הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 59708-05-19

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה שרה דותן

מערער

יובל יעקב כהן
ע"י ב"כ עו"ד בר עם

נגד

משיבה

חברת חשמל בע"מ ח.פ. 520000472
ע"י ב"כ עו"ד אילן וינגרוד

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת טל פישמן-לוי) מיום 8.4.2019 ב-ת"א 3951-02-13, בו התקבלה תביעת חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "המשיבה") לתשלום 108,848 ₪ בגין שימוש בלתי חוקי בחשמל (להלן: "שב"ח").

הרקע העובדתי:
המערער היה צרכן רשום של המשיבה בחוזה צרכן מספר 212895 בבית מגורים ברחוב שבט יוסף 19, תל אביב.
בתאריך 31.5.2011 הזמין המערער מהמשיבה את פירוק המונה שהותקן בחצריו לצורך מדידת צריכת החשמל על ידו, וזאת עקב הריסת המבנה.
לאחר פירוק המונה התעורר אצל המשיבה חשד כי המונה טופל על ידי מאן דהוא. בדיקת המונה במעבדה העלתה, כי חותמי המכסה של תיבת המונה אינם תואמים את אלה של היצרן והמשיבה. עוד נמצא כי שלד מערכת הספירה מורכב בצורה לא נכונה, ובורג הידוק מעט"פ לשלד המונה אינו מהודק כראוי וכן נמצאו שריטות על גבי שלד המונה. לטענת המשיבה ממצאים אלה מצביעים על כך, כי גורם בלתי מורשה, או בלתי מוסמך חיבל במונה באופן ששיבש את פעולתו ועל כן, צריכת החשמל שנרשמה בו, אינה משקפת את מלוא צריכת החשמל בחצרי המערער.

התביעה, מושא הערער שלפני, הוגשה בעילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, עוולה נזיקית, הפרת חוזה הצרכן והפרה של אמות מידה (המוגדרות כספר אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן ספק שירות חיוני לפי חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996 שנקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל).
בתביעתה העריכה המשיבה את תקופת השימוש הבלתי חוקי בחשמל מיום 27.12.2000 עד 30.6.2011, מועד פירוק המונה מחצרי המערער. בתקופה הנ"ל נצרכו על ידי המערער 649,573 קוט"ש מתוכם נרשמו במונה רק 475,222 קוט"ש. עלות ההפרש בין הכמות שנצרכה והכמות שנרשמה מסתכמת ב- 108,848 ₪.
המערער טען, כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות (טענה שנזנחה על ידו בערעור).
לגופו של ענין, הכחיש המערער את טענות המשיבה, הן אשר לחבלה הנטענת במונה והן ביחס להערכת שווי הרווח שהפיק, לכאורה, מן החבלה הנטענת.

פסק דינו של בית משפט השלום
כב' השופטת פישמן-לוי בחנה את הראיות שהוצגו לפניה בהתייחס לפגיעה במונה והערכת הרווח שהפיק המערער מן ה"טיפול" במונה וקיבלה במלואה את תביעת חברת החשמל.
אשר לפגיעה במונה, הוצגו לפני בית משפט קמא המונה שחותמיו חובלו מול מונה תקין בבניין ברחוב צייטלין בתל אביב. כמו כן, הוכחה זהות המונה שלגביו נטען, כי שמש את חצרי המערער, הן באמצעות מספרו הסידורי והן בעדות יוסי טווינה העובד כבודק מונים אצל המשיבה, שעדותו נמצאה מהימנה.
אשר לרווח שהפיק המערער מהפגיעה במונה, נקבע כי בנסיבות המקרה, בדין יישמה המשיבה את הוראות אמת מידה 16 ביחד עם אמת מידה 14(א), המתירות קביעת כמות החשמל שנצרכה בדרך של הערכה על יסוד כמות החשמל שנצרכה במקום הצרכנות מושא המחלוקת בתקופה אחרת, אשר מתקיימים בה תנאים דומים בתקופה לגביה מבוצעת ההערכה.
על פי עדותו, ישראל ארנפרוינד המשמש רכז שב"ח במחוז דן של המשיבה, על פי גיליון השימושים של המערער בינואר 2000, נבדק המונה ונמצא תקין. לפיכך, תרשומת הצריכה של שנה זו נאמנה על המשיבה ושימשה אותה כמדד לביצוע תחשיב הצריכה לאורך השנים.
העד הבהיר, כי החישוב נעשה על דרך של אומדן על ידי השוואה בין הצריכה בשנת 2000 מול הצריכה בשנים שלאחר מכן, שהלכה ופחתה ללא הסבר סביר.
בהסתמך על גיליון השימושים לשנים 2000-2011 התגלה רישום חסר המסתכם ב- 649,351 קוט"ש שעלותם המשוערכת 108,848 ₪.
יודגש, כי המשיבה לא טענה ובית משפט קמא לא קבע, שהמערער אחראי לפגיעה במונה.

הערעור
בהודעת הערעור ועיקרי הטיעון מלין ב"כ המערער על כל הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות.
להשקפתו, לא הוכחו הפגיעה במונה כשם שלא הוכח כי המונה שנבדק במעבדה, הוא המונה ששימש בחצריו של המערער.
עוד נטען, כי לא נמסרה למערער הודעה על החשדות נגדו, ולא התאפשר לו לסתור את הנטען כלפיו. כמו כן, סבור ב"כ המערער, כי לא הוכח היקף השימוש הנטען.
המשיבה תומכת בממצאי בית משפט השלום על כל חלקיהם.

דיון והכרעה
בטרם אבחן את טענות ב"כ המערער יצוין, כי אין זו דרכו של בית משפט של ערעור להתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מדבריהם באופן בלתי אמצעי.

בענייננו, כב' השופטת קמא ראתה את המונה, אשר הוסר מחצרי המערער והשוותה את החותמים שטופלו למונה תקין שהוצג לפניה, וממצאיה לפיהם המונה חובל מעוגנים היטב בראיות.
עוד יצוין לענין זה, כי ניתנה לב"כ המערער האפשרות להשלים את חקירתו הנגדית של מר טווינה לאחר הביקור במקום, שנערך במהלך הדיון, אולם הוא בחר שלא לעשות כן כשם שלא הוגשה על ידו חוות דעת הסותרת את הנטען על ידי העד.
כמו כן, לא מצאתי פגם בעובדה שבית המשפט מצא שלא לייחס משקל לטענה, לפיה למערער לא נמסרה הודעה מבעוד מועד על הטענות כלפיו.
גם בהנחה שההודעה נשלחה למען שאינו מענו של המערער(ואיני משוכנעת שכך הוא הדבר), לא הובהר מה נזק נגרם לו בשל כך. לא צוינה על ידו ולו ראייה אחת שהיה בידו להציג על מנת לסתור הטענות, מה גם שבמסגרת דיוני הראיות לא הוצגה על ידו גרסה המתייחסת לסוג והיקף השימוש בחשמל בחצריו, סוג המכשירים בהם השתמש ושינוי כלשהו שנעשה, אם נעשה.
למרות האמור לעיל, סבורה אני כי דין הערעור להתקבל.
כפי שציינתי לעיל, הוכח על ידי המשיבה, כי המונה אשר שימש לרישום צריכת החשמל בחצרי המערער "טופל" ואין חולק, כי ההיגיון וניסיון החיים מלמדים כי: ..."מקום שנעשית חבלה במונה היא נעשית מן הסתם, על מנת לבצע שב"ח, הוא שימוש בלתי חוקי.
...
אין צריך לומר כי האדם, שמא היחיד, שיש לו אינטרס לעשות כן הוא צרכן החשמל." (ת"א 3458/99 נ' כאל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ).
אולם, למרות החזקה העובדתית הנ"ל, על חברת החשמל להוכיח את היקף התועלת שהפיק הצרכן.
בענייננו, הוכח כי בינואר 2000 נבדק המונה ונמצא תקין, אולם במהלך השנים שחלפו ממועד הבדיקה ועד לפירוק המונה, לא נערכו רישומים של צריכת חשמל, המבוססים על רישומי המונה וכל החיובים שבגיליון השימושים, למעט שלושה, נעשו על סמך הערכה.
יודגש, כי במקרים בהם נערכה קריאת מונה, הדבר נעשה על פי דרישת המערער אשר טען לאי דיוקים בהערכה.
העד ארנפרוינד אשר ערך את החישוב ביחס לחוסרים ברישומי המונה, העיד על השיטה בה מבוצע השיבוש (עמ' 14 לפרוטוקול: "ניתן ללמוד על סטיית בתרשומת מתוך הסטייה הקיימת כפי שנמדדה במעבדה, אלא שבמקרה הזה הסטייה היא משנית וזניחה לא היא שגרמה את השיבוש המרכזי, בדוח אנו רואים שמישהו הוציא את מערכת הספירה פיזית ניתק אותה והחזיר אותה, שיחקו אותה חזור ושוב והיא לא רשמה כלום, היו חודשים שלא הייתה קריאה. הגנבים האלה הם מתוחכמים. קבלני שב"ח פעם בחודשיים יום יומיים מוציאים ומחזירים, הלקוחות שלהם משלמים להם. יש דוח מעבדה שמעבדת מונים ארצית שהוסמכה על ידי הרשות שהוציאה דוח פורמלי. מעבדת המונים החליטה שהמונה חובל. דהיינו, קבלני שב"ח שמומחיותם בכך, מוציאים מדי פעם את המונה ומחזירים על מנת שבמועד הקריאה, הרישום יראה על שימוש נמוך יותר מן השימוש בפועל.
בהנחה שזו אכן השיטה המוכרת למשיבה, נשאלת השאלה כיצד שיטה זו רלוונטית לענייננו.
בעמ' 16 לפרוטוקול מעיד מר ארנפרוינד, כי במהלך כל שנת 2002 לא בוצעו קריאות מונה, וכי שומת השימוש נעשתה על פי הערכה (ש' 16-18).
עוד העיד מר ארנפרוינד, כי גם בשנים האחרות (בנוסף על שנת 2002), לא בוצעו קריאות מונה והחיוב נעשה על פי הערכות, ומוסיף: "הדבר היחיד שאנו יודעים מה היה מצב הקריאה של המונה בשנת 2000 שהיתה בדיקה והוא נמצא תקין ומה היתה מערכת הספירה שלו שהוא חובל." (ע' 16 ש' 20-21).
העד גם לא היה מסוגל לאשר אם יש או אין ממש בטענה, לפיה צריכת החשמל שנבדקה בתחילת שנת 2000 משקפת גם את השנים 96', 97', ולא רק 98' ו- 99' (ע' 16 ש' 22-24).
מן המקובץ עולה, כי במשך 11 שנים בוצעו רק שלוש קריאות מונה בחצריו של המערער, וזאת לבקשתו.

סעיף 13(א) לאמות המידה קובע:
"חשבון הצריכה יחושב על בסיס קריאת המונה בתקופת החשבון הרלבנטית.", דהיינו, הכלל הוא, כי יש לבצע קריאת מונה על מנת לקבוע את הצריכה.
החריג לכלל זה נקבע בסעיף 13(ד)(4): "על אף האמור לעיל, במקרים הבאים רשאי ספק השירות החיוני לקבוע את התשלום עבור צריכה על בסיס הערכת הצריכה כאמור באמת מידה 14 (ביצוע הערכת צריכה).
...
(4) ספק השירות החיוני לא ביצע קריאת מונה לתקופת החשבון המסוימת מטעמים של דילוג יזום ובלבד שבתקופת החשבון הקודמת לא בוצע דילוג יזום ומספר הדילוגים היזומים לא יעלה על שניים במהלך השנה הקלנדרית."

יצוין, כי בסעיפי המשנה 1-3 מנויות אפשרויות נוספות, המונה הוסר, החשמל נצרך שלא דרך המונה, לא התאפשרה לספק גישה למונה.
אולם, המשיבה לא טענה בשום שלב, כי בענייננו התקיים אחד הסייגים המנויים לעיל. למעט בעיקרי הטיעון בערעור, עת נדרשה להשיב לטענת ב"כ המערער בסיכומיו ובעיקרי הטיעון, כי לא ניתן לאמוד את השימוש החריג, אם אכן היה כזה, לנוכח העובדה שבמהלך כל השנים לא בוצעו קריאות מונה (סעיף 8 לסיכומי המערער).
לגרסתה בסעיף 3 לעיקרי הטיעון, ביתו של המערער נמצא במסלול קריאת המונים אליו חוזרים קוראי מונים מדי חודשיים, והעובדה שלא בוצעה קריאה מלמד על כך שלעובדי המשיבה לא ניתנה אפשרות גישה למונה ולא שלא טרחו לפקוד את ביתו. ממילא מדובר בענין שלא היווה חלק למעשה בתיק.
הטענה לפיה לא התאפשרה קריאת מונה במשך 11 שנים, לא בא זיכרה בטיעוני המשיבה בסיכומיה בבית המשפט השלום למרות שהעד מטעמה נחקר ארוכות בסוגיה זו, והמערער הפנה לטענה זו בסיכומיו. משכך, טענת המערער לפיה לא בוצעו קריאות מונה בחצריו הועלתה בערכאה הדיונית ולא ניתן לה הסבר בסיכומי המשיבה.
לאורך כל סיכומיה בבית משפט השלום חוזרת המשיבה על הטענה, לפיה המערער נהנה משימוש בחשמל שלא נרשם באמצעות המונה שחובל, כיצד ניתן לקבוע מה נרשם באמצעות המונה אם איש מטעם המשיבה לא ביצע קריאה במשך השנים.
זה המקום לציין, כי על פי אמת מידה 13(ה), חלה על ספק השירות חובת דיווח לרשות אחת לשנה על מספר המונים אשר לא נקראו על ידו על פני תקופה העולה על 12 חודשים רצופים.
למותר לציין, כי דיווח כזה לא הוצג על ידי המשיבה.

בפסק דינה התייחסה כב' השופטת קמא לאמת מידה 15(א), הדנה בחובת ספק השירות לבצע לפחות פעם בשנה בדיקות מדגמיות לבדיקת דיוק המונים.
סבורה אני, כי אמת מידה זו אינה רלבנטית לענייננו מאחר שעל פי נוסח ההוראה, אכן עסקינן בבדיקה מדגמית של תקינות המונים לעומת אמת מידה 13(ד) שעניינה ביצוע קריאות מונה, והתנאים לחריגה מהוראה זו שלא הוכח כי התקיימו בענייננו.
אין חולק, כי על פי אמת מידה 16(ד) כמות החשמל שנצרכה בחצרים או במקום צרכנות בתקופת השימוש שלא כדין, תיקבע על דרך של הערכה כאמור באמת מידה 14.
ההערכה אמורה להתבצע על יסוד כמות החשמל שנצרכה במקום הצרכנות הרשומה בתקופה אחרת שמתקיימים בה תנאים דומים ככל האפשר, לתנאים ששררו בתקופה שלגביה מבוצעת ההערכה, אלא שבענייננו, מבקשת המשיבה לקבוע כי הערכות צריכת החשמל שבוצעו על ידה במשך 11 שנים הושפעו מהחבלה במונה למרות שגם לגרסתה, אין כל ראייה כי קורא מונים מטעמה ביצע קריאת מונה למעט שלוש פעמים בהן נתגלעה מחלוקת בינה לבין המערער ביחס לשימושו בחשמל.
לא מצאתי בפסק הדין התייחסות לסוגיית אופן החישוב בהיעדר קריאת מונה וכיצד ניתן לקבוע שהחבלה במונה גרמה לקריאה שגויה של הצריכה, שעה שלא בוצעו קריאות.
משכך, אין מנוס אלא לקבוע כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח שהפגיעה במונה גרמה לחיוב חסר של המערער.

בפסק הדין ציינה כב' השופטת קמא את התנהלותו של המערער, אשר במקום להציג גרסה סדורה של טענותיו, בחר להטיח האשמות במשיבה ועדיה, אכן ראוי היה לו למערער שבמקום לחפש פגמים באופן בדיקת המונה והטיפול בו, היה מציין את סוגי המכשירים החשמליים שהיו בחצריו, אולם גרסתו הפגומה של המערער אינה יכולה להוות תחליף לראיות שהיה על המשיבה להציג בהתייחס לאופן חישוב כמות החשמל שנצרכה שלא כדין על פי הנטען.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום.

המשיבה תשלם למערער הוצאות ערעור בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ.

הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.