הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 76468-01-19

לפני
כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד

כבוד השופטת עינת רביד

כבוד השופט נפתלי שילה

המערער

משה דבוש
ע"י ב"כ עו"ד דניאל כהן

נגד

המשיב בע"א 76468-01-19
המשיב בע"א 76407-01-19
עורך דין נדב עשהאל
ניסן צ'אליק
ע"י ב"כ עו"ד אמיר דולב ועו"ד רומן מגריל

פסק דין

השופטת עינת רביד:
עסקינן בשני ערעורים מאוחדים על שני פסק י ד ין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט אילן רונן) : האחד, בת"א 4052-09-18 מיום 31.12.2018 (להלן: תיק צ'אליק) והשני, בת"א 3953-09-18 מיום 30.12.2018 (להלן: תיק עשהאל ). בשני פסקי הדין דחה בית משפט השלום על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבים בשל הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק) וחייבו בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לכל משיב.
רקע ותמצית פסקי הדין של בית משפט השלום
המערער כ יהן במועדים הרלוונטיים כדירקטור בקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל) וכדירקטור בחברה בת של קק"ל, חברת הימנותא בע"מ ( להלן: הימנותא).
בין המערער לבין הנהלת קק"ל שוררת מתיחות נוכח מסכת מחלוקות שמתבררות בין ה מערער לבין יו"ר קק"ל, מר דני עטר, ולבין מנהלים נוספים בקק"ל (להלן : המתיחות). לטענת המערער, מזה תקופה שמתנהלת נגדו מערכה שמבקשת להשחיר את פניו, לפגוע בתדמיתו, להציגו כאדם אלים ומושחת, אף הביאה להדחתו מדירקטוריון קק"ל והימנותא.
קק"ל מתנהלת על בסיס קובץ נהלים, ובהם גם נוהל לטיפול בתלונות עובדים (מוצג 5 למוצגי המשיבים - להלן: הנוהל). הנוהל כולל הוראות מפורטות על הדרך בה יש לברר תלונות עובדים, ובהן גם ההוראה שלפיה במצב של תלונה כלפי חבר דירקטוריון, תועבר התלונה לבירור בפני "שופט בדימוס מתחום דיני העבודה" (סעיף 6.6.5 לנוהל). לאותו שופט בדימוס שימונה, מוקנות בנוהל שלל סמכויות לבירור התלונה, ובהן גם הסמכויות לשמוע כל אדם ולדרוש מכל עובד קק"ל שיתייצב בפניו.
בשל תלונות שהוגשו נגד המערער, לטענתו בשל אותה מתיחות, מונתה על פי הנוהל (יו"ר קק"ל הורה על מינוי שופט מברר ומנכ"ל קק"ל חתם על כתב המינוי) , השופטת (בדימוס) דיתה פרוז'ינין (להלן: השופטת המבררת), אשר כיהנה כנשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, לבירור התלונות שהוגשו נגד המערער. יש לציין, שעל פי הנוהל , בבירור תלונות יש לשופטת המבררת סמכות כללית לברר את התלונה בכל דרך חוקית (סעיף 6.6.1 לנוהל ) וכן היא רשאית לדרוש מכל עובד של קק"ל להתייצב בפניה "לשם מסירת ידיעות או מסמכים" (סעיף 6.6.3 לנוהל ).
במסגרת ההליך בפני השופטת המבררת זומ נו שני המשיבים "למסור ידיעות" וכך עשו.
לטענת המערער שני המשיבים מסרו לבוררת דברי שקר, אשר נועדו להשחיר את פניו ולהציגו כעבריין אלים המתנהל בדרך אגרסיבית, מאיימת המגיעה כדי טרור. אמירות אלה בפני השופטת המבררת מהוות, לטענת המערער בכתב י התביעה, שהגיש נגד המשיבים, הוצאת לשון הרע. על בסיס טענה זו עתר ה מערער בבית משפט קמא בשני התיקים מושא הערעור לסעדים, הכוללים חיוב ה משיבים בפרסום התנצלות ופיצויים.
להשלמת הרקע יצוין, שהמשיב 1 הוא היועץ המשפטי של קק"ל (להלן: עו"ד עשהאל) והמשיב 2 כיהן כחבר דירקטוריון וכסגן יו"ר קק"ל (להלן: צ'אליק).
בית משפט השלום דחה על הסף את תביעות המערער בקבעו שלמשיבים עומדת הגנה מלאה של סעיף 13(9) לחוק הקובע , ש פרסום שנעשה על פי הוראה של רשות מוסמכת או לפי היתר מרשות מוסמכת, לא יבסס עילה למשפט אזרחי, אפילו היה הפרסום "לשון הרע", ואף אם היה כוזב ונעשה בזדון או בחוסר תשומת לב.
בית משפט השלום קבע שלעניין סעיף 13(9) לחוק, קק"ל הינה "רשות מוסמכת", וכך אף עדות בפני השופטת המבררת הי א עדות שניתנה לפי הוראה של "רשות מוסמכת" . בית המשפט מצא שאפיונה הייחודי של קק"ל הקנה לה זה כבר מעמד של גוף דו-מהותי, כזה אשר הפן הציבורי בפעילותה דומיננטי, וכאשר פעילות מוסדותיה הוכרה כפעילות של "רשות מוסמכת", וזאת גם בהסתמך על פסק דינו של כבוד השופט נעם סולברג בשבתו בבית משפט השלום בירושלים (תא (י-ם) 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב, 21.3.04, פסקאות 15 – 17 בפסק הדין – להלן: פסק דין גרבץ). מכאן, כך בית המשפט קמא, גם עדות בפני השופטת המבררת, שעליה מתבססת עילת התביעה הנדונה בפניו , מהווה עדות שניתנה לפי הוראת רשות מוסמכת ומכאן שהיא חסינה מפני תביעות על פי החוק . מטעמים אלו נדחו התביעות כנגד המשיבים בבית משפט קמא על הסף מכוח תקנה 101(א)(3) לתק נות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
עד כאן המשותף לשני התיקים. אציין כי בפסק הדין בעניין צ'אליק קבע בית המשפט קמא כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם מכוח סעיף 13(5) לחוק וכן אציין כי בעניי נו נתבקש סעד בעניין נוסף אותו כינה המערער "פרשת זיוף המכתב האנונימי", אליו לא התייחס בית המשפט קמא בפסק דינו . אדון בכך בנפרד בהמשך.
תמצית ועיקר טענות המערער
המערער טען שקק"ל, שהיא חברה לתועלת הציבור , אינה "רשות מוסמכת" ובית המשפט קמא קבע זאת ללא כל ראייה ובהסתמך על פסק דין "ישן ולא עדכני" אשר קבע זאת על בסיס הסכמת הצדדים לפניו ולא תוך ההכרעה בסוגיה שעמדה לפניו, בהקשר זה הוסיף וטען כי קביעת בית משפט קמא לפיה ההליך שהתקיים לפני כבוד השופטת המבררת נהנה ממעמד של הליך משפטי ומההגנה האמורה, אינה יכולה לעמוד.
עוד טען כי סילוק על הסף הוא סעד מרחיק לכת אשר לא בנקל ייעתר לו בית המשפט, כאשר כתב התביעה בפני עצמו די בו כדי להעמיד תשתית ראויה לסעד.
עוד טען כי מינוי השופטת המבררת נעשה במסגרת פעולת התעמרות במערער וכי היא חרגה מסמכותה.
בנוסף טען שעל מנת שהעדים ייהנו מן החסינות שבסעיף 13(9) עליהם לעמוד בשלושה תנאים מצטברים של תום לב, היעדר כוונה ורלבנטיות, לעניין זה הפנה לפסק דין בבית משפט מחוזי בתל אביב-יפו ע"א 1506/02 גיל עודד נ פואד חיר, 18.1.2007 (להלן: פס"ד חיר במחוזי ). עוד הפנה לע"פ (מחוזי ת"א) 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין, תשנ"ד (1) 441 (1993).
עוד בסוגיית היותה של קק"ל רשות מוסמכת, בערעור על פס"ד בתיק צ'אליק, הפנה המערער לרשימת הרשויות באתר משרד הפנים, אשר קק"ל לטענתו אינה נמנית עליהן וכן טען למחלוקת בין קק"ל לבין מבקר המדינה ולפיה טענה קק"ל כי היא אינה רשות מרשויות המדינה ולכן אינה כפופה לביקורת קק"ל. עוד טען בערעור על פסק הדין בתיק צ'אליק על נושא "המכתב האנונימי", אשר נשלח, לטענתו , על ידי צ'אליק ואחרים וכ ן כי צ'אליק לא היה עובד בקק"ל .
המערער שב והזכיר את הפגיעה החמורה בשמו הטוב, כאשר מסקנות השופטת המבקרת הביאו לכך שנאלץ להתפטר מתפקידו ורמסו את שמו ומעמדו הציבורי.
תמצית ועיקר טענות המשיבים
המשיבים טע נו כי יש לאמץ את קביעות פסק דינו של בי ת משפט קמא.
לטענתם קק"ל מהווה רשות מוסמכת לצורך סעיף 13(9) לחוק משום שעל פי מהות ה הפונקציונלית פעילות קק"ל זהה לפעילות רשות ציבורית ויש לה סמכויות בעלות אופי ציבורי שלטוני ואף הפנ ו לת"א (מחוזי י-ם) 1755/96 ל.נ.ע סחר ועבודות מיוחדות בע"מ נ' קק"ל , תשנ"ט (1) 337, 2000. כן נטען כי ניתן להסתמך על פס"ד גרבץ, אשר קבע קביעות לגופו של עניין ואף הסתמך על פסק דין קודם של כבוד השופט נעם סולברג ת"א (י-ם) 6122/01 שגב נ' אייל (5.8.2003).
עוד טענו כי עדותם בפני השופטת המבררת הייתה על פי הוראה של השופטת המבררת מכוח נוהל קק"ל ולכן עומדת להם חסינות סעיף 13(9) לחוק.
החסינות מכוח סעיף 13(9) לחוק היא חסינות מוחלטת ואינה כפופה לסייגים, כך נקבע בפסק הדין ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל , פ"ד סג(2) 511 (2009) (להלן: פס"ד חיר בעליון ).
דיון והכרעה
סעיף 13(9) לחוק קובע דלהלן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"
סעיף 13 על תת סעיפיו השונים קובע מהם "פרסומים מותרים". בסעיף זה מעניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים – ציבוריים, וקובע "כלל מעין דיוני המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי ". משמע, המפרסם ייהנה מהוראות הסעיף בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו וההיתרים שבסעיף 13 ז כו להיקרא " ההגנות המוחלטות" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, (1997), עמ' 191).
בע"א (מחוזי ת"א) 2685/00 יואב יצחק נ' ארנון מוזס (5.2.2003) קובעת כבוד הנשיאה דבורה ברלינר :
"סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף. הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על-פי כותרת הסעיף מדובר ב"פרסומים מותרים". דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם - אינו מהווה עבירה. זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים, עומדת לעבריין הגנה.... אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון..." (סעיף ה' לפסק הדין).
המערער הפנה לפס"ד חיר במחוזי אלא שבערעור התהפך פסק הדין ונפסק, ברוב דעות מפי המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, בהסכמת כבוד השופט דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט רובינשטיין, כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק, הוא חסיון מוחלט, ובלשון פסק דינו של כבוד השופט ריבלין (סעיפים 7 ו- 10 לפסק הדין) :
""ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב... משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שלא נעשה בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת"....
אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל...
מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק...
חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) ...."
משמעות הדברים, כי ניתן לדחות תביעה על הסף במקרים החוסים תחת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, כאמור בפסק הדין גרבץ וכן ראו את ע"ע (ארצי) 35058-05-12 יצחק רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.2014) בגדרו נדחה ערעור על דחייה על הסף של תביעה בגין לשון הרע בשל החלת סעיף 13(9) לחוק תוך שנקבע שהרשות ביצעה את הפרסום עת הפעילה סמכותה על פי דין ואין מקום לאפשר חריגה מן ההגנה גם בנסיבות קיצוניות וחריגות; ועוד ראו ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר שוורץ נ' ד"ר אברמוביץ (30.4.2015) בגדרו גם כן נדחתה על הסף תביעה על פרסום לשון הרע וזאת בשל תחולת סעיף 13(9) לחוק (להלן: פס"ד שוורץ).
מנגד נקבע כי יש לפרש את ההגנה המוקנית לרשות מוסמכת על פי סעיף 13(9) לחוק באופן דווקני ומצמצם ואין להרחיבה מעבר למתחייב על פי לשון החוק [ראו ע"א 211/82 ננס נ' פלורי, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986) ; רע"א (ב"ש) 46441-09-12 ברייטמן נ' מ"י, אגף מיסוי מקרקעין (29.9.2013 ), ו-ע"א (י-ם) 54661-12-10 גסלר נ' ע יריית ירושלים (24.3.2011)].
וכך מסכמים את הדברים מרדכי קרמינצר, חאלד גנאים ובועז שנור בספרם לשון הרע, הדין המצוי והרצוי, המכון למחקרי חקיקה, 2005 בעמוד 324: "... ישנם מקרים שבהם רצוי למנוע מראש כל דיון משפטי בפרסומים שונים, בלא לאפשר לנפגע לגרור את בית המשפט לבדוק את קיומו של עניין ציבורי בפרסום, את אמתותו או את היותו בגדר דעה. במקרים אלה ייתכן שמוצדק להרחיב את ההגנות אל מעבר להגנות העניין הציבורי או הפרטי הכלליות."
אשר להגנה על פרסום מכח חובה או היתר על פי דין מכוח סעיף 13(9) לחוק קובעים המחברים כך : "מדובר בפרסומים של רשות מרשויות המדינה, או בפרסומים מטעם רשות שכזו, שנעשו על פי היתר או חובה משפטיים. מכוח העיקרון של אחדות השיטה המשפטית יש לראות בפרסום המותר לפי חוק של המדינה כמותר בכל תחומי המשפט, וממילא אין הוא עשוי לגרור אחריו סנקציות משפטיות. מדובר במקרה מיוחד של סייג הצידוק הכללי המעוגן בסעיף 34יג(1)(2) לחוק העונשין. לצורך הבהירות יש להגדירו בצורה ספציפית כמקרה של צידוק."
בהמשך הדברים המחברים מגדירים את סעיף קטן 13(9) כסעיף הקובע "הגנה כללית לכל פרסום שנעשה מכוח חובה משפטית. "
מכאן שיש לדחות את טענת המערער שהיה מקום לבחון האם הפרסומים נעשו בזדון ובחוסר תום לב, בחינה שאינה נעשית כאשר הפרסום נופל בגדר סעיף 13 המקנה חסינות אף מפני עצם הדיון, וזאת מתוך העיקרון שאלו המקרים שבהם רצוי למנוע מראש כל דיון משפטי בפרסום.
וכעת לשאלה האם קק"ל מהווה רשות מוסמכת לצורך סעיף 13(9) לחוק.
סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק מפרטים פרסומים מותרים אשר בעיקרם הם של רשויות הממשל השונות (חברי כנסת המבצעים פרסום מוגן מכוח חסינותם, חברי ממשלה המבצעים פרסום בתוקף תפקידם, מבקר המדינה המבצע פרסום בתוקף תפקידו, שופטים המבצעים פרסום תוך כדי דיון בפניהם או במסגרת החלטותיהם), או של רשויות מוסמכות בהקשרים ספציפיים (פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, דיווח על ישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי, העתק ממרשם המתנהל על פי חיקוק ועוד). לעומת זאת " סעיף המשנה 13(9) הינו לכאורה פתוח יותר מבחינת מגוון הפרסומים שעשויים להיות כלולים במסגרתו, ומתייחס לשלוש חלופות: פרסום שיש חובה לעשותו על פי דין; פרסום שיש חובה לעשותו על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; ופרסום שיש רשות לעשותו על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין" (פסק דין שוורץ, סעיף 17).
כן ראו לעניין יישום סעיף זה את פסק דינה של כבוד השופטת רות רונן בת"א (מחוזי-ת"א) 1689/08 מולוקונדוב נ' פורוש (11.12.2011) , שקבעה כי דברים שנאמרו בשיחת טלפון של ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות ני"ע, נאמרו במסגרת סמכותה על פי חובת הפיקוח הנתונה לה על פי דין (ראו סעיפים 45-34 לפסק הדין); וכן ת"א (שלום תל אביב) 65748/04 מדינת ישראל נ' מיארה (15.6.2005) בגדרו נקבע כפרסום מותר הערכה שקיבל התובע על תפקודו במסגרת נוהלי הצבא; ת"א (שלום חיפה) 4831/08 אלחדף נ' פרץ (31.8.2009) בו נקבע כי פרסום דוח מבקרת העירייה בנושא פעילות החברה הכלכלית, הינו בגדר פרסום מותר; כן ראו בעניין פס"ד שוורץ, שם נקבע כי חוות דעת שמילאה הנתבעת - מפקדת המר"מ והמפקדת הממונה על התובעת - רופאה תעסוקתית עובדת צה"ל, שהועסקה על ידי ענף משאבי אנוש – חר"פ בצה"ל, על התובעת היא "פרסום מותר" . אציין שעתירה לבג"ץ בעניין זה נדחתה בבג"ץ 9452/11 ד"ר סיגל שוורץ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' ( 11.3.2012).
ומכאן לנושא שבפנינו: האם קק"ל היא בגדר רשות מוסמכת, אשר ידיעות שמסרו המשיבים לשופטת המבררת על פי הוראת הנוהל במסגרת תפקידה של השופטת המבררת , שמונתה על פי הנוהל, הם בגדר פרסום מותר .
יש לציין כי טענותיו של המערער בבית משפט קמא ב"מענה לבקשה למחיקת התביעה על הסף" בתיק צ'ליאק בנושא הרלוונטי היו אך ורק ש"קק"ל איננה רשות כהגדרתה בחוק אלא חל"ץ כהגדרתה בחוק החברות ומכאן ידוע לכל כי מתקיים ויכוח לגבי תחולת ביקורת מבקר המדינה על החברה " בעוד שבתיק עשהאל כלל לא נטענו טענות לעניין. עוד אציין ש טענה חדשה, שהוסיף המערער בערעור לפנינו, והיא הפניה לרשימת הרשויות באתר משרד הפנים, לא הייתה ל פני בית משפט קמא. גם הטענה בדבר מחלוקת בין קק"ל למבקר המדינה, לפיה קק"ל אינה רשות מרשויות המדינה, הופיעה לראשונה בערעור כמשפט סתום תחת הטענה , כי הדבר "ידוע לכל". לפיכך, נבחן את טענות המערער כפי שנטענו בבית משפט קמא.
בפסק הדין בת"א (י-ם) 6122/01 שגב נ' אייל (4.8.2003) (להלן: פס"ד שגב), הביע כבוד השופט סולברג לראשונה את עמדתו, עליה חזר גם בפס ק דין גרבץ, כי קק"ל היא "רשות מוסמכת" לעניין סעיף 13(9) לחוק. וכך נכתב שם:
"מעמדה של קק"ל על-פי חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד - 1953; מעמדם של עובדיה כנכללים בהגדרת עובד הציבור, על-פי סעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; מאפייניה המשפטיים והציבוריים של קק"ל כאמור בהקשר זה בסיכומי איל; כל אלה עושים את ועדת הביקורת של קק"ל ל'רשות מוסמכת' לעניינו של סעיף 13 (9) [על הרקע ההיסטורי והמשפטי למעמדה של קק"ל ראו: יפעת הולצמן-גזית, "שימוש במשפט כסמל-סטאטוס: חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד - 1953 ומאבק הקק"ל לביסוס מעמדה במדינה", עיוני משפט כ"ו (2) 601].
מכל מקום, רשאי היה איל לסמוך על עמדת ועדת הביקורת כי העניין הוא בתחום סמכותה כדין." (סעיף 7 לפסק הדין).
למען תהא התמונה שלמה אציין כי בית המשפט המחוזי בירושלים אליו הוגש ערעור על פסק דין שגב [ע"א (מחוזי י-ם) 4481/03 שגב נ' אייל, ( 17.2.2004)] קבע לעניין הנמקה זו :" נקבע שבנסיבות העניין קיימת הגנה של פרסום מותר, לפי סעיף 13(9) לחוק, שכן וועדת הביקורת כמוה כרשות מוסמכת. ספק לנו בדבר על בסיס ההנמקה שבפסק הדין, אולם אין צורך להכריע בנושא זה שכן ממילא לדעתנו צדק בית-משפט קמא בתחולת שתי ההגנות האחרות כלפי לשון הרע. לפיכך, ניתן להשאיר את שאלת הפרשנות של "רשות מוסמכת" בסעיף 13(9) הנ"ל לעת מצוא."
בפסק הדין גרבץ כבוד השופט סולברג חזר על קביעתו כי קק"ל היא רשות מוסמכת וסמך קביעתו לא רק על חוק קרן הקיימת , אלא גם על האמנה בין מדינת ישראל לקק"ל, אשר על-פי סעיף 10 לה הוכר תפקידה העיקרי של קק"ל ב- 'הכשרת מקרקעי ישראל וייעורם', כן על כך שקק"ל אמורה להוסיף ולפעול כמוסד עצמאי של ההסתדרות הציונית בקרב הציבור היהודי בארץ ובגולה . כבוד השופט סולברג מסתמך גם על דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בת.א. (מחוזי - י-ם) 1755/96 ל.נ.ע. סחר ועבודות נ' קרן קיימת לישראל (21.2.2000): "ישנה אנלוגיה מסויימת בין מעמד הקק"ל למעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית כפי שאלה עולים מחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, התשי"ג - 1952. אלה כאלה מכונים 'מוסדות לאומיים'.. .". והוא ממשיך וקובע כי "אכן, קק"ל הינה גוף דו-מהותי הפועל הן במסגרת המשפט הפרטי, והן במסגרת המשפט הציבורי. "הפן הציבורי בפעילות קק"ל הוא הדומיננטי". והוא מפנה עוד למעמדה המשפטי של קק"ל, אשר "איננה חברה רגילה; היא גם איננה חברה ממשלתית; היא בעלת מעמד סטטוטורי", בהחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין בהמ' (י-ם) 7742/96 ל.נ.ע. סחר ועבודות נ' קרן קיימת לישראל."
עוד אציין , כי כפי שהובאו הדברים בשני פסקי הדין לעיל (פס"ד גרבץ ופס"ד שגב) נראה כי כבוד השופט סולברג לא הסתמך בקביעתו כי קק"ל היא רשות מוסמכת לצורך סעיף 13(9) לחוק דווקא על הסכמת הצדדים, כפי שטען המערער, אלא שהדבר נובע מבדיקתו ומסקנתו.
מכל האמור לעיל עולה, כי ניתן לראות בקק"ל רשות מוסמכת, אשר לצורך תקינות פעילותה יזמה הקמת גוף מעין שיפוטי בראשות שופטת בדימוס, אשר רשאי לשמוע תלונות ולקבל ידיעות מעובדי החברה . לפיכך, כפי שדברים שנאמרו בוועדת הביקורת של קק"ל חסינים ומהווים פרסום מותר (פס"ד גרבץ ופס"ד שגב) , כך גם דברים שנאמרים בפני שופטת מבררת במסגרת הליך בירור של תלונה על חבר דירקטוריון, שהועבר לטיפולה בהחלטת יו"ר דירקטוריון קק"ל ייהנו מחסינות זו.
הטעם לכך, משנקבע כי קק"ל הינה רשות מוסמכת לפי החוק לא יכול להיות חולק שהעדות שניתנת לפני וועדה שהוקמה בהתאם לנהליה היא בגדר עדות לפני רשות מוסמכת. העדות שנתן המשיב לא ניתנה במסגרת "מפגש חברתי" בינו לבין כבוד השופטת המבררת, אלא בפניה בשבתה ברשות הוועדה , שהוקמה על פי נהלי הקק"ל, עדות שנרשמה ותועדה.
אמנם מדובר בהליך אשר מוסרי הידיעות במהלכו אינם מוזהרים או מושבעים בטרם נמסרת הידיעה (ראו פרוטוקול הדיון שצורף נספח "א" לכתב התביעה), אך מנגד תוצאות הבירור אינן מהוות הכרעה סופית בתלונה, כאשר הנוהל קובע שאם נמצאה תלונה כנגד חבר דירקטוריון מוצדקת "תימסר הודעה כאמור לדירקטוריון קק"ל" [סעיף 6.11.14 (ב) לנוהל] . מכאן שהבירור אינו מהווה הכרעה סופית שיש לפעול על פיה דוגמת פסק דין, הוראה או צו בית משפט. ככל שמתגלה חשש לעבירה פלילית יש עדיין להעביר את התלונה ליועץ המשפטי של קק"ל, אשר יכריע אם יש מקום להעביר לח קירה פלילית (סעיף 6.11.3 לנוהל), וככל שמתגלה חשש לעבירה משמעתית יש להעבירה לטיפול בפני בית הדין המשמעתי של ההסתדרות הציונית (סעיף 6.13 לנוהל). לכן על מנת לאפשר את שמיעת המידע ללא חשש ולטובת קידום האינטרס של בירור תלונות בדרך אפקטיבית ומהירה ויחד עם זאת, תוך מתן סמכות מוגבלת לתוצאות הליך זה , הרי שניתן לאפשר את הגנת הפרסום המותר בנסיבות אלה בהם נקבע כי קק"ל היא רשות מוסמכת.
לעניין זה ראו גם מאמרו של הלל סומר, "אין דין (או הסכם) אך יש דיין" , משפט וממשל ו ', תשס"ד , עמ' 53, המדגיש את צמצום הגנת הפרסום המותר על פי סעיף 13(9) לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים , של רשויות רשמיות ושל גופים שיפוטיים שניתנה להם סמכות על פי חוק ( כגון, לשכת עורכי הדין מקיימת משפט משמעתי לחבריה על פי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961; וכך גם סמכות מועצת ההנ דסה והאדריכלות לשפוט בעבירות אתיקה לפי חוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח-1958), וכמובן לבוררות הסכמית (עמוד 56-55) , אך איננה חלה על טריבונלים וולונטריים (כדוגמת בתי דין צדק של עדות חרדיות או בית דין של מועצת העיתונות) גופים פרטיים חסרי מעמד בחוק (עמוד 112-111) .
בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי חשיבות לשאלה האם צ'ליאק היה "עובד" עת זומן למסור ידיעות לשופטת המבררת, משום ששימש חבר דירקטוריון וסגן יושב ראש קק"ל , ולכן המילה "עובד" המופיע בסעיף 6.6.3 לנוהל יכולה לכלול לצורך זימון להעיד בפני שופט-מברר גם חבר דירקטוריון , בוודאי מי שמכהן כסגן יושב ראש קק"ל.
לסיכום, אמליץ לחברי לדחות את הערעור בכל הנוגע לסוגיית הפרסום שנעשה בפני השופטת המבררת.
כעת נותר לדון בשאלת ה"מכתב האנונימי", הנדון רק בע"א 76468-01-19 בעניין צ'אליק.
המכתב האנונימי
בכתב התביעה שהגיש המערער בבית משפט קמא כנגד צ'אליק (בת"א 4052-09-18) נכתב שצ'אליק יזם מכתב המכונה "המכתב האנונימי" מנובמבר 2015 , אשר צורף "נספח "ד" לכתב התביעה ושהביא להנפקת "דו"ח שטרוזמן". בכתב התביעה טען המערער שמר מאיר שפיגלר, מנכ"ל קק"ל במועדים הרלוונטיים, אישר לו בכתב (נספח "ג" לכתב התביעה), שצ'אליק ציין בפניו שהמכתב האנונימי הוא מעשה ידיו .
בסעיף 71 לכתב ההגנה נטען על ידי צ'אליק כי גם ה"מכתב האנונימי" מהווה "פרסום מותר", מאחר שנשלח לוועדת הביקורת החיצונית של קק"ל, שתפקידיה מוסדרים בסעיף 345 ח(ה) לחוק החברות וביניהם "לבדוק את תקינות פעולות החברה ומוסדותיה, לרבות התאמת פעולות החברה למטרותיה" [סעיף 345ח(ה)(1)].
בית משפט השלום בפסק דינו בעניין צ'אליק דחה את התביעה כולה על הסף מבלי שדן בנפרד ובמובחן בעילת התביעה בעניין ה"מכתב האנונימי". עם זאת, אני סבורה לעניין זה, שהקביעה לפיה קק"ל מהווה רשות מוסמכת משליכה גם על מכתב ובגדרו תלונה, שמוען לוועדת הביקורת החיצונית של קק"ל, אשר גם היא חוסה תחת ההגנה של פרסום , שרשאי אדם לעשות מכוח היתר של רשות מוסמכת באשר הוא נועד לקדם את תפקידה של ועדת הביקורת, בדיקת תקינות פעולות החברה . עוד אוסיף, שבסעיף הסעדים, סעיף 44 לכתב התביעה, זנח המערער את העתירה בנושא המכתב האנונימי ועתר רק למתן פסק דין הצהרתי שקובע כי העדות לפני השופטת המבררת היא עדות שקר וגו' (סעיף 44א' לכתב התביעה) ולחייב את המשיב בפיצוי כספי.
סוף דבר
אמליץ לחברי לדחות את שני הערעורים.
המערער ישלם הוצאות הערעור בסך של 20,000 ₪ לכל משיב .
המזכירות תשלם את הסך האמור לכל משיב באמצעות בא כוחו מתוך הפיקדון שהופקד להבטחת הוצאות כל ערעור.

עינת רביד, שופטת

כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד
אני מסכים.

שאול שוחט, שופט
אב"ד

כבוד השופט נפתלי שילה
אני מסכים.

נפתלי שילה, שופט

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת רביד.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט
אב"ד

עינת רביד, שופטת

נפתלי שילה, שופט