הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 29407-02-16

לפני
כבוד ה שופט יונה אטדגי

המערער:

בנק הפועלים בע"מ

נגד

המשיב:
קלוד מימון

פסק דין

1. המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על סך 2,943,119 ₪ נגד חברת סי. אם. אם. יצרני חומרים מרוכבים בע"מ (להלן – " החברה"), שניהלה אצלו חשבון בנק (להלן – " החשבון"), ונגד הערבים לחובה כלפי המערער: המשיב, בעל מניות יחיד בחברה, שערבותו לא הייתה מוגבלת בסכום, ציון דיאמנט ומדרכי טויטו (להלן – " דיאמנט וטויטו"), שערבותם הייתה מוגבלת לסכום של 600,000 ₪.
סכום התביעה הוקטן בהמשך לסך של 1,992,245 ₪, לאחר שה מערער קיבל סכום מסוים בהליך הפירוק של החברה ולאחר שדיאמנט וטויטו שילמו למערער במסגרת הסדר פשרה ביניהם סכום כולל של 130,000 ₪.

2. המשיב הגיש בקשת רשות להגן, במסגרתה הוא העלה שלוש טענות מרכזיות:
א) המערער ביצע פעולות בחשבון (אי פרעון שיק לספק) בהוראתו של דיאמנט, בניגוד לזכויות החתימה בחשבון, דבר שהוביל לאובדן אמון בחברה ולהתמוטטותה;
ב) המערער ביטל את מסגרת האשראי למרות סיכום מפורט ביניהם להגדלת האשראי בעקבות הערבות שניתנה על ידי דיאמנט וטויטו;
ג) טענת קיזוז בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל התנהגות המערער.

3. כב' הרשמת (כתוארה אז) עינת רביד קבעה בהחלטתה מיום 24.1.2016, כי הטענה שהתמוטטות החברה נגרמה בשל הוראה מסוימת של דיאמנט שלא לפרוע שיק מסוים שניתן לאחד הספקים, "קשה לקבלה", משום שהוכח שהשיק סורב מסיבת חסר כיסוי מספיק (אכ"מ) ולאחר שהופקד שנית לאחר שבוע הוא כובד. יתר השיקים שהופקדו לאחר מכן כובדו ומסגרת האשראי אף הוגדלה זמנית כדי לאפשר תשלום שיקים ומשכורת.
כן הוכח שהניסיונות שעשה המשיב למצוא משק יעים חדשים לחברה כשלו.
טענת הקיזוז נטענה באופן כללי וללא כל פירוט.
"יחד עם זאת", הוסיפה כב' הרשמת, "נותרה שאלה שלא הובררה, ולטעמי בגינה יש מקום למתן רשות להגן, והיא מדוע משערבו דיאמנט וקרוב המשפחה [טויטו] ביום 7.6.10 בסך של 1,200,000 ₪ ביחד, לא היה די בכך על מנת לאפשר לחברה את מרווח הנשימה הנדרש על ידי הבנק למתן אשראי והבנק ביום 30.8.10 הודיע על הפסקת כיבוד שיקים של החברה על כל המשתמע מכך, ונראה כי סוגיה זו משמעותית להתנהלות שבין הבנק והחברה והשפעת דיאמנט על התנהלות זו מצדיקה מתן רשות להגן" (פיסקה 21 להחלטה).
תחת הכותרת "סוף דבר" קבעה כב' הרשמת (פיסקה 24): " ניתנת בזאת למבקש רשות להגן."

4. המערער הגיש ערעור זה על החלטת כב' הרשמת, אך המשיב היה מצוי בהליכי פשיטת רגל (שנפתחו ביוזמתו), וההליכים נגדו עוכבו.
ביום 24.12.2018 הגיש המערער בקשה לחידוש ההליכים נגד המשיב, לאחר שבית המשפט של פשיטת רגל ביטל את הליכי פשיטת הרגל.
בהעדר תגובת המשיב, למרות הארכות שניתנו לו להגישה, הוריתי לחדש את ההליכים (החלטה מיום 3.2.2019).
בהמשך הוריתי על הגשת עיקרי טיעון ותיקי מוצגים וקבעתי מועד לדיון.

5. המערער טוען כי הרשמת דחתה למעשה את כל טענותיו של המשיב, ואילו בטענה היחידה, בשלה ניתנה הרשות להגן, היא שגתה.
לדבריו, הוכח מתוך המסמכים שהוגשו, כי לאחר הפגישה שנערכה ביום 7.6.2010, במהלכה חתמו דיאמנט וטויטו על ערבותם בסך 1,200,000 ₪, הסכים המערער לכבד חיובים בחשבון בסכום של 600,000 ₪, מעבר למסגרת המאושרת בחשבון, וזאת בשל הבטחתו של המשיב למצוא משקיעים חדשים לחברה. אלא, שלא נמצא משקיע לחברה ובינתיים תפח החוב לכדי 1.3 מיליון ₪ במשך כחודש בלבד.
עוד הוכח, שגיסו של המשיב פתח ביום 19.7.2010 בקשת פירוק לחברה.
למרות זאת, המערער נהג באורך רוח עם המשיב וביטל באופן סופי את מסגרת האשראי רק ביום 30.8.2010, לאחר שכל הניסיונות להסדרת החוב בחשבון נכשלו.
לפיכך, טוען המערער, כי היה על כב' הרשמת לדחות את בקשת הרשות להגן, או לחילופין, להתנות את הרשות להגן בהפקדת ערובה הולמת.
6. המשיב טוען כי צדקה כב' הרשמת במסקנתה, כי המערער נמנע, למרות הערבות החדשה שניתנה בתחילת חודש יוני 2010, לכבד את החיובים בחשבון, ללא הצדקה, וכי "מדובר בסוגיה משמעותית ביותר להתנהלות של הבנק והחברה, כמו גם שהשפעת דיאמנט על התנהלות זו, כמי שלא היה מורשה חתימה, מצדיקה מתן רשות להגן ."

דיון והכרעה
7. בתחילת הדיון בערעור (פרוטוקול מיום 7.4.2019) נערך דיון בשאלה שהועלתה מ יוזמתי, האם הרשות להגן ניתנה ביחס לכל הטענות שהעלה המשיב בבקשת הרשות להגן או ביחס לטענה שפורטה בפסקה 21 להחלטת הרשמת בלבד.
המערער סבר שההחלטה סויגה לטענה שבפסקה 21 להחלטה בלבד, ואילו המשיב גרס שההחלטה לא סויגה.
בעניין זה אני סבור שהצדק עם המשיב.
אמנם, כב' הרשמת הביעה את דעתה כי יש קושי בטענות הנוספות שהמשיב העלה, אך במסקנתה הסופית, תחת הכותרת "סוף דבר" היא קבעה: " ניתנת בזאת למבקש רשות להתגונן", ללא סייג.
מסקנה זו נתמכת גם בכך, שלמרות שטענת המשיב לכך שהמערער פעל על פי הוראתו של דיא מנט לא נראתה בעיני הרשמת כטענה המצדיקה מתן רשות להגן, הרי שבפסקה 21 הנ"ל, שהצדיקה לדעתה מתן רשות להגן, הובל עה גם אמירה בדבר "השפעת דיאמנט" על התנהלות המערער.
לפיכך, אני קובע כי ההחלטה ליתן למשיב רשות להגן לא סויגה לטענה שפורטה בפסקה 21 בלבד.

8. לגוף הערעור, אני סבור שדין הטענה להתנות את הרשות להגן בהפקדת ערובה, להתקבל.
כאמור לעיל, כב' הרשמת, בהחלטה מנומקת היטב, התקשתה לקבל את יתר טענות המשיב שהועלו בבקשתו, מלבד הטענה שפורטה בפסקה 21 להחלטה, ולא מצאתי דבר בטיעוני המשיב, המצדיק הפרכתו של הקושי הנטען .
אולם, גם הטענה היחידה שפורטה בפסקה 21 הנ"ל מוקשית.
שכן, ביטול מסגרת האשראי ביום 30.8.2010 נעשה רק לאחר שדיאמנט וטויטו הודיעו יום קודם לכן, 29.8.2010, על ביטול ערבותם. משבטלה ערבותם, לא היה עוד מקום, לכאורה, למתן "מרווח נשימה" נוסף.
עוד הוכח שכחודש וחצי קודם לביטול מסגרת האשראי, ביום 19.7.2010 הוגשה בקשה לפירוק החברה, נתון המצדיק כשלעצמו, על פניו, את הפסקת מסגרת האשראי.
לאור זאת, קשה לומר שהאחריות להתמוטטות החברה וליצירת החוב מוטלת על הבנק, באופן שיצדיק אי פירעון החוב.

9. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מסמיכה את בית המשפט להתנות את מתן הרשות להגן בתנאים, ובכללם מתן ערובה.
סמכות זו מופעלת, כשנראה לבית המשפט ש"כמעט" ואין הגנה לנתבע, או כשהגנתו לוקה בחוסר בהירות או שהיא נראית על פניה קלושה ביותר (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, עמ' 760-759, והפסיקה הנזכרת שם).
כך אני סבור שיש לפעול בענייננו, כאשר הגנת המשיב ביחס לרוב טענותיו נמצאה בלתי מספקת וגם ביחס לטענה היחידה שהצדיקה, לדעת הרשמת, מתן רשות להגן, קיים קושי בלתי מבוטל.
יחד עם זאת, וכדי שלא לנעול את הדלת בפני המשיב, סכום הערובה ייקבע על הצד הנמוך יחסית לגובה החוב העומד כיום, לדברי ב"כ המערער בדיון בערעור (עמ' 5) על כ-2 מיליון ₪.

10. אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, כך שהרשות להגן מותנית בהפקדה במזומן, או בערבות בנקאית צמודת מדד, בסך 100,000 ₪.
ניתנת ארכה להפקדת הערובה עד יום 15.5.2019.
התיק ייקבע לתזכורת הרשמים ליום 19.5.2019.
כיוון שהערעור התקבל באופן חלקי בלבד, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, 10 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.