הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 62260-02-18

לפני
כבוד ה שופטת שרה דותן

מערערים

אלי שירי
ע"י ב"כ עו"ד מיכל פינברג-דורון

נגד

משיבים
עמוס אפלברג
ע"י ב"כ עו"ד אלכסנדר ספינרד

פסק דין

ערעורים שהדיון בהם אוחד, לבקשת הצדדים, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב ( כב' השופט ג' הימן) מיום 07.01.2018 בת"א 61925-10-15, בו חייב את הנתבע ( להלן: "שירי") לשלם לתובע ( להלן: "אפלברג") 7,500 ש"ח, וכן לשאת בשכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ( כולל מע"מ) לאחר שמצא כי הוא חב באחריות בלשון הרע.

רקע

באוקטובר 2015 הוגשה לבית המשפט קמא תביעת לשון הרע בגין דברים שנאמרו בויכוח שהתגלע ביום 24.06.2009 בין שירי לבין אחיו של אפלברג, בסמוך למועד הבחירות להנהלת בורסת היהלומים הישראלית. אין מחלוקת, כי אפלברג לא נכח באותו מעמד.
על פי האמור בכתב התביעה: "עמד הנתבע, שהיה כאמור חבר הנהלת בורסת היהלומים, באמצע האולם, ובפני לקהל גדול של כל אלה שעמדו באולם ( כך!), שכלל את אחיו של התובע, מר רפאל אפלברג, צעק כי מר אבידר ( הוא מנהל במעסיקות התובע) אמר לו כי התובע ' גנב'; כי לגביו ( לגבי אחי התובע) 'אחיך גנב ואתם משפחה של גנבים'. מר שירי חזר כמה פעמים על המירה כי ' אח שלך [ הכווה לתובע וכל מי ששמע את האמירה ברחבת בורסת היהלומים ידעו כי הכוונה לתובע] הוא גנב" ( הטעויות במקור, ש.ד.).
מנגד, טען שירי כי "בלהט הויכוח, אמרתי לרפי את הדברים הבאים ( למיטב זכרוני): 'לפני שאתה צועק תבדוק את עצמך בבית אם הכל בסדר' ... אני מדגיש שלא אמרתי לרפי שאחיו ( מר עמוס אפלברג) הוא ' גנב', לא אמרתי לרפי שמר עמוס אפלברג זייף צ'ק במעבדה וגנב כסף מהמעבדה ולא אמרתי לרפי שהוא בעצמו גנב ושהוא שייך ל'משפחה של גנבים' ... " (סעיף 7 לתצהירו של שירי).

ברקע אמירות אלה, עמדו פיטוריו של אפלברג מעבודתו כסמנכ"ל תפעול במעבדה גמולוגית. נסיבות פיטוריו נלמדות מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 5568/14 עמוס אפלברג נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' (פסק הדין מיום 26.08.2014), בו נדחתה על הסף עתירתו של אפלברג נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שדחה את תביעתו של אפלברג נגד פיטוריו. מפסק דינו של בית המשפט העליון עולה כי אפלברג, בבואו לקבל החזר על רכישה שביצע עבור מקום עבודתו באמצעות שיק של רעייתו, הורה "לפקידה להוסיף את הספרה '0' ליד הסכום הרשום בחשבונית, כך שיירשם בה סכום של 780 ש"ח, במקום סכום של 78 ש"ח שהיה רשום בה במקור". עוד יש לציין, שנקבע כי אפלברג "לא ביקש לרמות את מעסיקיו כאשר הורה על שינוי החשבונית", שכן סכום הרכישה בגינו היה זכאי להחזר היה בסך של 866 ש"ח, אולם "שינוי החשבונית על ידי העותר, כמו גם ניסיונו לתלות בכפופים לו את האשמה לטעותו שלו ולהסתיר אותה באמירות שאינן אמת, פגעו באמון בינו לבין מעסיקו".

ניסיונות חוזרים ונשנים של בית המשפט קמא להביא את הצדדים לפשרה עלו בתוהו. בעלי הדין העידו בעצמם, וכן העידו אנשים נוספים שנכחו באירוע, ובהם אחיו של אפלברג ( להלן: "רפאל"). עם תום שמיעת ההוכחות, ביקש ב"כ של אפלברג להעיד, במועד נדחה, אח נוסף של מרשו ( להלן: "דניאל") ואדם בשם אלי יעקובוביץ'. אלו היו אמורים להעיד כי שירי התנצל לפני דניאל בנוכחות יעקובוביץ' על התבטאויותיו. הבקשה נדחתה לנוכח העיתוי בו התבקשה ומחדלים נוספים בזימון. לאחר הפסקה, נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

בפסק דינו, לאחר שסקר את העדויות שנשמעו בפניו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי:

"תהא הגרסה לגבי תוכנו המדויק של הביטוי אשר תהא, גם הנתבע לא יוכל להתכחש לכך שהיתה בו האשמה של התובע – שלא היה צד לוויכוח וממילא איננו אחראי להתלהטותו - בשחיתות".

בהמשך לכך, קבע בית המשפט קמא כי מדובר באמירה המהווה לשון הרע, שאינה חוסה בצל הגנה המנויה בחוק. יחד עם זאת, פסק "פיצוי על הצד הנמוך ביותר", מאחר ש"לא נעשה מאמץ ממשי להוכיח נזק", בשל הנסיבות בהן נאמרה ו"ניסיונם של התובע, ובייחוד של אחיו, לטשטש את הרקע לדברים שנאמרו", ובהתחשב בעיתוי הגשתה של התביעה "לא פחות משש שנים לאחר התרחשותו של האירוע המדובר". מכאן הערעורים שלפני.

טענות הצדדים

לטענת שירי, העדות היחידה שנשמעה מטעמו של אפלברג לאשר אירע היתה של רפאל, שכן אפלברג עצמו לא נכח במקום בזמן הויכוח. עדות זו היתה נגועה בפגמים רבים להם לא ניתן משקל מספיק בפסק דינו של בית המשפט קמא. זאת ועוד, בפסק הדין נקבע כי רפאל השמיט מתצהירו את העובדה שהקדים והשמיע האשמות בדבר שחיתות. לשיטת שירי, הדבר פוגע במהימנותו של רפאל. למרות זאת, הסתמך בית המשפט קמא על עדות יחידה זו מבלי ליתן הנמקה מספקת, אף שמדובר בעד מעוניין בתוצאות המשפט, ומנגד לא נתן משקל מספיק לעדותו של עד ראיה אחר לאירוע, מר יעקב ( יוקי) סימנטוב ( להלן: "סימנטוב"), שהעיד מטעמו של שירי. עוד נטען, כי "שגה בית המשפט בקבעו כי האמירה ' תבדוק את עצמך בבית' מהווה לשון הרע בנסיבות המקרה", שכן "נאמרה בעידנא דריתחא, כאשר הוכח שאחיו של התובע טשטש את הרקע לאמירתה". לבסוף נטען, כי התביעה לקתה בשיהוי ניכר והינה אך חוליה נוספת "בשרשרת של תביעות נקמניות שהגיש [ אפלברג] בערכאות שונות, עקב פיטוריו".

מנגד, תומך אפלברג בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומשיג אך על גובה הפיצויים שנפסקו לו וכן "על הימנעות כב' בית משפט קמא להיעתר למי מהסעדים של צווי עשה שנתבעו בכתב התביעה". לטענת אפלברג, לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו החמורות והמיוחדות של מקרה זה, בו הושמץ והושפל מבלי שהיה כלל צד לויכוח. לטענתו, תכלית חינוכית-ערכית מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום מרתיע, בפרט לנוכח העובדה ששירי סירב להתנצל בפניו. בהתחשב בעובדה שהפרסום נעשה בבורסת היהלומים, שבסיס המסחר בה הוא האמון האישי שבין חבריה, היה מקום לפסוק פיצוי גבוה בהרבה, הן כצעד עונשי והן על מנת לרפא את הנזק. בעניין זה, מוסיף וטוען אפלברג כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא הוכיח את נזקו, שהרי "כיצד ' מוכיח' אדם את הנזק הלא ממוני שלו בפועל, או את הנזק לשמו הטוב – אם לא על ידי תיאור מצבו, תחושותיו ותחושות חבריו לשמו הטוב?". לבסוף, שב אפלברג ומטעים כי בנסיבות העניין היה מקום לפסוק סעדים בעין, לצורך "השבת המצב לקדמות – ולו רק במקצת".

בעיקרי הטיעון כמו גם בדיון לפני, חזרו הצדדים על טענותיהם וכן השיבו לטיעוני הצד שכנגד. אין צורך לחזור על הדברים בהרחבה. די לציין, שבתשובה לטענותיו של אפלברג טען שירי כי אפלברג לא הוכיח קשר סיבתי בין ההתבטאות הנטענת לנזק, וכי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון אין לחייב צד ליתן "התנצלות ריקה מתוכן אשר פוגעת הלכה למעשה בחופש הביטוי והמצפון של המפרסם" ( עיקרי טיעון, סעיף 36). מנגד, טען אפלברג כי יש לדחות את ערעורו של שירי אשר "אינו אלא התווכחות עם ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית ששמעה את העדים ונימקה היטב את ממצאיה" ( עיקרי טיעון, סעיף 1).

דיון והכרעה

דין ערעורו של שירי להתקבל, שכן "במקרים חריגים עשויה ערכאת הערעור להתערב אף בממצאים המבוססים על התרשמות ממהימנות העדים, למשל כאשר קיימות סתירות בעדויות היורדות לשורשו של עניין, כאשר הגרסה העובדתית שאימץ בית המשפט אינה מתקבלת על הדעת, כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדות, או כאשר מנמק בית המשפט את הגורמים שהביאוהו להעדיף גרסה אחת על פני השנייה ונימוקים אלה אינם עומדים במבחן הביקורת" ( ע"פ 4191/05 ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה 21; פסק הדין מיום 25.10.2006).

אפלברג הגיש תביעתו בחלוף למעלה משש שנים ממועד הויכוח שהתלהט ברחבת הבורסה ליהלומים.
כבר בדיון המקדמי, עמד כב' השופט הימן על קושי הניצב בפני אפלברג להוכיח בראיות את הקריאה " גנב" (ראו ת"א 61925-10-15, פרוטוקול מיום 23.02.2017, עמ' 2), ובהמשך ציין כי "בסופו של יום התובע יצטרך להוכיח את טענתו. אם זו תהיה גרסה מול גרסה, עלול להיות קושי. העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי כה גדול היא לא מקלה עליכם ... אם היו חילופי צעקות או קריאות אלו צריכות להיות קריאות מאוד ברורות כדי שזה ייפול תחת העוולה של לשון הרע" ( שם, עמ' 4).
הקושי אותו חזה בית המשפט התגשם בסופו של יום, ובפסק הדין גילה בית המשפט קמא את דעתו כי אין בידו לקבוע מה הדברים שנאמרו בוויכוח, בקבעו:

"מכל המקובץ לעיל, ובהתחשב במאזן-ההסתברויות המשמש בהכרעה במחלוקת עובדתית שמן המשפט האזרחי, מסקנתי היא כי אפילו לא עלה בידי-התובע להוכיח, מלה-במלה, את הדברים שאמר הנתבע לאחיו, הרי שבמנעד שבין גרסאות הצדדים סמוך הביטוי לקוטב החמור, יותר משהוא קרוב למופיע בגרסתו של הנתבע".

בשונה מבית המשפט קמא, מצאתי כי לא ניתן לבסס ממצא לקיומה של עוולת לשון הרע ביחס לאמירה שתוכנה לא הוכח. על אפלברג היה להוכיח את האמירה שנאמרה בויכוח, ונטל זה רובץ על שכמו. יפים לעניין זה דברים שנפסקו בד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, בעמ' 290:

"נטל השכנוע ( החובה מס' 1) פירושו, כי בעל הדין, שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו".

על מושכלות ראשונים אלה חזר בית המשפט העליון גם בעת האחרונה. כך למשל, ברע"א 8061/12 שמואלי נ' מקמל ( פסק הדין מיום 24.01.2013) נפסק:

"העיקרון לפיו על התובע מוטל הנטל ( הראשוני) לשכנע את בית המשפט ביסודות התביעה, הוא בגדר מושכל יסוד בשיטתנו המשפטית. הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, אף הוא מוטל תחילה, דרך כלל, על שכמו של התובע. משמרים התובע נטל זה, עובר הוא לנתבע ( במובחן מנטל השכנוע הנותר בכל שלבי ההליך על כתפי בעל הדין הנושא בו)".

משלא עמד אפלברג בחובתו זו, בין בשל חלוף הזמן ובין בשל מחדלים אחרים בניהול ההליך, אין לו להלין אלא על עצמו. ודוק, נתתי דעתי לכך שבעניין חלוף הזמן מצא בית המשפט קמא כי:

"שיהוי זה נטל מעוקצם של הדברים והקהה את חריפותה של פגיעתם הנטענת. אמת, בשום פנים אין בהתעכבות זו שבהגשתה של התביעה יסוד לסילוקה המבוקש. אך בהערכתה של הפגיעה בתובע ובמשפחתו יש לדבר משקל גם יש".

ברם, אין בידי להסכים לדברים אלה. בנסיבות העניין, משחלפו למעלה משש שנים ממועד הוויכוח, יש בחלוף הזמן כדי להביא לפגיעה ממשית באפשרות לברר את הדברים שנאמרו בוויכוח שהתלהט. לא זו בלבד שיש בחלוף הזמן כדי לפגוע באפשרות לזכור מי היו הנוכחים בויכוח ולזמנם, הרי שגם העדים שהתייצבו עשו מאמץ לדלות פרטים מזיכרונם.
כך למשל, בקשר לעדותו של סימנטוב, ציין בית המשפט קמא כי "הן בתצהיר והן מדוכן העדים שב העד והטעים כי בחלוף הזמן – ' למעלה מ-6 שנים' (הפסקה השלישית לתצהיר) – הוא נאלץ לתור אחר פרטיו של האירוע במעמקי זכרונו".
קושי זה צריך להיזקף לחובתו של אפלברג ולא לחובתו של שירי, כפי שנעשה בפסק דינו של בית המשפט קמא. בפרט כך, לאור אמירתו המפורשת של כב' השופט הימן כי בהטילו ספק בדברי העד "אין כוונתי, חלילה, להטיל דופי ביושרתו של עד זה, שהשמיע את דבריו באולם הדיונים באורח כן".

סיכומם של דברים הוא, כי ערעורו של שירי מתקבל וערעורו של אפלברג נדחה.
בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ט, 03 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.