הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 65602-12-17

לפני
כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד

כבוד השופטת עינת רביד

כבוד השופט נפתלי שילה

המבקש
דוד רוזלס
ע"י ב"כ עו"ד אריק אמיר

נגד

משיב

משיבים פורמליים

בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מורן אלנר

  1. רוזנברג יהודה
  2. רוזנברג אווה

החלטה

בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב (להלן: הבנק) וחייב את המבקש (להלן: רוזלס) ואת המשיבים הפורמליים (להלן: רוזנברג) לשלם לו סך של 769,063 ₪ נכון ליום 13.7.16, בתוספת שכר טרחת עורך דין ואגרת משפט (להלן: סכום החיוב).
סכום החיוב מהווה את יתרת החוב, נכון למועד הגשת סיכומי הבנק, נוכח זיכויים ותשלומים שונים ע"ח החוב, כמפורט בסעיפים 37 -32 לפסק הדין.
רוזלס ורוזנברג לא השלימו עם פסק הדין והגישו, כל אחד בנפרד, ערעור – רוזלס ע"א 52389-11-17 ורוזנברג ע"א 65602-12-17.
הדיון בשני הערעורים אוחד.
לאחר דחיות חוזרות ונשנות נקבעה שמיעת הערעורים ליום 30.12.19. זימונים מתאימים נשלחו לצדדים, אף לב"כ המבקש, ביום 24.6.19.
ביום 26.12.19, ימים ספורים לפני הדיון בערעורים, הגיש רוזלס – באמצעות בא כוחו - את בקשתו הראשונה לדחיית הדיון. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 27.12.19. מנימוקי הדחייה – " הבקשה נדחית. המועדים הקרובים הם אחרי הפגרה. איני מוצא כל הצדקה לבקשה".
ביום 29.12.19, יום לפני המועד שנקבע, הגיש רוזלס בקשה שנייה לדחיית מועד. גם בקשה זו נדחתה, בהחלטה מאותו יום.
ביום 30.12.19, בבוקרו של הדיון, הגיש רוזלס בקשה שלישית לדחיית הדיון ולחילופין לשחרורו מהתייצבות. הבקשה לא נצפתה על ידינו, חברי ההרכב, משנכנסו כבר לאולם לצורך דיון בערעורים. על דבר הגשת הבקשה נודע לנו מפי ב"כ רוזנברג בפתח הדיון והם צפו בה טרם מתן פסק דינם אף בבקשה נוספת, זהה ( עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 30.12.19 וש' 11-13 עמ' 2 לפרוטוקול במסגרת פסק הדין).
לאחר ששקלנו בדעתנו החלטנו לדחות את הבקשות לדחייה שהוגשו בבוקרו של יום הדיון ודחינו את הערעור של רוזלס (להלן: פסק הדין בערעור).
מכאן הבקשה שלפנינו לביטול פסק הדין בערעור.
לאחר שעיינו בבקשה, בתגובות הבנק ורוזנברג (אותה בקשנו הגם שרוזנברג הוכתרו כמשיבים פורמליים – בשל הקשר בין שני הערעורים וההשלכות שיש להחלטה בבקשה על ערעור רוזנברג) אף בתשובה של רוזלס לתגובות אלה, שהתרנו את הגשתה, אנו סבורים כי אין מקום להיעתר לבקשה וכי יש להותיר את פסק הדין על כנו.
ההיבט הדיוני –
אין מחלוקת שב"כ רוזלס ידע על המועד שנקבע לשמיעת הערעורים, 30.12.19 בשעה 09:00. הוא מאשר זאת בסעיף 12 לבקשה ממנו נלמד כי הוא ידע עליו ביום 25.6.19. לטענתו, כך משחזור האירועים על ידו, בבוקר היום שנודע לו על מועד הדיון בערעורים נקבע , בנוכחותו, דיון בעניין אישי שלו (כנתבע), לאותו יום ממש, 30.12.19, בבית משפט השלום בתל אביב. לדבריו, מודע לקיומם של שני הדיונים שנקבעו, רשם לעצמו לבקש את דחיית הדיון בערעורים. אלא מה? הדבר פרח מזיכרונו משום שהיה טרוד בהכנתו של ערעור בבית המשפט העליון שהיה קבוע לו ביום 27.6.19. הוא פשוט שכח (סעיף 13.6 לבקשה). דא עקא, גם אם שכח הוא אין כל הסבר מדוע לא נזכר בכפילות הנטענת עת הוגשה, ביום 16.7.19, על ידי הבנק, בקשה מטעם הבנק לדחיית הדיון של 30.12.19. ב"כ המבקש, שהיה צריך לקפוץ על הבקשה כמוצא שלל רב ולהסכים לה התנגד לה. בחילופי תכתובות דואר אלקטרוני, שצורפו על ידו בהקשר לבקשת הדחייה של הבנק, מתרעם ב"כ המבקש על הדחייה המבוקשת " לא ייתכן שערעור שהוגש בשנת 2017 יישמע בשנת 2020. נגרם לנו עיוות דין. מדובר בערעור ולא בדיון הוכחות. שופטי ההרכב הם שופטים מנוסים, שקוראים את הטיעונים לפני הדיון ומגיעים – לרוב – עם דעה ברורה ומגובשת. חלק מעיקרי הטיעון הוגשו,,,". אם לא די בכך, בקשת הדחייה של הבנק נדחתה ואין מחלוקת שב"כ המערער ידע על כך ביום 18.7.19 (כך מבדיקה בנט המשפט). הנה כי כן ,גם אם יש בטענת השכחה ממש ידע ב"כ המבקש על הדיון שקבוע בערעורים ליום 30.12.19 בעקבות בקשת הדחייה של הבנק והיה עליו להיערך לכך.
במסגרת ההיערכות לדיון בערעורים היה על ב"כ המבקש להגיש עיקרי טיעון עד יום 16.12.19, ארבעה עשר ימים לפני המועד שנקבע (סעיף 446(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ,התשמ"ד – 1984) אף להגיש תיק מוצגים במועדים שקבועים בתקנות אלה. ב"כ המערער לא פעל להגשת החומרים הללו במועד אף לא לאחר שקיבל לידיו את עיקרי הטיעון ותיק המוצגים שהוגשו על ידי הבנק ביום 19.12.19, אחד עשר ימים לפני מועד הדיון ( ב"כ המערער מאשר, בסעיף 15 לבקשה, כי ידע על הגשת מסמכים אלה). על רקע מחדל זה הגיש הבנק בקשה לדחיית הערעור ביום 23.12.19. בהחלטה מיום 24.12.19 לא נעתרנו לבקשה והורינו " הבקשה והשלכותיה - בדיון עצמו" בבחינת רמז לב"כ המערער לתקן את הטעון תיקון.
העולה מהמקובץ – נכון ליום 19.12.19 יודע ב"כ המערער את אשר ידע מתחילת הדרך – קבוע דיון בערעורים ביום 30.12.19, כי הוגשו עיקרי טיעון מטעם הבנק וכי הוא טרם הגיש עיקרי טיעון מטעמו. רק ביום 26.12.19, 7 ימים לאחר שקיבל לידיו את עיקרי הטיעון של הבנק, מה שלדבריו הביא לגילוי הכפילות הנטענת (סעיף 15 לבקשה) ב"כ המערער הגיש את בקשתו הראשונה לדחיית הדיון ולאחר דחייתה את הבקשה השנייה. ביסוד שתי הבקשות – הכפילות הנטענת והגילוי המאוחר. על הגילוי המאוחר אמרנו את דברינו לעיל. על הכפילות הנטענת – כלל לא מדובר בכפילות. את מה שלא פירט ב"כ המבקש בשתי הבקשות הללו פירט הוא בבקשת הביטול. לבקשה הוא מצרף את פרוטוקול הדיון בו נקבע הדיון המקביל – מסתבר שמדובר בישיבת קדם משפט בבית משפט השלום בתל אביב שקבועה לשעה 10:00. הדיון בערעורים קבוע היה לשעה 09:00 (נספח 1 לבקשה). נתון חשוב זה נעלם משתי הבקשות לדחייה ושנחשף כעת רק מחזק את החלטות הדחייה שלהן.
נחזור לעיקרי הטיעון ולשתי בקשות הדחייה ולשחרור מהתייצבות הנוספות. את עיקרי הטיעון ותיק המוצגים הגיש ב"כ המערער רק ביום 29.12.19, בערבו של היום שלפני יום הדיון. מסעיף 17 לבקשה עולה שב"כ המערער התכוון להתייצב לדיון. חרף כוונתו זו לא התייצב המערער לדיון והגיש, כזכור, שתי בקשות לדחיית הדיון ולשחרור מהתייצבות. ביסוד הבקשות – שהות במיון, לפנות בוקר של יום הדיון, במהלכה עבר סדרת בדיקות. בתמיכה – אישור על השהות ממנו עולה כי הוא ביקר במיון בשעה 01:30 לפנות בוקר, ומסמך המלצות להישאר במעקב והמשך בירור קרדיולוגי בקהילה. בבקשה צויין כי ניתנה גם "חופשת מחלה בת יומיים" (סעיף 1.2 לבקשת הדחייה). ברם, מהמסמכים שצורפו לבקשות, אליהן נחשפנו במהלך הדיון בערעור לאחר שנודע לנו על הגשתן, עולה כי ההמלצה של חופשת המחלה בת היומיים היא "חופש יומיים" תוספת שנכתבה בכתב יד, בניגוד ליתר ההמלצות שמודפסות, ולצידה רק חותמת (ככל שהחותמת שסמוכה אליה מתייחסת אליה) ללא חתימה של הרופא (בניגוד לחותמת האחרת ליד הכיתוב שחתימה עליה כן מתנוססת חתימה ומתייחסת למסמך ההמלצה כולו ללא הכיתוב בכתב יד). ב"כ המערער לא נתן הסבר לתוספת האמורה אף לא פירט מי הוסיף אותה. בנסיבות אלה לא היה לנו, ואין לנו אף כעת, אלא להתייחס להמלצות המודפסות שלא כוללות "חופש יומיים". דומה שב"כ המבקש הבין שאין בכך די וצירף לבקשתו לביטול פסק הדין את נספח 7 – תעודת רופא (בכותרתו), מיום 29.1.20 ( חודש לאחר הדיון ולצורך הבקשה לביטול ), חתומה על ידי רופא משפחה (לא הרופא בחדר המיון) בה מציין הרופא כי הוא בדק את ב"כ המערער ביום 29.12.19 גילה כאבים בחזה ושלח אותו לחדר מיון שם נבדק ושוחרר ביום 30.12.19 בשעה 04:07 לפנות בוקר עם המלצה לחופש יומיים אותה המיר לחופשת מחלה. התפתחות זו, עם כל הכבוד, לא רק שאין בה כדי לספק הסבר ממשי להערות (זה המינוח בו אנו בוחרים לנקוט) שפורטו לעיל בנוגע לתוספת של "חופש יומיים" אלא מעוררת תמיהות בפני עצמה. המעט שיכול היה ב"כ המערער לצרף כדי לתמוך בנטען באותה התפתחות – מסמך ההפניה המקורי של רופא המשפחה למיון וציון השעה בה היה אצל אותו רופא וקיבל את ההפניה. מאישור השהיה במיון עולה כי הוא התייצב שם בשעה 01:03. מתי אם כן ניתנה ההפניה? משלא ניתן הסבר, חזקה שההפניה ניתנה בשעות העבודה הרגילות של רופא המשפחה וככל שההפניה ניתנה בשעות אחה"צ מה עיכב את המערער שמצא להגיע לחדר המיון רק שעה אחר חצות?
הנה כי כן לא עלה בידי ב"כ המערער, אף בבקשה לביטול שהגיש, להצביע על טעם מוצדק לאי התייצבותו לדיון בוודאי לאי הגשת עיקרי הטיעון במועד, כשל שלגביו טענת השכחה אינה רלבנטית משידע בוודאות, עוד ביום 16.7.129 (בקשת הדחייה של הבנק) על מועד הדיון.
טרחנו ובדקנו לפני ולפנים את הסברי ב"כ המערער להתנהלותו הדיונית, גם באשר לשתי הבקשות הראשונות לדחיית הדיון למרות שהגשת עיקרי הטיעון על ידו, אם כי באיחור, מייתרת את הדיון בעניינם, על מנת להניח את דעתו שדחיית בקשתו לביטול פסק הדין לא נעשתה כלאחר יד. זאת ועוד, טרחנו ועשינו זאת למרות שלכאורה מתן פסק הדין על י דינו נעשה על פי בקשתו המפורשת (חלופית אמנם) כך שספק אם הדרך הדיונית בה נקט להשיג על פסק הדין – בקשה לביטול – נכונה היא. ובמה דברים אמורים? בשתי הבקשות שהוגשו בבוקר הדיון בערעורים נדרש ב"כ המערער למקרה בו בית המשפט לא ידחה את הדיון. במקרה כזה, כך בסעיף 3.2 לבקשה האחת וסעיף 4.2 לבקשה השנייה, הוא כתב " הח"מ סומך ידיו על ההרכב הנכבד וההגון, שיקבל פסק דין על יסוד החומר שבפניו ". מכאן, ב"כ המערער עצמו התיר לשיקול דעתו של בית המשפט אם לדחות את הדיון אם לתת פסק דין ובלבד שיינתן על סמך החומר שלפניו. כך בדיוק נהגנו, שעה שהיה לפנינו כתב הערעור של המערער עיקרי הטיעון של רוזנברג ושל הבנק אף תיקי המוצגים שלהם. משניתן על ידינו פסק דין הדרך נכונה להשיג עליו, לאור הודעה זו של ב"כ המערער, היא הגשת ערעור ולא בקשה לביטול.
עם זאת, בחנו, כאמור, את הסברי המערער לאי התייצבותו ומצאנו לדחותם.
אשר לעיקרי הטיעון - ב"כ המערער הגיש את עיקרי הטיעון בערעור באיחור בלתי סביר. יום לפני הדיון, בערבו של אותו יום. הוא עשה כן בלי לבקש ארכה. תקנה 446(ד) לתקנות סדר הדין קובעת, כי בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון במועד, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון. בהקשר זה קובעת תקנה 450 לתקנות סדר הדין כי אם התייצב המשיב בערעור והמערער לא התייצב – כך בענייננו – יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר. משהעמיד ב"כ המערער, אף הסכים, כי בית המשפט ייתן פסק דין על סמך החומר שלפניו, אם יחליט שלא לדחות את הדיון, נהגנו לפי בקשתו שתואמת את החלופה של "יתברר הערעור" ונתנו את פסק דיננו תוך הנמקה ראויה, לטעמנו, מדוע יש לדחות את ערעור רוזלס אף לגופו.
היבט המהותי –
כך כתבנו, לגופו של ערעור, בפסק דיננו מיום 30.12.19:
"מעבר לנדרש, נוסיף ונאמר, כי בימ"ש קמא דחה את טענותיו של רוזליס לגבי העדר ידיעה על הפעילות העסקית, ככל שהם הופנו כלפי הבנק נוכח קריסת גרסתו כי הוא עזב את הארץ בשנת 1999 וחזר ב- 2012. הנתונים שהתקבלו ממשרד הפנים מעלים כי בפרק הזמן האמור הוא ביקר בארץ למעלה מ- 130 פעמים, כל פעם לימים אחדים ואף ליותר. וכי במסגרת הביקורים הוא היה בעבודה ובקשר עם רוזנברג. בימ"ש קמא אף קבע כי הוא נסע לספרד כדי להקים חברה שמשיקה בעבודתה לחברה בארץ, כי הוא לא גילה ענין בערבות, חתם על מאזני החברה וכי לפי תנאי החשבון די היה בחתימת רוזנברג כדי לחייבו. ביהמ"ש אף קובע ממצאי מהימנות לא מחמיאים, בלשון המעטה, ביחס אליו.
אשר לטענותיו בנוגע לגובה החוב, הרי שאין בטענותיו בערעור כדי להצדיק התערבות כלשהי בממצאיו של בימ"ש קמא בהקשר האמור שנסמכו על רשומות מוסדיות של הבנק ועל עדויות הנציגים מטעמו. מנגד, לא טרח רוזליס לערוך תחשיב משלו, באמצעות איש מקצוע, על מנת לסתור את התחשיבים של הבנק.
אשר לחתימתו על כתב הערבות, הפקידה העידה וגירסתה לא נסתרה; על כתב הערבות כתוב באותיות קידוש לבנה כי הוא בלתי מוגבל בסכום והעובדה שהוא לא חתם על הלוואה של 850,000 ש"ח איננה משנה, משום שעפ"י תנאי החשבון, רוזנברג מוסמך היה לחייב את החברה ולחתום בשמה. כן הוכח כי במהלך השנים נשלחו לו הודעות לפחות אחת לשנה והוא כבעל מניות יכול היה לפנות בכל עת לבנק ולברר את מצבו.
נוכח כל האמור לעיל, לא היה כל תוחלת לערעור ולפיכך הן מטעם זה והן מטעם התנהלות דיונית בלתי ראויה בלשון המעטה, אנו החלטנו על דחיית הערעור, כאמור לעיל ".
חזרנו וקראנו את כתב הערעור, אף את עיקרי הטיעון שהוגשו על ידי המבקש (באיחור וללא היתר אר כה) ולא מצאנו טענה ראויה שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה. וזאת יש לזכור – כתב הערעור הוא הבסיס לעיקרי הטיעון וכל טענה שנטענת בעיקרי הטיעון וחורגת מכתב הערעור אין להתיר את שמיעתה (תקנה 415 לתקנות סדר הדין). משכך אין לנו אלא לחזור על האמור ול דחות את הבקשה הן מהטעם הדיוני (אי הגשת עיקרי טיעון במועד והעדר התייצבות) הן מהטעם המהותי (פסק דינו של קמא לגופו).
המבקש יישא בהוצאות רוזנברג והבנק כדי 7,500 ₪ לכל אחד.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט
סג"נ-אב"ד

עינת רביד, שופטת

נפתלי שילה, שופט