הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 34237-07-19

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשת - המערערת :

רוזה צרפתי
ע"י ב"כ עו"ד ישראל נטר

נגד

המשיבה:

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלברק יוסף

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בהרצליה (כב' הרשם הבכיר צחי אלמוג) מיום 16/6/19 בת "א 19692-11-11 ולפיה התקבלה בקשת המשיבה - התובעת לבטל את ההחלטה מיום 3 /6/18 ונדחתה בקשת המבקשת - הנתבעת מיום 20/2/18 לבטל פסק דין שניתן בתיק בהעדר הגנה ביום 9/1/12 ולבטל החלטה שניתנה ביום 6/12/12.
נקבע כי יעוכב ביצועו של פסק הדין ביחס לפינוי עד ליום 1/7/2020.

2. המשיבה (להלן גם: "עמידר") הגישה בשנת 2011 נגד המבקשת תביעה לפינוי מושכר - דירה ברחוב הבשן 24/25 בהרצליה (להלן: "הדירה").
הורי המבקשת התגוררו בדירה לפי הסכם שכירות משנת 1976. בשנת 2007 אושר לאחי המבקשת - מר צרפתי דוד לגור בדירה כ"דייר ממשיך".
משהתברר כי המבקשת וילדיה מתגוררים בדירה ולאחר שנדחתה ביום 14/6/11 בקשתה להכרתה כ"דייר ממשיך", הוגשה התביעה.

3. משלא הוגש כתב הגנה ולאחר שהוצג אישור מסירה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 9/1/12.

4. המבקשת הגישה ביום 22/7/12 בקשה לביטול פסק דין.
התקיים דיון בבקשה ביום 6/12/12 בנוכחות המבקשת ובא כוחה הקודם והושגה הסכמה שניתן לה תוקף של החלטה , אשר נוסחה לפרוטוקול כדלקמן:
"1. הבקשה לביטול פסק הדין נדחית ללא צו להוצאות.

2. פסק הדין שניתן יעמוד על כנו ואולם ביצועו יעוכב עד ליום 1.10.2013.
ככל שעד למועד שבסעיף 2 יינתן למבקשת מעמד של דיירת ממשיכה, הרי שהתביעה תידחה ללא צו להוצאות ופסק הדין ייחשב כמבוטל.

3. ככל שעד למועד שנקבע בסעיף 2 תהא החלטה חלוטה כי המבקשת אינה במעמד של דיירת ממשיכה, תהא רשאית המשיבה לבצע את פסק הדין ולשפעל את הליכי הפינוי בתיק ההוצאה לפועל.

4. מוסכם כי בשלב זה ועד להחלטה סופית בעניינה של המבקשת תשלם המבקשת שכר דירה ראוי עבור השימוש בדירה בסך 500 ₪ לחודש. התשלום יבוצע בשוברים שתדאג המבקשת לקבל מהמשיבה".

5. ביום 16/6/13 הודיעה עמידר כי המבקשת אינה פועלת בהתאם להחלטה מיום 6/12/12 ולא הגישה בקשה למשרד השיכון, לכן בימ"ש קמא התבקש לתת למבקשת הוראות.

לאחר שבימ"ש קמא הבהיר כי סיים את מלאכתו עם מתן ההחלטה ביום 6/12/12, הגישה עמידר ביום 3/10/13 בקשה לביטול עיכוב ביצוע פסה"ד מיום 9/1/12 ובהחלטה מיום 3/10/13 נקבע כי עמידר זכאית לשפעל את הליכי הפינוי .

ביום 2/1/14 פנתה המבקשת בעצמה , בבקשה לעכב את הליכי הפינוי עד לקבלת תשובה ממשרד השיכון. המבקשת תיארה את מצבה המשפחתי והסוציאלי הקשה, וציינה כי היא מנסה לקבל את הזכות להיות דיירת ממשיכה בדירה וכי התיק נמצא בוועדה העליונה במשרד השיכון.

ביום 13/1/14 הגישה ה מבקשת בקשה נוספת לעיכוב הפינוי, הפעם באמצעות עו"ד מטעם המרכז לסיוע חברתי במרכז הבינתחומי בהרצליה.

לאחר קבלת תגובת עמידר, בהחלטה מיום 14/1/14 נדחתה הבקשה לעיכוב הפינוי .
ההחלטה נסמכה על כך שעמידר צירפה את החלטת ועדת האכלוס העליונה במשרד השיכון מיום 26 /2/12 שבה נדחתה בקשת המבקשת להקנות לה זכויות של דיירת ממשיכה. נקבע כי המבקשת לא פעלה לערער על החלטת הועדה בערכאה המוסמכת אף שחל ף זמן רב מאז מתן ההחלטה ומאז הדיון האחרון .

6. כ- 4 שנים לאחר מכן, ביום 20/2/18 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק דין לפינוי שניתן ביום 9/1/12 וכן את ההחלטה שניתנה ביום 6/12/12. כן התבקשה הארכת מועד.
נטען כי בניגוד להסכמה הדיונית, עניינה של המבקשת לא הובא מחדש בפני הוועדה העליונה כך שלמבקשת לא היה יומה בפני הוועדה ולא ניתנה כל החלטה מצד הוועדה. עמידר התבססה על החלטת הועדה העליונה מיום 26/6/12 שניתנה כחצי שנה קודם להחלטה מיום 6 /12/12. בימ"ש ביטל את עיכוב הביצוע בהחלטתו מיום 14/1/14 בהסתמך על החלטת הוועדה העליונה מיום 26/2/12 ולא בהסתמך על החלטה מאוחרת להחלטה מיום 6/12/12 כנדרש. לפיכך, לא היה למבקשת יומה ועניינה לא נבחן כנדרש בפני הוועדה העליונה לאחר תאריך ההחלטה ונפגעו כללי הצדק הטבעי.
עוד נטען כי המבקשת הוטעתה לחשוב ע"י נציגי עמידר כי תקבל מעמד של דיירת ממשיכה ללא דיון, מבלי שיהיה צורך בהליכים משפטיים וימצא פתרון לעניינה בוועדה.
המבקשת פירטה השתלשלות עניינים וביקשה להאריך לה את המועד בשים לב שמעולם לא זנחה תביעותיה וזכויותיה להכרה כדיירת ממשיכה. כן טענה המבקשת שיש לה סיכויי הגנה לגופו של עניין.

בהחלטת כב' הרשם צחי אלמוג מיום 3 /6/18 נקבע:
"בהעדר תגובה, פסק הדין מבוטל. בר"ל יש להגיש עד יום 3.7.18".

7. ביום 3/7/18 הגישה המבקשת בקשת רשות להתגונן.
בדיון שהתקיים ביום 11/11/18 התייצבו המבקשת ובא כוחה. המשיב לא הופיע.
הבקשה התקבלה. נקבע כי התצהיר ישמש כתב הגנה, התובענה הועברה לפסים רגילים ונקבע מועד לישיבת קדם משפט .

8. ביום 19/12/18 הגישה עמידר בקשה לביטול ההחלטה מיום 3/6/18 והארכת מועד להגשת הבקשה.
נטען כי אין די באי התייצבות בא כוחה של עמידר לדיון בכדי להביא לביטולו של פס"ד חלוט שניתן בהסכמה 6 שנים קודם לכן והצדדים פעלו על פיו כל השנים – עמידר בנ יסיון לאכפו והמשיבה בניסיונות לעכב את ביצועו.
המבקשת ויתרה על טענותיה ביחס לתביעה ופסה"ד שניתן בהעדר הגנה ביום 9 /1/12 והסכימה להותירו על כנו ואף פעלה בהליכים משפטיים לקבלת הכרה בזכותה כדייר ממשיך.
המבקשת לא טענה לביטול ההסכמות אלא לביטול פסה"ד המקורי מיום 9 /1/12. ההחלטה מיום 6/12/12 לא בוטלה והיא עומדת על כנה.
המבקשת אינה טוענת כלל שקיבלה מעמד של דייר ממשיך , ולכן מכוח הסכמתה והחלטת בימ"ש מיום 6 /12/12 שנותרה על כנה, יש להורות על ביטול ההחלטה מיום 3/6/18 במסגרתה בוטל פסה"ד.

המבקשת בתגובתה התנגדה לביטול ההחלטה מיום 3 /6/18 וכן להארכת המועד.
לטענתה, ניתן בתיק פס"ד בהעדר הגנה ובדיון שהתקיים ביום 6/12/12 התגבשה הסכמה דיונית. ההסכמה הדיונית הופרה ע"י עמידר. ענינה של המ בקשת לא הובא מחדש בפני הוועדה העליונה לאחר הדיון ביום 6 /12/12. פסה"ד ניתן כפוף להסכמה הדיונית והוצג לה מצג שווא כי תקבל מעמד של דיירת ממשיכה ללא דיון וללא צורך בהליכים משפטיים, כך שימצא פתרון לעניינה בוועדה.

בתשובה לתגובה טענה עמידר כי אין בתגובה נימוק המצדיק ביטול של פס"ד חלוט .
על המבקשת היה להביא את עניינה בפני הועדה העליונה של משרד השיכון; על החלטת הוועדה העליונה ניתן להגיש עתירה מנהלית, ולא היה מקום להטעות את ביהמ"ש.

בדיון שהתקיים ביום 29/5/19 במעמד הצדדים, הסכימו הצדדים, בין היתר, כי:
"1. ביהמ"ש יכריע בבקשה לביטול החלטת יום 3.6.18 ובבקשה לביטול פסק הדין (מיום 20.2.18) על סמך כתבי הטענות בתיק.
ב"כ המבקשת מודיע בזאת כי הוא מוותר על חקירת המצהירים בבקשה לביטול פסק הדין מיום 20.2.18. מבלי שיש בוויתור זה הודאה באמור בתצהירים".

9. החלטת בימ"ש קמא מיום 16/6/19:

בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי יש לבטל את ההחלטה מיום 3/6/18.

נקבע כי רק ביום 25/11/18 נודע לעמידר על ההחלטה מיום 3/6/18. נקבע כי רק אז נודע לה על הפסקת הייצוג של ב"כ הקודם, עו"ד גרוס ועל כך שהוא אף לא התייצב לדיון בבקשת הרשות להתגונן. עקב כך, נאלצה התובעת להעביר את הטיפול המשפטי לעו"ד אחר, מאחר ועו"ד גרוס סירב להמשיך ולייצג אותה.

נוכח השתלשלות העניינים, בימ"ש קמא סבר כי אילו הייתה עמידר יודעת בזמן אמת על הבקשה לביטול פסק הדין מיום 20 /2/18 ה ייתה מגיבה עליה, כפי שהגיבה לבקשות קודמות של המבקשת; ואילו הייתה יודעת על הפסקת הייצוג, הייתה מעבירה מבעוד מועד את התיק לעו"ד אחר כדי שיגיב בשמה.

בימ"ש קמא לא התרשם כי אי הגשת התגובה לבקשת הביטול נבעה מהתעלמות או מזלזול בבית המשפט ובהחלטותיו ; נראה כי מדובר היה ב"קצר" בין התובעת לבין בא כוחה הקודם, שאינו צריך לקפח את זכותה של עמידר להשמיע את טענותיה לגופה של הבקשה לביטול פסק הדי ן.

טעם נוסף, הוא שלעמידר טענות של ממש ביחס לבקשה לביטול פסק הדין שהגישה המ בקשת ביום 20 /2/18, בפרט לאור התנהלות ה מאז הדיון בבקש ה הראשונה לביטול פסה"ד ויש לתת לעמידר את יומה כך שבימ"ש ידון בטענות לגופן.

בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי דין בקשת הביטול מיום 20/2/18 להידחות.

צוין כי הבקשה לביטול מיום 20/2/18 היא מתוקף שיקול דעת בימ"ש (ולא מחובת הצדק).

נדחתה טענת המשיבה לפיה בקשת הביטול הראשונה שהגישה ביום 22 /7/12 לא נדונה. התקיים דיון בבקשה במסגרתו הצדדים הגיעו להסכמה ולפיה בקשת הביטול נדחתה, ללא צו להוצאות. מדובר בהחלטה מהותית ומחייבת.

נקבע כי הבקשה לביטול פס"ד מיום 20 /2/18 היא עקיפה וביטול של ההסדר אליו הגיעו הצדדים.
נקבע כי:
"הנתבעת לא הגישה ערעור ולא הגישה תביעה לביטול אותה הסכמה, ומכאן שאין לשעות לטענתה במסגרת הבקשה השניה לביטול פסק דין".

עוד נקבע כי המבקשת מושתקת מלטעון כי לא היה לה יומה בבימ"ש הואיל והייתה מיוצגת לאורך כל הדיון בבקשה לביטול מיום 22 /7/12.
צוין כי משך למעלה מארבע שנים, עד הגשת בקשת הביטול השנייה ביום 20 /2/18 היא לא העלתה כל טענה, לא הוכח שינוי נסיבות מהותי ואין להתיר ניצול לרעה של הליכים משפטיים.
נקבע כי ההסדר שקיבל תוקף של החלטה מקים כלפי המבקשת השתק ואין לפגוע בעיקרון סופיות הדיון .

לגופם של דברים, נדחתה טענת המ בקשת כי לא היה לה יומה בפני הוועדה או כי עניינה לא נבחן ע"י הוועדה. כן נדחתה טענתה כי הוצג בפניה מצג שווא כי תקבל מעמד של דיירת ממשיכה ללא דיון. נדחתה גם טענתה כי היא הוטעתה לחשוב שעמידר תטפל עבורה בהגשת הבקשות השונות והיא לא צריכה לעשות דבר.

ביחס להחלטה מיום 14/1/14 לשפעול הליכי הפינוי; המ בקשת טענה כי מאחר שהחלטת הוועדה העליונה שניתנה ביום 26 /2/12 , אינה מאוחרת להסדר שנעשה ביום 6/12/12, הרי שלא ניתן היה להסתמך עליה.
טענה זו נדחתה משני טעמים: האחד, לא הוגש ערעור על ההחלטה מיום 14/1/14. השני, במועד הדיון ביום 6/12/12 היה ברור למשיבה כי בקשתה נדחתה ע"י הוועדה העליונה. על רקע דברים אלו הגיעו הצדדים להסדר לפיו פסה"ד עוכב כמעט שנה על מנת לאפשר לה לתקוף בבימ"ש החלטה זו או להגיש בקשה אחרת לגורמים המוסכמים.
המשיבה לא טענה בבקשתה מיום 13/1/14 כי עשתה כן ולא הציגה החלטה שיפוטית המכירה בזכויותיה, ולפיכך לא היה טעם בהמשך ביצוע פסה"ד.

לאור האמור לעיל, בסיכומו של דבר בימ"ש קמא דחה את בקשת המשיבה מיום 20/2/18.
לאור בקשת המשיבה בדיון מיום 29/5/19 עוכב ביצוע הפינוי עד ליום 1/7/20.

10. המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור כי טענותיה לא התבררו ולא ניתן לה יומה.
לטענתה, עמידר הפרה את ההסכמה הדיונית ומנעה ממנה בחינה מחודשת בפני הועדה העליונה כך שלא קיבלה אל יומה בפני הוועדה העליונה ונפגעו כללי הצדק הטבעי. כמו כן לא הובא בחשבון בעניינה של המבקשת כי זכויותיה בדירה נובעות בין היתר מזכויות אביה ז"ל שגר בדירה עת ניתן פסה"ד וההחלטה.
נטען כי פסה"ד ניתן כפוף להסכמה דיונית כשהוצג למבקשת מצג שווא והיא הוטעתה לחשוב ע"י נציגי עמידר כי תקבל מעמד של דיירת ממשיכה ללא צורך בהליכים משפטיים. נטען כי אין לנעול את שערי בימ"ש בפני צד שיש לו טענה עניינית- המבקשת חיה במושכר שנים עם בנותיה וקמה לה זכות של דיירת ממשיכה בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998. המבקשת מחזיקה בנכס ומשלמת דמי שכירות משך 20 שנים ועמידר עצמה לא הסתמכה על פסה"ד.
נטען כי הבקשה לביטול מיום 20/2/18 הומצאה כדין לעמידר ולא היה מקום לביטול ההחלטה מיום 3/6/18 מכוח שיקול דעת בימ"ש והיה מקום לברר את מעמדה של המבקשת.

11. המשיבה לא השיבה לבקשת רשות הערעור למרות שנדרשה לעשות כן.
12. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולדחות את הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

א. אני סבורה כי יש צורך להכריע בבקשה כבר עתה, שכן פסה"ד כבר ניתן נגד המבקשת ולא תהיה לה הזדמנות אחרת להשיג על ההחלטה בגדרה בוטלה ההחלטה מיום 3/6/18 ונדחתה בקשתה מיום 20/2/18.
לפיכך, מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

ב. בנוגע לביטול ההחלטה מיום 3/6/18:

עסקינן בהחלטה שניתנה בהעדר תגובה; במעמד צד אחד.
אין צורך להרחיב בעניין ההלכה ולפיה ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יכול שיעשה מכוח אחת משתי עילות; האחת, ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה אשר נפל פגם בנתינתה והשנייה, ביטול על פי שיקול דעת.

בענייננו, בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 16/6/19, ביטל את ההחלטה שניתנה בהעדר תגובה ביום 3/6/18 מכוח שיקול דעתו.

כאשר ביהמ"ש בוחן האם יש מקום לבטל החלטה מכוח שיקול דעת ביהמ"ש עליו לבחון שתי שאלות:
אחת – סיבת המחדל.
השנייה – סיכויי ההצלחה של המבקש, אם תבוטל ההחלטה.
 התשובה לשאלה השנייה – היא החשובה יותר.
כאשר קיימים סיכויי הצלחה, נוטה ביהמ"ש לבטל את ההחלטה גם כאשר הסיבה למחדל אינה מספקת וניתן "לכפר" על המחדל בדרך של פסיקת הוצאות (ראה בעניין זה: כב' השופט גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12), עמ' 643-642) .

בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי, נדרש בימ"ש קמא לכל הפרמטרים הטעונים בדיקה במסגרת בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.

אני מסכימה עם קביעת בימ"ש קמא בנוגע ל"סיבת המחדל".
 
בימ"ש קמא היה צריך לבחון את סיכויי ההצ לחה של עמידר בנוגע לבקשת המבקשת מיום 20.2.18 לביטול פסה"ד – האם קיימים לעמידר סיכויי הצלחה לכאוריים לדחיית הבקשה מטעם המבקשת מיום 20/2/18 .
בימ"ש קמא נדרש לכך במסגרת הדיון בביטול ההחלטה מיום 3/6/18, ויותר מכך, במקרה שלפני, בימ"ש קמא בחן לגופו של עניין את טענות הצדדים והגיע למסקנה כי דין הבקשה מיום 20/2/18 להידחות.

ג. בנוגע לדחיית הבקשה שהוגשה ע"י המבקשת ביום 20/2/18 בתיק קמא:

(1) אמנם פסה"ד מיום 9/1/12 ניתן במעמד צד אחד, אולם הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, במסגרת ה הוסכם על ידם כי פ סה"ד מיום 9/1/12 יוותר על כנו וביצועו יעוכב. כן הוסכם באיזה תנאים התביעה תידחה ופסה"ד מיום 9/1/12 יבוטל.
פסק דינו של בימ"ש קמא, אשר ניתן בעניינה של המבקש ת בשנת 2012 הוא פסק דין חלוט.

תקנה 210 לתקסד"א המאפשרת ביטול פס"ד על הערכאה הדיונית שנתנה אותו, אינה חלה בענייננו.
פסה"ד נותר על כנו בשל הסכמה דיונית של הצדדים, כך שאין מדובר עוד בפס"ד שניתן "בהעדר הגנה".

אין אפשרות לבקש במסגרת התיק קמא את ביטולו של פסק דין שניתן ביום 9/1/12 במסגרת בקשה לביטול פסה"ד שניתן במעמד צד אחד.
בקשה לביטולו של פסק הדין יש להגיש כהליך חדש בביהמ"ש שנתן את פסה"ד במסגרת תובענה לביטול הסכם .

יפים בעניין זה גם הדברים שנקבעו בהחלטת כב' המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין ברע"א 3778/16 גבע נ' תנו לחיות לחיות (18.8.16) בסעיף ז':
"בקשה לביטול פסק דין חלוט, המכונה בפסיקה גם "משפט חוזר אזרחי" (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 433 (מה' 3, 2012) (להלן הערעור האזרחי)), יש להגיש לאותה ערכאה שבה ניתן פסק הדין אותו מבקשים לבטל (הערעור האזרחי, בעמ' 438). נקבע כי:
"הכלל הוא כי 'הבקשה למשפט חוזר .. מוגשת לאותו בית משפט שנתן את פסק הדין' (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 214 (תשנ"ט)). כך נאמר, בהסתמך על פסיקה קודמת ותוך הסברת הטעמים לכך, גם בפרשת אע'בריה [8], בעמ' 647: 'את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה'. ... עוד יש לציין כי הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר"

לפיכך, משלא מוסמך היה בית משפט קמא במסגרת בקשה לביטול פסק דין, לבטל פס"ד חלוט שניתן בשנת 2012 לאחר שגובשה הסכמה דיונית בין הצדדים, דין הבקשה מיום 20/2/18 להידחות.
לאור האמור לעיל, החלטת בימ"ש קמא ניתנה בדין.
לכך מצטרפים גם יתר הנימוקים שפורטו בהחלטת בימ"ש קמא ואין מקום לפרט בהחלטתי כל נימוק ונימוק שהעלה בימ"ש קמא במסגרת החלטתו.

13. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להידחות לגופו.

ב. בהעדר תשובה מטעם עמידר לבקשת רשות ערעור, לא אחייב המערערת בהוצאות.
הערבון שהופקד ע"י המערערת יוחזר ל ה באמצעות בא כוח ה.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ט, 09 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.