הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עש"א 10708-03-21

לפני
כבוד ה שופטת ירדנה סרוסי

מערערת

BOEHRINGER INGELHEIM PHARMA GMBH & CO. KG
ע"י ב"כ עו"ד ערן ברקת

נגד

משיב

משרד המשפטים/אגף הפטנטים, המדגמי
ע"י ב"כ עו"ד גינת אריאל קצ'קו

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת כב' רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר מיום 20.1.2021, שניתנה ביחס לבקשה לצו הארכה לפטנט 148756 (השגה על החלטת בוחן).
עניינו של הערעור הוא במקרה יוצא הדופן, בו ניתנו על ידי מדינה אירופית מוכרת, שני צווים להארכת שני פטנטי ייחוס שונים, שנרשמו ביחס לאותו חומר פעיל. במצב עניינים זה, עולה השאלה האם צו הארכה לפטנט הבסיסי בישראל יינתן דווקא לפי הצו להארכת פטנט ייחוס שניתן על בסיס היתר השיווק הראשון בזמן מבחינה כרונולוגית, או שמא לפי הצו להארכת פטנט ייחוס שניתן לתקופה הקצרה ביותר מבין שני צווי ההארכה; ובמילים אחרות, האם יש להתחשב אך בצו להארכת פטנט ייחוס בעל היתר השיווק הראשון ביחס לחומר הפעיל, או שמא יש להתחשב בכלל צווי ההארכה שניתנו ביחס לחומר הפעיל.
רקע רלוונטי והחלטת הרשם בתמצית
המערערת הגישה בקשה לצו הארכה לפטנט מס' 148756 בישראל (להלן: "צו ההארכה"). בפני רשות הפטנטים עמדו, בין היתר, שני צווי הארכה עבור שני פטנטי ייחוס אירופאיים שונים, שנרשמו ביחס לאותו חומר פעיל בשם NINTEDANIB. צו להארכת פטנט ייחוס לפטנט EP1224170 ניתן למשך של 1,826 ימים, על בסיס היתר שיווק מיום 21.11.2014 לתכשיר המכיל את החומר הפעיל תחת השם המסחרי VAGRATEF (להלן: "הצו הראשון"); צו להארכת פטנט ייחוס לפטנט EP1830843 ניתן למשך של 1,490 ימים, על בסיס היתר שיווק מיום 15.1.2015 לתכשיר המכיל את החומר הפעיל תחת השם המסחרי OFEV (להלן: "הצו השני"). המצב המשפטי באירופה שאפשר את הוצאת שני הצווים מפורט בהחלטת הרשם, בפס' 11 – 15.
סגנית הממונה על הבוחנים סברה כי בהתאם לסעיף 64ט(א) לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הפטנטים" או "החוק"), יש לחשב את תקופת צו ההארכה בהסתמך על הצו השני, שהוא בעל תקופת ההארכה הקצרה ביותר. על כן, היא קבעה כי אורך צו ההארכה יהיה 1,490 ימים.
המערערת, שחלקה על קביעת סגנית הממונה על הבוחנים, הגישה השגה לרשם הפטנטים. המערערת טענה כי הצו השני ניתן בהתבסס על היתר לשיווק התכשיר באירופה שהוא, כרונולוגית, ההיתר השני לשימוש בחומר הפעיל באירופה. לפיכך, הוא אינו בא בגדר צו להארכת פטנט ייחוס לפי החוק, ואין להתחשב בו בקביעת אורך הצו.
כב' הרשם דחה את השגת המערערת וקבע כי מעת שפטנט EP1830843 הוא בגדר פטנט ייחוס עבור החומר NINTEDANIB וניתן לגביו צו הארכה מסוגSupplementary Protection Certificate (" SPC") באירופה, הרי שיש להתחשב בו. כלומר, לצורך חישוב משכו של צו ההארכה בישראל יש להתחשב גם בצווי הארכה מסוג SPC שניתנו במדינות המוכרות באירופה על בסיס היתר השיווק המאוחר יותר, ואין להתחשב אך בצווי ההארכה שניתנו על בסיס היתר השיווק הכרונולוגי הראשון ביחס לחומר הפעיל.
המערערת ממאנת להשלים עם החלטת הרשם, ומכאן ערעור זה.
טענות המערערת בתמצית
המערערת טוענת כי בהיותו של ערעור זה ערעור על החלטה של רשות מנהלית, מדובר בבירור שיפוטי ראשוני.
לגופו של עניין טוענת המערערת, כי מלשון ההגדרה של "צו להארכת פטנט ייחוס" שבסעיף 64א לחוק הפטנטים, עולה כי אין הכוונה להכליל במסגרתה כל צו שניתן עבור כל פטנט ייחוס באשר הוא, אלא רק צו שניתן לפטנט הייחוס שהוארך על בסיס "היתר השיווק הראשון".
בהתאם לסעיף 64י(2) לחוק הפטנטים, תקופת ההארכה בישראל לא תעלה על 14 שנים ממועד היתר השיווק הראשון שניתן באחת המדינות המוכרות. אין חולק כי לעניין סעיף 64י(2) לחוק, "היתר השיווק הראשון" הוא היתר השיווק הכרונולוגי הראשון שניתן במדינות המוכרות. אין כל טעם לפרש את המונח בצורה שונה בין הסעיפים השונים.
אין למערערת כל ציפייה או דרישה כי רשות הפטנטים תבחן עצמאית את הצווים. אין ולא יכולה להיות מחלוקת עובדתית לגבי מועד היתר השיווק הכרונולוגי הראשון שניתן באירופה. מידע זה נמסר לרשות הפטנטים. בחינת מועד מתן היתר השיווק בחו"ל היא עניין טכני פשוט, שאינה נבדלת מבחינת מספר ימי ההארכה שניתנו במדינות המוכרות.
עמדת המערערת עולה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית של ההוראות בדבר הארכת תקופת הגנה. הוראות אלו נועדו להאריך את זכותו הקניינית של בעל פטנט לתקופה נוספת, על מנת לפצותו על התקופה בה אינו יכול לנצל את האמצאה בשל הליכים רגולטוריים של רישום וקבלת היתר שיווק של תכשיר רפואי.
זאת בפרט נוכח התוצאה האופרטיבית של החלטת הרשם, לפיה מתן הגנה של עוד ארבע שנים נוספות באירופה (לפי הצו השני) , עד לשנת 2030, תקצר בפועל את ההגנה בישראל בכמעט שנה, עד לשנת 2024. מדובר באי-היגיון ואבסורד של ממש.
מטרתה של הגדרת "צו להארכת פטנט ייחוס" הייתה "לצלם" תמונת מצב של צווי הארכה באירופה ובארה"ב, כצווי ההארכה הרלוונטיים לחישוב משך צו ההארכה בישראל, על מנת ליצור אחידות, בהירות וודאות. כוונתו הברורה של המחוקק הייתה למנוע צינור יבוא אקטיבי המאפשר קליטה אוטומטית של התפתחויות בפרשנות הדין באירופה. החלטת רשם הפטנטים מסכלת תכלית חקיקתית זו.
החקיקה בישראל אמנם יוצרת קשר בין צווי הארכה שניתנו במדינות מסוימות לאלה שניתנים בישראל, אך אין המשמעות שכל צו שניתן במדינה מוכרת רלוונטי לחישוב משכו של צו ההארכה בישראל. העובדה כי צו מסוים נוסף יכול להינתן באירופה בהתאם לפרשנות של הדין שם, אינה יכולה להשפיע על הדין בישראל. כל מסקנה אחרת משמעה קליטה בפועל של הדין הזר, שלא בהתאם להלכה בישראל.
טענות המשיב בתמצית
המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. מדובר בהחלטה שיפוטית של ערכאה מתמחה, ששומה על ערכאת הערעור להיזהר ולהקפיד בהחלפת שיקול הדעת המקצועי והמיומן שלה.
לגופו של עניין נטען, כי הגדרת המונח "צו להארכת פטנט ייחוס" אינה מוסיפה תנאים שעל הרשות לבדוק פרטנית ואינה מבחינה בין צווים ספציפיים שניתנו. כך, צו ההארכה שניתן בישראל מקיים את כל דרישות החקיקה, ולא היה על הרשות לבחור דווקא בצו להארכתו של פטנט הייחוס שהיתר לשיווקו ניתן, כרונולוגית, ראשון. המונח "צו להארכת פטנט ייחוס" שבסעיף 64א לחוק, שבו מופיעה התייחסות ל"מועד קבלת היתר השיווק הראשון", מהווה אך הגדרה המשקפת את ההגדרות באירופה ובארה"ב, כדי להבהיר שהמחוקק מכיר רק בצו הארכה מהסוג הנקוב, שחושב באופן שפורט בהגדרה.
אם מדינה מוכרת בחרה לתת, בנסיבות ייחודיות, שני צווי הארכה, לשני פטנטי ייחוס, ביחס לאותו חומר פעיל, שכל אחד מהם הוא מהסוג שהוכר בחוק הישראלי, אין לרשם אלא להתייחס לכל אחד מהם כצו להארכת פטנט ייחוס, שמאפשר לו, בכפוף ליתר התנאים המהותיים, להורות על הארכת הפטנט בישראל. כך נעשה גם במקרה דנן.
בניגוד לטענת המערערת, הפרשנות שניתנה באירופה לתקנות לא נקלטה בהחלטה. מה שנקלט בסעיף ההגדרות בחקיקה ובהחלטה הן התקנות האירופאיות עצמן; ואותן הרשות צריכה "לצלם" כדי לבחון אם לפנינו צו להארכת פטנט ייחוס. הפרשנות האירופאית הביאה למתן שני צווי הארכה ביחס לשני פטנטי ייחוס, שמגנים על אותו חומר פעיל, לפי אותן תקנות ש"צולמו" בסעיף ההגדרות בחקיקה בישראל. העובדה שהרשות מקבלת כנתון את קיומם של שני הצווים הזרים הללו כמובן אינה אומרת שהיא מסכימה לרציונל שעמד בבסיס הוצאתם באירופה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך בפניי, החלטתי לדחות את הערעור. אני סבורה כי הצדק עם כב' הרשם ועם פרשנותו את הוראות החוק, הן מהבחינה הלשונית והן מהבחינה התכליתית.
מהבחינה הלשונית, בסעיף 64א לחוק הפטנטים, סעיף ההגדרות, מוגדר "צו להארכת פטנט ייחוס" כדלקמן:
"צו או אישור המורה על הארכה, ביום אחד או יותר, של תוקף פטנט ייחוס ביחס לתכשיר רפואי המכיל את החומר או ביחס לציוד רפואי, המוגן על ידי פטנט הייחוס, שמתקיים לגביו אחד מאלה:

(1) הוא ניתן בארצות הברית של אמריקה (Patent Term Extension), ותקופת תוקפו נקבעת על ידי הגורם המוסמך לכך לפי החלק של תקופת הבחינה לצורך מתן היתר השיווק הראשון בידי הרשות המוסמכת למתן היתרי שיווק, שחל לאחר מתן פטנט הייחוס, בניכוי תקופות שלגביהן נקבע כי מבקש צו ההארכה לא נהג בהן בדחיפות הראויה במהלך תקופת הבחינה האמורה, ובתוספת מחצית מתקופת הניסויים הקליניים בתכשיר הרפואי או בציוד הרפואי המוגנים על ידי פטנט הייחוס;
(2) הוא ניתן במדינה אירופית מוכרת (Supplementary Protection Certificate), ותקופת תוקפו נקבעת בהתחשב בתקופה שחלפה מיום הגשת הבקשה לפטנט הייחוס ועד ליום קבלת היתר השיווק הראשון, בניכוי חמש שנים...".
המערערת טוענת כי המילים "היתר השיווק הראשון" בהגדרה מלמדות כי יש להתייחס אך ורק לצו ההארכה שניתן ביחס להיתר השיווק הראשון בזמן מבחינה כרונולוגית, ביחס לחומר הפעיל. אני סבורה אחרת. לדידי, ההגדרה "צו להארכת פטנט ייחוס" שבסעיף 64א לחוק אך נועדה להפנות לאותם סוגי צווים, שעל בסיסם יינתן צו הארכה לפטנט הבסיסי בישראל. זאת, מבלי לקבוע הוראות פוזיטיביות עצמאיות לבחינת הצו בישראל. כלומר, המילים "היתר השיווק הראשון" בענייננו נועדו רק להפנות ולהתאים לנוסח שנקבע בחקיקה האירופאית הרלוונטית ביחס לאותם צווים, מסוג SPC. וראו דברי הסבר לסעיף 1 להצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 13) (הארכת תקופת הגנה), התשע"ב-2012, ה"ח הממשלה 682 (להלן: "דברי ההסבר"):
"תקופת תוקפו של אישור כאמור [ SPC – י"ס] מחושבת על בסיס התקופה שממועד הגשת בקשת הפטנט ועד לקבלת היתר השיווק לתכשיר או לציוד הרפואי המבוסס עליה, בניכוי פרק זמן של חמש שנים, בהתאם לנוסחה המצויה בסעיפים 13.1 ו-13.2 של ה-Regulation (EC) No 469/2009. תקופת תוקפו של אישור כאמור הניתן באיחוד האירופי, לפי החקיקה האירופית האמורה, אינה עולה על חמש שנים, ומסתיימת לא יאוחר מ–15 שנים ממועד קבלת היתר השיווק הראשון לגבי אותו תכשיר או ציוד רפואי" (ההדגשות שלי – י"ס).
ואכן, סעיף 13.1 ל- Regulation (EC) No 469/2009 (להלן: " החקיקה האירופאית"), קובע את תקופת צו ההארכה מסוג SPC, כדלהלן:
"Duration of the certificate:
The certificate shall take effect at the end of the lawful term of the basic patent for a period equal to the period which elapsed between the date on which the application for a basic patent was lodged and the date of the first authorisation to place the product on the market in the Community, reduced by a period of five years" (ההדגשות שלי – י"ס).
ניתן להיווכח, כי המילים "היתר השיווק הראשון" שמופיעות בהגדרה "צו להארכת פטנט ייחוס" מקבילות לאמור בסעיף 13.1 לחקיקה האירופאית, באופן שמלמד כי הן נועדו לקשר בין ההגדרות השונות באירופה ובישראל. בהתאם, אני סבורה שלא ניתן להיבנות מן המילים "היתר השיווק הראשון", שכן מדובר אך בהעתקה ובתרגום מילולי של המילים מתוך סעיף 13 לתקנות האירופאיות, באופן שמאיין כל ניסיון להתחקות אחר כוונת המחוקק הישראלי בהקשר זה.
כלומר, הגדרת "צו להארכת פטנט ייחוס" נועדה לשקף איזה צו הארכה אירופי ייחשב לצורך מתן צו הארכה בישראל (SPC), מבלי שהמחוקק הישראלי התכוון להעמיד תנאים נוספים על אלו שמוזכרים במסגרת סעיף 13.1 לחקיקה האירופאית הרלוונטית.
מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, כי בדברי ההסבר מתייחס המחוקק הישראלי להיתר השיווק " הראשון" רק בהקשר של נוסח החקיקה האירופאית והאמריקאית. בכל יתר המופעים בדברי ההסבר, מתייחס המחוקק הישראלי להיתר השיווק באופן כללי, ללא כל התייחסות להיותו "ראשון" דווקא, וראו למשל דברי ההסבר המצוטטים לעיל וכן דברי ההסבר לסעיף 3 להצעת החוק.
משעה שהצו השני הוא צו מסוג SPC, הרי שהוא מקיים את הוראות החוק, ויש להתחשב בו לצורך חישוב תקופת צו ההארכה לפטנט הבסיס.
המערערת טוענת כי יש להתייחס למונח "היתר השיווק הראשון" באותו האופן שבו מתייחסים אליו בסעיף 64י(2) לחוק, כלומר, מבחינה כרונולוגית.
אין בידי לקבל טענה זו. בענייננו, השימוש במונח "היתר השיווק הראשון" הוא שווה בשני סעיפי החוק. השוני היחיד בין שני הסעיפים הוא בהקשר. בעוד שבסעיף ההגדרות, ההקשר הוא ביחס לפטנט הייחוס, כלומר, היתר השיווק הראשון ביחס לפטנט הייחוס הספציפי; בסעיף 64י(2) ההקשר הוא ביחס להיתרי השיווק האחרים, כלומר, היתר השיווק הראשון ביחס לשאר היתרי השיווק, שתוצאתו היא היתר השיווק הראשון בזמן, מבחינה כרונולוגית.
מהבחינה התכליתית, אין מחלוקת בין הצדדים כי החקיקה מתכוונת ל"צלם" את הצו להארכת פטנט הייחוס שניתן. כלומר, כי המחוקק התכוון כי צו הארכה מסוג מסוים שניתן במדינה מוכרת, יהווה בסיס לצו הארכה בישראל. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם אותו "צילום" הוא צילום של הצו עצמו, והוא בלבד, או גם של התנאים שעמדו בבסיסו. או במילים אחרות, האם יש להתמקד רק בתוצאה – אם ניתן צו מסוג SPC או PTE, אם לאו, או שמא יש לבחון גם את תוכן הצו, את נסיבות הוצאתו ואם הוא תואם את המצב המשפטי במדינה המוכרת בעת תיקון חוק הפטנטים.
במחלוקת זו, דעתי כדעת הרשם. מפרוטוקול ישיבה 81 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-19 (19.11.2013), עולה כי המטרה הייתה "צילום" הצו עצמו, מבלי שהרשם יידרש לחקור ולדרוש אחר הנסיבות שאפשרו את מתן הצו להארכת פטנט הייחוס:
"הווארד פולינר [ראש אשכול דיני קניין רוחני, משרד המשפטים – י"ס]:

רצינו להבהיר שביחס לצו הארכת פטנט ייחוס, לתאר את המצב באירופה וגם בארצות הברית. זה נובע מהסכם B4ב', ולגבי הסעיף 1ב' פה, על הצו האמריקאי, שאינה עולה על חמש שנים, ומסתיימת לא יאוחר מ-14 שנים ממועד קבלת היתר השיווק הראשון לגביו, רצינו להבהיר שזה היתר השיווק הראשון בארצות הברית.

נעמה מנחמי [ייעוץ משפטי – י"ס]:

אתה רוצה שנציין את זה גם בנוסח?

הווארד פולינר:

אני חושב שזה ראוי.

נעמה מנחמי:

נעשה כאן הפניה.

הווארד פולינר:

וגם ביחס ל- Supplementary Protection Certificate בסעיף, 2ב – ב-EEA.

...

אילת פלדמן [מחלקת יעוץ וחקיקה – אזרחי, משרד המשפטים – י"ס]:

אנחנו רוצים לחזור על מה שנעמה ציינה – מדובר בהגדרה ולא בהוראה פוזיטיבית. אין דרישה או חובה לרשם, לבדוק את האמור בהגדרה.

נעמה מנחמי:

או יכולת.
...
הווארד פולינר:

הסעיפים פה הם כדי לתאר את המצב בחו"ל. לשם כך נדרשים הסעיפים של אינו עולה על 5 שנים, ומסתיים לא יאוחר מ-14 שנים ממועד קבלת היתר שיווק בארצות הברית. כך זה מתואר בחוק האמריקאי, ולכן כל עוד לא רצינו להפנות לסעיפים ספציפיים בחוק אמריקאי, רצינו לתאר את המצב בארצות הברית כך שנוכל לדעת שמדובר בסוג מסוים של הארכה שניתנת בארצות הברית, וכנ"ל לגבי אירופה" (שם, עמ' 19 – 20, ההדגשות שלי – י"ס).
כלומר, אותו "צילום" מהווה צילום של סוג הצו – SPC, שהתנאי להענקתו, לפי הדין האירופי, הוא כי יהיה מדובר בהיתר שיווק ראשון ביחס לפטנט הייחוס. כל עוד הדין האירופי מאפשר מתן צו בהתבסס על סעיף 13.1 לחקיקה האירופאית, שלא השתנה, יש להתחשב באותו הצו.
המחוקק אך התכוון לקליטה של סוגי צווים מסוימים, ביניהם צו מסוג SPC, ומרגע שניתן צו מאותו סוג, שמטבע הדברים גם מקיים את האמור בסעיף 13.1 לחקיקה האירופאית, יש לקבל אותו באופן "אוטומטי", כמות שהוא.
כל מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את הוראות החוק שקולטות את הצווים מהמדינות המוכרות כהווייתם, שכן ניתן יהיה להעלות כדבר שבשגרה את הטענה כי צו ההארכה שניתן במדינה מוכרת הוא לא "תקין" מסיבות כאלו ואחרות.
כפי שנאמר במפורש בדברי ההסבר, "התיקונים המוצעים נועדו להגביר את מידת הוודאות בעבור חברות המייצרות תרופות המוגנות בפטנט ובעבור חברות המייצרות תרופות גנריות, כאחד, על ידי צמצום מספר המדינות המוכרות המשמשות בסיס לחישוב תקופת תוקפו של צו להארכת פטנט בישראל, ועל ידי הכרעה מוקדמת ככל האפשר בבקשה למתן צו הארכה, ולאפשר את פתיחת השוק הישראלי לתרופות גנריות במועד מוקדם. בכך תגבר הוודאות בתכנון התקציב שהמדינה מקצה לרכישת תכשירים רפואיים וציוד רפואי" (שם, בחלק הכללי).
קבלת עמדת המערערת תביא בדיוק לתוצאה הפוכה מהאמור – ריבוי מחלוקות והארכת ההליכים.
המערערת לא דקה פורתא בהשלכות טענותיה בהקשר זה. אומנם, ייתכן כי הבדיקה הספציפית, האם מדובר בהיתר השיווק הראשון היא בדיקה פשוטה וטכנית יחסית, אולם משעה שנפתח הפתח לחקור אחר הצו ולבדוק האם הוא תואם את הוראות הדין בישראל, למעשה ניתנת האפשרות לבחון אותו באופן כולל, והתכלית האמורה לעיל בדבר ודאות ומהירות – מתאיינת.
זהו גם ההבדל בין הבחינה שנעשית לצורך סעיף 64י(2) לחוק, אשר מקבלת כנתון את הצו להארכת פטנט הייחוס והיא נעשית אך בתוך החוק הישראלי ובמסגרתו, לבין הבחינה שמתבקשת על ידי המערערת, שהיא במהותה בדיקת הצו לגופו – האם הוא עומד בהוראות הדין הישראלי, אם לאו.
דווקא עמדת הרשם היא זו שמגבירה את הוודאות – היא מקבלת כפשוטם את הצווים להארכת פטנט ייחוס, מבלי שעולה החשש כי צו מסוים יידחה.
ודוקו, לא מדובר במקרה בו שונו הוראות סעיף 13.1 לחקיקה האירופאית. הוראות אלו בעינן עומדות, והן עדיין חופפות להגדרה בדין הישראלי. בכך גם נדחית הטענה כי מדובר בייבוא של דין אירופאי באופן "אוטומטי".
לטענת המערערת, מתן תוקף לצו הארכה השני, ייצור אנומליה וקיצור תקופת הגנה, בהתבסס על צו שדווקא האריך את תקופת ההגנה באירופה. אכן בנסיבות המקרה הספציפי שלנו, שכרה של המערערת באירופה יצא בהפסדה בישראל. אולם, משעה שהמחוקק קבע בסעיף 64ט לחוק, כי יש לצמצם את תקופת ההגנה בישראל בהתאם לצו ההארכה שניתן לתקופה הקצרה ביותר במדינה מוכרת, זוהי התוצאה המתבקשת. זוהי למעשה תהיה התוצאה בכל פעם שניתנים מספר צווים להארכת פטנט ייחוס – בכל צו נוסף יהיה לכל היותר כדי להותיר את תקופת ההגנה שניתנת על ידי הצו הראשון, או אף לגרוע ממנה.
יש לזכור, כי מדובר בתחרות בין זכויות ואינטרסים שונים, כאשר לכל צד טעמים ונימוקים טובים לעמדתו, ומטבע הדברים, כל קביעה של נקודת איזון תפגע בזכויות אחד הצדדים. כאמור, המחוקק קבע כי נקודת האיזון היא מזעור תקופת צו ההארכה בישראל, ובהתאם לכך יש לנהוג. בהקשר זה ראוי לציין, כי קשה להלום כי המערערת, שבקשתה לצו ההארכה השני באירופה התקבלה והיא עתידה ליהנות מתקופת הארכה משמעותית לפטנט EP1830843, תטען בישראל במקביל כי לא ראוי היה להעניק לה את אותו צו משום שהוא לא ניתן ביחס להיתר השיווק הראשון. ממילא, לאור שינוי הדין האירופי, כלל לא בטוח כי מקרה זה יישנה.
סיכומם של דברים, הערעור נדחה.
המערערת תישא בהוצאות הרשם בסך של 7,500 ש"ח. יתרת הפיקדון שהפקידה תושב לה באמצעות בא -כוחה.

ניתן היום, י"ב כסלו תשפ"ב, 16 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.