הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עש"א 16600-04-16

בעניין: פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980

בעניין: יהונתן צברי (המערער בעש"א 16600-04-16)
רחל סופר (המערערת בעש"א 13686-06-16)

המערערים
ובעניין: עו"ד איתן ארז
הנאמן
ובעניין: עו"ד יהונתן צברי
הנושה
עו"ד ברוך חכים
המנהל המיוחד

המשיבים בעש"א 13686-06-16

ובעניין: רחל סופר
החייבת
עו"ד ברוך חכים
המנהל המיוחד
המשיבים בעש"א 16600-04-16

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד יוסי מססה

פסק דין
כללי
לפניי ערעורים על הכרעת עו"ד ברוך חכים, הנאמן לבדיקת תביעת החוב שהגיש עו"ד יהונתן צברי בעניינה של החייבת, הגב' רחל סופר ( להלן: "החייבת").

הערעור הראשון ( עש"א 16600-04-16) הוגש ע"י עו"ד יהונתן צברי ( להלן : " צברי"), נושה של החייבת, והערעור השני הוגש על ידי החייבת עצמה ( עש"א 13686-06-16). שני הערעורים נוגעים להכרעת עו"ד חכים מיום 23.2.16 שלפיה אישר עו"ד חכים את תביעת החוב של צברי בחלקה, בסך של 856,469.3 ₪.

עיקר העובדות הרלוונטיות
ביום 23.7.00 נחתם הסכם העסקה אישי בין החייבת וחברת סייג בע"מ ( להלן: "חברת סייג") מצד אחד, לבין צברי, מצד שני ( להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע בין היתר: החייבת תעסיק את צברי בתפקיד מנכ"ל סניף הודו ואסיה של חברת סייג תמורת סך חודשי של 4,000$ בתוספת עמלות; איחור בתשלום השכר יזכה את צברי בהפרשי ריבית חודשית בשיעור של 20% ׁׁ(סעיף 5.5 להסכם); כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים ידון בבוררות.

ביום 15.2.01, קרי כ- 7.5 חודשים בלבד לאחר חתימת ההסכם, התפטר צברי מעבודתו בחברה. נוכח מחלוקות בין הצדדים באשר לתשלומים שלפי הנטען הגיעו לצברי, ניהלו השניים הליכי בוררות לפני הבורר, עו"ד דרור גל ( להלן: "הבורר").

ביום 26.9.05 ניתן פסק הבוררות, שעליו ארחיב בהמשך פסק הדין ( להלן: "פסק הבורר").

לאחר שהחייבת לא פרעה את חובה לצברי, הגיש צברי בקשה לכינוס נכסי החייבת והכרזתה פושטת רגל. ביום 28.6.09 ניתן צו כינוס זמני לנכסי החייבת וביום 31.12.09 ניתן צו כינוס קבוע. עו"ד איתן ארז וצברי מונו כמנהלים מיוחדים. בהמשך, ביום 21.2.12 הופסק מינויו של צברי כמנהל מיוחד בשל ניגוד עניינים, החייבת הוכרזה פושטת רגל ועו"ד איתן ארז מונה לנאמן (להלן: " הנאמן").

ביום 23.6.10 הגיש צברי לכנ"ר תביעת חוב בסך של 3,899,296,336,531 ₪, קרי כ-3.9 טריליון ₪. עו"ד ברוך חכים מונה כמנהל המיוחד לבדיקת תביעת החוב של הנושה ( להלן: "המנהל המיוחד").

ביום 23.2.16 ניתנה הכרעת המנהל המיוחד בתביעת החוב של צברי, שלפיה אישר המנהל המיוחד את התביעה בסך של 856,469.3 ₪.

פסק הבורר וההליכים בגינו
לאור חשיבות פסק הבורר לעניינו, מצאתי לנכון לפרט את קביעות הבורר וכן את ההליכים שניהלו הצדדים בגינו.

בפסק הבורר נפסקו לזכות צברי מספר תשלומים כדלקמן: שכר עבודה בסך 16,501.3 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של 20% לחודש החל מיום 9.3.01; סך של 204,166 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 25.9.01; הוצאות ושכ"ט בסך 90,000 ₪.

פסק הבורר אושר ביום 15.3.06 ע"י בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו ( עב' 2653/06). בהמשך, הגישה החייבת בקשה לביטול פסק הדין. ביום 28.8.06 קיבל בית הדין האזורי לעבודה את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין מטעמים פרוצדוראליים, תוך שנקבע שעל החייבת להגיב לבקשה לאישור פסק הבוררות גופה. לבקשת החייבת, הועברו ההליכים בין הצדדים לבית הדין האזורי בירושלים ( עב' 1453/07), והחייבת חויבה ביום 15.7.08 בהפקדת ערובה. החייבת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה על ההחלטה לחייבה בהפקדת ערובה ( בר"ע 479/08) וערעורה נדחה ביום 11.9.08.

משהחייבת לא הפקידה את הערובה בהתאם להחלטת בית הדין חרף ארכות שניתנו לה לשם כך, אישר בית הדין את פסק הבורר בפסק דין מיום 17.12.08. ביום 8.2.09 הגישה החייבת ערעור על פסק הדין מיום 17.12.08 והערעור סולק על הסף ביום 23.6.09. החייבת הגישה ערעור נוסף, ואף ערעור זה סולק על הסף ביום 24.12.09, בשל איחור בהגשתו.

ביום 20.5.10 הגישה החייבת בקשה נוספת לביטול פסק הבורר, הפעם לבית הדין הארצי בירושלים ( ת"ב 31889-05-10), ותביעתה נדחתה ביום 23.2.11 מחמת מעשה בית דין. החייבת ערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי, שסבר כי בשל הריבית החריגה שנקבעה בפסק הבורר יש להחזיר את הדיון לגופו לבית הדין האזורי לעבודה. צברי הגיש עתירה לבג"ץ על החלטה זו ( בג"ץ 7033/12) ועתירתו נדחתה ביום 9.10.12.

ביום 17.8.14, לאחר דיון מעמיק בטענות הצדדים, דחה בית הדין האזורי בירושלים את בקשת החייבת לביטול פסק הבורר. החייבת לא השלימה עם פסק הדין וערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים ( ע"ע 66514-09-14) וערעורה נדחה ביום 20.10.15. החייבת עתרה לבג"ץ ( בג"ץ 7892/15) ועתירה נדחתה ביום 1.3.16, תוך שנקבע כי:
"ייאמר כבר עתה כי ברי לכל שהמדובר בריבית דמיונית ובחוב בסכום בלתי מתקבל על הדעת, אך אין חולק כי לפי שעה העותרת אינה נדרשת לשלם את הסכום הנטען, ואף לא סכום הדומה לו. תביעת החוב שהגיש המשיב נבחנת על-ידי בודק חיצוני, שנתמנה במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל נגד העותרת. הכרעתו של הבודק טרם ניתנה, וחזקה עליו כי יקבע את שיעור החוב באופן סביר. מכאן שאין ממש בחששה של העותרת, שיפורט להלן, כי הותרת ההכרעה בדבר גובה הריבית לגדרי הליך פשיטת הרגל, כמוה כקביעת מסמרות בסוגיה לגופה ( ראו בעניין זה, ע"א 7014/11 סופר נ' ארז [ פורסם בנבו] (1.2.2012)). כפי שהדגיש אף המשיב בתגובתו, "אין ספק שסכום החוב שנצבר עד כה לא יוותר על כנו"...
בהתאם לכך, אין מקום בשלב זה לדיון מחודש בטענות העובדתיות שהעלתה העותרת זה מכבר. כך במיוחד שעה שפסק דינו של בית הדין האזורי – שנתאשר ומטעמיו בבית הדין הארצי – מפורט ומנומק כדבעי, וניתן בו מענה למכלול הסוגיות שהעותרת ביקשה להציב מעליהן סימני שאלה פעם נוספת. מהעתירה לא עולה כי בית הדין סטה מההלכה הפסוקה ביישום הדין על עובדות המקרה. אמנם על פניו, הריבית החודשית המצטברת הנטענת, שבעטיה תפח החוב כפי שתפח, נוגדת את תקנת הציבור ( ראו גם את דברי כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך ב-פש"ר ( מחוזי ת"א) 1381/09 צברי נ' סופר [ פורסם בנבו] (15.9.2011), שצוטטו בפסק דינו הקודם של בית משפט זה בסוגיה דנן ( בג"ץ 7033/12 לעיל)). ואולם, כאמור, העניין נתון כעת לבחינה וביקורת מקצועיות, הנערכות תחת פיקוח שיפוטי של בית המשפט המחוזי ( בית משפט של פשיטת הרגל). משכך, אין בשלב זה מקום לבחינת הסוגיה במסגרת בית משפט זה."
(ההדגשות אינן במקור – א.א)

סיכומו של דבר; אין חולק שהצדדים מיצו את ההליכים בכל הנוגע לאישור פסק הבורר וכי זה אושר כדין, תוך שהוטלה על המנהל המיוחד ועל בית משפט זה הסמכות לבחון ולבקר את הריבית מושא החוב שאושר בפסק הבורר.

הכרעת המנהל המיוחד בתביעת החוב
כאמור לעיל, צברי הגיש תביעת חוב בסך של כ-3.9 טריליון ₪, שמבוססת בעיקרה על פסק הבורר וכן על ארבע החלטות שיפוטיות שבהן חויבה החייבת בהוצאות משפט עובר ליום הכינוס. בתביעתו טען צברי שהחוב כלפיו נושא ריבית דריבית בשיעור 20%, קרי ריבית המצטרפת לקרן החוב בכל חודש.

לנוכח הסכסוך הקשה ורב השנים בין החייבת לצברי וכן בשל היקפה של תביעת החוב והשלכתה על תיק פשיטת הרגל ועל כלל נושי החייבת, קיים המנהל המיוחד מספר דיונים במשרדו שבהם אפשר לצדדים ולבאי-כוחם להשמיע טיעוניהם וזאת נוסף על הגשת כתבי טיעון מקיפים, הצגת מסמכים וכדומה.

ביום 23.2.16 ניתנה הכרעת המנהל המיוחד בתביעת החוב אשר מתפרשת על 13 עמודים, ושבה נקבע כי צברי הינו נושה רגיל ושסכום תביעתו מאושר בסך של 856,469.3 ₪ לפי הפירוט הבא:

המנהל המיוחד סבר שהריבית שנקבעה בסעיף 5.5 להסכם תואמת את סעיף 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שקובע שיעור סטטוטורי של פיצוי הלנה שיתווספו לקרן החוב של השכר המולן ולא לקרן החוב לאחר פיצויי ההלנה. כן סבר המנהל המיוחד שככל שהיה בכוונת הצדדים לקבוע את הריבית כריבית דריבית היה עליהם לציין זאת באורח מפורש בהסכם, דבר שלא נעשה. בנוסף, המנהל המיוחד סבר שגם הבורר לא פירש סעיף זה בהסכם כריבית דריבית, שכן פסק הבורר נצמד ללשון הסעיף בהסכם בלבד. באשר לפרשנות הראויה לסעיף זה, הפנה המנהל המיוחד לפסיקה המורה שפיצויי הלנה אינם נושאים פיצוי הלנה, קרי, הריבית נגזרת אך ורק מקרן השכר המולן ולא מקרן החוב בתוספת פיצויי ההלנה ( ע"ע ( עבודה ארצי) 208/03 קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע"מ נ' מועצה אזורית גליל תחתון ( פורסם בנבו, 31.10.2005)).

עוד סבר המנהל המיוחד כי הואיל ומדובר בפיצויי הלנה, אין מקום להחיל את סעיף 134( א) לפקודת פשיטת הרגל ( נוסח חדש), תש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") והדרך הנכונה לחשב את ההצמדה והריבית בגין השכר שנפסק לטובת צברי הינה הצמדת השכר בסך 16,501 ₪ החל מיום 9.3.01 ועד למועד צו הכינוס ביום 31.12.09, בצירוף ריבית בסך 20%, ובסה"כ 365,551.26 ₪.

ערעור צברי
בפתח ערעורו בוחר צברי לתקן את תביעת החוב שהגיש ולהעמידה על סך של 7 מיליון ₪ וזאת מבלי לגרוע מטענותיו ועל מנת להעמיד את תביעת החוב על סכום ריאלי, כדבריו.

לטענת צברי המנהל המיוחד שגה בהכרעתו מכמה טעמים, ובין היתר נטען כי: הריבית שנקבעה בהסכם אינה בגין פיצויי הלנה ומדובר בפיצוי חוזי שקובע ריבית דריבית, כפי שגם גם אושר בפסק הבורר וכנתמך בחוות-דעת של מומחה בתחום הכלכלה, עו"ד דורון ויסברוד ( להלן: "המומחה") שצורפה להודעת הערעור; עבודתו בחברה בוצעה בהודו ונקבע שהבורר לא יהיה קשור בדין הישראלי ומטעם זה לא ניתן לקבל את הכרעת הנאמן שמבוססת על הדין הישראלי; ההסכם נוסח ע"י ב"כ החייבת, עו"ד גבעולי, ולכן יש לפרש אותו לרעת המנסח; המנהל המיוחד הושפע בניגוד לדין מקביעת הנאמן, עו"ד איתן ארז, בדו"ח מיום 1.11.15 ונראה כי הכרעתו ניתנה משיקולים פסולים כגון העדר כספים בקופה והחשש מפגיעה בנושים האחרים; צברי סווג כנושה בדין רגיל למרות שמדובר בשכר עבודה, קרי חוב בדין קדימה; לא ניתן לו יומו לפני המנהל המיוחד בכל הנוגע לקביעה שמדובר בפיצוי הלנת שכר; לא צורף מע"מ למספר סכומים שנפסקו; לא נפסקו לצברי החזרי אגרות משפט בהליך הפש"ר; לא נפסקו לצברי החזרי הוצאות לתקופה של 15 שנים.

ערעור החייבת
גם החייבת סבורה שהכרעת המנהל המיוחד שגויה. בראש ובראשונה טוענת החייבת שהיה על המנהל המיוחד " להציץ מעבר לפרגוד" פסק הבורר, קרי לבחון את טענות החייבת בדבר העדרו של חוב לצברי. החייבת מפנה בהקשר זה להודעת צברי עם סיום עבודתו בחברה שלפיה החברה חבה לו סך של 4,000 ₪ בגין החזר הוצאות ומבלי שהיו לצברי טענות בדבר אי תשלום שכר בזמן אמת. לחלופין, החייבת סבורה שיש לקבל את תביעת צברי בסך של 310,000 ₪ בצירוף ריבית לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל. החייבת מפנה עוד להחלטות קודמות של בית המשפט ( כב' השופטת אלשיך) שלדידה מקימות מעשה בית דין ושוללות את האפשרות לתבוע את החוב המופרז מושא תביעת החוב.

מטעמי נוחות דנתי בערעורים במאוחד.

אקדים את המאוחר ואציין כי בדיון מיום 29.10.17 הודיעה החייבת שהיא מקבלת את הצעת בית המשפט ואינה עומדת על ערעורה ומטעם זה אתמקד בפסק הדין בערעור צברי.

תגובת המנהל המיוחד לערעור צברי
המנהל המיוחד סבור שהכרעתו בתביעת החוב מנומקת ומבוססת והוא סבור שאין לשנותה.

אפרט בתמצית את עיקר עמדת המנהל המיוחד: צברי לא עתר בתביעת החוב בבקשה להכיר בחלק מהחוב בדין קדימה ומשכך הוא ויתר על טענה זו; המנהל המיוחד לא הושפע מקביעת הנאמן וספק אם הדו"ח האמור מצוי ברשותו; יש לדחות את הטענה שלא ניתן לצברי יומו לפני המנהל המיוחד שכן ניתנו לצדדים הזדמנויות לטעון באשר למהות החוב ואף התקיימו מספר דיונים במשרדו במעמד הצדדים ובאי כוחם; הקביעה שלפיה מדובר בפיצויי הלנה היא קביעה משפטית שמטיבה עם צברי שכן אילו היה נקבע שמדובר בריבית דריבית היה מקום להורות על בטלותה בשל העובדה שעסקינן בהליכי חדלות פירעון; טענות צברי בנוגע לטעויות בחישוב והעמדת תביעת החוב על סכום של 7 מיליון ₪ הן הרחבת חזית בערעור; מדובר בהחלטה סבירה שכן עסקינן בתביעה לשכר בגין 7 חודשי עבודה בלבד, שבגינם אושר לצברי סך של כ-900,000 ₪; ככל שצברי מבקש הכרה בהוצאות שנקט בהן במסגרת הליכי פשיטת-הרגל עליו להגיש בקשה מתאימה בתיק הפש"ר.

תגובת החייבת לערעור צברי
החייבת מכחישה את החוב מושא פסק הבורר. נטען שצברי קיבל את מלוא השכר המגיע לו בסך של 87,000$ בגין 7 חודשי עבודה והוא אינו זכאי לקבלת תשלום נוסף למעט 4,000 ₪ בלבד בגין החזר הוצאות, כפי דרישת צברי בזמן אמת עם סיום עבודתו בחברה.
החייבת מפנה להחלטת בית המשפט ( כב' השופטת אלשיך) מיום 30.12.08 שדחתה את עמדת צברי באשר לריבית דריבית והורתה לו להגיש התראה חדשה על סכום החוב המקורי. נטען שהחלטה זו מקימה מעשה בית דין שכן צברי הגיש התראה מתוקנת כפי החלטת בית המשפט ולכן הוא מושתק כיום מהעלאת הטענה בדבר ריבית דריבית.

לחלופין, וככל שיוחלט שלא לבטל את החיובים מושא פסק הבורר, החייבת טוענת שקרן החוב בסך 310,000 ₪ יכולה לצבור ריבית רק בהתאם לסעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל, כך שהחוב עומד על 398,000 ₪ בלבד.

עמדת הכנ"ר
הכנ"ר תומך בעמדת המנהל המיוחד בנוגע לפרשנות הסעיף החוזי, קרי הוא סבור שאין מדובר בריבית דריבית. הכנ"ר סבור עוד שתחשיב המנהל המיוחד מטיב עם צברי שכן פיצויי ההלנה חושבו לפי חוק הגנת השכר ולא לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל. עם זאת, משהתקיימו יחסי עבודה בין המערער לחייבת, הכנ"ר סבור שראוי לאשר חלק מהחוב בדין קדימה, בהתאם לתקרה שקבועה בדין.

דיון במעמד הצדדים
ביום 29.10.17 קיימתי דיון בערעורים שבמהלכו ניתנה לצדדים האפשרות לחדד את טיעוניהם.

באשר לשאלת סיווג חלק מהחוב בדין קדימה; הואיל ומדובר בחוב בגין שכר עבודה, הכנ"ר והמנהל המיוחד סברו שאין מניעה לאשר חלק הימנו בדין קדימה, בהתאם להוראות הדין.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וכן את עמדת הכנ"ר הצעתי לחייבת ולצברי שלא לעמוד על ערעוריהם. כאמור לעיל, החייבת קיבלה את הצעת בית המשפט. צברי ביקש שהות של 7 ימים לשקול את הצעת בית המשפט ולבסוף הודיע כי הוא מותיר את הערעור על כנו.

דיון והכרעה
כידוע, בדונו בתביעות חוב ממלא בעל התפקיד תפקיד מעין שיפוטי ( לוין וגרוניס פשיטת רגל 286 ( מהדורה שלישית, 2010); רע"א 8327/07 שוב נ' רו"ח שמואל רוזנבלום ( פורסם בנבו, 23.12.07)). בעל התפקיד מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב ( ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני ( פורסם בנבו, 27.12.10) ׁׁ(להלן: "פס"ד פז"), ועליו לדקדק בטיבה של תביעת החוב ולבחון אותה לעומקה בדרך שבה בית המשפט היה דן בתביעה ( ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ ( בפירוק), פ"ד יז(2) 833 (1963)). מטעמים אלה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי הביקורת השיפוטית על החלטת בעל תפקיד, גם בכל הנוגע להכרעה בתביעות חוב, תופעל במשורה, וכדברי בית המשפט העליון בפס"ד פז:
"שאלה היא האם קו הצמצום המאפיין את הביקורת השיפוטית על פעולות והחלטות הנאמן בתחום הניהול והביצוע של כינוס הנכסים חל באותה מידה גם ביחס להחלטותיו בתביעות חוב המוגשות לו מטעמם של הנושים...
אף שקנויה לבית המשפט מכח הפקודה והתקנות סמכות פורמלית להתערב ולשנות החלטות נאמן הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי כאמור בסעיף 178(א) לפקודה, ואף ליתן החלטות אחרות תחתן, עדיין מדובר בהפעלת סמכות של ביקורת שיפוטית על החלטות הגורם המקצועי המופקד על תחום מיוחד של ניהול נכסי החייב וחלוקתם בין הנושים. הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה".
(ההדגשות אינן במקור- א.א)

ביישום לענייננו;
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות בערעור וקיימתי דיון במעמד הצדדים שבו ניתנה לצדדים האפשרות להשלים את טיעוניהם, סבורני שלא נפל פגם, ולמצער פגם מהותי בשיקול דעתו של המנהל המיוחד בכל הנוגע לקביעה שלפנינו פיצוי שמקורו בחוק הגנת השכר. אבאר את טעמיי לכך.

הבורר אישר לצברי שכר עבודה בסך 16,501.3 ₪ בצירוף ריבית של 20% לחודש החל מיום 9.3.01. הבורר בחר שלא להכריע בשאלת שיעור הריבית וסבירותו, אלא אישר את הריבית שנקובה בסעיף 5.5 להסכם שלפיו איחור בתשלום השכר יזכה את צברי בהפרשי ריבית חודשית בשיעור של 20%. פסק הבורר אושר על ידי הערכאות המוסמכות, כמפורט בהרחבה בסעיף 3 דלעיל. עם זאת בתי המשפט התייחסו לריבית האסטרונומית שנקבעה בהסכם והביעו הסתייגות הימנה. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אף קבע כי לכאורה ריבית זו מנוגדת לתקנת הציבור, אולם הוא בחר שלא להעבירה תחת שבט ביקורתו לאור מינויו של מנהל מיוחד שנדרש להכריע לגבי סבירותה וכדברי בית המשפט העליון: "תביעת החוב שהגיש המשיב נבחנת על-ידי בודק חיצוני, שנתמנה במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל נגד העותרת. הכרעתו של הבודק טרם ניתנה, וחזקה עליו כי יקבע את שיעור החוב באופן סביר" (בג"ץ 7892/15, ההדגשה אינה במקור- א.א).

המנהל המיוחד דן בהרחבה בהכרעתו בשאלת שיעור הריבית ( סעיפים 45-68 להכרעת המנהל המיוחד), ולאחר ניתוח מעמיק ויסודי שערך בסוגיה סבר שעסקינן בפיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר. לטעמי, קביעה זו אינה משוללת יסוד בהינתן שעסקינן בסעיף בהסכם העסקה שעניינו איחור בתשלום שכר. זאת ועוד, עסקינן בהכרעה מנומקת שמבוססת על הוראות הדין והפסיקה וניכר שהמנהל המיוחד ביצע מלאכתו כדבעי, לאחר שבחן את הסוגיה לפני ולפנים.

יתרה מכך; המנהל המיוחד יכול היה לעשות מלאכתו קלה ולהכריע שהריבית ההסכמית הינה בלתי סבירה בהינתן שעסקינן בחוב בהליכי פש"ר, כך שהחוב יישא ריבית והצמדה לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל. אילו המנהל המיוחד היה מכריע כך, ברי שהחוב שאושר לצברי היה נמוך משמעותית. אף לא בלתי נמנע שקביעה שכזו הייתה עומדת במבחן הביקורת השיפוטית של בית משפט זה, כך שאין חולק שהמנהל המיוחד הלך לקראת צברי בהכרעתו. מטעם זה גם לא ראיתי לקבל את טענת צברי כביכול המנהל המיוחד השופע משיקולים זרים, שכן אילו הוא היה מעוניין להגדיל את קופת הנשייה על ידי הפחתת חובו של צברי, ברי שהוא היה פוסק את הריבית לפי פקודת פשיטת הרגל.

עוד יש לזכור שעסקינן בתשלום שכר עבודה לתקופה של כ-7 חודשים בלבד כך שפסיקת שכר של 365,000 ₪ בגינו, בנוסף לתשלומי השכר שקיבל צברי מהחייבת, הינו סביר בהחלט, דבר שלא ניתן לומר לדאבוני על הסכום שננקב בתביעת החוב שהגיש צברי בסך של כ-3.9 טריליון ₪. אמנם, צברי בחר לתקן את סכום תביעת החוב בשלב הערעור ולהעמידו על 7 מיליון ₪, אולם גם הסכום המופחת שננקב בהודעת הערעור הינו בלתי מתקבל על הדעת ולא ראיתי כל צורך לדון בטענה זו בהינתן הכרעתו המלומדת והמעמיקה של המנהל המיוחד, שכאמור לא מצאתי לנכון להתערב בה.

לא התעלמתי מטענת צברי שלפיה הכרעת המנהל המיוחד מנוגדת להסכמת הצדדים כי הבורר לא יהיה כפוף לדין הישראלי, ומשכך לכאורה קביעת המנהל המיוחד מנוגדת להסכמת הצדדים. אין בידי לקבל טענה זו. המנהל המיוחד הדגיש בהכרעתו כי הקביעה שמדובר בפיצוי הלנת שכר אינה מחליפה את פסק הבורר והיא מהווה אך פרשנות לסעיף 5.5 להסכם, שאומץ כלשונו על ידי הבורר, כך שאין לפנינו כל פגיעה בפסק הבורר שאושר כדין או בהסכמות הצדדים מושא ההסכם. מטעם זה גם לא מצאתי לנכון לקבל את חוות דעת המומחה שמהווה אך פרשנות לסעיף 5.5 להסכם, ומשכך ספק אם עסקינן בחוות דעת מומחה כהגדרתה בדין. לגופם של דברים; המומחה סבר כי ככל שהצדדים ביקשו לקבוע ריבית רגילה היה עליהם לקבוע זאת באורח מפורש. לטעמי, סברה זו הינה שגויה מעיקרא. הצדדים אינם נדרשים לציין בהסכם שמדובר בריבית רגילה ועצם ציון המונח " ריבית" בהסכם מלמד שעסקינן בריבית רגילה. ככל שהצדדים היו מעוניינים לקבוע ריבית מיוחדת, כגון ריבית דריבית, חזקה עליהם שהיו טורחים לציין זאת באורח מפורש, דבר שכאמור לא נעשה בהסכם. גם העובדה שצברי לא היה מיוצג על ידי עורך דין אינה רלוונטית לענייננו שכן מדובר באיש עסקים שהועסק באותה עת כמנכ"ל חברה וחזקה עליו שהבין את משמעות ההסכם שעליו חתם.
כן לא ראיתי לקבל את טענת צברי שלפיה לא ניתן לו יומו לפני המנהל המיוחד וזאת בהינתן ההליך הארוך והמקיף שניהל המנהל המיוחד, שכלל מספר דיונים במשרדו והגשת כתבי טענות עבי כרס. זאת ועוד, עסקינן בקביעה פרשנית-משפטית ומטעם זה ובהינתן המומחיות שמוקנית למנהל המיוחד, איני סבור שהיה על המנהל המיוחד לקבל את התייחסות צברי בנוגע לקביעה שמדובר בפיצויי הלנת שכר עובר למתן הכרעתו.

נוכח כל הטעמים דלעיל, לא ראיתי להתערב בקביעת המנהל המיוחד שלפיה הריבית מושא חוב השכר שלפניי הינה בגין פיצויי הלנת שכר. כן אני מאמץ את קביעת הנאמן שלפיה ככל שצברי מעונין לקבל החזר הוצאות בעבור הליך פשיטת הרגל, עליו להגיש בקשה ייעודית בתיק הפש"ר.

באשר לשאלת סיווג החוב; לכאורה לא נפל פגם בהכרעת המנהל המיוחד שכן לא הונחה לפניו בקשה שכזו במסגרת תביעת החוב. חרף האמור, הואיל ואין חולק שמקור החוב בשכר עבודה, מצופה היה מהמנהל המיוחד לאשר חלק הימנו בדין קדימה בהתאם לתקרה הקבועה בדין.

סוף דבר
לאור הודעת החייבת בדיון מיום 29.10.17 שלפיה היא אינה עומדת על ערעורה ( עש"א 13686-06-16), הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
באשר לערעור צברי ( עש"א 16600-04-16), הערעור מתקבל באופן חלקי, רק באשר לסיווג חלק מהחוב בדין קדימה.

הואיל והערעור התקבל רק בחלקו הזניח בעוד שמרבית טענותיו של צברי נדחו על-ידי ושעה שממילא לא הייתה מניעה לאשר חלק מהחוב בדין קדימה בהינתן עמדות המנהל המיוחד והכנ"ר בדיון מיום 29.10.17, יישא צברי בהוצאות המנהל המיוחד בסך 17,550 ובהוצאות החייבת בסך 7,000 ₪.

המזכירות תסרוק את פסק הדין בשני הערעורים ותשלח אותו לצדדים.
ניתן היום, ד' כסלו תשע"ח, 22 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.