הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6808-04-18

מספר בקשה:4
לפני
כבוד ה שופט דורון חסדאי

המבקשת ( המשיבה בערעור)
גילי טל, עו"ד

נגד

המשיבה (המערערת)
רבקה קושניר

החלטה

1. לפניי בקשה להבהרת פסק הדין אשר ניתן בבית משפט זה במסגרת ע"א 6808-04-18 ביום 7.10.18 על ידי כב' השופטת (בדימוס) שרה דותן. מאחר שבמועד הגשת הבקשה פרשה כבר כב' השופטת דותן לגמלאות, נותבה הבקשה להידון לפניי.

2. לטענת המבקשת בתמצית, פסק הדין של בית משפט זה הורה לה (למשיבה בערעור) לשלם למערערת (בערעור) סך של 1,500 ₪ בלבד והיא אכן פעלה בהתאם לאמור בפסק הדין ושילמה למערערת את ההוצאות שנפסקו עוד ביום 25.10.18.

3. לדברי המבקשת, המערערת (המשיבה כאן) פנתה ביום 11.11.18 ללשכת ההוצל"פ בנתניה בבקשה למתן צו להשבת הכספים במסגרת תיק הוצל"פ 516749-08-16 בטענה כי פסק הדין של בית משפט השלום בוטל. המבקשת מציינת כי לשיטת המשיבה, פסק דינו של בית המשפט קמא בוטל במלואו ולפיכך קם הצורך להשיב את מלוא הכספים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא, זאת כאשר כתב הערעור בהליך כאן לא כלל סעד של ביטול והשבה.

4. לטענת המבקשת, אין זה הגיוני שלאחר שהוכח כי נעשה שימוש בעבודתה ומגיע לה תשלום בגין כך, תידרש היא להשיב למשיבה (כאן) את מלוא הכספים שנפסקו לה כשכר טרחה בהליך קמא ובתוספת הוצאות ההליך בתיק זה.

5. בנסיבות העניין נתבקש בית המשפט להבהיר:
א. לדברי המבקשת, כעולה מפסק הדין של בית משפט זה, הוא לא התערב במסקנותיה של הערכאה קמא בחובתה של המשיבה לשלם שכר טרחה והמחלוקת לפני בית משפט זה נסובה סביב גובה החיוב בלבד.
ב. לפיכך נשאלת השאלה האם בקביעת בית משפט זה, לפיה שגה בית המשפט קמא כאשר פנה לכללי לשכת עורכי הדין וקבע שכר ראוי על פיהם, יש כדי לקבוע כי למשיבה לא מגיע מאום בגין עבודתה?
ג. האם יש בקבלת הערעור כדי לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא במלואו, על אף שלא נתבש לעשות כן?
ד. האם על המשיבה להשיב למערערת מלוא הכספים שנפסקו ונתקבלו במסגרת פסק הדין של בית המשפט קמא (9,688 ₪) ואשר הועברו לעורך הדין המייצג זה מכבר?
(ר' בהרחבה סעיף 5).

6. המשיבה (המערערת בהליך העיקרי) בתשובתה, בדעה כי לא קיים במשפט הישראלי הליך שנקרא "בקשה להבהרה דחופה של פסק דין". לטענתה, המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה ולא בכדי, וזאת בשים לב לעובדה כי הבקשה רצופה בטיעון עובדתי לא נכון העולה בחלקו לכדי הטעיית בית המשפט. לשיטת המשיבה, רק רשם ההוצל"פ רשאי לפנות בבקשת הבהרה בכתב. רשמת ההוצל"פ לא פנתה לבית המשפט בבקשה שכזו, שהרי פסק הדין בערעור ברור (ר' בהרחבה סעיפים 1 –3).

7. המשיבה דוחה את טענת המבקשת כי כתב הערעור לא כלל סעד של ביטול והשבה. לדבריה, אין ממש בטענה זו לפי שתקנה 462 לתקסד"א מגדירה את סמכותו של בית משפט של ערעור. לטענתה, כב' השופטת דותן קיבלה את טענותיה כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא ופסקה כי "הערעור התקבל", מדובר בפסק דין מנומק היטב אשר מתקן את הטעויות שנפלו בפסיקת בית המשפט קמא. לשיטתה, משנתקבל הערעור ונתקבלו טענותיה, התוצאה ברורה – לא מגיע ל מבקשת דבר (ר' בהרחבה סעיפים 4–9). עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא טעה כאשר שינה את החוזה בין הצדדים, הטעות תוקנה על ידי ערכאת הערעור ולפיכך על המבקשת להשיב לה את הכסף, ומטרת הבקשה כאן היא לעקוף את ערכאת הערעור משום שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין של כב' השופטת דותן חלף (ר' סעיף 14).

8. המבקשת בתגובתה מפנה בין היתר לתקנה 460 לתקסד"א. לדבריה, בית משפט זה בפסק דינו מיום 7.10.18 לא פסק למשיבה סעד של השבה או ביטול פסק דין, זאת בשל העובדה שבפסק הדין של בית המשפט קמא נקבע בין היתר שהמבקשת זכאית למלוא שכר הטרחה הן מכוח עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח פיצוי ציפייה. לדבריה, בית משפט זה מצא לנכון כי אין בקבלת הערעור על סמך סוגיה אחת כדי להביא לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ומשכך לא נפסק לטובת המשיבה כל סעד למעט הוצאות משפט.

9. לדברי המבקשת, אין זה מתקבל על הדעת כי המשיבה תקבל "פרס" בדמות השבת הכספים אחרי שהיא הוכיחה את זכותה לקבלת שכר טרחה. לטענתה, אין באמור בבקשה למתן הבהרה שהוגשה כדי להוסיף על פסק הדין שניתן או כדי לתקנו אלא להבהירו בלבד, כך שיהא ברור, חד־משמעי ונהיר לבעלי הדין. בענייננו, כך לשיטתה, פסק דינו של בית משפט זה לא הורה על ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא או על השבת כספים שנגבו, וברור כי פסק הדין אינו ברור או אינו נהיר וגורר אחריו חוסר ודאות.

10. עוד טוענת המבקשת כי מסקירה של פסקי דין שניתנו על ידי כב' השופטת דותן עולה כי במקרים בהם ראתה להעניק סעד של השבה או ביטול, זה נכתב במפורש בפסק הדין. מכאן כי אם לא נפסק סעד של השבה או ביטול, הרי שהמשיבה אינה זכאית לסעדים אלו (ר' סעיף 26 לתגובה).

11. ברקע הדברים פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 1.2.18 תיק הוצל"פ (מס' 516749-08-16) שהוגש על ידי המבקשת (כאן) לביצוע שני שיקים על סך 2,500 ₪ ו־1,435 ₪ אשר חוללו באי־פירעון, וזאת על רקע דרישת המבקשת לתשלום שכר טרחה מהמשיבה. בית המשפט קמא קבע בין היתר כי המחלוקת שבין הצדדים התמקדה בחובת המשיבה לשלם למבקשת את השכר המגיע לטענת המבקשת ושיעורו, ככל אשר תיקבע חובת תשלום. בית המשפט קמא דחה את טענת המשיבה כי לא קיימת חובת תשלום ובהתייחס לטענת המשיבה לפיה סכום התביעה מופרז בעקבות חיוב מופרז בשעות עבודה, הגיע לכלל מסקנה לאחר דיון כי הטבלה אותה הציגה המבקשת היא טבלה המכילה ערכים מופרזים באופן המטיל ספק משמעותי באמינות האמור בה. בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה שאין בחוסר האמינות של הטבלה כדי להביא לדחיית התביעה או חלק ממנה וזאת תוך פנייה לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) ומצא כי לאור העובדה ששכר הטרחה המוסכם אינו גבוה מהקבוע בתעריף יש מקום לפצות את המבקשת ולזכותה במלוא שכר הטרחה. לפיכך קיבל בית המשפט קמא את התביעה והורה על המשך הליכי ההוצל"פ כנגד המשיבה תוך חיובה אף בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

12. בהודעת הערעור שהגישה המשיבה (המערערת בהליך העיקרי), הובהר כי הערעור הוא על פסק הדין מיום 1.2.18 ונטען כי השארת פסק הדין על כנו תיצור "נורמה התנהגותית חדשה אצל עורכי הדין המנוגדת לדין ולפסיקה". עוד נטען בהודעת הערעור כי השימוש במונח "שכר ראוי" נעשה באופן מטעה וכאשר יש חוזה שכר טרחה לא חל סעיף 46 לחוק החוזים. נטען כי אם קבע בית המשפט כי מגיע למבקשת (כאן) שכר, הרי שהטבלה הכוזבת הייתה אמורה להוות את הבסיס לחישוב השכר, ומהרגע שהחליט בית המשפט קמא כי הטבלה אינה אמינה, לא היה כלי בידו לחשב את הסכומים. המערערת טענה כי השימוש שעשה בית המשפט קמא בתעריף הלשכה יכול לשמש בסיס לדיון בנושא שכר ראוי, דיון שלא נערך מעולם במסגרתה של התביעה אשר הייתה בהתאם לחוזה.

13. בהסתמך על בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, טענה המשיבה כי קמה חובה על בית המשפט קמא לצאת חוצץ נגד עורך דין – המבקשת – שמוליך שולל, חותם על תצהיר כוזב, טוען שמגיע לו כסף וטוען נגד מסמך שהוא ערך, ולא לפסוק לו כל סעד (שם, סעיף 43).

14. המבקשת (המשיבה בערעור) טענה בעיקרי הטיעון מטעמה בין היתר ובתמצית כי דין הערעור להידחות ויש להותיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. לדבריה, התברר כי המשיבה אכן קיבלה תמורה בגין השיקים שמסרה לה והתברר כי אכן היא נותרה חייבת למבקשת את הסכומים שהתחייבה לשלמם בהתאם להסכם ההתקשרות. עוד טענה המבקשת כי המשיבה ניסתה לטעון בערעור כאילו "נפלה שגיאה בהחלטת ביהמ"ש קמא שעה שזה ערך השוואה בין שכ"ט המוסכם בהסכם ההתקשרות לבין שכ"ט המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין". לדבריה, בהתאם להסכם ההתקשרות התחייבה המשיבה לשלם במקרה שתפסיק את השירות המשפטי "שכר ראוי", כאשר לעניין השכר הראוי הוסכם כי זה יחושב לפי תעריף שעתי בסך 70 ₪ + מע"מ (ר' סעיף 16). עוד הוסיפה המבקשת כי גם אם סבר בית המשפט "כי כל שעות העבודה שצוינו בטבלה נקבעו עפ"י שיעור מופרז המטיל ספק באמינות הטבלה, הרי שעדיין התעריף שנגבה עבור כל פעולה בנפרד שביצעה המשיבה הינו סביר ואינו חורג מהמקובל" (ר' סעיף 17). כן נטען, וזאת במענה לטענת המשיבה כי לא היה מקום לדון ב"שכר ראוי" לאור קיומו של הסכם התקשרות, כי דרישת המבקשת לדון בסעד חלופי זה נגזר מעצם הכללתה בכתב התשובה (ר' סעיף 77) – עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט (ר' סעיף 18). בגדרי סעיף 20 סיפה לעיקרי הטיעון טענה המבקשת כי המשיבה פרעה את סכום החוב בתיק ההוצל"פ והיא אינה דורשת בערעור סעד להשבת הכספים ומכאן שמנועה היא להעלות טענות כנגד החיוב הכספי.

15. בדיון שהתקיים בערעור ביום 26.6.18 טענו שני הצדדים טיעוניהם כמפורט בעמודים 1–2 לפרוטוקול. בין היתר נרשמו דברי המשיבה (כאן) כי שילמה 2,500 ₪ מראש, סכום המכסה 36 שעות עבודה, ולדבריה אין לה ספק שהיא שילמה יותר על העבודה הבלתי ראויה שהמבקשת עשתה ולפיכך היא סבורה שאינה צריכה לשלם יותר.

16. ב"כ המבקשת (המשיבה בערעור) נשאל על ידי בית המשפט איך אפשר לכתוב חוזה חדש בתביעה שטרית והשיב "היא לא ערכה חוזה חדש. טענת המערערת היא כשלון תמורה. לשאלת בימ"ש איך השופטת יכלה לקבוע את סכום המינימום לפי לשכת עוה"ד – אני מפנה לפס"ד זמיר פנחס בע"א 1190/05. לשאלת בימ"ש כאשר יש הסדר חוזי של 70 ₪ לשעה, איך בימ"ש בתביעה שטרית יכול לקבוע שהתחשיב של השעות לא מקובל אבל מחייב בתשלום – הייתה תביעה שטרית, מדובר בשני צדדים קרובים, יש חוזה, ברגע שיש חוזה אפשר להעלות טענות חוזיות. לשאלת בימ"ש החובה עליך להוכיח איקס שעות – אני הוכחתי את איקס השעות. לשאלת בימ"ש השופטת לא קיבלה את זה – אני עבדתי על זה. לשאלת בימ"ש השופטת קבעה, ע"ס החומר שהגשת כי לא עבדת את השעות האלה – השופטת לא קבעה את זה, הייתה שעה אחת שנראתה לה מופרזת, אבל לא קבעה שלא עבדתי את זה " (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 7–17).

17. בית המשפט בפסק דינו מיום 7.10.18 הבהיר ברישה כי מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה "לביצועם של שני שיקים שנמשכו על ידי המערערת לפקודת המשיבה" (ר' ברישת פסק הדין). בית המשפט סוקר את הרקע העובדתי (ר' עמודים 1–2) ואת פסק דינו של בית המשפט קמא (ר' עמודים 2–3). לאחר שבחן את פסק הדין קמא ואת טענות הצדדים, הגיע בית משפט של ערעור למסקנה כי דין הערעור להתקבל. לשיטתו, רשמת בית המשפט קמא אשר מצאה את "טבלת השעות בלתי אמינה, לא הייתה רשאית לפנות לכללי לשכת עורכי הדין ולקבוע שכר ראוי על פיהם [...] משכך לא הייתה כב' הרשמת רשאית לכרות הסכם חדש ושונה בין הצדדים". לאור האמור בפסק דינו, החליט בית משפט של ערעור לקבל את הערעור וחייב את המשיבה בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

18. כפי שצוין לעיל, כב' השופטת דותן פרשה לגמלאות והבקשה הועברה לטיפולי.

19. באשר לפרשנות פסקי דין נקבע:
פרשנות זו נעשית על-פי אותן אמות מידה וכללים לפיהם מתפרשים 'טקסטים' משפטיים אחרים. פסק-דין הוא 'טקסט', ויש לפרשו על-פי כללי הפרשנות הרגילים לפירושם של 'טקסטים' משפטיים [...] על כן יש לפרש פסק-דין בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמאטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה ( ר' בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 7 (1991); בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך (פורסם בנבו, 27.7.08; רע"א 8567/12 פגירסקי נ' שפירא ( פורסם בנבו, 5.8.13)).

20. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ,בחנתי את כתבי הטענות השונים ואת פרוטוקולי הדיון , באתי לכלל מסקנה כי עם קבלת ערעורה של המשיבה (כאן) על ידי בית משפט זה בפסק דינו מיום 7.10.18, בוטל פסק דינו של בית המשפט קמא במלואו. הדברים מקבלים משנה תוקף עת קוראים את קביעת בית משפט זה בפסק דינו, לפיה משנמצאה טבלת השעות בלתי אמינה, לא היה רשאי בית המשפט קמא לפנות לכללי לשכת עורכי הדין ולקבוע שכר ראוי על פיהם ו" משכך לא הייתה כב' הרשמת רשאית לכרות הסכם חדש ושונה בין הצדדים" (עמוד 3 באמצע).

21. משנקבע כאמור, כי בית המשפט קמא לא היה רשאי "לכרות הסכם חדש ושונה בין הצדדים", אך ברור הוא כי אין כל בסיס לפסיקת שכר הטרחה שנקבעה בגדרי פסק הדין בערכאה הדיונית על בסיס תעריף לשכת עורכי הדין וכי דין החיוב הכספי שהוטל על המשיבה (כאן) להתבטל.

22. נוכח קביעותיו של בית המשפט של ערעור, כמפורט מעלה וכעולה מפסק דינו, הרי שמשמעות קבלת הערעור היא כי דין תביעת המבקשת בבית משפט השלום היה להידחות, ומשכך יש להשיב למשיבה (כאן) את כל הכספים שהיא שילמה בגדרי פסק הדין שבוטל.

23. אין צו להוצאות בגדרי בקשה זו.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ט, 01 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.