הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 47550-03-20

לפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקשת

רחל אשר

נגד

משיבה

סועד אשר

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב, בתא"ח 10113-11-19 מיום 14.1.20, כבוד סג"נ השופטת כרמלה האפט, במסגרתו הורה בית המשפט למבקשת לפנות את הנכס שבמחלוקת, וזאת עד ליום 3.5.2020.

רקע ופסק הדין מושא הערעור
המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט השלום לפינוי המבקשת מהמושכר, מסעדה ברחוב יחזקאל קזז 14 אור יהודה (להלן: המושכר או המסעדה ).
בית המשפט קמא בפסק דין מפרוטוקול דיון מיום 14.1.20 קיבל את תביעת המשיבה וקבע כדלהלן:
"לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים; שמעתי את טיעוניהם; ובהינתן כי לנתבעת אין טענה לפיה המושכר מושא התובענה שייך לה, או מצוי בבעלותה, ואין גם טענה כי בין הצדדים קיים כעת הסכם שכירות תקף; הרי שאין מנוס מקבלת התביעה.
עם זאת, ובהינתן כי אין מחלוקת שהנתבעת מצויה במושכר ומנהלת בו מסעדה מזה עשרות בשנים, הרי שיש ליתן לה גם פרק זמן ראוי להתארגנות טרם מועד הפינוי.
תוצאת האמור ניתן בזאת צו לפיו על הנתבעת לפנות את המושכר מושא התובענה ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לה או למי מטעמה, וזאת לא יאוחר מיום 3.5.2020.
למען הסר ספק, שמורות לשני הצדדים כל טענותיהם זה כנגד זה מכל מין וסוג שהוא ובכלל כך טענות בדבר זכויות כספיות וחיובים כספיים שיש לצדדים זה כנגד זה.
בנסיבות, אינני עושה גם צו להוצאות."
לאחר פסק הדין, הגישה המבקשת ביום 7.2.2020, בקשה לבית המשפט קמא לביטול פסק הדין בטענה כי ניתן בחוסר סמכות עניינית. המבקשת טענה כי ליבת המחלוקת בין הצדדים היא בסכסוך משפחתי מורכב וארוך אשר הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
בהחלטת בית המשפט קמא, מיום 9.3.2020, נדחתה הבקשה לביטול פסק דין ונקבע כי היות ותביעת הפינוי הוגשה בשל הטענה לאי תשלום דמי שכירות בגין המושכר הרי שעילת הפינוי אינה מגלמת סכסוך בתוך המשפחה, וכי פסק הדין ניתן עת המבקשת הייתה מיוצגת. על כן אין מקום להורות על ביטולו.
ביום 25.3.2020 הוגש הערעור הנדון, וביום 6.5.2020 הגישה המבקשת את הבקשה מושא ההחלטה דנן, לעיכוב ביצוע פסק הדין.
בהחלטת כבוד השופט נפתלי שילה מיום 6.5.2020 נקבע כי בנסיבות העניין, ועת פסק הדין ניתן עוד טרם פרוץ משבר נגיף הקורונה, ובשים לב כי הבקשה הוגשה בחלוף המועד לפינוי המושכר, והיות ואין המדובר בפינוי מדירת מגורים, אלא ממסעדה, אשר נוכח משבר הקורונה, נאסר להפעילה, ספק אם קיימת פגיעה בעסק ככל שיפונה. על כן נקבע כי יש לקבל את תשובת המשיבה לבקשה טרם מתן החלטה. בקשת המבקשת לעיון מחדש בהחלטה נדחתה בהחלטת השופט שילה מיום 7.5.20.
הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין
לטענת המבקשת, היא הפעילה את המסעדה במושכר משנת 1981 יחד עם בעלה המנוח. המסעדה הייתה שייכת לחמיה המנוח (אביו של בעלה), וכיום המשיבה, חמותה של המבקשת, היא בעליו של הנכס.
בשנת 1994 ובשל סכסוך בין המנוח ומשפחתו הועברה המסעדה לניהולו של בן אחר של המשיבה, מר יחזקאל אשר.
בשנת 2004, נקראו המבקשת ובנה להפעיל את המסעדה, לאחר קשיים כלכליים אליה נכנסה המסעדה, והיא מופעלת על ידי המבקשת ובנה עד היום.
לטענת המבקשת ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין ניתנה ללא שנחקרו המצהירים ומבלי שהתקיים דיון, כאשר התוצאה האמתית של פסק הדין היא גדיעת מפעל חייה של המבקשת, כל זאת עת פסק הדין ניתן בחוסר סמכות.
לטענת המבקשת ככל שלא יעוכב פסק הדין, הערעור יהפוך אקדמי, שכן המושכר אינו בר החלפה או פיצוי, וכי העסק הוא ליבה נשמתה ומקומה של המבקשת. זאת ועוד, המבקשת תוכל לפצות את המשיבה ככל שיידחה הערעור.
לטענת המבקשת היא שילמה במשך שנים רבות תשלומים עודפים בגין המושכר, והיה על בית המשפט לבחון טענה זאת ממנה היה עולה כי המשיבה היא החייבת כספית למבקשת.
עוד מוסיפה המבקשת כי בית המשפט התעלם מהודייתו המפורשת של ב"כ המשיבה אשר טען בפתח הדיון כי למעשה ההסכם משנת 2019 שריר וקיים, עניין המעלה תמיהות נוכח טענות המשיבה כי אין ביניהם הסכם בר תוקף במועד הגשת התביעה בנובמבר 2019. עוד שגה בית המשפט עת התעלם מתקופת השכירות הממושכת בנכס, וכי המדובר בנכס המניב הכנסה במשך שנות דור.
לטענת המבקשת נסיבות העניין, כמו סיכויי הערעור, מצדיקים קבלת הבקשה ועיכוב ביצוע פסק הדין.
תשובת המשיבה
לטענת המשיבה יש להורות על דחיית הבקשה. לטענתה, התביעה לפינוי המושכר הוגשה לאחר שהמבקשת הפסיקה לשלם דמי שכירות, הפסיקה לשלם מיסים למושכר במשך תקופה של למעלה משנתיים, ואף ניגשה לעירייה ובדיווח כוזב והעבירה את חשבון הארנונה של שמה של המשיבה. זאת ועוד, המבקשת סירבה לחתום על הסכם שכירות שיסדיר את החזקתה במושכר למרות ניסיונות רבים לסיים את הסכסוך.
עוד טוענת המשיבה כי המבקשת עושה דין לעצמה ולמרות החלטה שיפוטית אשר חייבה אותה לפנות את המושכר עד ליום 3.5.2020 לא פינתה את המושכר. קבלת בקשת המבקשת תביא למצב בו יוצא החוטא נשכר.
לטענת המשיבה מעת הגשת התביעה בנובמבר 2019, המושכר לא חזר אליה, ואף נקבע בפסק הדין מועד פינוי מאוחר, מבלי שהמבקשת חויבה בתשלום דמי שכירות. לטענתה אין מקום לאפשר למבקשת להחזיק במושכר ללא תשלום דמי שכירות ומיסי עירייה.
עוד מוסיפה המשיבה שבניגוד לנטען על ידי המבקשת, המדובר בסכסוך מסחרי רגיל, אי תשלום דמי שכירות, וכל עוד המבקשת שילמה את דמי השכירות והמיסים המשיבה לא פנתה אליה, ובוודאי שאין המדובר בסכסוך בתוך המשפחה.
לטענת המשיבה המבקשת אינה נופלת להגדרה של "בן משפחה" בחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995.
עוד טוענת המשיבה כי אין לאפשר למבקשת להמשיך ולהחזיק בנכס, שכן אף לפי תצהירה שניתן בתמיכה לבקשה לפטור מאגרה עולה כי היא בחובות, חשבונה מוגבל, וכי מהכנסותיה מהמסעדה היא אינה יכולה לשלם את דמי השכירות עבור המושכר שלא לדבר על מיסי עירייה.
טענות המבקשת לתשלומים עודפים, המוכחשת על ידי המשיבה, אינם עילה להחזקה במושכר ולכל היותר עומדת בפניה האפשרות להגיש תביעה כספית לתשלום תשלומים ששילמה ב יתר.
באשר לטענה כי בפרוטוקול טען בא כוח המשיבה כי ישנו הסכם תקף לשנת 2019, משיבה המשיבה כי המדובר בסילוף דבריו, שכן ציין כי הסכם השכירות פקע בסוף שנת 2019, וכי אף לשיטתה של המבקשת היא מחזיקה במושכר ללא חוזה תקף.
המשיבה ציינה בתשובתה כי ככל שייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע יש לחייב המבקשת בהפקדת חוב המיסים העולה לסך של 50,000 ₪ וכן בתשלום דמי שכירות החל מחודש ספטמבר 2019 בסך של 6,000 ₪ לחודש.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין הבקשה להידחות.
בהתאם להלכה הפסוקה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. הגישה במקרים מסוג זה נוטה, אפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו ע"א 5333/14‏ ‏ נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב אדמונד, מיום 13.10.14, וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009). בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", משמע, ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך, כאשר המדובר בתנאים מצטברים.
אשר לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע הפינוי, הרי שיש להבחין בין סוגי השימוש מקרקעין: מגורים, עסק, מוסד חינוכי ועוד. לעניין זה נקבע בפסיקה כי עת המקרקעין הם בני חליפין ואין להם איכויות מיוחדות אין הצדקה לעיכוב הביצוע [ראו בספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי, עמ' 373, מהדורה שלישית, 2012, וכן ראו ע"א 8691/13 לאה ברגר נ' נחום יניב (19.01.2014)].
בשים לב כי במקרה הנדון המדובר במקרקעין המשמשים לעסק, ואין המדובר במגורים, לא מצאתי כי יש בנימוקי הבקשה כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין, שכן ככל שייגרם למבקשת נזק המדובר בנזק בר פיצוי.
לאמור יש להוסיף, כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי, כחודש וחצי לאחר שהוגש הערעור, ולאחר שחלף המועד לפינוי המסעדה בהתאם לפסק הדין, התנהלות אשר אף מטה הכף לדחיית הבקשה (ראו רע"א 6024/17 יוסף אברהמי נ' עיריית בני ברק (03.08.2017, ע"א (מחוזי י-ם) 28083-12-14 נורה סוס לבן נ' אביעזר שפירא (18.12.14) . לא מצאתי כי יש בטענת המבקשת לפיה עיתוי הגשת הבקשה נעוץ בנגיף הקורונה, כדי לסייע לה, שעה שהערעור הוגש כבר ביום 25.3.2020, ועת פסק הדין מושא ההליך ניתן ביום 14.1.2020, ועל כן לא הייתה כל מניעה להגשת הבקשה, לרבות הגשת בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אך הדבר לא נעשה, ותחת זאת המבקשת ממשיכה להחזיק במושכר אף כי הייתה כבר אמורה לפנותו.
נוכח האמור לעיל, איני מוצאת להידרש לסיכויי הערעור, אך אעיר כי לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, הערעור אינו עולה כדי הרף המצדיק עיכוב ביצועו.
על כן הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"א י"א סיוון תש"פ, 03 יוני 2020, בהעדר הצדדים.