הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6173-02-18

לפני
כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג"נ- אב"ד

כבוד השופט קובי ורדי, סג"נ

כבוד השופטת עינת רביד

המערער בע"א 6173-02-18

והמערערים בע"א 5648-03-18:

א.א.
ע"י ב"כ עו"ד הרצוג

1. א.א.
ע"י ב"כ עו"ד הרצוג

2. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מסלחה

נגד

המשיבות:
.1 החברה לפיתוח תיאטרון אמנות ומחול חולון בע"מ
.2 עיריית חולון
.3 איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד זוכוביצקי

.4 שחר אסיסטנט בע"מ (צד ג')
ע"י ב"כ עו"ד צימרמן

פסק דין

השופטת עינת רביד :
שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת מ' ספינזי-נאור) מיום 29.1.18 , בת"א 38674-09-13, בגדרו נפסק כי המשיבות 3-1 תשלמנה למערער 1 סך של 6,024 ₪ (לאחר ניכויי מל"ל) ובתוספת 7,000 ₪ הוצאות, וכן תשלמנה למערער 2 סך של 18,07 1 ₪ ולמשיבה 4 שכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪ והוצאות.

תמצית פסק דינו של בית משפט השלום
המערער יליד 1952 עבד כחשמלאי ואיש תחזוקה אצל המשיבה 4 (להלן: המעבידה). יצוין כי המשיבה 4, המעבידה, היתה צד ג' בלבד בתיק קמא והודעת צד ג' נגדה נדחתה בפסק הדין. המשיבה 1 (להלן: החברה לפיתוח) קיבלה שירותי אחזקה מה מעבידה, בין השאר בבניין מדיטק (להלן: מדיטק) המצוי בשטחן של החברה לפיתוח והמשיבה 2 , שה חברה לפיתוח היא חברת בת שלה ( להלן יכונו ביחד: מחזיקות המקרקעין). המשיבה 3 היא מבטחת של מחזיקות המקרקעין.
ביום 18.9.11 נפגע המערער במסגרת עבודתו במדיטק ונגרם לו שבר בקרסול שמאל שעה שנפל אל תוך פיר מעלית משא , אליה ביקש להיכנס, כדי להכניס ציוד ולהעלותו . התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המערער 2 (להלן: המל"ל).
המערער הגיש תביעה נגד מחזיקות המקרקעין והמבטחת בלבד. המל"ל הצטרף כתובע נוסף בתביעה להשבת התגמולים ששילם למערער עקב פגיעתו בתאונה. מחזיקות המקרקעין והמבטחת שלחו הודעת צד ג' ל מעבידה.
בית משפט השלום קבע כי האחריות לתאונה נחלקת בין המעבידה לבין מחזיקות המקרקעין כך שה מעבידה נושאת ב- 70% מן האחריות , משום שהנהיגה שיטת עבודה פסולה ולא בטוחה ואילו מחזיקות המקרקעין נושאות ב- 30% מן האחריות . בית המשפט קבע כי הדרך היחידה להפעלת המעלית הייתה באמצעות כניסה למעלית ולחיצה על המתג, דבר שחייב כניסת אדם למעלית, על אף שמדובר במעלית למשאות בלבד.
בנוסף קבע בית המשפט אשם תורם בשיעור 20% על המערער בשל כך שהמערער ביקש להיכנס למעלית, למרות שהאור בקומה לא דלק , ולא הייתה כל מניעה להדליק את האור בקומה , וכך סביר שהיה מבחין כי תא המעלית אינו מול הדלתות הפתוחות. עוד קבע בי ת המשפט כי המערער קיבל הדרכה לרבות בנוגע להתנהלות עם המעלית.
אשר לנכות ולפיצוי בגינה, קבע בית המשפט קמא , כי נכותו הצמיתה של המערער בגין הפגיעה בקרסול היא 7% וכאשר הנכות התפקודית היא מזערית , שאין לכמתה במספר. בית המשפט ציין עוד , כי 4 שנים לאחר התאונה המשיך המערער לעבוד באותו תפקיד ובאותו היקף משרה עד שפוטר בשל צמצומים וללא קשר לנכותו. בית המשפט קבע כי הפסד ההשתכרות ייערך על בסיס שכר עובר לתאונה בסך 10,532 ₪. הפסד ההשתכרות לעבר הועמד על סך 31,600 ₪ וכן הפסדי פנסיה בסך של 3,792 ₪. הפסד ההשתכרות לעתיד הועמד על סכום גלובלי ובהתחשב בכך שהמערער הפך לעצמאי ולכן חושב עד גיל 70, על סך 13,000 ₪. עוד נקבעו הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 7,000 ₪, עזרת הזולת 15,000 ₪ כאב וסבל 30,000 ₪. סך הכול 100,392 ₪ ובהפחתת 20% אשם תורם הרי סכום הפיצוי הוא 80,314 ₪.
היות והתאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה שולמו וישולמו למערער תגמולים בסכום ששוערך למועד פסק הדין לסך של 81,120 ₪. לפיכך סכום הפיצוי , שנפסק למערער "נבלע" בתגמולי המל"ל. אולם המערער היה זכאי ל- 25% מחלקן של ה מחזיקות בקרקע, שנקבע כזכור על 30% מסכום הפיצוי של 80,314 ₪ (24,094 ₪) . לפיכך נפסקו למערער סך הכל 6,024 ₪.
עוד נקבע באשר לתביעת המל"ל, כי היות והוא יכול להיפרע בגין הגמלאות ששילם למערער רק מ מזיק, שאינו ה מעבידה, דהיינו במקרה זה, מהמחזיקות בקרקע ובשיעור 75% מחלקן בפיצוי (24,094 ₪ ), הרי שנקבע שהמחזיקות ישלמו למל"ל סך של 18,071 ₪.
תמצית הטענות בערעור
המערער טען לפיצוי גבוה יותר בהפסדי שכר לעתיד וטען כי בית המשפט טעה בנוגע לקביעת שנות ההשתכרות כעצמאי רק עד גיל 70 ולא עד גיל 75, כאשר הקים עסק חדש בגיל 63. עוד הוא טוען כי היה על בית משפט להתחשב בכך שבגלל פציעתו מצא עצמו המערער בין ראשוני המפוטרים.
בנוסף, לטענתו , יש להתערב בשיעור האשם התורם , שנקבע , משום שמדובר בהפרת חובה חקוקה ולכן בית המשפט צריך היה שלא להטיל עליו כלל אשם תורם .
טענה נוספת היא בעניין חלוקת האחריות שקבע בית המשפט בין המעבידה למחזיקות המקרקעין, כאשר לטענתו מן הראוי היה לקבוע שמחזיקות המקרקעין הן המעוול העיקרי. לטענתו מחזיקות המקרקעין העלימו עין מכך שהעובדים היו עולים במעלית עם ציוד למרות שהמעלית לא הייתה מיועדת לבני אדם. היא לא עמדה בתקן הנדרש של התקנת דלתות בטיחות מתאימות הנפתחות ונסגרות באופן אוטומטי למניעת נפילה לתוך הפיר. בעניין זה למעבידה לא הייתה שליטה והיא יכלה לכל היותר להזהיר מפני הסכנה הטמונה במעלית. לפיכך ביקש כי ייקבע שיעור אחריות ה מעבידה 15% ואילו שיעור אחריות מחזיקות המקרקעין 85%.
מחזיקות המקרקעין טענו כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, סמכו ידיהן על קביעות בית משפט השלום ואף טענו כי בית משפט שלום היטיב עם המערער בפיצוי, למשל כאשר קבע פיצוי עד גיל 70 כאשר המערער היה שכיר במועד התאונה וכאשר קבע כי נכותו התפקודית מזערית. אשר לחלוקת האחריות טענו כי תחזוקת המבנה כולו הועברה לאחריות המעבידה שהי יתה אמונה על הפעלתו וידע ה היטב מה נדרש לצורך ההחזקה , כן טענו כי הנטען מהווה הרחבת חזית ואינו עולה מן הראיות.
המל"ל הצטרף לעיקרי הטיעון של המערער וטען לעניין חלוקת האחריות וה מעבידה טע נה טענותי ה למעלה מן הצורך הואיל ואינ ה משיב ה בערעור המערער.
דיון והכרעה
לאחר עיון בהודעות הערעור, עיקרי הטיעון, הטענות בעל פה והמוצגים, אציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו ובסוגיית חלוקת האחריות בלבד.
סוגיית הנזק
הגישה בכל הנוגע להתערבות ערכאת הערעור בסוגיית הנזק ידועה היא, אבל היות והמערער עמד על ערעורו בסוגיה זו נשוב ונזכיר כי בית המשפט העליון שב וציין כי :
"הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש – בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל". (ע"א 8022/00 רז נ' צור, 19.3.06)."
ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב-הפול נ' ניזאר (25.9.11).
בהתחשב בהלכה האמורה, וממעוף הציפור (ראו ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני, 28.6.12) אין להתערב בסוגיית הנזק, אשר לא מצ אתי בה טעות בולטת או חוסר סבירות. יש לזכור כי למערער, אשר נקבע כי נותרה לו נכות תפקודית מזערית , אשר אין לכמתה, נפסקו בסך הכול 100,392 ₪ , סכום שממעוף הציפור ובהתחשב בגילו של המערער ( ושנות העבודה שנותרו לו) אכן מיטיב עמו. טענותיו של המערער בדבר הפסד ההשתכרות לעתיד בשל קביעת גיל הפסקת העבודה ל- 70 ולא 75, וכן טענתו כי פיטוריו ארבע שנים לאחר האירוע, קשורים לנכות, הן טענות בסוגיות עובדתיות שבית משפט קמא קבע בהן קביעות, שבנסיבות אלה, אין כל מקום להתערב בהן.
האשם התורם
גם בסוגיית האשם התורם אין מקום להתערבות בית המשפט של הערעור. בענין זה נקבעו קביעות עובדתיות של בית משפ ט קמא ולפיהן המערער עבד בבניין " מדיטק" במשך שנים כאיש התחזוקה, השתמש במעלית פעמים רבות (ראו פרוטוקול הדיון, עמוד 11 שורות 6-7); דלתות המעלית היו פתוחות הרבה פעמים (ראו פרוטוקול הדיון, עמוד 13 שורות 24-25), המערער הכיר את המעלית וסביבתה, וידע כיצד זו פועלת , לרבות קיומה של האפשרות , כי במעלית זו מעצם טיבה וטיבעה יכול ודלתותיה תהינה פתוחות , אך תא המעלית לא יהא במקומו, בדיוק כפי שקרה במקרה דנן.
עוד קבע, כי במועדים הרלוונטיים לאירוע, האור בקומה בה ביקש המערער להיכנס למעלית לא דלק וזאת למרות שלא הייתה כל מניעה לתובע להדליק את האור בקומה מיד עם כניסתו אליה (ראו פרוטוקול הדיון, עמוד 12 שורות 20-28) והוא הלך למעלית בחושך מוחלט, למרות שלא הייתה כל מניעה להדליק את האור בקומה (ראו עדותו עמוד 12 שורות 25-24) . בנוסף קבע בית המשפט קמא כי, לו היה המערער מדליק את התאורה שמחוץ למעלית ולא פוסע בחושך כעדותו , אך סביר שעם התקרבותו למעלית היה מבחין , כי תא המעלית אינו מול הדלתות הפתוחות. וכן נקבע כי גם מחזיקות המקרקעין וגם ה מעבידה הדריכו את המערער כמו גם את שאר העובדים כיצד לעבוד באופן בטוח בכלל, ובכל הקשור לעבודה בטוחה עם המעלית בפרט.
בנסיבות אלה, לא נפלה לטעמי כל שגגה בקביעת בית המשפט כי האשם התורם עומד על 20%.
המערער הפנה בעיקרי הטיעון, בסוגיה זו של האשם התורם, לפסק דין שניתן בבית המשפט העליון, שכינה "קריחלי" (מבלי שציין את מספרו וללא מראה מקום) בעניין תאונה שנגרמה על ידי מכונה לא מגודרת. הכוונה ככל הנראה לע"א 240/87 מירב קריכלי נ' אפל בע"מ , פ"ד מג(3) 507 (1989). באותו מקרה נדונה תאונה שנגרמה על ידי מכונה שעליה עבד העובד ולא הייתה מגודרת כנדרש ובית המשפט העליון קבע אשם תורם באותם נסיבות של 10%.
בעניין זה ניתן לפנות גם לפסק הדין בע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר (2.12.09) בו נפסק לתובע בבית המשפט העליון אשם תורם בשיעור 50% וכך נכתב: " כאשר בתאונת עבודה עסקינן, הנטיה בפסיקה היא לדקדק עם ה מעבידה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה – ראו, לדוגמה, ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4) 70 (1984). ברם, במקרה דנן, נראה כי יש לייחס למערער אשם תורם בשיעור מהותי בשל מספר נימוקים. ראשית, התאונה לא ארעה תוך כדי העבודה השוטפת ובלהט העבודה. שנית, המערער היה מיומן בעבודה על מכונת השטיגלר והיה מודע לתקלות החוזרות ונשנות בה. ולבסוף, ועיקרו של דבר, ברי כי התאונה הייתה נמנעת אילו ניתק המערער לחלוטין את זרם החשמל מהמכונה טרם הסיר את מכסה המגן והחל בבדיקת הרצועות ."
נראה כי גם במקרה שבפנינו לא מדובר בעבודה השוטפת ובלהט העבודה (כגון תוך כדי עבודה בסרט נע, או כאשר נדרש העובד לעבודה לחוצה ומהירה במיוחד, וכיו'), ואין ספק כי גם המערער בפנינו היה מיומן בעבודתו והכיר היטב את המעלית ובעיותיה, ויתר על כן, סביר כי התאונה יכולה הייתה להימנע, כך קבע בית המשפט קמא, לו הדליק את האור בקומה . לפיכך נראה כי קביעת אשם תורם בשיעור 20% היא קביעה סבירה בהתחשב בדרך פעולת המערער מחד גיסא ובחוסר התקינות של המעלית מבחינת דלתות מאידך גיסא.
חלוקת האחריות
חלוקת האחריות בין המעבידה לבין מחזיקות המקרקעין נקבע על ידי בית משפט השלום כך שה מעבידה אחראי ת ל- 70% ואילו מחזיקות המקרקעין ל- 30%. לטעמי, החלוקה צריכה להיות שונה והנטל הגבוה יותר צר יך להיות מוטל על מחזיקות המקרקעין ולא על המעבידה.
בית המשפט קמא קבע כי "עסקינן במעלית שדלתותיה נפתחות ונסגרות באופן ידני, ואינן נסגרות באופן אוטומטי כאשר תא המעלית נמצא מולן, כדרכן של מעליות נוסעים רגילות", ולכן קבע בית המשפט קמא כי אדם המבקש להעמיס את המעלית עשוי למצוא עצמו מול פיר המעלית ולא מול תא מעלית, על כל המשתמע מכך. יתר על כן, בית המשפט אף קובע (ראו סעיף 31(ב) לפסק הדין) כי הפעלת המעלית לצורך העלאת ציוד הייתה על דרך של העמסת המעלית, תוך שהעובד חייב לעלות עם הציוד בתוך המעלית , משום שנדרש , לצורך העלאת המעלית , ללחוץ כל הזמן על מפסק, שהוא בתוך המעלית (ראו עדות המערער בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.16 עמוד 11 שורות 11-10, וכן בעמוד 25 שורות 19-4). מכאן שמחזיקות המקרקעין ידעו שעובדים הנדרשים להעלות ציוד חייבים לעמוד בתוך המעלית וללחוץ על המתג, על מנת שהמעלית תתרומם עם הציוד. במצב כזה ודאי שמחזיקות המקרקעין ידעו שמעלית המשא מעלה גם אנשים ולהתייחס אליה בהתאם מבחינת גידור, תאורה מתאימה, שלטי אזהרה וכל הנדרש. אפשרות אחרת שעמדה בפניהן היא כמובן להתקין מעלית שאין חובה להיכנס אליה על מנת להעלותה ואז היא מעלית משא בלבד, שאינה מעלה אנשים .
אין מחלוקת בדבר החובה המוטלת על מחזיק מקרקעין כלפי מבקרים , קל וח ומר כלפי עובדים במקום, וזאת משום שהוא בעל ההיכרות הטובה עם המקרקעין ובדרך כלל בעל היכולת הטובה יותר לחזות את הסיכונים הטמונים במקרקעין ולמנוע אותם.
לא זאת אף זאת, שבמקרה זה המחזיקות במקרקעין העסיקו מנהל אחזקה שתפקידו בין השאר היה לפקח על עבודתם של עובדי צד ג' ובכללם המערער (ראו סעיף 30(ב) לפסק הדין). מכאן שגם אם לא היו בגדר ה מעבידה הישיר ה, הרי שהפעי לו על המערער סמכות פיקוח, שבצידה גם מגדילה את האחר יות כלפיו.
מנגד המעבידה גם ה יא נושאת באחריות וזאת משום שידע ה על שיטת העבודה הלקויה בשימוש במעלית ובכל זאת לא פעל ה די בנושא אל מול מחזיקות המקרקעין. אולם גם אם אין לנקות ה מאחריות, הרי אך מובן הוא שאין בידי ה מעבידה אפשרות לפעול בתוך המקרקעין של אחר ולשנות את החפץ המסוכן, שהוא כולו בשליטתו של מחזיק המקרקעין (שלא כמו פיגומים לדוגמא במקרה של שיפוצים במקרקעין, שבדרך כלל נבנים על ידי המעסיק עצמו ולא על ידי מחזיק המקרקעין ולכן המעסיק הוא ה אחראי בדרך כלל לנזק שנגרם מהם) , אלא רק להתריע ולתת לעובד הנחיות מתאימות.
לפיכך ולו דעתי תשמע אציע לחברי לקבוע כי המעבידה נושא ת בשליש בלבד מן האחריות (ולא 70%, כפי שנקבע בפסק הדין קמא) ואילו מחזיקות המקרקעין נושאות בשני שליש מן האחריות (במקום ב- 30% בלבד כפי שנקבע בפסק הדין קמא).
סוף דבר
אציע לחברי כי הערעורים יתקבל ו בסוגיית חלוקת האחריות בין מחזיקות המקרקעין לבין ה מעבידה, כאשר המעבידה ת ישא בשליש מן האחריות ואילו מחיקות המקרקעין יישאו בשני שליש ממנו. הערעור יידחה בכל הנוגע לסוגיות הנוספות.
הצדדים יבצעו את שינויי החישוב המתבקשים משינוי י האחריות ויגישו פסיקתא לחתימה, ככל הניתן, בהסכמה.
אשר להוצאות הערעורים, אציע לחברי כי בהתחשב בכך שחלק מן הערעורים נדחה וחלק התקבל, לא תפסקנה הוצאות בערעור ים.
המזכירות תשיב למערער את העירבון שהפקיד וזאת באמצעות בא כוחו.

עינת רביד, שופטת

השופט ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד
אני מסכים.

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד

השופט קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.

קובי ורדי, שופט, סג"נ

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת עינת רביד.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ב אדר א' תשע"ט, 17 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט- אב"ד

קובי ורדי, סג"נ,
שופט

עינת רביד, שופטת