הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 45914-11-18

מספר בקשה:1
לפני
כבוד ה שופטת הרשמת נועה גרוסמן

מבקשים/המשיבים בערעור

  1. פנחס מנצור
  2. רבקה מנצור

ע"י ב"כ עו"ד גבריאלה ביורק

נגד

משיבה/ מערערת

סימה שוורץ
בעצמה ובעזרת בנה

החלטה

מהות הבקשה:

לפני בקשה למחיקת הערעור על הסף עקב איחור בהגשתו.
הבקשה הועברה לטיפולי בהחלטת כבוד סגנית הנשיא השופטת שבח, מיום 5.3.19
פסק הדין עליו הוגש הערעור ניתן ביום 18.1.18.
על פי רישומי מערכת נט המשפט, בא כוחה דאז של המבקשת דכאן, צפה בפסק הדין ביום 18.1.18 בשעה 23:09.
הערעור דכאן הוגש ביום 20.11.18.
זהו תיק ע"א 45914-11-18 (שייקרא להלן גם: "הערעור החדש"). הפיקדון על סך 20,000 ₪ הופקד ביום 18.12.18.
בהגשת הערעור החדש, נעזרה המערערת בעורך דין ניר פרג' אשר התפטר מייצוג במסגרת בקשה מספר 2 בתיק. מכאן ואילך המערערת שוורץ מייצגת את עצמה בסיוע בנה מר יוסי שחר.

הערעור הקודם:
2. לערעור הנוכחי על פסק הדין מיום 18.1.18, קדם הליך שפתחה המערערת ביום 12.3.18 וזהו תיק ע"א 24159-03-18 ( להלן : "הערעור הקודם").
הסתבר כי למעשה, הערעור הקודם לא היה ערעור של ממש, אלא רק בקשה להארכת המועד להגשת הערעור.

המבקשת שם עתרה להארכת המועד להגשת ערעור , לטענתה בעקבות ניסיון התאבדות.
במקביל, עתרה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט קמא.
כבוד השופטת עינת רביד, נדרשה לבקשה לעיכוב ביצוע, בהחלטות מתאריכים 12.3.18, 25.4.18, 26.4.18, 29.4.18. בהחלטה מיום 29.4.18 ניתן ע"י כבוד השופטת רביד עיכוב ביצוע של פסק הדין.

בנושא הארכת המועד, הועבר התיק לטיפולי כרשמת.
לאחר סבב תגובות ותשובות, הכרעתי ביום 26.7.18 כדלקמן:
"פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 18.1.18 והוא נצפה בו ביום ע"י ב"כ המערערת דאז. משך הזמן להגשת ערעור הינו 45 יום, דהיינו המועד האחרון היה ביום 4.3.18. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 12.6.18 דהיינו באיחור. תקנה 528 סיפא לתסד"א תשמ"ד-1984 מאפשרת הארכת מועדים במידה וקיים טעם מיוחד. מכאן, אעבור לבדוק את השאלה האם בענייננו קיים טעם מיוחד להארכת המועד... ".
(פסקה 3 שם).
לאחר ששקלתי שם את הנסיבות הספציפיות, מצאתי כי קיים טעם מיוחד:
"משכך, משדובר באישה מבוגרת בת למעלה מ-80 שביצעה ניסיון אובדני בסמוך למועד המיועד להגשת הערעור, ניתן לראות בכך משום טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל, וכך אני מורה.
משכך אני מאריכה את המועד להגשת ערעור עד למועד הגשתו בפועל".
(פסקאות 5-6 שם).

5. בהחלטתי מיום 18.10.18 דנתי בנושא העירבון וכך קבעתי:
"בתיק זה הוארך המועד להגשת ערעור. התיק נסגר ועתה תלוי ועומד תיק הערעור. אני מורה כי הפיקדון שהופקד בתיק הנוכחי יועבר לתיק הערעור להבטחת הוצאות הערעור".

6. ביום 4.11.18 הגישו המשיבים ה"ה מנצור בקשה אשר ממנה עלה , כי למרות שהמועד להגשת הערעור הוארך, ניתן צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, ואף הופקד הפיקדון, הרי בפועל - הערעור עצמו לא הוגש.
כבוד השופטת רביד הורתה בעקבות זאת, גם כן לאחר קבלת תשובה ותגובה, על ביטול עיכוב ביצוע פסק הדין. ראו החלטתה ביום 15.11.18 בבקשה מספר 6.

7. על כך הוגשה בקשה לעיון מחדש, אשר נדחתה ע"י כבוד השופטת רביד .
תחילה בהחלטה מיום 3.12.18. ומאוחר יותר בהחלטה נוספת מיום 11.12.18.
כבוד השופטת רביד ציינה בהחלטה מיום 11.12.18 , כי משהוגש הערעור החדש, הלא הוא הערעור הנוכחי בתיק 45914-11-18 המקום להגשת הבקשות מטעם המבקשת הוא בתיק הערעור החדש.
לפנים משורת הדין, הוארך המועד לעיכוב ביצוע עד ליום 24.12.18 כדי שהמבקשת תוכל להגיש בקשתה במסגרת הערעור החדש.
בהחלטה נוספת מיום 13.2.19, בבקשה מספר 7 בתיק הערעור הקודם, דחתה כבוד השופטת רביד את הבקשה להארכת מועד נוספת במסגרת הערעור הקודם. המבקשת הופנתה שוב להגיש את בקשותיה במסגרת הערעור החדש, הנוכחי.

הערעור החדש והבקשה לסילוק על הסף :

8. במסגרת הערעור החדש הגישו המשיבים בערעור, ה"ה מנצור פנחס ורבקה (להלן: " מנצור") בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.
מנצור ציינו את לוח הזמנים שפורט לעיל. ממנו עלה כי הערעור החדש הוגש עשרה חודשים לאחר מתן פסק הדין ביום 18.1.18.
מנצור טענו, כי מדובר באיחור בלתי סביר הגורם להם עינוי דין משמעותי. הם גוללו את מסכת הסכסוכים בין שני הצדדים שהינם שכנים מאז שנת 1995, וגורסים כי הגיעה השעה לשים לכך קץ.

9. מנצור טוענים, כי המערערת גב' שוורץ (להלן: " שוורץ"), נסמכת על המילים שנכתבו בהחלטתי מיום 26.7.18 בערעור הקודם, לפיו הוארך מועד הגשת הערעור "עד למועד הגשתו בפועל" באופן בלתי מידתי. לטענתם, הכוונה לא היתה שהמערערת שוורץ תוכל להאריך את הגשת הערעור עד נצח אלא המשמעות היתה הארכת מועד של ימים ספורים, עד מועד הגשת הבקשה הראשונה בערעור הקודם 8.3.18.

10. נדרשה עמדת המערערת שוורץ. עמדתה התמהמהה הואיל וחזרה וטענה כי אינה מיוצגת. רב תגובותיה הוגשו בכתב-יד. רק בחלוף הזמן, ביום 6.2.19 הוגשה עמדתה.

11. שוורץ טענה, כי הערעור הנוכחי מצריך דיון והכרעה בסוגיות ליבה הרות גורל הנוגעות ליחסי השכנות בין הצדדים. שוורץ מלינה על התנהלותם של מנצור כלפיה ביחסי השכנות וטענה כי הם גורמים לה: "סבל רב ביותר ושיבוש חייה יום יומי על פני קרוב ל-29 שנים ברגע שגורלי הנחית אותי בדירת חברת עמידר בשכנות עם זוג המבקשים..." (פסקה 3 לעמדתה מיום 6.2.19).

12. שוורץ סוקרת את ההליכים הקודמים בין הצדדים בשנים עברו.
היא סבורה, כי אין מקום לסלק את הערעור על הסף גם מבחינה מהותית וגם נוכח ההיתר שניתן לה, להארכת המועד עד הגשתו בפועל בהחלטתי מיום 26.7.18.
לגרסתה, הנתמכת בתצהיר, החזרת הפיקדון בערעור הקודם לא נעשתה בעקבות בקשה מטעמה והיא שבה והפקידה את הפיקדון במסגרת הערעור החדש ביום 18.12.18.

13. בתגובתם לתשובה, חזרו מנצור על נימוקי בקשתם ל סילוק על הסף.
מנצור מתייחסים לטענות המשפטיות והעובדתיות שהעלתה שוורץ לגופם של דברים ושוללים אותן אחת לאחת.
הם סבורים כי שוורץ לא היתה מרוצה מפסק דינו של כבוד השופט ויצנבליט נשוא הערעור. לכן, פתחה ביום 8.3.18 את תיק הערעור הקודם . ללא ייצוג, באיחור קל אך תוך מתן נימוק. מנצור אינם חולקים על כך , שביום 12.3.18 הגישה שוורץ בקשה להארכת מועד בערעור הקודם ו כי המועד הוארך עד להגשתו בפועל. ברם, התיק הקודם נסגר מחוסר מעש ומחמת שכתב הערעור עצמו לא הוגש. שוורץ לא מחת ה על כך ולטענתם אפילו ביקשה את החזר העירבון כפי שצורף בנספח א' לתגובה.
לכן, טוענים מנצור, כי יש לראות בערעור החדש, כערעור שהוגש באיחור משמעותי ומתוך מודעות של שוורץ לכך שהתיק הקודם נסגר. מכאן עתירתם לסילוק הערעור על הסף.

דיון והכרעה:

14. למרבה הצער, נראה כי שרשרת של תקלות הובילה להגשת הערעור החדש במוע ד בו הוגש. אכן, הבקשה להארכת מועד במסגרת הערעור הקודם הוגשה באיחור קל שבקלים בן ימים ספורים . המועד המקורי להגשת הערעור הקודם היה אמור להיות 4.3.18. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 12.3.18 ולפי שיטת מנצור אפילו ביום 8.3.18. המערערת שוורץ סיפקה תיאור של מצב בריאותי לא קל , אשר מצאתי לראות בו טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור בהחלטה מיום 26.7.18.

15. כפי שפורט, למתן ההחלטה מיום 26.7.18 קדם סבב של תגובות ותשובות במגוון נושאים. הן לפני בנושא הארכת המועד והן לפני כבוד השופטת עינת רביד בנושא עיכוב ביצוע.
שוורץ גם הפקידה את הפיקדון הנחוץ לצורך הערעור על סך 20,000 ₪.
בתוך המכלול, לא התעוררה מודעות לעובדה שהערעור עצמו לא הוגש וכל הבקשות היו אך בקשות תמך לערעור – גם הארכת מועד וגם עיכוב ביצוע.

16. לאחר שהבקשות להארכת מועד נענו בחיוב וביצועו של פסק הדין עוכב, הסבה המזכירות תשומת לב לכך, שבפועל לא הוגש הערעור, וכי הבקשה שהוגשה במסגרת הערעור הקודם היתה הארכת מועד בלבד. על כן, הוחזר הפיקדון לידי שוורץ.
ההוראה, נספח א' לתגובה של מנצור בענייננו, החתומה ע"י שוורץ להחזרת הפיקדון אליה, ניתנה בעקבות הוראת המזכירות שנשלחה אליה בערעור הקודם וכך נאמר בה:

" לקוח נכבד,
הריני להודיעך שעומדים לזכותך כספים בתיק בימ"ש זה.
לאור האמור לעיל נבקשך למלא את הטופס המצורף בכתב קריא וברור ולהחזירו
לפקס' שמספרו: 03-XXXX122/3       
 או בדואר- לכתובת : רחוב ויצמן X, תל אביב – יפו, 64239
יש לצרף צילום המחאה מבוטלת/אישור ניהול חשבון בנק/תדפיס חשבון בנק.
בהיעדר מסירת פרטי חשבון הבנק לזיכוי, לא יבוצע החזר."

17. הגשת הערעור החדש רק בתאריך 20.11.18 מהווה על פני הדברים איחור משמעותי. מחוקק המשנה קצב בתקנה 367 סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, מועד של 45 יום בלבד לצורך הגשת הערעור. אין ספק כי בענייננו מועד זה התארך מאוד.

18. עם זאת, סילוקו של ערעור על הסף בשל איחור זה מעורר חוסר נוחות, שעה שהמערערת שוורץ לא שקטה על שמריה, אלא הגישה בקשה להארכת המועד במסגרת הערעור הקודם וזכתה לאורכה עד למועד הגשת הערעור בפועל.
בהחלטתי מיום 26.7.18 אכן יצאתי מנקודת הנחה, כי לבקשה להארכת מועד מיום 12.3.18 גם נלווה כתב ערעור. הנחה זו התחזקה, עקב כך שהמערערת שילמה את האגרה והפקידה את מלוא סכום הפיקדון בסך 20,000 ₪ הנדרש לצורך הערעור.

19. המערערת שוורץ לא היתה מיוצגת אז והיום. יש להניח כי לא הבינה שעליה להגיש את הערעור יחד עם הבקשה להארכת המועד, או הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין או בעת הפקדת הפקדון.
לחילופין, לא הבינה שלאחר שבקשות התמך שלה נענו, עליה להגיש גם את כתב הערעור גופו. והכל עוד במסגרת הערעור הקודם.

20. טענות מנצור כי יש לראות בבקשתה של שוורץ בערעור הקודם להחזרת הפקדון, משום משיכת הערעור - אינה יכולה לעמוד.
עובדתית, פניה זו לא נעשתה ביוזמתה של שוורץ. אלא כפי שהסברתי לעיל וכמשתקף מהודעות המזכירות, ההחזר נעשה ביוזמת המזכירות לאחר שהערעור לא הוגש.
הנחת העבודה היתה כי יוגש כתב ערעור חדש ונפרד, בעקבות הארכת המועד שהוענקה למבקשת עוד בערעור הקודם.

21. הערעור החדש אכן הוגש. זהו הערעור הנוכחי.
את הגשתו המאוחרת של הערעור, אני נאלצת לייחס לניסוח החלטתי מיום 26.7.18 . ניסוח שהיה בו כדי להטעות את המבקשת , לסבור שעומד לרשותה פרק זמן ארוך להגשת הערעור.
ההחלטה מיום 26.718, אומנם נבעה מטעות מחשבה כי הערעור כבר הוגש ביום 12.3.18 והאורכה הניתנת היא קלה ביותר. אך בפועל, אופן ניסוחה יכול היה להטעות בעל דין שאינו מיוצג, בדומה למערערת שוורץ בענייננו. אשה כבת שמונים שאינה בקיאה ברזי הדין.
כנ"ל באשר לפעולת המזכירות בהחזרת הפיקדון.

22. האינדיקציות העומדות בבסיס הארכת מועד שנקבע בחיקוק, קבועות בתקנה 528 סיפא לתסד"א תשמ"ד-1984. לצורך הארכת מועד כזה יש צורך בטעם מיוחד.
דומני, כי אופן ניסוח ההחלטה מיום 26.7.18 עשוי לשמש טעם מיוחד, במיוחד כאשר מדובר באשה מבוגרת בת למעלה משמונים שלא היתה מיוצגת ב הליך.
גם את אקט החזרת הפיקדון שנעשה באופן וולנטרי ע"י בית המשפט, אין לפרש לחובת המערערת שוורץ.

23. בנוסף, אין להתעלם גם ממהות ההליך. שני הצדדים פרשו בבקשה, בתשובה ובתגובה מסכת של סכסוך רב שנים החל משנת 1995. הצדדים מנצור ושוורץ מקיימים יחסי שכנות לא תקינים. לאורך תקופה ארוכה בת כ-25 שנה הם מנהלים הליכים משפטיים בערכאות. בין לפני המפקח על המקרקעין ובין בבית משפט השלום בהרצליה, שם פקדו כבר שלושה שופטים – כבוד השופט צבי ויצמן (כיום מכהן בבית המשפט המחוזי מרכז), כבוד השופטת לימור ביבי (כיום מכהנת בבית המשפט המחוזי ת"א), וכבוד השופט אמיר וינצנבליט, שפסק דינו בעניינם הוא נשוא ההליך.
כיוון שלסכסוך השכנים רב הפנים בין הצדדים נדרשו מותבים שונים לאורך תקופה, נראה כי האיחור בהגשת הערעור בענייננו, הגם שהוא משמעותי בקנה מידה אובייקטיבי, נבלע ומתמזג בתקופה הארוכה של סכסוכי העבר וההווה בין הצדדים.

24. הפסיקה התמודדה עם נושא הארכת מועד להגשת ערעורים, תוך שהיא מאזנת בין זכות הגישה לערכאות מצד אחד, לבין רצון המחוקק והעומס המוטל על בתי המשפט מצד שני. כבוד השופט רובינשטיין נדרש לנושא ברע"א 3776/16 שמעון גנים נ' דרור רחל (ניתן ביום 15.8.16, פורסם בנבו). שם הוא קובע , כי בנסיבות מיוחדות יש מקום לפתוח דלת ערעורית כדי שיהיה למבקש את יומו הערעורי (ראו פסקה ט' שם):
כבוד השופט רובינשטיין מרחיב את הדיבור על זכות הערעור :

"הדבר כרוך – אף כי לא באורח זהה – בזכות הגישה לערכאות (לעניין אחרון זה ראו ע"א 6426/13 קבוצת עזר יאלי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (2014) פסקה 10 לפסק דינה של השופטת חיות; עוד ראו ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolfhin fund ltd."" ( 13.7.16) פסקאות ס'-ס"א). לעניין זכות הערעור ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע, כי "פסק דין בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון". אומנם ד"ר ש.לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד מה' 2, תשס"ח-2008, 38-43) ראה אותה "לכל היותר כזכות חוקתית מוגבלת" (עמ' 43), אך גם אם מעמדה של זכות זו פחות מזה של זכות הגישה לערכאות (בש"מ 6133 המרכז לאקונומיה בישראל נ' עיריית רחובות – מנהל הארנונה (2015), פס קה 7 לפסק דינו של השופט ג'ובראן). הנה כבר צוין גם, כי "כאשר קיימות אפשרויות פרשניות שונות, יש לברר את הפרשנות המקיימת את זכות הערעור על פני זו השוללתה" (ע"א 7170/13 נכסים איזון ופיתוח נ' דן (2015), פסקה 33 לפסק דינו של השופט סולברג והאסמכתאות שם".
לחסינות מפני המשך ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת ערעור, הן של בעל הדין והן של הציבור, לבין האינטרס של מבקש ההארכה כי עניינו יתברר. ראו עוד דברי כבוד השופט רובינשטיין בתיק רע"א 4474/13 אסולין נ' מדינת ישראל, פסקה ט' שם (ניתן ביום 20.8.13, פורסם בנבו).

25. נקודת המוצא היא שבעלי הדין נדרשים לעמוד במועדים הקבועים בחוק ובתקנות. קיים צורך לקבוע מסגרת מועדים, שתמנע עינוי דין ותקבע ודאות משפטית.
ברם, מנגד יש לשאוף לברר את זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן ולהימנע ככל האפשר מהצבת מחסומים דיוניים המונעים בירור זה.
דיני הארכת המועדים מבקשים להביא איזון סביר ומידתי בין אינטרסים מתנגשים אלה.
ראו : ספרם של המלומדים חמי בן נון וטל חבקין "הערעור האזרחי" (מהדורה שלישית, הוצאת נבו תשע"ג-2012) שם בעמ' 151.

26. בענייננו, אני מוצאת כאמור טעם מיוחד העומד לזכות המערערת שוורץ. הערעור הקודם שהגישה והפעולות שננקטו בו, כאשר במסגרתו זכתה להארכת מועד מאפשר לה גם את הגשת הערעור החדש, הנוכחי, במועד בו הוגש.

27. בסוגיית סופיות הדיון/עינוי דין, אתייחס גם לצפיות של הצד שכנגד מנצור.
מנצור היה ער לכך שהמועד להגשת הערעור הוארך בהחלטה מיום 26.7.18 באופן לכאורה בלתי מוגבל , ולא פצה פה. מנצור גם היו אמורים להבחין בכך שכתב הערעור לא הוגש לאורך חודשים, ולפנות אל שוורץ, ובהיותה לא מיוצגת , לפנות אל בית המשפט בעניין זה. אך מנצור החשו. לא מנצור הוא שהעמיד את שוורץ או את בית המשפט, על כך שבפועל הערעור עצמו לא הוגש בד בבד עם הבקשות להארכת מועד ועיכוב ביצוע. הנושא התעורר , רק לאחר שמזכירות בית המשפט החזירה את הפיקדון בערעור הקודם לידי שוורץ.
מכאן אני למדה כי מנצור ידעו על כוונתה של שוורץ לערער על פסק הדין.
מנצור הבינו שניתנה לה אורכה, כך שהצפי שלהם היה שיוגש ערעור .
לכן אני סבורה כי הם אינם נפגעים מ ן האורכה שניתנה אז וניתנת גם עתה.

28. בזהירות אוסיף, כי יחסי השכנות הנמשכים בין הצדדים , עשויים לשמש מצע להתדיינויות נוספות מעבר לערעור הנוכחי. טוב יהא אם עניינם יוסדר אחת ולתמיד במסגרת ערכאה גבוהה – ערכאת הערעור. דומני, כי לאור הטענות הקשות שכל אחד מהצדדים מעלה כלפי משנהו, הרי העמדת פסק דינו של בית המשפט קמא תחת שבט ביקורתו של בית המשפט לערעור, תועיל להבהיר ביתר שאת לכל אחד מן הצדדים, את אופן ההתנהלות הנכון ביחסי השכנות ביניהם ובשימוש ברכוש המשותף.

29. לאור כל הנ"ל באתי לכלל מסקנה, כי מכלול הנסיבות עומד לטובת שוורץ, מהווה טעם מיוחד, ומצדיק הארכת המועד להגשת הערעור החדש, במועד בו הוגש.
המערערת שוורץ הוטעתה וטעתה שלא בטובתה. בגילה המתקדם ובהיותה בלתי מיוצגת, היא לא הגישה את הערעור יחד עם הבקשות לעיכוב ביצוע ולהארכת המועד בערעור הקודם מתוך חוסר הבנה; כמו כן,נוכחתי כי מנצור לא הביע התנגדות להארכת המועד שהיתה – לכאורה – בלתי מוגבלת בזמן, ו לא התריע על כך לפני בית המשפט; גם לאור זאת שבפריזמת הזמן הממושך של הסכסוך בין הצדדים, עשרה חודשים הם פרק זמן הגיוני וסביר;
אשר על כן, אני מחליטה להאריך את המועד להגשת הערעור החדש עד מועד הגשתו בפועל דהיינו, עד ליום 20.11.18;

סיכום:

30. מן המקובץ לעיל, אני מאריכה את המועד להגשת הערעור החדש, עד למועד הגשתו בפועל.
הבקשה לסילוק הערעור על הסף, מחמת איחור בהגשתו - נדחית בזה.
מאחר והמכשלה להגשת הערעור החדש במועד מאוחר זה, נבעה בעיקרה מטעמי בית המשפט אינני רואה מקום לחייב מי מן הצדדים בהוצאות בגין בקשה זו.
כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.