הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 17964-03-17

לפני
כבוד השופטת אביגיל כהן

המבקשת - המערערת

צ'רלטון בע''מ
ע"י ב"כ עו"ד ליאור להב

נגד

המשיב

בנימין לוי
ע"י ב"כ עוה"ד עופר דוידוב ו/או אופיר אביעד

פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' סג"נ השופט אילן דפדי) מיום 7/2/17 בת.א. 24759-09-16 ולפיה התקבלה טענת הנתבע – המשיב להיעדר סמכות מקומית והתובענה הועברה לבית משפט השלום בחיפה.

2. עניינינו בתביעה להפרת זכויות יוצרים שהוגשה על ידי המבקשת – חברה בעלת ערוצי ספורט שונים, אשר מוכרת לבתי עסק רישיונות לשידור פומבי של ערוציה (להלן: "צ'רלטון") נגד המשיב.
צ'רלטון, שמקום מושבה במחוז תל אביב טענה, כי המשיב – שמקום עסקו בחיפה; שידר לכאורה את ערוציה תוך הפרת זכויות יוצרים.
בכתב התביעה נומק, כי הסמכות העניינית היא לבית משפט בתל אביב "לאור המקום שנועד לקיום ההתחייבות" (סעיף 39 לכתב התביעה) וזאת על פי פרשנות בית המשפט העליון בר"ע 6920/94 לוי נ' פולג פ"ד מט (2) 731 (6/12/95).

3. המשיב ביקש להעביר התביעה לבית משפט השלום בחיפה.
לטענתו, הפיצוי הנדרש בכתב התביעה הוא מכוח דיני הנזיקין בגין הפרת זכויות קניין רוחני ולפיכך החלופה לפי תקנה 3 (א) (3) לתקסד"א אינה חלה.
התקנות הרלוונטיות הן תקנה 3 (א) (1) לתקסד"א – מקום עסקו בחיפה ותקנה 3 (א) (5) לתקסד"א – מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים – כלומר במקום העסק בחיפה.
המשיב היפנה לבר"ע 253/72 ג'והן ווקר ובניו בע"מ נ' נשיונל דיסטילרס בע"מ פ"ד כז (1) 361, 364, שם נקבע, כי עוולת גניבת עין היא במקו ם המכירה של המוצר (ולא במקום הייצור).

4. צ'רלטון בתגובתה התנגדה למבוקש.
היפנתה לתביעה דומה שהוגשה בבית משפט השלום בת.א. 23165-11-16 צ'רלטון נ' לודמילה תורג'מן, שם קבע כב' השופט ברקאי כי הסמכות היא לבית משפט בתל אביב בנסיבות זהות. נטען כי לאור הלכת לוי נ' פולג ופס יקה נוספת, עסקינן במקרה שבו ההתחייבות אמורה היתה להיות בתל אביב.

בתשובה לתגובה הפנה המשיב – הנתבע להחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 4437-07-09 טברסקווי נ' דהן דיגיטל שופ (30/11/09) שם נקבע כי סמכות עניינית בתביעות בענייני זכויות יוצרים נקבעת בהתאם לדין הכללי.
כלומר – מקום מגורי הנתבע או מקום עסקו או מקום ביצוע ההפרה על פי חלופת תקנות 3 (א) (1) ו- 3 (א) (5) לתקסד"א.

5. החלטת בית משפט קמא:
בית משפט קמא קיבל בקשת המשיב – הנתבע.
נקבע, כי הפרת זכויות יוצרים היא עוולה אזרחית שחלה עליה פקודת הנזיקין (ראה סעיף 52 לחוק זכויות יוצרים).
נקבע, כי בשונה מהלכת לוי נ' פולג, שם התביעה היתה מכוח דיני החוזים ובחנו לפיכך את מקום "ההתחייבות", בכל הנוגע לחובה לשלם פיצויים ודמי שכירות במקום מושבו של הנושה, אזי במקרה דנן התביעה היא נזיקית מבלי שקיימת "התחייבות" כמשמעותה בתקנה 3 (א) (3) לתקסד"א ולפיכך יש ללכת לפי החלופות האחרות בתקנה 3 לתקסד"א ועל כן הסמכות היא לבית משפט השלום בחיפה.

בית משפט קמא קבע, כי אמנם בשל היותנו במדינה קטנה אין מייחסים משמעות מופרזת לשאלת מקום הגשת התביעה, אך אין בכך כדי לבטל את דיני הסמכות המקומית.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

6. המבקשת – התובעת טוענת, כי יש ליתן לה רשות ערעור ולקבל הערעור, שכן להחלטת בית משפט קמא יש לגביה השלכת רוחב רבת משמעות. היא מגישה תביעות רבות בשל הפרת זכויות יוצרים, וה דבר חשוב לה וממילא החלטת בית משפט קמא עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון.
המבקשת היפנתה לפסיקה בעניין לוי נ' פולג וכן לרע"א 28/90 שירותי אשראי מסחריים בע"מ נ' מירון – מושב עובדים פד"י מד (1) 519, שם נקבע, כי תביעה לדמי שכירות ניתן להגיש במקום עסקי המשכיר (התובע), וכן היפנתה לע"א 83/87 מילמן נ' עזבון שרגה פ"ד מד (2) 45. (גם שם אין עסקינן בתביעת נזיקין – א.כ.).

7. המשיב בתגובתו מבקש לדחות בקשת רשות הערעור ונתמך בתגובתו על החלטת בית משפט קמא ועל האסמכתאות שהובאו בתגובתו בבית משפט קמא.
הוא מביא כדוגמא תביעה שהגישה המבקשת עצמה לבית משפט השלום באשדוד (ולא בת"א) בנסיבות דומות: ת.א. 58576-07-12 צ'רלטון בע"מ נ' עמר.
כמו כן מפנה להחלטת בית משפט השלום בחיפה בת.א. 66322-11-15 פלונית נ' חווית הרוכבים בע"מ.
אציין, בעניין זה, כי בתיק 66322-11-15 הוגשה התביעה מלכתחילה לבית משפט השלום בתל אביב – תביעת נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין וכב' השופט ד"ר מנחם קליין קבע כי יש להעביר התביעה לבית משפט השלום בחיפה.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

א) בעניינינו, דחיית הדיון בהשגה על החלטת ביניים זו לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים ולפיכך מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולדון בנושא כבר עתה. (לעניין זה ראה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' הדס חצב – ניתן ביום 8/8/15).

ב) בשל העובדה שהחלטת בית משפט קמא היא נכונה, דין הערעור להידחות לגופו של עניין.

ג) מגמת הפסיקה היא שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית, בין היתר, בהתחשב במרחקים בין הערים בישראל, שאינם גדולים.
וראה לעניין זה: רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חיים חימו- סעיף 5 (27/2/06), רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח' – סעיפים 7-8 (2/6/2003), רע"א 1372/16 חברת יציקות מק שלי בע"מ נ' גורסקי אריה(20/7/16).

ד) בעניין לוי נ' פולג ובעניין פסקי הדין האחרים שהובאו מטעם המבקשת, פורשה החלופה של מקום ההתחייבות בהקשר של הדין המהותי.
כך נקבע במערכת יחסים (חוזית) שבין שוכר – משכיר, או במערכת הסכמית שבין עו"ד – לקוח כי מקום ביצוע ההתחייבות יהיה במקום מגוריו של התובע.
יפה לעניינינו החלטת בית משפט העליון ברע"א 1372/16 חברת יציקות מק שלי בע"מ נ' גורסקי אריה שם נקבע:
"למעלה מן הצורך יצוין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתיישב עם ההלכות בעניין הסמכות המקומית והתכליות שביסודן. לצד קידום נוחות הדיון עבור הצדדים, יש לזכור כי בישראל מדובר במרחקים קצרים יחסית, ואף זה עשוי להיות רלוונטי. נקבע כי את החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי להקניית סמכות מקומית – המקום שנועד לקיום ההתחייבות – יש לפרש לפי הדין המהותי ככל שניתן ( רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט()2 731 (1995). ראו גם רע"א 11180/08 עיריית מודיעין מכבים-רעות נ' ארד ד. הנדסה בע"מ (6.5.2009)). בהתאם לסעיף 44(א) לחוק החוזים, בהעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה".

כלומר – הקביעות נעשו על פי פרשנות דיני החוזים.

ה) המקרה שלפנינו שונה.
עסקינן בתביעת נזיקין מבלי שקיימת מערכת הסכמית (בכתב או בע"פ) בין בעלי הדין . המבקשת טוענת כי המשיב עוול כלפיה ולפיכך צריך לפצותה.
בנסיבות שכאלו, אין מקום לקבוע כי הלכת בית המשפט העליון מאפשרת הרחבת תקנה 3 (א) (3) לתקסד"א גם למקרה שלפנינו.
קבלת פרשנותה של המבקשת אכן תוביל בפועל לביטול דרישת קיומה של סמכות מקומית, כיוון שבכל מקרה ניתן יהיה לתבוע במקום מגוריו או עסקו של התובע (כמקום שנועד לקיום ההתחייבות) .
אלא שתקנה 3 לתקסד"א לא בוטלה והיא עדיין כתובה כחלק מתקנות סדר הדין האזרחי ובית המשפט העליון לא קבע, כי אין להידרש לתנאי התקנה וכי יש להתעלם ממנה.

ו) מקובל עלי, כי בשל המרחקים הקצרים בארצנו, לא מומלץ לעורר פולמוס בשאלת סמכות מקומית, אך משעמד המשיב על בקשתו, היה צורך להכריע בבקשה על פי הדין וכך נעשה.

9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

ב) המבקשת – המערערת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.
יתרת הערבון תוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ז, 23 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.