הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5947-02-20

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המערערת

דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד צבי רפפורט

נגד

המשיבים

1.פיראס קטוף
2.מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קרן עמנואל חליפה

פסק דין

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אריה ביטון) מיום 30/1/2020 בתא"מ 32878-08-18 ולפיו נדחתה תביעת המערערת והיא חויבה בתשלום הוצאות ושכ"ט בסך 3,000 ₪.
התביעה הועמדה ביום הדיון שהתקיים בבית משפט השלום על סך 3,606 ש"ח.

2. עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר שעניינה תאונת דרכים מיום 3/6/18 בין אוטובוס המערערת – התובעת ובין רכב המשיב המבוטח על ידי המשיב ה 2.
בדיון שהתקיים ביום 29/1/20 העידו נהג האוטובוס, עד מטעם התובעת שהיה נוסע באוטובוס בעת התאונה וכן הנתבע – המשיב 1.

3. בפסק הדין נקבע כי יש לקבל גרסת הנתבעים לקרות התאונה וכי התאונה התרחשה באחריותו הבלעדית של נהג האוטובוס ולכן יש לדחות התביעה, כאמור.

4. המערערת בהודעת הערעור טוענת כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבע – המשיב אחראי לקרות התאונה.
השאלה היתה אם יש לחלוק את האחריות המוטלת על הנתבע עם אחריות נהג האוטובוס ולכן לקבל התביעה רק בחלקה.

על כן, ומשניתן פסק דין שאינו עולה בקנה אחד עם המחלוקת שהוצבה על ידי שני הצדדים לדיון, יש מקום להתערב בפסק הדין, הגם שסכום התביעה נמוך.

5. ב"כ המשיבים ביקשה לדחות את הערעור.
טענה, כי בית משפט הכריע במחלוקת על בסיס מהימנות עדים וקביעות עובדתיות שערכאת ערעור אינה מתערבת בהם, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים כאן.
נטען כי לא היתה הסכמה בין הצדדים ולפיה האחריות של המשיב לקרות התאונה מלאה או חלקית, כנטען על ידי המערערת וכי נושא האחריות וגובה הנזק היו שנויים במחלוקת לאורך כל הדרך וממילא מי שכותב את פסק הדין הוא בית משפט ולא עורכי הדין.

6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את הערעור מהנימוקים כדלקמן:
א) אודה, כי כאשר עיינתי תחילה בערעור ובטיעונים סברתי כי לא היה ראוי שחברת אוטובוסים תגיש ערעור על פסק דין שעניינו נזקי תאונת דרכים בסך של 3,600 ₪ (גם אם תלויה ועומדת תביעה נוספת של המשיבים בגין אותה תאונה בסכום שאף הוא אינו גבוה יחסית), אלא שב"כ המערערת הפיס דעתי בעניין זה.

אני סבורה, כי אין מדובר בערעור סרק הגם שבסופו של יום מצאתי לנכון לדחותו, ואנמק.

ב) עד לשלב פסק הדין, התנהל ההליך בבית משפט השלום באופן שבו הנתבע – המשיב נחשב כמי שאחראי לקרות התאונה ולו באופן חלקי וכי התאונה נגרמה כשהיה רכבו במצב נסיעה ולא במצב עצירה.

בכתב התביעה פורטה גרסת נהג האוטובוס לקרות התאונה:
"ביום 3.6.18 עמד נהג האוטובוס בנתיב הימני ברח' גבעת התחמושת בתל אביב וזאת עקב האור האדום שדלק ברמזור. לאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק, החל נהג האוטובוס בנסיעה, כאשר לפתע הגיח מהנתיב שלשמאלו רכב מ.ר. 86-823-37 להלן: "הרכב") נהוג על ידי הנתבע, וסטה ימינה לנתיב נסיעת האוטובוס, פגע באוטובוס וגרם לנזקים להלן: "התאונה")".

בכתב ההגנה נכתבה גרסת הנתבע לתאונה כדלקמן:
"מוכחש הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה. הנתבע יטען כי ביום 03/06/18 עת נסע רכב הנתבע בנתיבו, תוך סיום פנייתו לנתיב הימני, ליד תחנת רכבת השלום בתל אביב, לפתע הגיח רכב התובעת, ללא שימת ליבו לקורה בדרך, פגע ברכב הנתבע וגרם ברשלנותו לקרות התאונה".

כלומר – מכתב ההגנה ניתן היה להבין שהתאונה אירעה כאשר רכב הנתבע מצוי במצב נסיעה ולא במצב עצירה.
תיאור זה תואם גם להודעתו לחברת הביטוח על התאונה שצורפה לכתב ההגנה.

לאחר שנשמעו גרסאות הנהגים בישיבת ההוכחות סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם.
ב"כ הנתבעים, (שאינו מייצג אותם בערעור) סיכם טיעוניו לפרוטוקול כדלקמן :
"נהג הנתבעת בהגינותו לקח אחריות על חלקו בתאונה. אני סבור שמדובר בתיק של חלוקת אחריות קלאסית. מפנה לעד "הניטרלי", עדותו לא היתה מהימנה. הוא התחיל עדותו כשאמר שהרמזור התחלף ושמע רעש ואחר" אמר שראה רכב מבצע סטייה. הוא לא יכול לראות רכב מהמושב שלו כשהחלון הוא 30-40 ס"מ מגובה הרכב ובטח כשהוא יושב בחלק הימני של האוטובוס. נהג הנתבע אמר שהוא ראה את הנהג מדבר עם מישהו. בתמונות רואים את זה. התאונה מתרחשת כאשר נהג האוטובוס התחיל נסיעה מבלי להסתכל על הכביש. הנתבע מסר הודעה טלפונית. אני סבור שיש לחלק את האחריות".
(עמ' 7 שורות 2-8 לפרוטוקול מיום 29/1/2020 .הדגש אינו במקור – א.כ.).

כלומר, בקשת ב"כ הצדדים מבית משפט היתה למעשה לחלק את האחריות. זו אינה טענה שב"כ המערערת "המציא" יש מאין לצרכי ערעור אלא כך נכתב בפרוטוקול "ברחל בתך הקטנה", אלא שבית משפט בפסק דינו מצא לנכון לקבוע, כי רק נהג האוטובוס אחראי לתאונה ועל כן יש לדחות התביעה במלואה.

ג) הגם שפסק הדין אינו תואם לחזית המחלוקת שעולה מהסיכומים, מצאתי לנכון בסופו של דבר שלא להתערב בפסק הדין, שכן בכתב ההגנה בכל זאת אין הכרה באחריות והאחריות הוכחשה.

בחקירתו של המשיב הוא עמד על כך שהתאונה אירעה כאשר הוא היה במצב של עצירה מוחלטת.

בנוגע לגרסה שמסר בטופס ההודעה השיב כי עברית אינה שפת אם שלו וכי הוא לא התכוון בהודעה לכך שהתאונה קרתה כשרכבו תוך כדי נסיעה, אלא שהוא ניסה להשתלב בנתיב ימינה. הוא הודה שטעה כאשר לא סימן לנהג האוטובוס שהוא רוצה להיכנס לנתיב שלו (עמ' 6 שורות 7-8), אך טען כי לו נהג האוטובוס לא היה משוחח עם מישהו והיה מסתכל על הכביש הוא היה רואה את רכבו והיתה נמנעת התאונה.

בית משפט קמא מצא לנכון לקבל את גרסתו והטיל את מלוא האחריות על נהג האוטובוס, למרות בקשת ב"כ הנתבעים בבית משפט השלום לחלוק האחריות.

משמצאה לנכון הערכאה הדיונית להעדיף את גרסת הנתבע, אשר יישב בעדותו את הסתירה הלכאורית בין גרסתו בבית משפט ובין הגרסה בהודעתו לחברת הביטוח, אין מקום שערכאת ערעור תתערב בק ביעה זו, המצויה במתחם שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית שמתרשמת מהעדים באופן בלתי אמצעי.
כך גם בנוגע להערכת משקלה של עדות ה"עד הנטראלי" – הנוסע באוטובוס.

על כן, מצאתי לנכון לדחות הערעור, אך לפרט מדוע ניתן להבין את השיקולים שעמדו מאחורי הגשת הערעור, וכפועל יוצא מכך, להבהיר מדוע למרות דחיית הערעור אינני מוצאת לנכון לחייב את המערערת בהוצאות הערעור.

7. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) אין צו להוצאות.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' תמוז תש"פ, 24 יוני 2020, בהעדר הצדדים.