הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 45914-11-18

לפני
כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ

מערערת

סימה שוורץ
ע"י ב"כ עו"ד ניר פרג'

נגד

משיבים

  1. פנחס מנצור
  2. רבקה מנצור

ע"י ב"כ עו"ד גבריאלה ביורק

פסק דין

1. התביעה שהגישה המערערת לבית משפט קמא ואשר נדחתה על ידו הינה החמישית במניין התביעות שהגישה המערערת נגד ו/או בקשר למשיבים, שכניה לבניין, המתגוררים בדירה שמתחתיה.
התביעה נסמכה על טענות למטרד ושימוש ייחודי ברכוש משותף בכל הנוגע לרכיבים הבאים: דוד השמש השייך למשיבים, עמודי כביסה, עץ דקל ועץ שסק שנשתלו בחצר. כן טענה המערערת לבנייה ללא היתר במרתף שבדירת המשיבים, בבניית הפרגולה; מסתור הכביסה; המחסנים והגדר.

2. בפסק דין מפורט ומנומק המחזיק לא פחות מ – 35 עמודים, בחן בית משפט קמא כל רכיב ורכיב שבתביעה, התייחס למכלול הראיות שהובאו בפניו, ודחה את כל טענות המערערת, תוך קביעת הממצאים כמפורט להלן:

א. דוד השמש. נקבע כי זה "אינו מסב לתובעת נזקים", כי המשיבים "לא שברו את רעפי הגג מעל דירתה של התובעת", ונדחתה טענת המערערת לפיה דוד השמש הוא מקור נזקי הרטיבות בדירתה.
ב. עמודי הכביסה. נקבע כי אלו קיימים "במקום מזה שנים ארוכות"; כי "לא הוכח שהנתבעים הם שהציבו את עמודי הכביסה", וכי "עמודי הכביסה מהווים שימוש סביר ברכוש המשותף שאין בו כדי למנוע מהתובעת שימוש דומה ברכוש המשותף". למעלה מן הצורך קבע בית משפט קמא כי גם המערערת "רשאית לעשות שימוש סביר בעמודי הכביסה".
ג. עץ השסק ועץ הדקל. נקבע כי "הנתבעים לא שתלו את עץ הדקל ואת עץ השסק", כי "קיומם אינו מהווה שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף" וכי שני עצים אלו "אינם מהווים מטרד לתובעת או מפריעים לשימוש שלה במרפסת". עם זאת, ניתנה למערערת הרשות להסיר מהעצים הללו את אותם שני הענפים "החודרים בקציהם למסתור הכביסה של התובעת".
ד. המרתף – בית משפט קמא קבע כי בחוות הדעת השמאית שהגישה המערערת "לא נכללו כל ממצא או מסקנה בדבר חוקיות בניית המרתף" למעט הערה בדבר קיומו של "חשד" לבנייה ללא היתר, וכי חוות הדעת התמקדה בשומת הפיצוי לו טענה המערערת במובחן מבנייה ללא היתר. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערת לפיה הודו המשיבים כי המרתף נבנה ללא היתר.
ה. הפרגולה – הטענה נזנחה ונדחתה.
ו. מסתור כביסה – נדחתה טענת המערערת לפיה במסגרת הרחבת דירתם חרגו המשיבים מן ההיתר וחדרו לחלק משטו מסתור הכביסה שלה, תוך קביעה לפיה "ככל הנראה מדובר בבניה שנעשתה בשנות ה – 90". נקבע כי "התובעת לא הביאה כל ראיה להוכיח כי תוספת בנייה זו נעשתה ללא היתר בנייה", וכי "התובעת לא הציגה את היתר הבנייה על מנת שניתן יהיה לבחון אם הקיר נבנה בחריגה ממנו".
ז. המחסנים – בית משפט קמא קבע כי "לא הוצגה כל ראיה מהימנה לגבי קיומו או העדרו של היתר בנייה למחסנים"; גם לא ביחס לטענת החריגה מהשטח המותר.
ח. הגדר – בית משפט קמא קבע כי בהיתר הבנייה שניתן למשיבים בשנת 1990 נכללה גם גדר, אלא שההיתר לא הוצג ע"י המערערת שלא הוכיחה אם ההיתר כלל "מגבלה על גובה הגדר או על החומרים שממנה היא עשויה", וכי כל שהוכח על ידי המערערת הוא "אמירה בעלמא שלה שנעשתה בנייה ללא היתר".
3. בית משפט קמא התייחס בהרחבה לטענות המערערת בדבר בנייה ללא היתר שנעשתה על ידי המשיבים, וקבע שאלה התאפיינו ב"דלות ראייתית רבה", אף מצא לנכון "לקבוע פוזיטיבית כי כל הבנייה שנעשתה על ידיהם היא בהיתר" (פיסקה 52 לפסק הדין).
בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערערת כי פעולות הבנייה שנעשו על ידי המשיבים בשנות ה - 90' נעשו ללא הסכמתה, שהרי המערערת רכשה את דירתה רק בשנת 2013 באופן שבכל הנוגע לבנייה שנעשתה בתקופה שקדמה לכך "התובעת נכנסת בנעליה של קודמתה, עמידר", והסכמתה שלה אינה נדרשת, מה גם המערערת "נכנסה ביודעין למצב קיים ".
משנדחו טענות המערערת לשימוש ייחודי שעושים המשיבים ברכוש המשותף ממילא נדחתה גם תביעתה לדמי שימוש ראויים.
בית משפט קמא חייב את המערערת לשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪ וכן לשאת בשכר טרחתו של השמאי מטעמם.

4. המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא, והגישה את הערעור המונח לפנינו במסגרתו תקפה, הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון מטעמה, והן בדיון בעל פה לפנינו, את כל ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, וחזרה וטענה כי הוכחה על ידה בנייה ללא היתר.
המשיבים תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו, אף מפנים להליכים קודמים שננקטו על ידי המערערת נגדם ונדחו.

5. פסק דינו של בית משפט קמא שזור כולו בממצאי עובדה מנומקים ומפורטים, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. ממושכלות יסוד נדע כי "ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים" (רע"א 3545/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' כנן, פסקה 5, ניתן ב-10.11.2011). ענייננו אינו נמנה על מקרים חריגים אלו.

6. דין הערעור להידחות לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 משמקובלים עלינו ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, העולים בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפניו, ומשממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות שאין לגלות בהן טעות שבחוק.

7. למעלה מן הצורך נעיר כי בית משפט קמא יכול היה לעשות מלאכתו קלה ולדחות את תביעתה של המערערת מחמת התיישנות, משאין מחלוקת, ובית משפט קמא ציין זאת מספר פעמים, כי הבנייה לגביה טענה המערערת כי נבנתה ללא היתר – נבנתה עוד בתחילת שנות ה- 90.
משכך מיותר להידרש לשאלה אם יכול היה בית משפט קמא לדחות את תביעתה של המערערת גם מטעמי מעשה בית דין המתבטא בשורה של פסקי דין שניתנו בהליכים השונים שנקטה המערערת נגד המשיבים בשנת 1996 ובשנת 2002, בשנת 2007 ובשנת 2011.

8. הערעור נדחה אפוא.
חרף גילה של המערערת, לא נוכל להימנע מחיובה בהוצאות משלתביעה שהגישה, שכבר צויין לעיל שהיא החמישית במספר בסכסוך השכנים, לא הייתה תוחלת מלכתחילה. "זמנו של בית המשפט אינו הפקר והוא מוחזק על ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים" (רע"א 16751/15 אלמליח נ' עירית לוד, וכן רע"א 5988/19 מיראלי נ' מירשווילי).

אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים את הוצאות הליך הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. העירבון שהפקידה המערערת יועבר למשיבים באמצעות באת כוחם.

ניתן היום, י"ג כסלו תש"פ, 11 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ
אב"ד

יונה אטדגי, שופט

שלומית יעקובוביץ, שופטת