הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 74234-10-18

לפני כבוד השופט דורון חסדאי

המערערת
י. שוגר ובניו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אייל שני

נגד

המשיבה
ע.ס. סאמי בניה ושיפוצים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אהרון נבון

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל־אביב–יפו (כב' השופט א' דפדי) מיום 16.9.18 בת"א 4246-04-16 (להלן: "פסק הדין").

2. פסק דינו של בית המשפט קמא מתייחס לשיק על סך 100,000 ₪ שנמשך על ידי המשיבה על בנק הפועלים סניף מזרח ירושלים (696), לפקודת אייל לוין חברה לבניין בע"מ (להלן: " חברת לוין"), זמן פירעון 22.1.15 (להלן: "השטר"). בצידו האחורי של השטר מופיעה חותמת "אייל לוין חברה לבניין בע"מ" ועליה/לצידה חתימת אייל לוין. כמו כן מצויה בו חותמת של " השיקמה יזמות ושיווק נדל"ן בע"מ" (להלן: "חברת השיקמה") ועל גביה חתימה. כמו כן מצויה בו חותמת "ערבות" אישית בה נאמר כי "אני הח"מ ערב ערבות אוול לתשלום שיק זה שם ____ ת"ז ____ טל. ____ כתובת ____ חתימה ____" (להלן: " חותמת הערבות").
(הערה: בשטר מולאו בחותמת הערבות פרטים שונים בכתב יד).

3. טענת הגנתה של המשיבה הייתה כי השטר הוא שיק טובה שניתן לחברת לויון כנגד שיק טובה נגדי שקיבלה המשיבה מחברת לוין. בסמוך למועד פירעונו של השטר נתבקש מנהלה של המשיבה שלא להפקיד את השיק של חברת לוין. לימים הוא שמע ממנהל חברת לוין (אייל לוין, להלן: " אייל") כי זה העביר את השיק לבדיקה לצורך ניכיון לחברת השיקמה ללא חתימת היסב אישית של אייל על גבי חותמת חברת לוין וללא חותמת הערבות האישית, וכי לאחר תקופה נסתבר למשיבה כי חברת השיקמה באמצעות שרוליק טייב זייפה את חתימתו האישית של אייל על חותמת החברה ואת חותמת הערבות האישית, והשיק סוחר למערערת.

4. מטעם המשיבה הוגשו תצהירי מנהלה, מר סאמי ענוס, וכן תצהירו של אייל. מטעם המערערת הוגש תצהירו של מנהלה, מר טומי שוגר.

5. בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי המשיבה עמדה בנטל להראות שסיחור השטר למערערת היה נגוע באי־חוקיות, ואילו המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי נתנה בתום לב ערך בעד השטר ומשכך מצא כי המערערת אינה זכאית לקבל את תמורת השטר מהמשיבה.

6. המערערת בעיקרי הטיעון מטעמה בדעה כי היא אינה נדרשת למעמד של אוחזת כשורה בכדי שתתקבל תביעתה. לדבריה, אם היה קובע בית המשפט קמא כי נכשלה התמורה בעסקת היסוד היה מקום לדון בשאלת תום לבה, הואיל ותום הלב מהווה אחד היסודות הנדרשים בסעיף 28 לפקודת השטרות לצורך קבלת מעמד של אוחז כשורה הגובר על כשלון תמורה בעסקת היסוד. לדברי המערערת, בית המשפט קמא קבע כי עסקת היסוד בשיק בין המשיבה לבין הנפרעת (חברת לוין) היא עסקת גלגול שיקים המהווה עסקה בתמורה, ול פיכך המשיבה אינה יכולה לטעון לכשלון תמורה. מכאן שבהתאם להוראת סעיף 26(ב) וסעיף 37(1) לפקודה, המערערת זכאית לפירעון השיק כלפיה אפילו הינה בגדר אוחזת סתם בשיק ובוודאי כשהינה אוחזת בעד ערך (ר' בהרחבה סעיפים 1–13).

7. בהתייחס לטענת זיוף חותמת ההיסב (של חברת לוין), סבורה המערערת כי טעה בית המשפט קמא בעניין זה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור המשפטי, לפי שנקבע בשגגה כי נוכח זיוף שרבוט כתב היד שעל גב השיק נגוע השיק באי־חוקיות הפוגמת באחיזה כשורה של המערערת, שהיא צד רחוק לעסקה ולא יכלה לדעת במעמד עסקת הניכיון שביצעה אצלה חברת השיקמה כי חותמת ההיסב תקינה אך השרבוט שעל גב חותמת הנפרעת אינו תקין, וכך גם לא יכלה לדעת שחותמת הנפרעת היא חותמתה האמיתית. המערערת אף מפנה לסעיף 23ג לפקודה, בו נקבע כי אוחז בשיק זכאי לפרעונו ממושך השיק, אף אם קיימת טענה להעדר תקינות של חתימת ההיסב (ר' בהרחבה סעיפים 17–22; עמוד 2 לפרוטוקול הדיון, שורות 15–21). במישור העובדתי, סבורה המערערת כי בית המשפט התעלם מהתמיהות הנוקבות בגרסתו של אייל והיה עליו לפרט מדוע הוא מקבל את גרסתו של זה, כאשר ברור שהוא מנסה לסייע למשיבה להימלט מהצורך לכבד את השיק. כך גם טוענת המערערת כי בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שאייל לא צירף חוות דעת מומחה שיעיד כי זו אינה חתימתו (ר' בהרחבה סעיפים 23–38). לעניין מהימנותו של אייל, הרחיבה המערערת בגדרי סעיפים 39–45.

8. לדברי המערערת היא תמת לב ואוחזת כשורה, וזאת נוכח הוראת סעיף 91 לפקודה, לשיטתה היה על בית המשפט קמא לפרט בפסק דינו מהו המעשה בפועל או המחדל בגינו סבור היה שיש לקבוע כי היא חסרת תום לב ואינה אוחזת כשורה (ר' בהרחבה סעיפים 46–51). המערערת סבורה כי פסק דינו של בית המשפט קמא לוקה בהעדר נימוקים באשר לחוסר תום הלב שיוחס לה (ר' בהרחבה סעיפים 52–64).

9. המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמה בדעה כי בית המשפט קמא האמין לעדותו של אייל, עדות שלא נסתרה כי חתימותיו זויפו על גב השטר, ובעניין זה נקבעו ממצאי מהימנות מובהקים (ר' בהרחבה סעיפים 1 –2). לשיטתה, המערערת לא התמודדה עם טענת הזיוף בהיות הנטל מוטל עליה. עוד נטען כי התובעת, כנש"מ מורשה, התרשלה בקבלת השטר ואף לא נתנה כל תמורה כספית בגינו, ולמעשה לא נגרם לה כל נזק או הפסד כספי, לפי שהפעולה הטכנית של קיזוז בכרטסת (כרטסת חברת השיקמה – ר' נספח ב לתיק מוצגי המשיבה) והחזרת המצב לקדמותו לאחר שהשטר חזר, לא מהווה תמורה אמיתית ולא יכולה להוות תמורה (ר' בהרחבה סעיפים 4 –5). המשיבה טוענת כי המערערת ידעה על כך שהמסב אליה (חברת השיקמה) הוא בעייתי וניתן ללמוד מכרטסת הלקוח של חברה זו (נספח ב) כי קיימות חזרות רבות של שיקים שהיא מסחרת למערערת, ועשרות שיקים של צדדי ג שהופקדו אצל המערערת על ידי חברת השיקמה חוללו בהעדר פירעון (ר' סעיף 6).

10. המשיבה אף מפנה להסדר שגובש בעניינו של חייב נוסף בתיק (יוסף גל) (ר' נספח א לתיק מוצגי המשיבה). לשיטתה היה על המערערת לנהוג בשקיפות ובהגינות ולבוא בידיים נקיות לבית המשפט ולומר כמה משולם עבור תיק זה ואיך משקללים אותו (ר' סעיף 7). עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא קבע על סמך כל הראיות שבאו בפניו כי היא עמדה בנטל להראות שסיחור השיק היה נגוע באי־חוקיות (ר' סעיף 29(ב) לפקודה), שאז עובר הנטל אל המערערת להראות כי ניתן על ידה בתום לב ערך בעד השטר והמערערת כשלה בעניין זה ולא עמדה בנטל (ר' סעיף 9).

11. ביום 7.5.19 התקיים הדיון בערעור. ב"כ הצדדים טענו איש–איש כמידתו בתמיכה לעמדת שולחתו, כמפורט בעמודים 1–7 לפרוטוקול. יצוין כי בנוגע לתחולת סעיף 23(ג) על ענייננו, טען ב"כ המשיבה כי סעיף זה לא יכול לחול מאחר ש" כסף אמיתי פירעון לא היה פה ואנחנו נכנסים לגדרו של סעיף 29(ב) " (עמוד 6, שורות 22–23).

המסגרת המשפטית
12. סעיף 37 לפקודה קובע לעניין "זכויותיו וכוחו של אוחז שטר" כי "(1) יכול הוא לתבוע על פי השטר בשם עצמו". מכאן עולה כי התובע על פי שטר צריך להרים את הנטל בעניין עצם אחיזתו בין אוחז רגיל ובין הטוען לאחיזה כשורה ובעניין היות המסמך שהוא מחזיק משום "שטר" (ר' גם ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005). ברוב המקרים מדובר בנטל מצומצם יחסית, מכוחו יש להוכיח אחיזה ויש להוכיח קיומו של שטר.

13. לאחר שהתובע יוכיח כי הוא "אוחז בשטר", עומדת לזכותו החזקה הקבועה ברישת סעיף 29(ב) לפקודה, לפיה "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה". עוד נציין את חזקת התמורה הנזכרת בסעיף 29(א), לפיה " כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך".

14. בעניינה של חזקת התמורה, יובהר כי אם התובע מציין בכתב התביעה שהשטר ניתן עבור עסקה מסוימת, הגם שאין הוא מחויב באזכור עסקת היסוד או התמורה, הוא יכול בכך להקל על הנתבע בהוכחת ההגנה הרלוונטית (ר' ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז(1) 341, 348). כך אף נפסק, כי "אם התובע הזכיר בתביעתו כי השטרות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא הייתה קיימת מלכתחילה"(ר' בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 3.9.09)).

15. נפסק כי אם מצליח הנתבע להוכיח פגם אשר מהווה הגנה בין צדדים קרובים, חוזר הנטל אל התובע – האוחז – להראות כי יש באחיזתו כדי לגבור על הפגם. עליו להוכיח כי הוא אוחז כשורה. אין זו חובה של הנתבע להוכיח כי האוחז אינו אוחז כשורה . בעניין זה קובע סעיף 29(ב) מפורשות כי "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפייה, או באלימות ופחד, או באי־חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי־חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר".

16. כך גם נפסק ברע"א 6553/97 חגאי ואח' נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2) 345, בין היתר, כי "לאוחז בשיקים עומדת החזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה, ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. לא כך הוא כאשר זכות הקניין בשיקים לוקה בפגם קנייני מסוג אלו המנויים בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], שאז חל היפוך של חובת הראיה, ונטל הראיה בדבר היות האוחז אוחז כשורה, הוא על האוחז", ובהמשך "נמצא כי כאשר נוצר פגם קנייני בשטר, עוברת חובת הראיה לאוחז ועליו להוכיח את כשרות אחיזתו ואין לגרוס כי על מושך, הטוען לפגם קנייני בשטר, להוכיח שהאוחז אינו אוחז כשורה. במצב זה נוצר בדיני השטרות היפוך של חובת הראיה, כאמור בסעיף 29(ב) לפקוד ה" (שם, 355–356).

17. בע"א 160/63 טופרובר נ' סטולר, פ"ד יז 2525, נפסק בין היתר כי "הפירוש הנכון של הסעיף (סעיף 29(ב) לפקודה – ד"ח) הוא, שאם הנתבע הביא עדות לכאורה בדבר רמאות, עוברת חובת הראיה לתובע, כלומר, עליו מוטלת עתה חובת־הביניים להמשיך מצדו בהבאת עדות על מתן תמורה בתום־לב. אם אין הוא עושה כן, הוא צפוי לכך, שבית־המשפט יפסוק נגדו על יסוד העדות לכאורה. אולם חובת ההוכחה העיקרית בדבר רמאות או פגם אחר בזכות הקנין מוטלת על הנתבע עד לסוף המשפט [...] ואם ההוכחה מטעם הנתבע נמצאת בלתי מהימה [...] עדיין זוכה התובע האוחז בשטר, על־סמך החזקות הנובעות מן השטר... " (שם, 2527–2528).

18. בפרשת חגאי לעיל אף נקבע כי " אמנם תנאי במסירה שהופר (איסור סיחור השטר) אינו מנוי במפורש ברשימה שבסעיף 29(ב), אך הרשימה אינה סגורה" (שם, 355). הוראות סעיף 29(ב) יפות לכלל הטענות העומדות לנתבע בשל חיוב שטרי. כך גם גורס ש' לרנר בספרו 'דיני שטרות' ,מהדורה שנייה, 2007 ( להלן :" לרנר") . לדבריו, "לפי סעיף 29(ב) סיפה, מקום שהוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, 'חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי־חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר'. ההוראה אינה מוגבלת לטענות רמאות ואי־חוקיות בלבד, והיא חלה על כלל הטענות שיש למושך כלפי הנפרע. במקרים אלה חובת ההוכחה עוברת לתובע, עליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרותה של טענת ההגנה והיה תם לב במועד הרלוונטי" (שם, 224).

19. בשלב זה על האוחז להוכיח את כל הרכיבים אשר יבססו את זכותו כאוחז כשורה, ונפסק בעניין כי "משהוכח פגם בזכות הקניין של הנפרע [...] הרי על פי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות נטל השכנוע עובר על שכם האוחז ועליו להוכיח כי לאחר מכן ניתן בתום לב ערך בעד השטר" (ר' ע"א 576/61 בראון נ' רוגוז'ינסקי, פ"ד טו 1460, 1463).

20. בענייננו אנו מצויים כזכור בסיטואציה של ניכיון שטרות. ניכיון שטרות במובן הרגיל הינו רכישת/קניית שיק, "עסקת מכר בה הממכר הוא שיק [...] משמעות הדבר היא כי העוסק בניכיון שיקים רוכש שיק מאת בעליו [...] הסכום שנוכה משקף את עלות הפירעון המוקדם של השיק ואת הסיכון של אי־גבייתו מהמושך" (ר' בג"צ 5305/10 אביגדור ניהול בע"מ נ' שר האוצר (פורסם בנבו, 5.12.10)).

21. נשאלת השאלה, לפיכך, מה קורה כאשר השיק שנוכה חולל באי־פירעון. כעיקרון, המדובר למעשה בעסקה מוגמרת. אם השיק חולל הרי שרוכש השיק (העוסק בניכיון – בענייננו המערערת) אינו יכול לחזור אל המוכר (בענייננו – חברת השיקמה) ולדרוש את הכסף ששילם, אלא בכפוף לעילה שטרית ככל שיש בידה. בעניין זה נפסק בע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר, פ"ד כ(4) 93, בין היתר כי "העיסקה בין המערער לבין המשיב היתה עיסקה של נכיון [...]. נכיון השטר פירושו - מכירתו לפי ערכו הנוכחי הסכום הנקוב בו, פחות ריבית; [...] משנמכר השטר הרי זו עיסקה מוגמרת שאין לבטלה ולתבוע השבת התמורה. אלא שהמוכר, אם חתם על השטר בתור מסב, אחראי כמסב לפי הפקודה, ואינו נושא באחריות נוספת על אי-פרעון השטר [...]. בעיסקת דיסקונט אין האוחז בשטר יכול לתבוע את המסב..." (שם, 95). כך גם נפסק כי " קונה של חוב כקונה של שטר, בדרך של ניכיון, אינו רשאי לחזור על המוכר אם לא יגבה מן החייב" (ר' ע"א 573/73 שמן תעשיות נ' אי.אס.אל., פ"ד כח(2) 737, 746).

22. בע"א 345/78 בנק הפועלים נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683, נפסק בין היתר כי "פירעון השטר פירושו מסירת סכום כסף ככתוב בשטר. יחד עם זאת, אין מניעה לכך, כי הזכאי לפירעון והחייב בפירעון, יבואו לידי הסכם ביניהם על דרך אחרת לסילוק החוב ומשעשו כן, נפרע השטר [...]. הסכם זה, יכול שיהיה מפורש ויכול שינבע מהנסיבות ומהנוהג. כך, למשל, חיוב חשבונו של החייב, העומד אותה שעה ביתרת זכות, עשוי להיחשב כפירעון[...]. לעומת זאת [...] חיוב חשבונו של חייב, העומד בין כה וכה ביתרת חובה, לא יתפרש כפירעון, אלא אם כן הוכח כי הצדדים הסכימו אחרת. חיוב כזה אינו אלא פעולה חשבונית, ואין בו יותר מאשר מתן התחיבות נוספת על-ידי החייב לבצע את התשלום. התחיבות כאמור אינה שקולה כנגד פירעון, אלא אם כן הצדדים הסכימו על כך כי תהווה פירעון..." (שם, 691; ר' גם ע"א 3737/97 היכל הקרח בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו, 6.4.00)).

23. בשולי הדברים יצוין כי לעיתים קיימת התייחסות לניכיון שיקים כאל אשראי, כך למשל בחקיקה (ר' סעיף 1 לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א – 1981; סעיף 7א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981; חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז – 1987; הגדרת "מלווה" בחוק הריבית, התשי"ז – 1957). בפסיקה, ר' למשל ת"א (חי') 826/99 עמיחש חשמל נ' בנק דיסקונט (פורסם בנבו, 10.1.08); בש"א (תל אביב) 22130/04 יורו דיסקונט נ' אילן שמעוני כונס נכסים (פורסם בנבו, 13.5.05), שם נפסק בין היתר כי " מקובלת עלי גם טענתו הנוספת של כונס הנכסים, על פיה לא מדובר למעשה בנכיון שיקים, שהוא בגדר מכירת השיקים למבקשת, אלא במתן אשראי כאשר השיקים מבטיחים את המימון [...] העובדה כי המבקשת רואה את עצמה זכאית לפנות ללקוח אשר מסר לה את השיק לנכיון אם השיק חוזר, כאשר השיק מהווה למעשה בטחון לפרעון הסכום הנקוב בו, תומכת במסקנה כי מדובר במתן אשראי ולא במכר" (שם, עמוד 6).

דיון והכרעה
24. בהינתן האמור לעיל ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

25. בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה וקבע כי מחד המשיבה עמדה בנטל להראות שסיחור השיק היה נגוע באי חוקיות, וזאת בין היתר על בסיס האמון שנתן בעדותו של אייל ( ר' סעיפים 18–24 לפסה"ד) . בנוסף נקבע על בסיס הראיות שבאו בפני הערכאה הדיונית מטה, כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי נתנה בתום לב ערך בעד השיק ( ר' סעיפים 28-25 לפסה"ד).

26. עיקר טענותיה של המערערת מכוונות אם כן כלפי קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים שנעשו על ידי בית משפט קמא. הלכה היא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ר': ע"א 4170/14 אילן כהן נ' יהודה (אריק) כהן (14.1.2016); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ (15.9.2010)).

27. באתי לכלל מסקנה כי מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ובמהימנות שייחסה לעדות אייל שהעיד בפניה.
כך אף נפסק בע"א 1394/18 יהודה זרובבלי נ' עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 27.11.18) בין היתר:
כידוע, אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים ( יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 857 ( מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (9.3.2015); ע"א 7863/16 גורדו נ' ימין [פורסם בנבו] (19.7.2018)).

28. סעיף 23 לפקודת השטרות , שכותרתו "חתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות" קובע :
(א) חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.

29. פרופ' ש' לרנר בספרו דיני שטרות, מהדורה שנייה, 2007, מציין בין היתר כי במקרה של צדדים רבים המעורבים בסיחור ובהליכי הגבייה של שיק שנחתמה בו חתימת היסב מזויפת עשויות לקום מספר תביעות:
א. תביעת בעליו של השטר נגד המושך.
ב. תביעת בעליו של השטר כלפי אחרים בעוולת הגזל.
ג. תביעת אוחז השטר כלפי מי שחתם עליו לפני הזיוף.
ד. תביעת אוחז השטר כלפי מי שחתם עליו לאחר הזיוף.
ה. יחסי בנק ולקוח בעקבות חיוב חשבונו של האחרון בגין זיוף (שם, עמוד 415).
הסיטואציה בה אנו מצויים היא זו המתוארת בס"ק ג. אוחזת השטר (המערערת) תובעת את מי שחתומה עליו לפני הזיוף (המשיבה). הזיוף הנטען הוא זיוף חתימת ההיסב של חברת לוין.

30. ביחס לתביעת אוחז כלפי מי שחתם על השטר לפני הזיוף, מציין לרנר כי לאור האמור בסעיף 23 לפקודה, שמעון שחתימתו זויפה (בענייננו – חברת לוין) אינו חב על פי השטר. יהודה האוחז בשטר (בענייננו – המערערת) עשוי לתבוע את ראובן המושך (בענייננו – המשיבה) שחתם עליו בעקבות עסקה שהתחייבה בה כלפי שמעון ולעיתים אף קיבל משמעון את התמורה שהובטחה לו. לרנר מביע דעתו כי במצב זה מורה סעיף 23 "כי חתימה מזויפת אינה מעבירה את הקניין בשטר. הווי אומר, כתוצאה מהחתימה המזויפת אין הגנב וכל מי שבא מכוחו הופכים לבעלי קניין בשטר, ואין הם זכאים לתבוע את המושך שחתם עליו לפני שזויפה חתימתו של שמעון (בענייננו – חברת לוין) . הגנב ומי שבא מכוחו אינם אוחזים בשטר במובן של דיני השטרות, שהרי לא קיבלו את השטר כתוצאה משרשרת היסבים תקינה. כמו כן החזקתם בשטר אינה כדין. לסיכום התוצאה העולה מסעיף 23 לפקודה היא, שמי שמחזיק בשטר מכוח חתימה מזויפת, קרי – הגנב והבאים מכוחו, אינו זכאי לתבוע בעילה שטרית את מי שחתם על השטר קודם לחתימה המזויפת " (שם, סעיף 14.14 בעמוד 416; ר' גם הערת שוליים 36). עוד מפרט לרנר בספרו כי פקודת השטרות לא קבעה תקנת שוק לטובת מי שרכש שטר מגנב בתמורה ובתום לב, בלא לדעת על הגניבה ועל החתימה המזויפת. לדבריו, הפקודה מעניקה משקל מכריע לאינטרסים של מי שהשטר נגנב ממנו על חשבון הרוכש תם הלב. הפקודה מונעת תשלום מצד החייב לגנב או למי שבא מכוחו, ומבטיחה בדרך זו שהשטר יחזור לבעליו המקורי, " לשון אחר, הקביעה כי לרוכש אין בעלות נקייה בשטר מעמידה לרשות ראובן (המשיבה) הנתבע טענת ius trtii". לרנר מציין כי פקודת השטרות בחרה לדחות את תביעתו של רוכש תם לב באופן שקבעה כי "הגנב או הבאים מכוחו מחזיקים בשטר אך אינם אוחזים בו, ובהעדר אחיזה לא קמה לטובתם אחיזה כשורה" (שם, עמוד 416 למטה וסעיף 14.15 בעמוד 417).

31. פרופ' א' ברק במאמרו זיוף בהיסב שטר, משפטים כרך ג (תשל"א-תשל"ב), עמוד 451, מציג פתרון חדש לסוגיית ההיסב המזויף (שם, עמודים 461–465). בעמוד 466 מתייחס הוא ליחס בין ההצעה החדשה לדין הנוהג בישראל ולדמיון הרב הקיים בין הדין הנוהג בישראל לבין הצעתו, אך מוסיף כי " עם זאת יש להצביע על מספר עניינים בהם קיים הבדל מהותי בין הדין הנוהג בישראל לבין הצעתנו: א. על פי הדין הנוהג בישראל אין לנוטל שטר ובו היסב קודם מזויף זכות על פי השטר כלפי הצדדים שחתמו לפני הזיוף...".

32. מכוח האמור לעיל עד כה, עולה כי אין בכוחה של המערערת להתבסס על הוראת סעיף 23(א) לפקודה ככזו המעניקה לה זכות להיפרע מכוח השטר מהמשיבה, אשר חתמה עליו לפני זיוף חתימתה של חברת לוין.

33. זאת ועוד, סבורני כי בנסיבות עיסקת 'הנכיון' מושא ערעור זה בין המערערת לבין חברת השקמה לא ניתנה למעשה כל תמורה על ידי המערערת. ספק רב אם המדובר היה בעיסקת נכיון של ממש, לאמור רכישת השיק ע"י המערערת. סבורני כי "הזיכוי " המופיע בנספח ב למוצגי המשיבה ביום 26.1.15 בסך 100,000 ₪) , פעולה מס' 651 בדף מס' 17, ואשר הפחיתה את יתרת החובה
מכ־600,000 ₪ ל־500,000 ₪ אינו משקף את "עלות הפירעון המוקדם של השיק ואת הסיכון של אי־גבייתו מהמושך" . ביחס לשיק מושא הערעור, המדובר בפעולה מס' 658 בדף מס' 17, כאשר סכום השיק חויב בחשבון בשנית ויתרת החובה עלתה מכ־600,000 ₪ לכ־700,000 ₪ (ר' גם פעולות 674 ו־678 בדף מס' 18, וזאת בהנחה שהן מתייחסות לשטר דנן) .

34. כפי שניתן להתרשם מדף החשבון (נספח ב) – שמצוי ביתרות חובה גבוהות ובתקופה הרלוונטית לשטר ביתרות חובה של מאות אלפי שקלים – הרי ש במקרים רבים שיקים ש'ניכתה' חברת השיקמה אצל המערערת חוללו באי־פירעון וסכומם חויב בחשבון בחזרה [ר' למשל עמוד 1, פעולה מס' 34; עמוד 2, פעולה 56 ; עמוד 3, פעולות 88, 104, 108, 111, 114; עמוד 4, פעולות 124, 127; עמוד 5, פעולה 173; עמוד 6, פעולות 217, 220, 231; עמוד 7, פעולות 241, 245, 248; עמוד 8, פעולות 277, 280, 305, 308; עמוד 9, פעולות 318, 321, 324, 330, 333, 349; עמוד 10, פעולות 361, 370, 378, 382, 385; עמוד 11, פעולות 403, 414, 420; עמוד 12, פעולות 443, 446, 449, 452, 457, 460; עמוד 13, פעולות 473, 485, 488, 491, 494; עמוד 14, פעולות 516, 522, 525, 528, 531, 534, 537, 540, 543; עמוד 16, פעולות 586, 590, 611, 614; עמוד 17, פעולות 632, 635, 638, 642, 645, 648, 658, 661; וכך אף בעמודים הנוספים של דף החשבון – עמודים 18 –33]. כמו כן ניתן להתרשם כי לפעמים נעשתה פעולה של שחרור שיקים להפקדה חוזרת בניסיון לגבות את תמורתם, ניסיון שלא תמיד צלח [ר' לדוגמה עמוד 3, פעולה 117 בקשר לפעולה 114; עמוד 6, פעולה 234 בקשר לפעולה 231; עמוד 8, פעולות 283 ו־284 בקשר לפעולות 280 ו־277 בהתאמה; עמוד 9, פעולה 328 בקשר לפעולה 324; עמוד 12, פעולה 456 ; עמוד 13, פעולות 505 ו־506 בקשר לפעולות 504 ו־502 בהתאמה; עמוד 20, פעולה 746 בקשר לפעולה 740 בעמוד 19; עמוד 25, פעולות 971 ו־969 בקשר לפעולה 937].

35. בסופו של יום ובהתאם לדף החשבון הנ"ל, יתרת חובה של חברת השקמה למערערת נכון ליום 6.5.18 עמד על סך של כ־2.74 מיליון ₪. לא למותר לציין כי המערערת חייבה את חברת השקמה באופן רציף בעמלות בגין שיקים שלא כובדו בסך של 50 ₪. מדובר למעשה בתהליך של מעין "ניסוי (בפירעון) וטעייה" שאין בינו לבין נכיון שיק ולא כלום. לכל היותר עניין לנו במתן אשראי זמני (המקטין במקצת את יתרת החובה) וכאשר שיק אינו נפרע, מבוטל האשראי (הזיכוי) והחשבון מחוייב ב סכום השיק שלא נפרע.

36. כזכור בפרשת סרדס לעיל נפסק כי זיכוי חשבון החייב המצוי ביתרת חובה לא יתפרש כפירעון, והמדובר ל מעשה בפעולה חשבונית בלבד שאינה שקולה לפירעון. כך הם פני הדברים בענייננו. אחרת לא הוכח ע"י המערערת. התנהלות הצדדים (המערערת וחברת השקמה), כפי שעולה מדף החשבון, פועלת לחובת המערערת אשר מצידה לא טרחה להביא ראיות סותרות.

סוף דבר

37. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא כי המשיבה מצידה עמדה בנטל להראות כי סיחור השיק היה נגוע באי־חוקיות. קביעתו זו של בית המשפט קמא התבססה על הראיות שבאו בפניו והמהימנות שרחש לעדים שהעידו בפניו.

38. באופן דומה, אף לא נמצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי נתנה תמורה בתום לב בעד השטר.

39. בהינתן כל האמור, סבורני כי המערערת לא עמדה בנטלים המוטלים עליה, לרבות אי־הוכחת מעמד של אוחזת כשורה, ספק אם הוכיחה מעמד של אוחזת בשטר, ולפי שלא נתנה תמורה וערך בגינו, ומשכך נכון עשה בית המשפט קמא עת דחה את תביעתה.

40. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערכאה זו בסך של 10,000 ₪. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת, על פירותיו, יועבר למשיבה באמצעות בה כוחה.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ט, 22 מאי 2019, בהעדר הצדדים.