הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עש"א 50544-10-19

לפני
כבוד ה שופט גרשון גונטובניק

המערערת:

טריפל פלוס בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רן קדם, ד"ר אייל ברסלר והגר גרשון
הרצוג פוקס נאמן ושות'

נגד

המשיבה:
גוליקלס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אביעד בן אולד
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים (הגב' ז'קלין ברכה), שדחתה את התנגדות המערערת לבקשת פטנט מס' 231937, ואת בקשתה להורות על העברת הבעלות בבקשת הפטנט על שמה. על הפרק בקשת פטנט שכותרתה "שסתום חשמלי אלחוטי לסגירה ופתיחה אוטומטית של צינור נוזלים ראשי". בקשה זו מעוררת את השאלה כיצד ההסכמות המגולמות בחוזים שכרתו הצדדים משליכות על הבעלות בבקשת הפטנט. עוד מתעוררת שאלת גבולות יכולתם של צדדים להסכם להתנות על חובת ההשבה הקבועה בדין, נוכח ביטולו.
רקע
1. חברת טריפל פלוס בע"מ (להלן: המערערת או חברת טריפל) עוסקת, בין היתר, בפיתוח, ביצור ובשיווק מערכות לניטור נזילות גז, רעידות אדמה ונזילות מים. ומה קורה כשהנזילות מאותרות? כאן מופעלות תגובות דרך שידור WIFI, RF וכיוצ"ב, לרבות התרעות קוליות, המובילות לסגירת ברזים אוטומטית, לדווח תקשורתי למוקדים, תוך הפעלה מרחוק. שמה הקודם של המערערת היה חברת אינליק בע"מ (להלן: חברת אינליק).
2. ביום 5.8.13 נחתם בין המערערת לבין חברת אלקטרוקוד בע"מ "נייר עקרונות לא מחייב להתקשרות בהסכם פיתוח למפסק אינטגראלי לברזי גז ומים כדוריים". בהמשך ובעקבות נייר העקרונות חתמו (ביום 25.12.13) חברת אינליק וחברת גוליקלס בע"מ (להלן חברת גוליקלס או המשיבה) על הסכם לפיתוח מפסק אינטגראלי לברזי גז ומים, לפיו המערערת תפתח את הרעיון מושא האמצאה, לרבות שלב ה"Concept Design" ו"Design & Prototype" ואילו המשיבה תממן את הפיתוח (להלן: הסכם הפיתוח (נספח 2 להודעת הערעור)).
בסעיף 5.2 להסכם הפיתוח נכתב כי:
[המשיבה] מתחייבת לממן את פיתוח המכניקה של המוצר, על פי הוצאות הפיתוח (כהגדרת מונח זה להלן), לרבות יצור תבניות ומוצרים ראשוניים לבדיקות, ניסויים והדגמות על פי המתוכנן, המוצר יתאים לאלקטרוניקה והתוכנה של מוצרי אינליק ויתמוך בסנסורים של אינליק ובתקשורת הרדיו של מוצרי אינליק.
ובסעיף 8.1 להסכם נכתב כי:
על אף הוראות כל דין ו/או הסכם [המשיבה] מבהירה ומאשרת כי מלוא הזכויות במוצר (לרבות בפטנט, כהגדרתו לעיל), זכויות הקניין הרוחני הגלומות בו, ו/או כל מידע הנוגע לשיטות ו/או לתהליכי ייצור, לנוסחאות, לתכנון, למחקר, ו/או לפיתוח של המוצר, אשר יפותחו על פי ובהתאם להוראות הסכם זה (לרבות על ידי [המשיבה] בהתאם להוראות סעיף 5.8 לעיל), הינם ויהיו בבעלותה המלאה והבלעדית של אינליק" [ההדגשות הוספו].
ומה יקרה כאשר ההסכם לא יהיה עוד בתוקף, בגין ביטול או כל סיבה אחרת? כאן באה הוראת סעיף 8.2 להסכ ם שקבעה:
אין בהסכם זה ו/או במימון אותו תעמיד [המשיבה] במסגרת ו/או לצורך פיתוח המוצר ו/או במעורבותה בפיתוח המוצר (לרבות על פי סעיף 5.8 לעיל), לרבות ולמען הסר כל ספק, במקרה של הפסקת פיתוח המוצר טרם השלמתו ו/או בעקבות סיומו המוקדם של הסכם זה, ללא סיבה ומכל סיבה, כדי להקנות [למשיבה] זכויות כלשהן במוצר ובכלל זה זכויות קניין רוחני, לרבות בידע, בפטנטים, בשרטוטים, בהמצאות, בתהליכים, בתוכנה, בתוכניות, בזכויות יצור וכדומה הקשורים למוצר ו/או למען הסר ספק לאיזה ממוצריה של אינליק אשר פותחו על ידה לפני מועד חתימת הסכם זה או יפותחו בעתיד.
סעיף 7 להסכם הפיתוח קבע שבתמורתה למימוש המחויבויות של המשיבה על פי ההסכם היא תהיה זכאית לקבל, בין היתר, תמלוגים מסך המכירות של המוצר, ואת זכות ההפצה הבלעדית שלו בישראל.
3. ולאחר הסכם הפיתוח בא הסכם ההפצה (מיום 8.9.14)(להלן: הסכם ההפצה). בהואיל השלישי להסכם נקבע כי "[המערערת] הינה הבעלים המוחלט והבלעדי של כל הזכויות, מכל מין וסוג שהוא, לרבות זכויות הקניין הרוחני במוצר." ובהואיל השני נכתב כי "[המערערת] פיתחה מפסק אינטגראלי לברזי מים כדוריים בקוטר 1/2", 3/4" בלבד (להלן: המוצר) ". בסעיף 10 להסכם ההפצה נכתב כי:
המפיץ [המשיבה] מאשר, מסכים ומצהיר כי ידוע לו כי, כלל הזכויות לרבות זכויות הקניין הרוחני, הגלומות ו/או הקשורות במוצר ו/או בחברה [המערערת] ו/או בשם "אין ליק" או "nleak", היו, הינן ותהיינה, בכל עת ולצורך כל דבר ועניין קניינה הבלעדי והמלא של החברה. הסכם זה ו/או ביצועו, לא יפורשו, בשום מקרה ו/או נסיבות, כמקנים למפיץ זכות כלשהי, לרבות זכות שימוש, בקשר עם קניינה של החברה כאמור לעיל, לרבות בקשר עם זכויות הקניין הרוחני של החברה, מעבר לזכויות ההפצה כאמור וכמפורט בהסכם זה.
בחודש יוני 2015, חתמו הצדדים על תוספת להסכם ההפצה, במסגרתה הוסכמו מספר שינויים אך לא שונו ההוראות לפיהן המערערת היא הבעלים המלא והמוחלט בכל הקניין הרוחני שבמוצר.
4. הנה כי כן, לפנינו כמה הסכמים, כשהמרכזיים שבהם הם הסכם הפיתוח והסכם ההפצה. הצדדים נחלקו בשאלה על אילו מוצרים חלים ההסכמים. מתברר כי על הפרק עמדו שניים:
א) ברז שכונה על ידי כב' סגנית הרשם בשם "ברז הקפיץ". מדובר בברז קפיץ אוטומטי מכאני המהווה מפסק אינטגרלי לברזי גז ומים. זוהי מערכת שמטרתה לזהות דליפות מים באמצעות חיישנים, ולסגור אוטומטית את הברז כאשר מזוהה דליפה במערכת המים/נוזלים.
ב) המוצר האחר עושה שימוש במפסק המבוסס על מנוע חשמלי. מדובר בברז חשמלי, והוא גיבור הערעור הנוכחי.
המערערת טענה כי הן הסכם הפיתוח הן הסכם ההפצה חלים על הברז החשמלי. מטרת ההסכמים הייתה להסדיר את פיתוחה של מערכת חשמלית אוטומטית על ידי המערערת, כלומר, פיתוח מוצר המבוסס על האלקטרוניקה והתקשורת האלחוטית. ואילו המשיבה טענה כי הסכם הפיתוח חל על הברז המכאני, ואילו הסכם ההפצה חל על הברז החשמלי.
המקור לחילוקי הדעות יכול להימצא בעובדה שמנכ"ל המשיבה, מר בן אולד (להלן: מר בן אולד), פעיל בעצמו בתחום הפיתוח של מוצרים מסוג זה. הוא הגיש את בקשת פטנט 227208, שעניינה ברז קפיץ, עוד לפני חתימת נייר העקרונות והסכם הפיתוח, אך בקשה זו נסגרה לאחר שלא השיב למכתבי בוחן הפטנטים (ראו בעמ' 2 להחלטת סגנית הרשם).
לסוגיה על איזה מוצר חלים ההסכמים נשוב בהמשך.
5. והנה, התברר למערערת כי ביום 3.4.14 (אחרי החתימה על הסכם הפיתוח וטרם החתימה על הסכם ההפצה) הגישה המשיבה את בקשת הפטנט מושא המחלוקת (מי שהגיש את הבקשה היה מר בן אולד, וביום 8.8.16 היא הועברה על שם המשיבה). לטענת המערערת כזאת נעשה ללא שהייתה למשיבה כל זכות שבדין. המערערת לא עודכנה בנושא, וגילתה על אודות העניין רק בשנת 2017.
וביום 1.11.15 הגיש מר בן אולד בקשה לרישום פטנט בארצות הברית הזהה לחלוטין לבקשת הפטנט בה עסקינן. המערערת טוענת כי גם בקשה זו הוגשה בניגוד לדין שכן היא הייתה הבעלים היחיד והמלא באמצאה. הפטנט נרשם על שמו של מר בן אולד ביום 6.6.17, והמערערת הגישה (ביום 1.3.18) הליך "Post-Grant Review", נגד הפטנט האמריקאי, ובקשתה התקבלה (ביום 16.8.19).
כב' סגנית הרשם קבעה כי המערערת הודיעה על ביטול הסכם הפיתוח במכתב מיום 31.1.18 (פסקה 46 להחלטה). מכל מקום, לכל המאוחר ניתנה הודעת ביטול של ההסכמים במכתב המערערת מיום 18.2.18 (נספח 8 להודעת הערעור פסקה 19). הצדדים החליפו ביניהם תכתובות, שאדרש אל חלקן בהמשך, אך לא הגיעו להסכמה, ולכן נדרשה הכרעת סגנית רשם הפטנטים במחלוקת .
החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים
6. כאמור, המשיבה הגישה בקשת פטנט (מס' 231937) , שכותרתה "שסתום חשמלי אלחוטי לסגירה ופתיחה אוטומטית של צינור נוזלים ראשי", וכב' סגנית רשם הפטנטים נדרשה להתנגדות המערערת לבקשה. היא ציינה כי שתיים הן הסוגיות שבמחלוקת. האחת, " האם המוצר נושא בקשת הפטנט (ברז הקפיץ החשמלי) הוא המוצר עליו חלים הסכם הפיתוח והסכם ההפצה?"; והשנייה, " ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, האם יש מקום להקנות למתנגדת [המערערת] מכוח הסכמים אלה את הבעלות בבקשת הפטנט?"
סגנית הרשם עמדה על כך שלפי החוק רואים את מגיש הבקשה כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח אחרת. נקבע כי כפי שעולה מעדותו של מר בן אולד, שלא נסתרה, מנהל מבקשת הפטנט הוא הממציא של האמצאה הנתבעת ומממנת הפטנט היא זו שמימנה את עלויות הפיתוח של המוצר. נפסק שטענת המערערת כי הבעלות בבקשת הפטנט צריכה להירשם על שמה אינה מבוססת על מעורבותה בפיתוח המוצר, אלא על האמור בהסכמים שנחתמו בין הצדדים.
סגנית הרשם עמדה על כך שמר בן אולד טען כי הבעלות בפיתוח החדש של ברז הקפיץ החשמלי סוכמה בשיחה בעל פה עם המנכ"ל לשעבר של המערערת (מר דותן) . יחד עם זאת, טענותיו של מר בן אולד סותרות את האמור בהסכם הפיתוח והסכם ההפצה. הוא העיד שהסכם הפיתוח התייחס לברז הקודם (המכאני) והסכם ההפצה התייחס לברז החשמלי, אך עדותו אינה מתיישבת עם האמור בהסכם ההפצה, שמפנה באופן ברור להסכם הפיתוח ומצביע על הקשר למוצר העומד בבסיס שני ההסכמים. לא ניתן לקבל את הטענה כי קיימת הפרדה בין המוצרים המוסדרים בהסכמים אלה. יחד עם זאת, נראה כי אכן פותחו מספר מוצרים במסגרת ההתקשרות בין הצדדים. סגנית הרשם ציינה ש"המסקנה מן האמור הינה כי המוצר נושא בקשת הפטנט (ברז הקפיץ החשמלי) הוא המוצר עליו חלים הסכם הפיתוח והסכם ההפצה או לכל הפחות הסכם ההפצה" (פסקה 41).
אלא שכאן יש לבחון האם להקנות למערערת את הבעלות בבקשת הפטנט מכוח ההסכמים האמורים. כב' סגנית הרשם הפנתה לתכתובות שניהלו הצדדים מהן עלה שבא כוח המשיבה הודה בזכות הבעלות של המערערת בפטנט, אולם התנה את חתימתה על כתב המחאת הזכויות בקיום התחייבויותיה מכוח הסכם הפיתוח. המערערת הודיעה על ביטול הסכם הפיתוח, והיא הודתה שלא שילמה למשיבה את התמלוגים המגיעים לה על פי הסכם ההפצה. למעשה, אף בטרם הוגשה ההתנגדות למתן הפטנט, כבר בוטלו ההסכמים שבין הצדדים, שמכוחם הוגשה ההתנגדות, ושעליהם מבוססת טענת הבעלות של המערערת.
על רקע זה פנתה סגנית הרשם לדיני החוזים הכלליים, וקבעה כי עם ביטול ההסכמים קמה חובת ההשבה. והנה, המערערת מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. היא עומדת על ביטול ההסכמים, באותה הנשימה לא משלמת תמלוגים, ועוד עומדת על קיום ההוראות המקנות לה בעלות באמצאה. סגנית הרשם פסקה שעל פי הדין הכללי אין צד יכול להתנות על חובת ההשבה הקבועה בדין. חובה זו אינה נובעת מההסכמים, ואין היא כפופה לחופש החוזים (פסקה 52 להחלטה). מטרתה של חובת ההשבה היא למנוע התעשרות לא כדין. מדובר בחובה קוגנטית. לכן, לא היה בכוחם של הצדדים להתנות עליה בהסכמים שחתמו ביניהם. משעה שבוטלו ההסכמים בידי המערערת, לא ניתן להורות על אכיפת ההוראות שנקבעו בהם שעה שאין הן בנות תוקף. לא מדובר בחיוב משני אלא באחד מעיקרי החוזה. לכן, יש לדחות את טענת המערערת כי על חברת גוליקלס להעביר אליה את הבעלות בבקשת הפטנט.
בגין כל אלה נקבע שיש ליתן הפטנט על שם חברת גוליקלס.
בשולי הדברים צוין שהמערערת נמנעה מלהביא ראיות שיכלו לסייע בהבהרת התמונה העובדתית. כך, מסמך האפיון הנספח להסכם הפיתוח לא הוגש. גם מר דותן לא הובא לעדות. הימנעות זו פועלת לרעת הנמנעת. ההתנגדות נדחתה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורכי דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
7. החלטה זו עומדת במוקד הערעור שלפני.
טענות הצדדים
8. המערערת טוענת כי הניתוח העובדתי והמשפטי של כב' סגנית הרשם הוא שגוי. השגיאות נעשו בתחום שאין לה מומחיות ייחודית לגביו, ולכן אין לה יתרון מוסדי על פני בית משפט זה בבחינת הדברים. החלטתה מבוססת על ההנחה שהמערערת לא הייתה מעורבת בפיתוח המוצר, ושטענתה לבעלות בבקשת הפטנט היא תוצר של ההסכמים; אלא שזו הנחה שגויה. עמדו בפניה ראיות והודיות בכתב שמוכיחות כי היא זו שפיתחה בפועל, באמצעות עובדיה, את האמצאה באופן שהקים בכלל את הזכות החוקית לדרוש בקשה לפטנט על פי הדין. על רקע זה הורו ההסכמים כי היא הבעלים של הפטנט. מכאן שהם שיקפו מצב דברים קיים ולא יצרו בעלות הסכמית. המשיבה הייתה מודעת לכך היטב, והצדדים החליפו ביניהם לא פחות מ-29 טיוטות של הסכם ההפצה, דבר המראה כי ההצהרות שבהסכם ניתנו לאחר בדיקה מעמיקה גם מצד המשיבה. ההסכמים מהווים הודאת בעל דין מפורשת וכתובה בדבר בעלות המערערת במוצר. מכאן שכשקבעה סגנית הרשם כי המוצר מושא בקשת הפטנט (ברז הקפיץ החשמלי) הוא המוצר עליו חלים הסכם הפיתוח והסכם ההפצה, היה עליה בהכרח להוסיף ולקבוע שהמערערת היא הבעלים של האמצאה, ושעל בקשת הפטנט להירשם על שמה.
בנוסף, כב' סגנית הרשם התבססה על טיעונים שכלל לא נטענו על ידי המשיבה, תוך פגיעה בזכויותיה הדיוניות של המערערת. המשיבה כלל לא טענה כי הצדדים לא היו יכולים להתנות על חובת ההשבה שבדין. תחת זאת היא טענה שההסכם שריר וקיים ובוטל שלא כדין. ואפילו היינו אומרים שזכותה של המערערת קמה מכוח ההסכמים, עדיין הדין מאפשר לצדדים להסכים לאפשר למערערת להירשם כבעלת בקשת הפטנט, גם במקרה של ביטול. ביטולו של החוזה אינו מפקיע את כל תניותיו, וחלקן ממשיך להתקיים גם לאחר מכן, ובכלל זה התניה המעניקה את הבעלות בפטנט למערערת. אין המדובר במצב של ביטול הסכם עקב הטעיה, או כפייה ועושק, שאז נגדע ההסכם מבסיסו. כאן מדובר בביטול נוכח הפרת התחייבויות של אחד הצדדים (המשיבה לשיטת המערערת). לא יתכן שחוטא יוצא נשכר - גם יפר את ההסכם ויגרום לביטולו, וגם יזכה כתוצאה מכך בבעלות בפטנט.
המשיבה פעלה לרישום הפטנטים במחשכים ומאחורי גבה של המערערת. מהתכתובות שנוהלו בין הצדדים, לאחר שהמערערת למדה על כך, עולה שהמשיבה כלל לא חלקה על זכות הבעלות של המערערת בפטנט. תחת זאת היא טענה שהיא מחזיקה בזכות השיורית לייצור ולהפצת המוצר המעודכן בכל העולם, במקרה שבו המערערת תחדל מלשווק אותו. המשיבה אף הסכימה להעביר את הבעלות בבקשת הפטנט בישראל ובפטנט הרשום בארצות הברית, אך זאת תוך התניית תנאים חסרי בסיס ותום לב. היה מקום לייחס להודאות אלה מזמן אמת את משקלן הראוי.
9. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. הערעור נסוב סביב תקיפת קביעות וממצאים עובדתיים שקבעה כב' סגנית רשם הפטנטים. בית משפט של ערעור אינו אמור להתערב באלה. הקביעות גובשו לאחר שמיעת עדים, ולאחר שסגנית הרשם התרשמה התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ועמדה על "סימני האמת" שנלוו לעדויות. היא ניתחה הדברים באופן מדוקדק. עדותו של מר בן אולד מטעם המשיבה לא נסתרה. המערערת נמנעה מלהציג ראיות רלוונטיות, וחסר ראייתי זה נזקף, ובצדק, לחובתה. כך, למשל, לא הוצג נספח ב' להסכם הפיתוח ובו האפיון של המוצר. בנוסף, הכרעה בהתנגדות לבקשת פטנט מערבת בתוכה מומחיות ייחודית לרשם הפטנטים , ומכאן שיש לדחות את הערעור מהמסד ועד הטפחות.
המשיבה מצביעה על כך שנפסק שהמערערת היא שהפרה את ההסכמים שבין הצדדים והיא אף ביטלה אותם. המערערת אשרה אגב הדיון כי היא לא שילמה למשיבה את התמלוגים המגיעים לה. המשיבה מצידה עמדה בהתחייבותה לממן את מלוא עלויות פיתוח המוצר. על רקע זה צדקה כב' סגנית הרשם שעה שקבעה שהמערערת מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא היא עומדת על ביטול ההסכמים ומאידך גיסא היא עומדת על מימוש הוראות ספציפיות בהם, המעניקות לה בעלות בפטנט. כזאת לא ניתן לעשות. התנהלות המערערת עולה כדי חוסר תום לב בהתגלמותו, וניסיון להתעשר על גב המשיבה. בצדק נפסק שלא ניתן להתנות על ההשבה הקבועה בדין. חובה זו אינה כפופה לחופש החוזים.
אשר למכתבים שהוחלפו בין הצדדים, המשיבה הייתה מוכנה להעביר את הבעלות בפטנט אך זאת בתנאי שהמערערת תסכים לתנאים מסוימים. משלא עשתה כן, אין ללמוד על הודאה, כביכול, מצד המשיבה בבעלות המערערת. כל הודאה נעשתה מתוך הנחה שההסכם יכובד. בנוסף, אם המערערת היא שפיתחה את הפטנט מדוע לא הגישה אותו לרישום? מכאן עולה שהפיתוח של הברז/מפסק מנוע חשמלי נעשה על ידי מר בן אולד והמשיבה. המשיבה הייתה זו שהעלתה לראשונה את הרעיון לפיתוח המוצר, וערכה את החישובים שהראו שיש לו היתכנות. המשיבה הסבירה שאין היא טוענת לגבי הפיתוחים האלקטרוניים או התוכנתיים שמפעילים את הברז החשמלי, ויתכן כי האלקטרוניקה והתוכנה שייכים למערערת, אך אין בכך להשליך על הפטנט הנוכחי. טענותיה של המערערת לבעלות במכלול נ שענות על אמירות רפות, כוללניות ולא מפורטות כדבעי. גם ההסכם ציין כי נדרש פיתוח עתידי של המכניקה של המוצר, ולכן לא דובר בתיאור מצב קיים.
10. עובר לדיון הגישה המערערת בקשה לצרף ראיות נוספות שמטרתן להראות שהיא שעמלה על ההמצאה, ושזכויותיה בפטנט הן לא תוצר של ההסכמים בלבד. המשיבה התנגדה לבקשה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין אני נדרש להכריע בבקשה זו.
11. הצדדים השלימו (ביום 30.6.20) את טיעונם בערעור, והגיעה עת ההכרעה.
דיון והכרעה
12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי שדין הערעור להתקבל, וזאת מבלי להידרש לראיות הנוספות שהתבקשה הגשתן.
פסק דינה של כב' סגנית הרשם הוא מעמיק ומקיף, אך דעתי שונה לגבי התוצאות העולות מפרשנותם הראויה של ההסכמים שעמדו לנגד עיניה. דעתי גם שונה לגבי יכולתם של צדדים להתנות על חובת ההשבה שבדין. בסוגיות אלה לא נהנה רשם הפטנטים מכשירות מוסדית עודפת בהשוואה לבית המשפט של הערעור. ולטעמי, המכלול שעמד לנגד עיני סגנית הרשם הצדיק את מתן הפטנט על שם המערערת.
אכן, על הפרק ניצבות גם השאלות האם ההסכמים שבין הצדדים בוטלו כדין, והאם עומדת למשיבה הזכות לקבל פיצו י כספי בגין פעילותה. אלא שאלה צריכות להתברר במישור נפרד, ואין הן משליכות על זכאותה של המערערת לבעלות בבקשת הפטנט, בעלות שהוכחה כנדרש.
13. לפני שאבחן את המישור החוזי יש לעמוד על הבסיס הדיוני. המשיבה הגישה בקשה לרישום פטנט. המערערת התנגדה. בהתאם לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים או החוק) התנגדות יכולה להיטען מכמה טעמים:
31. עילות התנגדות
ואלה עילות ההתנגדות למתן פטנט:
(1) קיימת סיבה שלפיה היה הרשם מוסמך לסרב לקיבול בקשת הפטנט;
(2) האמצאה אינה כשירת פטנט לפי סעיף 4(2);
(3) המתנגד, ולא המבקש, הוא בעל האמצאה.
בענייננו עמדה על הפרק עילת ההתנגדות השלישית. המערערת טוענת שהיא בעלת הפטנט. על פי החוק מוטל עליה הנטל לבסס טענותיה. זאת משום ש"מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך" (סעיף 76 לחוק). המערערת עמדה בנטל זה - בראש ובראשונה מכוח החוזים שחתמו עליהם הצדדים בזמן אמת, וכן בהינתן האמירות שהשמיעו לאחר שנקלעו לסכסוך המשפטי.
לשון החוזים כבסיס לטיעון ראייתי
14. לצדדים לחוזה עומד הכוח ליצור את ה"עולם החוזי" שלהם (ראו הדיון אצל STEVEN J. B URTON, ELEMENTS OF C ONTRACT I NTERPRETATION, 3 (2009)); וגם אם מדובר ב"יצירה" ולא ב"בריאה" (שהרי "ברא" הוא "פועל שיוחד במקרא ליצירה ע"י אלוהים או ע"י כוח אלוהי בלבד;" (אברהם אבן-שושן המלון החדש 271 (כרך ראשון; מהדורה מתקנת; תשמ"ח)), מדובר, עדיין, בכוח רחב היקף ועמוק. " החוזה משמש מעין חקיקה פרטית שהצדדים קבעו לעצמם" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 302 (כרך ראשון, 2018)(להלן: פרידמן וכהן)).
ודאי שכוח היצירה של הצדדים כולל יכולת לכונן את מערך הזכויות והחובות שביניהם. זוהי הרי מטרתם המרכזית של החוזים. "מנקודת ראותו של הפרט, החוזה הוא כלי המשמש למימוש הפוטנציאל הכלכלי שלו ולרכישת נכסים ושירותים בגדר אפשרויותיו. זהו גם אמצעי לשיתוף פעולה כלכלי בין אדם לחברו" (שם, בעמ' 4).
אלא שכוח היצירה החוזי אינו מתמצא רק בכך. כך, בכוחם של הצדדים להתנות על הדין, ככל שהדין הוא דיספוזיטיבי. הם יכולים ליצור לעצמם דרישות מיוחדות כתנאי להשתכללות חוזה, גם במקום בו אין דרישה סטטוטורית כזו (ראו ה"פ (מחוזי ת"א) 46707-09-16 באוהאוס בע"מ נ' גלעדי (פורסם במאגרים; 2017)). בכוחם גם לקבוע את שיתרחש במקרה שבו יבואו יחסיהם החוזיים לסיום.
כוח היצירה החוזי כולל גם יכולת להסכים על עובדות מסוימות. ביכולתם לתת סימנים במציאות המוסכמת עליהם. ההסכמה על העובדות היא מחייבת, כשם שהוראות החוזה הן מחייבות. כאשר הצדדים מתחייבים לעובדות המצוינות בחוזה אין הם מעסיקים עצמם בתרגול של תורת ההכרה, או בלימוד הדדי של תורת לודוויג ויטגנשטיין. חוזים כלכליים הם עניין מעשי, והעובדות המוסכמות בהן באות לשרת תכלית מעשית. מטרתן האחת היא לתמוך באותם אלמנטים שתתבקש אכיפתם בהמשך הדרך. " כל חוזה הוא הסכם, אולם לא כל הסכם הוא חוזה. היסוד המייחד חוזים מהסכמים גרידא הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי" (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני החוזים 7 (2019)(להלן: שלו וצמח)). בנוסף, להסכמה חוזית על עובדות יכולה להיות תועלת ראייתית ברורה. היא תוכל למנוע צורך להשקיע משאבים דיוניים מרובים בהוכחת העובדות המוסכמות בהמשך הדרך, במקרה של מחלוקת. ההסכמה על העובדות מראש מקטינה הצורך להישען על זיכרונם של עדים בדיעבד, הנדרשים לאירועים בבתי המשפט שנים לאחר שהתרחשו (פרידמן וכהן, בעמ' 467).
15. במקום בו יש לתת מעמד בכורה ללשון החוזים יש לתת מעמד בכורה גם להסכמות העובדתיות שבהם. בעניין זה, כידוע, "לא כל החוזים נולדו שווים" (דברי כב' השופט שטיין בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם במאגרים; 2019; בפסקה 12) (להלן: עניין ביבי כבישים)). כב' השופט שטיין עמד על קיומם של "חוזים סגורים [ש]מכילים בתוכם הוראה כתובה בדבר היותם ממצים את מכלול החיובים והזכויות שהצדדים ביקשו ליצור עבור עצמם" (שם, בפסקה 13). ביחס אליהם מוטלת על השופט החובה ליישמם ככתבם וכלשונם (שם בפסקה 15). וגם כב' השופט גרוסקופף העניק את מעמד הבכורה ללשון בחוזים הנכרתים בין מתקשרים שהם עוסקים, המנהלים עסקים ומיוצגים היטב במהלך ההתקשרות, ושעה שעל הפרק חוזה עסקי. "כלל פרשנות מרכזי התורם לשכלול ההתקשרות החוזית, הוא כלל הנותן ללשון החוזה מעמד מכריע בהליך פרשנות החוזה. יתרונו של כלל זה הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם. ודוק, הצדדים חשופים במקרה זה לסיכון של טעויות בניסוח, במובן זה שאם הניסוח בו יבחרו לא יתאם את כוונתם לא תוענק להם רשת ביטחון שיפוטית שתתקן טעות זו, ואולם הם מונעים מעצמם את הסיכון שצד שלישי (הפרשן המוסמך) יקרא לתוך החוזה, מתוך חוכמה שבדיעבד, את אשר הצדדים לא ביקשו לכתוב לתוכו" (פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף).
כמובן שדברים אלה יכולים לאבד מעוצמתם שעה שמדובר בחוזים צרכניים, בחוזים אחידים או בחוזים נוספים, שבהם קיימים פערי כוח בין הצדדים. במקרים שכאלה הכרה בתוקפן המחייב של העובדות המפורטות בהסכמים עלולה ל העניק יתרונות לא הוגנים לצדדים חזקים העלולים לנצל כוחם לרעה. אולם חשש זה קט ֵן שעה שהצדדים להסכם הם עוסקים מיוצגים, וההסכם שנקבע הוא תוצר משא ומתן ביניהם ובין באי כוחם.
16. ומה בענייננו?
כב' סגנית הרשם נתנה משקל מהותי ללשון ההסכמים שבין הצדדים. היא מצאה לדחות את עדותו של מר בן אולד כי ההסכמים השונים חלים על מוצרים שונים. נפסק כי עדותו סותרת את האמור בהסכמים. ואכן קביעה זו בדין יסודה. הסכם ההפצה מתייחס למוצר שבבסיס בקשת הפטנט. וסגנית הרשם עמדה על היחס שבין הסכם ההפצה לבין הסכם הפיתוח. הסכם ההפצה "מתייחס באופן ברור להסכם הפיתוח ומצביע על הקשר בין המוצר המוגדר בכל אחד מן ההסכמים. על כן לא ניתן לקבל את טענת מבקשת הפטנט [חברת גוליקלס] כי קיימת הפרדה בין המוצר מושא הסכם הפיתוח לבין המוצר מושא הסכם ההפצה" (פסקה 18 להחלטה). הפוסקת ציינה כי אכן פותחו מספר מוצרים אגב ההתקשרות, כעולה מבקשות הפטנט שהוגשו, אך הדבר לא השליך על הניתוח שערכה, ובצדק. ההסכמים מדברים בעדם.
אלא שכאן הוסיפה כב' סגנית הרשם וקבעה כי "טענת המתנגדת [המערערת] כי הבעלות בבקשת הפטנט צריכה להירשם על שמה אינה מבוססת על מעורבותה בפיתוח המוצר אלא על האמור בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, הסכם הפיתוח (והתוספת להסכם הפיתוח) והסכם ההפצה. אלה מהווים את התשתית להכרעה בענייננו" (פסקה 28 להחלטה). ועוד נקבע שלא נסתרה טענת מר בן אולד בשם המשיבה שהוא הממציא של האמצאה הנתבעת בבקשת הפטנט (פסקה 27 להחלטה).
דעתי שונה.
כך, המערערת טענה בפני סגנית הרשם כי היא פיתחה המוצר (ראו למשל בפסקה 6 לראיות התשובה מטעמה (נספח 13 להודעת הערעור)). יחד עם זאת, צודקת המשיבה בכך שהטיעון לא היה מפורט די הצורך. אלא שההסכמים עצמם מתירים כל סימן שאלה בעניין זה. הסכם הפיתוח נוקט בלשון ברורה ביותר. כזכור בסעיף 8.1 להסכם הפיתוח הבהירה ואישרה המשיבה כי "מלוא הזכויות במוצר (לרבות בפטנט, כהגדרתו לעיל), זכויות הקניין הרוחני הגלומות בו, ו/או כל מידע הנוגע לשיטות ו/או לתהליכי ייצור, לנוסחאות, לתכנון, למחקר, ו/או לפיתוח של המוצר, אשר יפותחו על פי ובהתאם להוראות הסכם זה (לרבות על ידי [המשיבה] בהתאם להוראות סעיף 5.8 לעיל), הינם ויהיו בבעלותה המלאה והבלעדית של אינליק " [ההדגשה הוספה]. כלומר, הזכויות במוצר לא נותרו לגיבוש עתידי. כבר במועד כריתת הסכם הפיתוח נקבע שהזכויות הן של המערערת. השימוש במילים "הינם ויהיו" לא נעשה סתם כך . הוא משקף הווה ועתיד המוסכם על הצדדים.
ועוד הוסכמה העובדה לפיה המערערת היא שפיתחה את המוצר. הדברים עולים במובהק מהסכם הפיתוח שם הסכימו הצדדים בהואיל השני כי "בפועל [המערערת] פיתחה מפסק אינטגראלי לברזי מים כדוריים" ובהואיל השלישי נרשם כי "[המערערת] הינה הבעלים המוחלט והבלעדי של כל הזכויות, מכל מין וסוג שהוא לרבות זכויות הקניין הרוחני במוצר". ובא סעיף 10.1 להסכם ההפצה ומוסיף שהמשיבה מאשרת, מסכימה ומצהירה שידוע לה כי "כלל הזכויות, לרבות זכויות הקניין הרוחני, הג לומות ו/או הקשורות במוצר ו/או בחברה ו/או בשם "אין ליק" או "nleak", היו, הינן ותהיינה, בכל עת ולצורך כל דבר ועניין, קניינה הבלעדי והמלא של [המערערת]" [ההדגשה הוספה].
לשון מכלול ההסכמים היא ברורה וחד משמעית. היא משמיעה דברים ברורים לא רק בעניין השאלה מי בעלת זכויות הקניין הרוחני במוצר אלא גם בשאלה מי פיתחה אותו. הסכמות אלה לא ניתנו כלאחר יד. כך, ביחס להסכם ההפצה הצדדים החליפו טיוטות רבות. המערערת טרחה וספרה 29 במספר; אך גם אם לא כולן אוחזות באותו היקף ובאותה פרישה ניכר שההסכם לא נכרת כלאחר יד והוקדשה מחשבה רבה בניסוחו על המצגים המוסכמים שבו. נקבע בהסכמים שתוכנם הוא ממצה. כך, סעיף 16.2 להסכם הפיתוח קבע כי "הסכם זה כולל בתוכו את כל מצגות הצדדים וצד לא יטען נגד משנהו לגבי מצב שלא הוכלל במסגרת הסכם זה." וכך גם קובע סעיף 12.2 להסכם ההפצה. מדובר אפוא בהסכם סגור מובהק (בהתאם לגישת כב' השופט שטיין בעניין ביבי כבישים, ובהסכם עסקי, שנכרת על ידי עוסקים ובאי כוחם, כגישת כב' השופט גרוסקופף שם). המשיבה טוענת כי היא זו שפתחה את המוצר, או חלקים משמעותיים ממנו, אך טיעון זה לא עולה מההסכמים, והם סותרים אותו.
17. על רקע זה שעה שכב' סגנית הרשם מצאה שההסכמים חלים על המוצר מושא בקשת הפטנט, היה מקום לתת לקביעות העובדתיות שבה ם משקל נכבד. הנטל להצדיק סטייה מהמשמעות הלשונית הברורה של ההסכמים צריך היה להיות מוטל על המשיבה. אלא שלשון ההסכמים, והנסיבות הנוספות שתוצגנה להלן, מראות כי היא לא עמדה בנטל זה.
למידה על אומד דעת הצדדים מההתכתבויות שהחליפו ומשיקולים שבהיגיון מסחרי
18. על הבנת הצדדים את מערכת היחסים החוזית ביניהם ניתן ללמוד לא רק מלשונם הברורה של ההסכמים, אלא גם מחילופי התכתובות ביניהם, שעה שנודע למערערת על בקשות הפטנט שהגישה המשיבה.
19. המערערת פנתה (ביום 16.1.18) אל המשיבה (נספח 6 להודעת הערעור). במכתב היא הפנתה להוראות החוזיות לפיהם הוסדרה "בעלותה המלאה והבלעדית של מרשתנו בקניין הרוחני של מוצר הפיתוח" (פסקה 2 למכתב), והיא המשיכה ופירטה שלל הפרות שלטענתה הפרה המשיבה.
ביום 8.2.18 השיב ב"כ המשיבה דאז לב"כ המערערת. בפתח המכתב צוין שהמשיבה "אינה חולקת, ומעולם לא חלקה, על זכות הבעלות של מרשתך בפטנט שבבסיס בקשה מס' 227208 ('הפטנט המקורי'), כפי שנקבע בהסכם הפיתוח מיום 25 בדצמבר 2013 [...] או ביחס לפטנט שבבסיס בקשה מס' 231937 ולפטנט האמריקאי מס' 9,671,031 ('הפטנטים הנוספים')" (פסקה 2 למכתב).
ונזכיר שבקשה מס' 231937 היא העומדת במוקד ההליך הנוכחי .
המשיבה ציינה שבמהלך ההתקשרות פותח מפסק אינטגראלי אלקטרוני, וצריך היה לנקוט באמצעים להגנת המוצר המעודכן. לשיטתה, המערערת לא נקטה באמצעים להגנת המוצר, ועל כן המשיבה נדרשה לפעול לשם הגנה על האינטרסים המשותפים של שני הצדדים. משהפרה המערערת את חובותיה הבסיסיות ביותר כבעלת הקנין הרוחני "אל לה לבוא בטענות כלפי מי שהגנה על נכסיה" (פסקה 7). המשיבה ציינה בסוף מכתבה כי תיאות לחתום על מסמכי העברת הפנטים מושא המחלוקת לבעלות המערערת בכפוף להחזר הוצאות, הצהרה על היעדר כוונה לבטל את הפטנט האמריקאי, והתחייבות לעמוד בהוראות הדיווח והביקורת לפי הסכם הפיתוח. הנה כי כן, לא נמצא במכתב זה כל טענה כי המשיבה היא שפיתחה את המוצר, או שזכויותיה של המערערת במוצר מקורם בהסכמים בלבד.
עוד יש להפנות למכתב נוסף (מיום 26.2.18) מטעם ב"כ המשיבה (נספח 9 להודעת הערעור). במכתב זה, וחרף הודעת המערערת על סיום היחסים בין הצדדים, ציינה המשיבה היא כבר הבהירה "בלשון ברורה ובהירה במכתבנו הקודם מיום 8 בפברואר 2009: אין היא חולקת על זכות הבעלות של [המערערת] בפטנט המקורי ובפטנטים הנוספים...הצדדים אינם חלוקים באשר לתוצאה המשפטית בעניין הבעלות בפטנט המקורי ובפטנטים הנוספים" (פסקה 1 למכתב). המשיבה הוסיפה וציינה כי לא תהיה מוכנה לאפשר למערערת להתנער מחובותיה החוזיות, לנצל את פרי מאמצי הפיתוח שהושקעו על ידה, וזאת מבלי לקבל את התמורה הנאותה. נטען שהמערערת הפרה את חוזה ההפצה, והודעת הביטול ניתנה שלא כדין.
תכתובות אלה מדברות בעד עצמן. עולה מהן הסכמה ברורה של המשיבה בדבר הבעלות בזכויות בקניין הרוחני הנלוות למוצר. יחד עם זאת עולה מהן מחלוקת בעניין הפרת החוזים והמשמעויות הכספיות הנלוות לה. כב' סגנית הרשם הפנתה לתכתובת, אך היא שמה דגש בהודית המערערת כי לא שילמה למשיבה חלק מהתמלוגים על פי הסכם ההפצה, לאחר שהמשיכה למכור את המוצר בעצמה (פסקאות 46-45 להחלטה). המשמעויות שיש לעניין זה צריכות להתברר במישור נפרד, אך אין הוא משליך על שאלת הבעלות בבקשת הפטנט. תחת זאת היה מקום לייחס את המשקל הראייתי המכריע לחילופי הדברים בסוגיה שעל הפרק. אין לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בהכרה מותנית מצידה . המשיבה ציינה בזמן אמת כי סוגיית הבעלות לא שנויה במחלוקת, והכרה זו לא הייתה מסויגת באופן כלשהו. המחלוקת הייתה נעוצה במישור הכספי ובמילוי החובות שבהסכם ההפצה. הדברים נכתבו בצורה ברורה, והם מהדהדים גם את האמירות הברורות בהסכמים, עליהן עמדתי לעיל.
20. מכלול ראייתי זה שולל את הטענה שהבעלות של המערערת בבקשת הפטנט נעוצה אך ורק בהסכמים. ההסכמים משקפים קביעה עובדתית ברורה כי המערערת הייתה מעורבת בפיתוח המוצר עובר לכריתתם. יש לתת תוקף לאמירות הברורות ב עולם העובדתי החוזי שיצרו הצדדים. תוקף זה מאפשר למערערת להתגבר על הנטל המוטל עליה להראות כי היא צריכה להיות בעלת בקשת הפטנט.
גם ההיגיון הכלכלי תומך בעמדת המערערת. אם לשיטת המשיבה היא גם מימנה את הפיתוח, וגם הייתה בעלת הזכויות במוצר, לשם מה היא נזקקת למערערת מלכתחילה ? לשם מה מצאה להפקיד בידי המערערת את הכוח להעניק לה זכויות הפצה? תשובה מניחה את הדעת לא ניתנה, וההיגיון הכלכלי מתיישב עם לשון ההסכמים ועם האמירות של הצדדים בזמן אמת בתכתובות שהחליפו ביניהם.
ובכל הנוגע בחסר הראייתי עליו עמדה כב' סגנית הרשם, אכן, המערערת לא הציגה את נספח ב' להסכם הפיתוח. במהלך הטיעון לפניי טען ב"כ המערערת כי כך נעשה היות והוא לא נמצא. מכל מקום, חסר זה אינו משנה את התמונה. כב' סגנית הרשם פסקה ששני ההסכמים התייחסו לאותו המוצר. מסקנתה מעוגנת בעובדות המקרה ובכללי הפרשנות החוזיים הנוהגים ביחס להסכמים מסוג זה. מכאן שהיה מקום להוסיף ולאמץ את המסקנות העובדתיות המפורשות העולות מהם והן שהמערערת פיתחה המוצר, והיא בעלת הזכויות שבו, ובכלל זה זכויות הקניין הרוחני.
אין לשלול את כוחם של הצדדים להתנות, בנסיבות העניין, על חובת ההשבה
21. כב' סגנית הרשם השתיתה את החלטתה גם על עמדה משפטית הנוגעת באי-יכולת הצדדים להתנות על חובת ההשבה. היא קבעה כי "אין צד יכול להתנות על חובת ההשבה הקבועה בדין" (פסקה 52 להחלטתה). על רקע זה נמצא שלא לתת תוקף להסכמים, שקבעו כי גם במקרה של ביטולם תוכר הבעלות של המערערת בפטנט, ותעמוד על כנה.
מדוע כך נפסק? אני סבור כי כב' סגנית הרשם ביקשה להגיע לתוצאה צודקת בהינתן ממצאיה העובדתיים; ולהימנע מתוצאה אותה סיווגה כבלתי צודקת בעליל. היא קבעה שהמשיבה היא היא שפיתחה את האמצאה, ושהבעלות בזכויות הקניין הרוחני שבמוצר עברה לידי המערערת רק מכוח ההסכמים. על רקע זה לא צודק ולא ראוי להגיע למצב שבו המערערת גם לא מקיימת את חלקה בהסכמים, גם מבטלת אותם, וגם תזכה להכרה בבעלותה בבקשת הפטנט, שהגישה המשיבה. אך בדרך לתוצאה הצודקת התגלה מכשול. ההסכמים קבעו הרי בצורה ברורה שגם במקרה של ביטול תיוותרנה זכויות הקניין הרוחני בידי המערערת. על רקע זה נזקקה כב' סגנית הרשם לעוגן משפטי. היא פסקה כי משבוטלו ההסכמים, יש להחזיר את מצב הדברים לקדמותו כפי שהיה לפני כריתתם, ולהכיר בבעלות המשיבה ב בקשת הפטנט. ועוד נפסק שהצדדים אינם יכולים להתנות על חובת ההשבה הקבועה בדין , שכן היא חיצונית לחוזה.
אלא שכפי שראינו מהקביעות הברורות בהסכמים עולה שדווקא המערערת היא שפיתחה את המוצר עוד לפני כריתת ההסכמים, וההסכמים שיקפו בעצם מצב עובדתי קיים. הצדדים טרחו מאוד להבהיר עניין זה בהסכמים עצמם, והדברים היו מקובלים עליהם שעה שהתגלתה מחלוקות בעניין מימושם. מכאן עולה שדווקא התוצאה אליה הגיעה סגנית הרשם אינה צודקת. זכויותיה וטענותיה של המשיבה במישור הכספי צריכות להיות שמורות לה, אך הן לא צריכות לשלול מהמערערת את בעלותה בזכויות הקניין הרוחני שבמוצר. ובמקום בו הצדק והדין שוכנים יחדיו יכול השופט לחתום החלטתו בסיפוק.
אלא שעל השופט לכבד את ההסכמות החוזיות אליהן הגיעו הצדדים גם אם תחושת הצדק שלו מובילה אותו למחוזות אחרים. זכותם של הצדדים לקבוע את תוכן החוזה, וזכותם לקבוע את האופן בו יתנהלו הדברים ביניהם מקום בו יופסק הקשר החוזי. שעה שמדובר בחוזים עסקיים סגורים, וככל שהסכמות הצדדים הן ברורות, יש לכבדן אלא אם הן חורגות מהדין או מכללי הגינות בסיסיים.
על כן, גם בהינתן המוטיבציה הראויה להערכה של כב' סגנית הרשם, הניתוח המשפטי עליו נשענה היה גורף יתר על המידה. צדדים להסכמים יכולים, במקרים רבים, להתנות על חובת ההשבה. זו אינה קוגנטית.
22. נקודת המוצא של הדיון מצויה בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970 שקובע:
9. השבה לאחר ביטול
(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.
חובה זו קבועה גם בסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:
21. השבה לאחר ביטול
משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל.
כאמור, סגנית הרשם קבעה כי חובת ההשבה היא קוגנטית. לביסוס עמדתה היא הפנתה לע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 541 (1981)(להלן: עניין כלנית השרון), שם פסק כב' השופט, כתוארו אז, ברק כי "אכן, ההשבה קשורה בחוזה וביטולו, אך אין היא נובעת מהחוזה, ואין היא תנאי מכללא בחוזה. ההשבה היא לבר-חוזית, ואין היא יונקת את כוחה מהחוזה, אלא מעיקרון של התעשרות שלא כדין, אשר מצא עתה את מקומו בסעיף 9 ל חוק התרופות."
ועדיין, מדברים אלה לא נובעת הגבלה על יכולתם של הצדדים להתנות על חובת ההשבה. בכוחם, במסגרת העולם החוזי שהם יוצרים, לקבוע לה סייגים או הוראות מיוחדות למקרה שבו יהיה מקום לממשה. " מרבית הוראותיהם של דיני החוזים, וחלק ניכר מהוראות החקיקה האזרחית בכלל, הן הוראות דיספוזיטיביות המתירות – במפורש או מכללא – התנאה על הוראות החוק. דבר זה נובע בראש ובראשונה מסעיף לחוק 24 החוזים הקובע כי 'תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים'. ברור אפוא כי הדין המרשה – שהוא עיקר מניינו ובניינו של דין החוזים – והשימוש החופשי שהצדדים רשאים לעשות בו, מרחיב את המתחם האוטונומי של החוזה ומבטא את מרכזיותו של רצון הצדדים בדיני החוזים" (שלו וצמח, בעמ' 11).
בעניין כלנית השרון עצמו ציין כב' השופט, כתוארו אז, ברק "כשלעצמי, סבור אני, כי אין כל בסיס לקביעה, כי עם ביטול החוזה הוא מתבטל למפרע. אם כך הדבר, כיצד ניתן לסמוך על הוראה בדבר פיצויים קבועים מראש, המצויה בחוזה?...ביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחובתם לבצע חיוביהם בעתיד, אך אין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים" (שם, בעמ' 540). ומציאות משפטית זו ניתנת לעיצוב על ידי הצדדים, והכול בגבולות הדין. העובדה כי מקורה של החובה נעוץ בדיני עשיית עושר ולא במשפט אינה הופכת אותה לקוגנטית. "האפשרות להסדיר בחוזה את סוגית ההשבה מקורה בכך שדיני עשיית עושר, בהיותם חלק מדיני ממונות, הם בעיקרם דיספוזיטיביים" (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 830 (כרך שני, 2017)(להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)). שעה שההוראה בחוזה היא ברורה ומפורשת יש להגשימה, אלא אם יש סיבה שבדין המונעת זאת. אך ודאי שאין לומר כי סוגיית ההשבה היא קוגנטית מעיקרא ולא ניתנת להתנאה חוזית.
אכן, כוחם של הצדדים להתנות על הדין אינו בלתי מוגבל. לעיתים יהיה מקום לפרש הוראות שבדין כקוגנטיות. "הבסיס הרעיוני להוראות הכופות הוא קיומו של אינטרס ציבורי החורג מהאינטרס של הצדדים לעסקה" (פרידמן וכהן, בעמ' 133).
ומה באשר ליכולת להתנות על דיני הסעדים הבאים להתמודד עם הפרת החוזה? פרופסור פרידמן ופרופ' כהן ציינו כי האפשרות להתנות על הסעדים, בין אם מקורם בחוזה ובין אם בדין, "כפופה למגבלות ניכרות" (שם, בעמ' 137). בעניין זה הם הבחינו בין מצב בו הצדדים מסכימים להחריף את הסעדים שקובע הדין (בדמות הטלת "קנס" או "עונש") לבין מצב דברים בו הסעדים הקבועים בדין מרוככים (למשל במקרה של ויתור ביחס לסעד מסוים)(שם). "כשם שהוראות החוזה יכולות לבקש להחריף את הסעדים שיוענקו לצד הנפגע כנגד המפר במקרי הפרה, כך עשויות הן לנסות לרככן. במקרה האחרון מדובר בוויתור (מלא או חלקי) הנעשה מראש, על סעד שמעניק הדין. ויתור כזה הוא, למעשה, בגדר תנאי פטור. כך הדבר כאשר נקבע כי אחריות המפר לפיצויים לא תעלה על סכום מסוים, או כאשר נקבע כי הצד הנפגע לא יהא זכאי לבטל את החוזה מחמת הפרתו או כי הוא לא יהיה זכאי להשבה בעין ואף כי הוא לא יהיה זכאי לאכיפה. כאשר מדובר בחוזים 'רגילים' שבגדר חוק החוזים עשויים עקרונית תנאי הפטור מן הסוג שפורטו להיות תקפים. המסורת העתיקה, העוינת החרפה של סעדים במקרי הפרה, איננה חלה במקרי ויתור עליהם, ולפחות, לכאורה, עומד ויתור כזה בתוקפו" (שם, בעמ' 138).
הנה כי כן, אין למצוא בדין שלילה גורפת של האפשרות של צדדים לחוזה להתנות על חובת ההשבה. אפשר להצביע על מקרים שבהם יהיה קושי לאכוף הסכמה שכזו, למשל במקרים שבהם מדובר בחוזה אחיד, או בהקשרים צרכניים, אך לא כך כאשר מדובר בצדדים מתוחכמים שערכו הסכם מסחרי סגור.
23. במקרה שלפנינו המערכת ההסכמית שבין הצדדים היא ברורה. סעיף 8.2 להסכם הפיתוח קבע כי "אין בהסכם זה ו/או במימון אותו תעמיד [המשיבה] במסגרת ו/או לצורך פיתוח המוצר ו/או במעורבותה בפיתוח המוצר (לרבות על פי סעיף 5.8 לעיל), לרבות ולמען הסר כל ספק, במקרה של הפסקת פיתוח המוצר טרם השלמתו ו/או בעקבות סיומו המוקדם של הסכם זה, ללא סיבה ומכל סיבה, כדי להקנות [למשיבה] זכויות כלשהן במוצר ובכלל זה זכויות קניין רוחני."
המשיבה טוענת להפרת הסכם ההפצה. היא טוענת שההפרה מקנה לה זכויות כספיות משמעותיות. לא אנקוט עמדה בעניין זה, אך סוגיית הפיצוי הכספי לא אמורה להצדיק סטייה מההסכמות החוזיות שהצדדים הגיעו אליהן ביחס לזכויות במוצר ובכלל זה זכויות הקניין הרוחני. הצדדים העריכו מראש מה יהיה חלקו של כל אחד מהם בפיתוח המוצר. הם הסכימו כי המערערת היא שפיתחה את המפסק האינטגרלי. הם קבעו שבהינתן כל התמונה הידועה להם הזכויות במוצר יוותרו בידי המערערת גם במקרה של היפרדות מכל סיבה וללא סיבה. הסכמה זו יש לכבד. ככל שהופרו זכויותיה הכספיות של המשיבה, יש ליתן את הסעד המתאים. אך אין בכך כדי לעקר את ההסכמה בדבר הבעלות במוצר במקרה של היפרדות.
24. שעה שלא נדונה טענה אחרת השוללת את זכותה של המערערת לבעלות בבקשת הפטנט, הרי שיש להורות על מתן הפטנט על שם המערערת.
התוצאה
25. הערעור מתקבל.
הבעלות בבקשת הפטנט מושא החלטת כב' סגנית הרשם תועבר על שם המערערת. החלטה זו תיכנס לתוקפה ביום 16.11.20, כדי לאפשר למשיבה לכלכל צעדיה.
החיוב בהוצאות בהחלטת סגנית הרשם יבוטל. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בשני ההליכים בסך 10,000 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך 75,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולמו בתוך 30 יום. בפסיקת ההוצאות נלקחה בחשבון העובדה שהטיעון בערכאה הנוכחית היה מצומצם יותר בהיקפו משזה שבפני כב' סגנית הרשם.
המזכירות מתבקשת לסגור התיק.
ניתן היום, ט' חשוון תשפ"א, 27 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.