הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 56278-09-16

לפני
כבוד ה שופטת שרה דותן

מערער

אלמוני אלמוני

נגד

משיבים
1.שמעון טבק
2.יעקב משה בן עוזר ויימר (אסיר)
3.טובה וימר
4.רשם המקרקעין פתח תקוה

פסק דין

ערעור על החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) ד' חסדאי מיום 25.08.2016 לפיה בוטל עיקול אשר הוטל על זכויות משיב 2 (להלן: "וימר") בדירה ברחוב אהבת שלום 9/6 בבני ברק (גוש 6190 חלקה 571, תת חלקה 7, להלן: "הדירה").

הרקע העובדתי

המערער נפל קורבן להתעללות מינית קשה מצד וימר, אשר היה מחנכו בבית הספר בו למד, החל מספטמבר 2002.

באוגוסט 2011 הוגש נגד וימר כתב אישום בגין סדרת עבירות שכללו מעשי סדום בנסיבות אינוס, ניסיונות למעשי סדום בנסיבות אינוס ומעשים מגונים.

בתאריך 1.2.12, בטרם הסתיים הדיון בהליך הפלילי, נכרת הסכם למכר הדירה בין וימר ואשתו מצד אחד (להלן: "בני הזוג וימר") לבין משיב 1. במעמד החתימה על ההסכם , חתמו בני הזוג וימר על יפוי כוח בלתי חוזר לזכותו של משיב 1.

ביום 5.2.12 נרשמה הערת אזהרה לטובת משיב 1 בלשכת רישום המקרקעין ובתאריך 6.2.12 דווחה העסקה לרשות מיסוי מקרקעין. העסקה קיבלה אישורי מיסוי בתאריך 12.2.12.

בחודש יוני 2012, בהמשך להגשת כתב האישום הגיש המערער תביעה אזרחית, נגררת, נגד וימר על סך 2.5 מיליון ₪, ת"א 9741-06-12 (להלן: "התביעה הראשונה") ובמסגרתה הוטל בתאריך 7.6.12 עיקול זמני על זכויותיו של וימר בדירה.

בתאריך 9.6.2013 הורשע וימר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 4.06.13 נגזרו עליו 13 שנות מאסר לריצוי בפועל.

בתאריך 12.5.15, בהמשך לבקשת משיב 1, שהוגשה במסגרת התביעה הראשונה, לביטולו של העיקול הזמני על הדירה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה מבלי לפגוע בכל טענה וזכות שמורה למערער הזכות לנקוט בהליך ביחס לתקפותה או כשרותה של עסקת המכר בין משיב 1 לוימר מיום 1.2.12.
כן הוסכם כי, העיקול הזמני אשר הוטל במסגרת התביעה הראשונה על הדירה יבוטל ביום 11.8.15 אלא אם כן יינתן צו אחר על ידי ערכאה אחרת.

בתאריך 12.7.2015 הגיש המערער תביעה למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על ביטול הסכם המכר שנערך בין משיב 1 לבני הזוג וימר (משיבים 3-2) ביחס לדירה (התביעה בגדרה נדונה הבקשה להטלת עיקול זמני מושא ההליך שלפני).

בד בבד עתר המערער להותרת העיקול הזמני, אשר הוטל על הדירה במסגרת התביעה הראשונה על כנו.
בהחלטה מיום 5.8.15 הורה בית המשפט כי העיקול לא יבוטל עד למתן החלטה אחרת.
משיב 1 הגיש תגובה לבקשה ובמסגרת הדיון העידו משיב 1 ועדים מטעמו וכן המערער.

אין חולק כי עד למתן החלטתו של כב' השופט חסדאי היה העיקול שהוטל במסגרת התביעה הראשונה, בתוקף.

בבקשה להותרת העיקול הזמני על כנו נטען על ידי המערער כי הסכם המכר שנכרת בין משיב 1 לבני הזוג וימר נערך כדי להבריח נכסים ולהימנע מתשלום פסק הדין בתביעה הראשונה וכי משיב 1 מסייע לוימר להבריח את הדירה, וההסכם הנו הסכם למראית עין ומשכך יש לבטלו.

מנגד טוען משיב 1 כי רכש את הדירה בתום לב עובר להטלת העיקול, מבלי שידע על ההליכים התלויים נגד וימר.
משיב 1 ציין עוד כי רכש את הדירה תמורת כ-1.5 מיליון ₪ מתוכם שילם לזוג וימר כמיליון ₪ והיתרה שולמה לבנק לפדיון המשכנתא בשלב מאוחר יותר.
דהיינו, בעת שהוטל עיקול לא היו בידיו כספים של וימר, מכיוון שעל פי הסכם המכר הוא היה רשאי לקבל על עצמו את תשלום המשכנתא ישירות לבנק, ואכן העניין הוסדר מול הבנק.

החלטת כב' הרשם

בהחלטתו הבהיר כב' הרשם כי העיקול הזמני במסגרת התביעה הראשונה הוטל על זכויותיו של וימר בדירה וכי אין חולק שרק מחצית הזכויות בדירה היו שייכות לוימר.

כב' הרשם הפנה לרע"א 6749/99 ישעיהו נ' סאפד דיבלופמנטס (ג'רסי) לימיטד (פורסם בנבו ב-1.5.00), שם נקבע כי סעיף 127(ב) ל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, נועד להגן על זכויותיהם של רוכשי זכויות במקרקעין מפני עיקולים המוטלים לאחר רישום הערת אזהרה ובטרם הושלם רישום העסקה.

בהסתמך על ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב פ"ד נג(4) 199 קבע כב' הרשם כי "במצב של תחרות בין עסקת מכר ראשונה בזמן לבין עיקול מאוחר בזמן, לקונה הראשון יש זכות 'מעין קניינית' לכן הוא גובר על הנושה של המוכר, גם אם הוא לא רשם לזכותו הערת אזהרה" (ההדגשה שלי ש.ד).

בענייננו נרשמה הערת אזהרה עובר להטלת העיקול לפיכך מוטל על המערער להוכיח קיומה של עילת תביעה כלפי הקונה.
לאחר שבחן את טענת הצדדים וראיותיהם קבע כב' השופט חסדאי כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו של המערער לפיה דין עסקת המכר להתבטל מאחר ששימשה מסווה להברחת נכסי וימר.

נקבע כי המערער לא הוכיח כי תמורת מכר הדירה אינה סבירה או אינה משקפת מחיר שוק.
הברחת נכס לא הוכחה במידה הנדרשת לצרכי הבקשה. בעיקר לנוכח העובדה שההסכם דווח לרשויות המס. כמו כן לא עלה בידי המערער להוכיח כי המשיב 1 היה מודע להליך התלוי נגד וימר.

בהתייחס למשכנתא נקבע כי המשיב הוכיח שעל פי ההסכם היה זכאי לפרוע את המשכנתא ישירות לבנק כפי שנהג בפועל.
אשר למאזן הנוחות נקבע כי, נזקו של המשיב עולה על זה של המערער לנוכח דלות הראיות ויתר הנסיבות אשר פורטו לעיל.

הערעור – דיון והכרעה

בדיון לפני חזר המערער והפנה לנסיבותיה התמוהות של העסקה – להשקפתו, וטען כי המשיב 1 ידע שוימר עתיד לה יכנס לבית הסוהר.
עוד נטען כי לא כל הכספים שולמו לזוג וימר בטרם נמסרה ההודעה על העיקול למשיב 1 וכי בידי המערער ראיות לכך שלא כל הכספים הועברו למוכרים בתאריכים שנטענו על ידם.

ב"כ המערער מפנה למכתבו של עו"ד שמואל אפל, מיום 20.06.2012, המופנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בו הודיע בשם מרשו, משיב 1, כי הודעות העיקול נמסרה לו רק ב-10.06.12. בהמשך מוסיף עו"ד אפל, כי אין בידי משיב 1 כספים המגיעים לוימר שכן הוא שילם ע"ח הדירה עד למועד משלוח ההודעה 1,022,000 ₪ ואילו היתרה בסך 500,000 ₪ על פי ההסכם בין הצדדים מגיעה לבנק לסילוק המשכנתא.
בהמשך מפרט עוה"ד את מועדי התשלומים וסכומיהם. התשלום האחרון בסך 10,058 ₪ ששולם בשיק בוצע ביום 6.6.12 דהיינו, עובר למועד קבלתה של הודעת העיקול (ועל כך אין חולק).

לטענת ב"כ המערער העובדה שחלק מהסכומים המנויים בהודעה שולמו במזומן וחלקם על ידי צדדים שלישיים מעידים על כך שמדובר בעסקה מפוקפקת.
מאידך גיסא ב"כ המשיב תומך בנימוקי כב' הרשם וטוען כי על פי ההסכם בין הצדדים רשאי היה משיב 1 לקבל עליו את תשלום המשכנתא והוא נהג על פי ההסכם.

בהתייחס לטענה לפיה, מועד הגשת הבקשה להסרת העיקול בעת בה הוגשה מעלה חשש שמא יש דברים בגו השיב עו"ד אפל כי סמוך לאחר ביצוע העסקה חלתה בתו של משיב 1 ובשנים 2013 – 2015, תקופת מחלתה של הבת, הוא נסע לארה"ב 12 פעמים וטיפל בה ורק לאחר פטירתה המצערת התפנה משיב 1 לטפל בנושא העיקול.

בהתייחס למאזן הנוחות הצהיר ב"כ משיב 1 כי אין לו התנגדות שצו המניעה שהטיל כב' הרשם חסדאי על מכירת הדירה בתאריך 07.09.2016 יעמוד בעינו (מוצג ג' למוצגי משיב 1).
לאחר שבחנתי את החלטת כב' הרשם, פרוטוקול הדיון וטענות הצדדים החלטתי כי דין הערעור להידחות.

המסגרת הדיונית אשר בגדרה ניתנה ההחלטה הנה תביעת המערער למתן פסק דין הצהרתי לפיו עסקת מכר הדירה מהווה הסכם למראית עין ונועדה לסייע לוימר להבריח את הדירה מהמערער.

שעה שנראה לכאורה כי דרכו של המערער לקבלת פסק דין נגד וימר סלולה, בהסתמך על ההרשעה בהליך הפלילי, הנסמכת על הודאת וימר בעובדות כתב האישום והשאלה שיהיה על בית המשפט לבחון תהיה גובה הנזק. בתביעה נגד משיב 1 פני הדברים שונים והמשוכה שעל המערער לעבור גבוהה למדי. משכך בצדק בחן כב' הרשם את משקלן של הראיות שהוצגו לפניו ולאחר שהתרשם מהעדויות הגיע למסקנה לפיה בשלב דיוני זה, כפות המאזניים נוטות לכיוונו של משיב 1.

אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ולא מצאתי כי חל בענייננו חריג מן החריגים לכלל זה.

כפי שציין כב' הרשם, המותב אשר ידון בתיק העיקרי יצטרך לתת דעתו לשאלות הנוגעות לחלק מן התשלומים אולם במסגרת ההליך שנועד להעניק סעד זמני לא נבקעו בקיעים ממשיים בגרסת המשיב.

בהתייחס למאזן הנוחות נקבע כי נזקו הצפוי של משיב 1 גדול מזה של המערער מאחר ששילם את מלוא תמורת הדירה והוא מתגורר בה.
זה המקום לציין כי גם אם ימצא כי דין העסקה להתבטל זכותו של המערער לקבל רק מחצית מהסכום ששולם, דהיינו, 750,000 ₪. עוד יש ליתן את הדעת על כך שהעיקול הזמני משנת 2012 הוטל על זכויותיו של וימר בדירה ולא על כספים המגיעים לוימר והמוחזקים בידי משיב 1.
מן המקובץ עולה כי בדין הורה כב' הרשם על ביטול העיקול הזמני.

סבורה אני כי ההחלטה ליתן צו מניעה/איסור דיספוזיציה בדירה לצד ג' מאזן כראוי בין זכויותיו הקנייניות של משיב 1 לבין חששו של המערער שמא לא יוכל לממש את תוצאות זכייתו בתביעה (אם יזכה).

לאור האמור לעיל אני קובעת כי העיקול הזמני אשר הוטל על זכויות משיב 1 בדירה יבוטל בתאריך 17.10.18.

חלף העיקול יוטל צו מניעה/איסור כמפורט בהחלטת כב' השופט חסדאי מיום 07.09.2016 בתנאים שנקבעו על ידו. ההתחייבות העצמית של המערער תומצא לא יאוחר מיום 14.10.2018.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.