הסיגו גבול. שטח זה הוא חלק בלתי נפרד מהבית והוא בשימוש וחזקה ייחודית ורצופה של הורי המבקשים והמבקשים כדיירים מוגנים, עשרות שנים, בידיעת המשיבות או בהסכמתן והסכמה זו באה לידי ביטוי מפורש בהתנהגותן כלפינו משך עשרות שנים.
מהשטח הנ"ל נעשית הכניסה והיציאה לבית המגורים.

המשיבות אומנם אינן מקבלות את טענות המבקשים ולא מסכימות לנטען , אך לא ניתן לקבוע בשלב זה כי בכתב ההגנה לא הועלתה טענת הגנה אפשרית.

בנסיבות אלה למרות מחדליהם של המבקש ים באי התייצבות ם לדיון ובאי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד ; לאור האמור לעיל, מצאתי, כי יש מקום לאפשר בדיקת טענות ההגנה לגופן.

9. לאור האמור לעיל, אני סבורה, כי יש לבטל החלטת בימ"ש קמא מיום 14.7.15 .התוצאה היא כי פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 1.5.16 שניתן בהעדר התייצבות, יבוטל. עם זאת בנסיבות העניין יש להתנות את ביטול פסה"ד שניתן בהיעדר הגנה בתשלום הוצאות משפט למשיבות ובתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין מחדלי המבקשים שהובילו לבזבוז זמן שיפוטי לשווא.
המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיבות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו עד ליום 1/3/17; שאם לא כן יישאר פסק דינו של בית משפט קמא על כנו.

10. הערבון יחולט ויועבר למשיבות באמצעות בא כוחן, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

11. פסק הדין יבוטל בכפוף לאמור בסעיף 9 לעיל.

12. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.